מה קורה לטלוויזיה: יחי הנרטיב השבור

שובה של "אימה אמריקאית" לעונה שמינית, שמבשרת על האפוקליפסה, או אולי על הפוסט-אפוקליפסה, נכון למה שקורה בה בינתיים, מזכירה באיזו תקופה פרועה ומעניינת של טלוויזיה אנחנו נמצאים. קורים כל מיני דברים להרגלי הצפייה שלנו, בזכות או באשמת שירותי הסטרימינג והצפייה הזמינה לפי דרישה. בתור התחלה, אנחנו מוצפים. אולי חשבנו שהקיום של נטפליקס, אמזון והולו פותח בפנינו עולם חדש מופלא שבו אין יותר רשתות כבלים שונות, אלא שירות נוח אחד שבו המבחר הוא הבעיה היחידה. כל מה שנרצה ולא נרצה זמין בפנינו בספרייה אחת ענקית, או מקסימום שלוש כאלו, ואנחנו מחליטים איזה תוכן לצרוך, מתי וכמה ממנו. די לריבוי הערוצים ורשתות הכבלים, יש לנו מקור נוח אחד, או כמה מקורות מצומצמים.

אז חשבנו שזה יהיה פשוט. חבל. כשמודל מצליח, טבעי שיקומו לו מתחרים. אבל בזמן שבעולם המדיה החברתית יש עדיין ענקיות בודדות שחולשות על התחום, בכל מה שקשור לתכנים לצפייה המסיבה בעיצומה. לצד אלו שמניתי יש שירותי צפייה באפייה לדיסני שמחזיקים את מארוול ומלחמת הכוכבים, שירותי הצפייה של DC כבר באוויר, יש כמה שירותי צפייה לתכני אימה בלבד, וזה בלי להתחיל למנות את הערוצים השונים של יוטיוב, יוטיוב רד וכל התכנים שאנשים מייצרים עצמאית בפלטפורמות נוספות. בקיצור, זה עולם חדש מופרע. ההצפה לא חדשה, אבל ה-FOMO בגלל כל האפשרויות האלה, רק הולך ומתגבר. בתוך הכאוס הזה כל אחד ואחת צריכים למצוא דרכים לגלות תוכן שמתאים להם, מה שקורה יותר ויותר בעיניי דרך באזז חברתי, כאשר דיבור על תוכן מסוים פשוט עובר מפה לאוזן והופך להיות "הדבר הזה שאתם חייבים לעצמכם לצפות בו, ובכל הפרקים, אתמול".

עוד דרך שבה אנחנו נחשפים לתוכן, נוסף לערוצים המקובלים של ביקורות טלוויזיה "רגילות", הוא הבראוזינג האינסופי, שמגיע בדרך כלל עם המלצות מבוססות התנהגות גלישה. כלומר, אנחנו סומכים או תלויים במידת מה באלגורתמים שאמורים להציע לנו עוד מאותם הדברים שאנחנו כבר אוהבים, אבל מי שניסה להסתמך על ההמלצות של נטפליקס בטח שם לב שהם לא ממש מכירים את הרגלי הצפייה שלו. שם הם גנריים להפליא. וביוטיוב לרוב הם פשוט יובילו אותך בסופו של דבר לאוסף להיטים של בוב מארלי, ולא משנה באיזו תכנית צפית או אם ההעדפה המוזיקלית שלך היא מיי כמיקל רומנס או מיס קיטן. בכלל, המלצות הצפייה מטרתן שנישאר ונצרוך כמה שיותר תכנים, והעולם הזה הולך ומשתכלל מבחינת אפשרויות הניטור והפילוח שלו, אבל עדיין מתרחשים שם דברים מוזרים ולפעמים קצת מדאיגים.

אם פעם יכולנו לצפות במה שיש ללוח השידורים להציע לנו, היום נדמה שהאפשרויות אינסופיות, ולכן יש תחושה לפעמים שיש לנו הרבה יותר עבודה בלברור את המוץ מהתבן הטלוויזיוני, ומלאכת הבחירה הזו יכולה להתיש. תחשבו על זה כמו על ההבדל בין כל ספר האוכל, לעומת תפריט של ארומה. כן, בראשון יש אינספור אפשרויות אבל יש גם המון אפשרויות ליפול על מנות קיקיוניות שיבעטו לכם בבטן רק על זה שהחלטתם לנסות משהו חדש. זה בהנחה שהן יגיעו אליכם בזמן, ושלא תיאלצו לעבור את החוויה הבלתי נסבלת לדור ה-Y בחלקו המבוגר יותר, והיא לדבר בטלפון עם נציגי שירות. אם תרצו משהו מארומה לעומת זאת, כן, זה כנראה יהיה בינוני, אבל לפחות ברור לכם מה האופציות, אין יותר מדי מהן, ותדעו מה אתם מקבלים. גם ככה הרי כשאתם מזמינים מספר האוכל בסוף אתם הולכים על אותן כמה אפשרויות. אז למה לנסות ולהסתבך?

ברור לי שמדובר בצרות של עשירים, כן. בסופו של דבר כל המגוון הזה כן עושה לנו הרבה טוב, יש היום כל כך הרבה טלוויזיה מעולה אם יודעים למצוא אותה, וכל כך הרבה תכנים לכל תחומי העניין של כל אחד ואחת, שזו פריבילגיה רצינית לקטר. אני מניחה שאחת הדרכים בה אני עושה (מנסה, לפחות) לעשות סדר בים המבולגן זהה לזו של הרבה צרכני תוכן טלוויזיוני. אני משלבת בין ביקורות וציפייה מאתרים ופודקאסטים על תרבות פופולארית שכבר קלעו לטעמים שלי בעבר, מקשיבה רב קשב לדעותיהם של חברים שאני סומכת עליהם, ומתחזקת רשימה בלתי נגמרת של תכני עבר שעוד לא הספקתי לצפות (בואו נוציא את זה מהארון: עוד לא צפיתי ב"סמויה", "שובר שורות" ו"נרקוס". הנה. אמרתי את זה). על כל מה שאני לא מספיקה לראות, כי יש גם קולנוע לצרוך, יחסים לתחזק, כלבים להוציא וחיים לנהל, אני מפצה במנטרה הספק אפולוגטית ספק נחרצת שלי "עוד לא ראיתי, יש יותר מדי תכנים שם בחוץ".

אז זו סוג של שיטה למציאת תכני צפייה שעובדת. היא ככל הנראה משאירה אותנו עמוק בתוך בועת הנוחות שלנו, ועשויה לחזק את התחושה שאנחנו כל הזמן צורכים "עוד מאותו הדבר", במקום להיפתח לתחומים נוספים. כך אנחנו במידה מסוימת פועלים בדיוק כמו המלצות הצפייה מבוססות האלגוריתמים והאנליטיקס, אבל זה כבר דיון עומק לפעם אחרת. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו מגגלים אקטיבית נושאים שמעניינים אותנו ובודקים אילו תכנים קיימים ברחבי הרשת שעוד לא שמענו עליהם, אבל ההימור שלי הוא שרובנו לא ממש עושים את זה, או לפחות, עושים את זה ממש מעט.

עכשיו, כשיש לנו כמות אדירה של דברים שהתאמנו לעצמנו אישית לראות, ואת כל הפלטפורמות האפשריות, גם הדרך שבה אנחנו צורכים תכנים מהמסך הקטן השתנתה. כולנו בבינג' שלא נגמר, מסדרה אחת לאחרת. עוד חזון למועד, אבל אני בטוחה שהידיעה שסדרה מיועדת לצפייה בבת אחת או בכמה פעמים ספורות משפיעה על האופן שבו כותבים את התסריטים, ושבקרוב, אם זה עוד לא קורה, נתחיל למצוא ניתוחים של המגמה והשינויים האלו בלימודי תסריטאות. אם לנסות ולהסיק מסקנה חפוזה, אני חושבת שאנחנו עדיין מקבלם קליף האנגרס, אותו רגע מותח בסיום פרק שבו קורה משהו מפתיע או מלחיץ, טוויסט או נקודת שיא של קונפליקט שייפתרו רק בפרק הבא. אבל אם פעם בצפייה על בסיס שבועי אלו היו צריכים להיות טוויסטים גדולים או סכנות ענקיות, עכשיו אלו צריכים להיות רגעים מאוד מדויקים וקטנים יותר. משהו שיחזיק אותנו וימנע מאיתנו לעצור את הניגון האוטומטי של הפרק הבא ממש עוד כמה שניות.

תחשבו על סיום של כל פרק של "המקום הטוב" בתור דוגמה מושלמת. הטריק הזה הפריע לי בהתחלה, אבל תוך שלושה פרקים למדתי לצפות לו וליהנות ממנו. לפעמים אלו כן היו טוויסטים או גילויים גדולים ממש, אבל לרוב הם היו משעשעים ו"לא רציניים" מדי, כי ידענו כבר שאנחנו נמצאים בתוך סדרה ניהליסטית ושנונה שלא לוקחת את עצמה ברצינות. מה שהחזיק אותי מפרק לפרק ולא אפשר לי לעצור הייתה הסקרנות לקראת סיום כל פרק, "על מה הם יחשבו עכשיו", ואז הרצון העז לדעת איך הדמויות ייחלצו מהתסבוכת הבאה שעומדת להיות מצוגת ביתר פירוט בפרק העוקב. זה ממכר, זה עובד וזה מספק להפליא.

עוד תופעת לוואי שמתרחשת, לצד הבינג'ים שכולנו כבר מורגלים בהם, היא הרגלי צפייה שונים בהתאם לצורך ולטעם אישי. יש מי שיחכו ויפזרו לעצמם את הצפייה בסדרה שזמינה להם בבת אחת, כדי שלא תיגמר מהר מדי. אני מהמרת שזה קורה פחות ופחות, אבל זה בטח קיים. לעומת זאת, יש מי שאוספים פרקים של סדרות שעדיין רצות באופן המסורתי של פרק בשבוע, כי הם איבדו את הסבלנות לצרוך פרק אחד בלבד בכל פעם. הם מעדיפים לחכות שכל העונה תסתיים ויוכלו לצרוך אותה בבולמוס כפי שהתרגלו. יש מי שרואים סדרה שלמה אחרי סדרה שלמה, באופן מתודי ויסודי, לעומת מי שצופים לרוחב בשבע סדרות לפחות. זה מה שקורה לי, ולפעמים זה מבלבל מאוד.

עוד משהו ששמתי לב אליו עכשיו הוא שכשיש סדרה שאני באמת מצפה לה, כמו העונה החדשה של אימה אמריקאית איתה פתחתי את הפוסט, אני מוצאת בפרק השבועי שלה עוגן מרענן בתוך כל העבודה הקשה שלי להחליט לבד מה לראות ומתי וכמה. זה מאוד פשוט, יש לי פרק בשבוע, אותו אני כן בוחרת לראות בשעה שנוחה לי, וזהו. זה כל כך קל ונוח פתאום. וזה נוח רק בגלל שזו סדרה יחידה בים הזמינות, כי לא הייתי מוותרת וחוזרת ולו לרגע ללוח שידורים שקובע לי את התדירות והלו"ז.

למי יש סבלנות לנרטיבים ארוכים?

אז כן, כמכורים לבידור בכל רמותיו, אנחנו צורכים המון ממנו כל הזמן. השילוב של הצריכה הכמותית עם רף הקשב שלנו שאמור להיות במצוקה די רצינית בגלל הצפת המידע שבה אנחנו נתונים בכל רגע, מובילה אותי לאופן שבו חלק מהסדרות מספרות לנו סיפורים לאחרונה. תודה לשיא ברבי הצופה והבלשנית שהפנתה את תשומת הלב שלי לעניין: יש לא מעט סדרות שלוקחות את עניין האפיזודות למחוזות חדשים. אם בסיטקומים ובסדרות procedural הייתה לנו תבנית ברורה וסיפור אחד שמתחיל ונגמר כל פרק, אבל איזושהי התפתחות עלילתית רחבה יותר לאורך העונה לפעמים )ה"arc" העונתי) בהרבה סדרות עכשיו יצרו גרסה חדשה של השילוב הזה, בה לפעמים אין שום חוט מקשר תמטי לאורך העונה בכלל.

כבר התרגלנו גם לחזרה לסדרות אנתולוגיה שמזכירות פורמטים מעשורים קודמים בסגנון "אזור הדמדומים". "מראה שחורה" ו"חדר 104" של האחים דופלאס הן דוגמאות מוכרות, לצד "Inside Nr 9" הבריטית, בהן יש חוט מקשר רעיוני בין הפרקים אבל בגדול כל פרק מספר לנו סיפור, כמו סרט קצר, בלי לקרוא להם כך כדי שלא ניבהל מהיומרנות. אפרופו "אזור הדמדומים", גם גרסה עדכנית שלה מתוכננת לחזור למסכים בקרוב, בדיוק בזמן.

רמה אחת יותר מתוחכמת היא זו של "אימה אמריקאית", שמתנהלת כמו להקת תיאטרון שמעלה בפנינו סיפור חדש כל עונה, כאשר החיבור הוא לא רק בנושא הכללי, אלא בהתכתבות הבלתי נמנעת שאנחנו מייצרים בראש כשאותם השחקנים מגלמים דמויות חדשות. העונה הנוכחית אמורה לחבר בין העונה הראשונה לשלישית, ויהיה מעניין לראות איך זה יקרה, אבל עד כה החיבור הזה נעשה בעיקר בצורה מאוד מטא, מעל הסיפורים עצמם, במעין קריצה בינינו לבין היוצרים.

ואפשר ללכת עוד יותר רחוק מבחינת נרטיב מקוטע: "תחשבו על "סדר אותי" בה הדמות החוזרת היחידה מפרק לפרק היא סוחר הסמים שמאפשר לנו לראות את הלקוחות מנקודת מבטו ולהציץ על הדרך לחייו. או על "אטלנטה" זוכת האמי המוצדקת של דונלד גלובר (או צ'יילדיש גמבינו בשבילכם) שבה יש סוג של קשר תמטי בין הפרקים כי הדמויות כן עוברות דברים. ארן משקם את היחסים עם ונסה (או לא), פייפר בוי מצליח להתבסס כראפר עם יותר משיר אחד (או לא), אבל בפועל בכל פרק קורה משהו אחר, ופעמים רבות הוא קורה בפורמט ובמבנה אחר. אלו כבר לא דרמות או סיטקומים עם מבנה מסודר, אבל גם לא הבלחות חד פעמיות של שבירת תבנית כמו פרקי מחזמר בסדרות דרמה כמו שהתרגלנו לקבל.

מתחיל להתרחש כאן משהו חדש. אנחנו מקבלים יותר סיפורים שבורים, אפיזודות מנותקות משהו, שהחוט המקשר ביניהן, הדמויות, נרטיב העל, ה-arc הלא קיימת באמת, כולם הם כלי להעברת מסרים על מצבים אנושיים. זה יכול להיות דיון בפריבילגיות ובצרות עולם ראשון מובהקות, או העברת ביקורת פוליטית סאטירית וחריפה גם אם קורעת מצחוק, או קצת מפחידה. היוצרים של הסדרות האלו מכירים את הפורמטים שאהבנו בעבר, יודעים כמה אין לנו סבלנות וכמה מכורים אנחנו בהווה, ומשלבים, מתנסים ומייצרים פורמטים שיהיו לנו יותר קלים לעיכול, ויחדרו לנו ישר לבטן הרכה. הם יוצרים מתוך הבנה שאנחנו והם כבר צרכנו כל כך הרבה טלוויזיה, שאפשר לעשות ערבוב פורמטים וסגנונות, לצטט ציטוטים ולשים דגש על צורה, בלי שנאבד את התוכן. אני מהמרת שנראה יותר ויותר פורמטים כאלו בקרוב, וזה בלי שכתבתי אף מילה על תוכן אינטראקטיבי, או על העובדה שאנחנו צורכים יותר תכנים ממסך הרבה הרבה יותר קטן, ומה הוא יעשה לנרטיבים שאנחנו מקבלים.

מודעות פרסומת

פרק חדש בפודקאסט: לוק קייג' עונה 02, גלואו, סדר בכאוס של מלחמת הכוכבים ומה יהיה עם ג'יימס גאן

והנה הטריילר הטוב יותר ל"אקוואמן" המצופה, שייצא אחרי שהקלטנו את הפרק וכבר נראה יותר כמו סרט ופחות כמו משחק וידאו בינוני. מה עוד יש לנו בשבילכם הפעם: המלצה והסתייגות מסדרת המתח הבריטית של יוצר הגשר (כן כן), רשמים מכמה טריילרים והכרזות בסאן דייגו קומיקון, בעיקר אלו שעומדות לעשות צדק עם אחת הסדרות האהובות של "מלחמת הכוכבים", תשובה לשאלה מה אמור לעשות חובב DC, מארוול או מלחמת הכוכבים שלא מצליח לעקוב אחרי הקומיקס, הסדרות, הסרטים וכל שאר הנספחים, וכן, גם התייחסות דעתנית משהו לעניין הפיטורים של ג'יימס גאן מדיסני.

להאזנה לפודקאסט בפודבין מוזמנים ללחוץ כאן

מאז שהקלטנו את הפרק ג'יימס גאן לא חזר לצייץ בטוויטר, והיוצאים העיקריים להגנתו הם דייב באטיסטה שמתבטא לטובתו ומרכז בטוויטר שלו כל ציוץ שמבקר את דיסני ומצדד בגאן. אחיו של הבמאי, שהוא במקרה גם אחד השחקנים ב"שומרי הגלקסיה", כתב הודעת תמיכה נוגעת ללב, בזמן ששאר הצוות שומר על תמיכה מאוד מאופקת ומרומזת, אם בכלל. בינתיים, ריאן ג'ונסון מחק 20 אלף ציוצי עבר שלו, אבל לא חשש לומר שאם הגענו למצב שבו עלולים לנצל נגדו ציוצים כאלו בצורה קטנונית כל כך – כן, זו הדרך לפעול. ההופעה של גאן בקומיקון בוטלה, על אף שהייתה לכבוד סרט אימה שהוא עומד לביים, ולא קשורה לדיסני. ממשיכים להתנהל דיונים האם מדובר בפגיעה שמרנית בחופש הביטוי ובניצול ציני של בעלי אינטרסים כדי לפגוע באדם מוכר שמתבטא תדיר נגד טראמפ, או שהפיטורים היו מוצדקים כי הבדיחות של גאן היו עד כדי כך איומות, והוא לא צריך לעבוד בחברה שמפיקה סרטי ילדים.

העמדה של "דברים עם מילים" בנושא די ברורה. לא, הבדיחות האלו לא היו מתקבלות ברוח טובה היום. כן, הוא התנצל על הטרולינג המביך הזה כמה פעמים, לפני כמה שנים ולא, הן לא כוונו ספציפית לפגוע באדם מסוים וגם לא נאמרו ברצינות, אז ההשוואה לרוזאן אינה במקום. מה שכן קרה בינתיים במחוזותינו, עם או בלי קשר, הם הפיטורים של אבי כץ, קריקטוריסט שהעיתון איתו עבד כפרילנס הפסיק את ההתקשרות איתו (כן, אלו לא "פיטורים" כי אי אפשר לפטר פרילנסרים, אבל המשמעות דומה מאוד) בגלל שהאנשים באינטרנט לא זוכרים את "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הנה הפוסט של מישל קישקה שמבהיר כמה המהלך הזה מטופש ומדאיג.

ברודצ'רץ' עונה 3 פרק 01

התחושה שאת פוגשת שוב חברים ותיקים שלא ראית זמן מה מעידה כבר לטובת העונה ה-3 של ברודצ'רץ'. אני יודעת שהיא לא באה בטוב לחלק מהצופים, אבל אני מגיעה אופטימית – גם כי השחקנים ודיוויד טננט ואוליביה קולן בראשם חביבים עליי ממש, וגם כי אני מעריכה את עבודת הצילום (העונה הזו מצולמת על ידי קרלוס קטלן) ואת הכתיבה של כריס צ'יבנל, גם אם יש לה נפילות פה ושם. אני אוהבת את הטיפול שלו ברגשות "כבדים" – הצער, האבל והכאב בברודצ'רץ' מצליחים להיות משכנעים אבל לא מאמללים עבור הצופים עצמם, אלא מצע לדיון על מערכות יחסים וחלק אינטגרלי מהאופן שבו הסיפור נבנה.

התובנה הראשונה מהפרק היא שאין הרבה מקרים של תקיפה מינית בעיירה (עוד לפני שמילר אומרת שהיא לא זוכרת מקרה של תקיפה אקראית), לפחות לא כאלו שמדווחים עליהם – כי "חדר 4" שלהם שליו ומאובזר, עם אשת צוות נעימה, רגועה ולא עמוסה. הוא נראה כמו מה שהיינו רוצים שיתנהל בחדרי המיון האקוטיים בארץ. הטיפול בנושא הדיווח על אונס מתנהל ברצינות ובאמינות גם אם קצת צפויה – כשהארדי לוקה בחוסר רגישות על חשבון הרצון להתקדם בחקירה, בזמן שמילר מביעה יותר אמפתיה לשורדת האונס. נראה שצ'יבנל עשה שיעורי בית של צפייה ב"דה פול" כי יש בפרק כמה סצנות הסברתיות מצוינות – כולל אחת בה מילר מבהירה לבלשית צעירה שלא מזלזלים באמינות של מי שמדווחת על תקיפה מינית גם לא כשעברו לה כמה ימים בין האונס לדיווח שלה למשטרה.

טריש (ג'ולי הסמונדאהל), הדמות שמדווחת על האונס, מצוירת ברגישות ובאמינות עד כאב, כשהיא נעה בין חוסר יכולת לדבר על מה שקרה, חשש מתגובות הסביבה הקרובה, פחד והיזכרות הדרגתית בחלקים מהאירוע שעולות יחד עם השאלה "למה זה קרה דווקא לי".

ובנוגע לנקודות הפחות טריגריות של הפרק – יש כבר ניצנים של מתח ומיסתורין אפקטיביים לגבי פענוח התעלומה מחד, וסקירה מעניינת של הדמויות הזכורות משתי העונות הקודמות בראי הזמן שחלף. מספרים לנו שעברו 3 שנים מאז פרשת הרצח, סוג של חיים שחזרו למסלולם אבל לא באמת. מה שהשתבח עוד הוא הדינמיקה בין מילר להארדי, שממשיכים להקניט זה את זו בזעם ומבטא סקוטי לצד הידיעה הברורה שהם זוג בלשים מצוין יחד. הארדי ממשיך להיות מריר, מילר ממשיכה להבהיר לו שהוא צריך להתנצל כשהוא מגזים והעבודה המקצועית שלהם מגובה במוזיקה דרמטית ובצילומי לונג שוט מרהיבים שמדגישים את האיכות האסתטית של הסדרה, ורומזים לנו על חקירה רחבת יריעה שנכונה לנו. סך הכול – הבטחה לא רעה בכלל לפרק ראשון.

ארצ'ר וליג'ן: דקונסטרוקציה פרועה

אם יש משהו שאפשר להצביע עליו כעל מכנה משותף בין יצירות טובות במיוחד ליצירות גרועות במיוחד הוא השאלה "איך נתנו לזה לקרות?" כשהסדרה או הסרט חסרים כל בסיס נרטיבי קשה להבין איך מישהו הסכים לתת למשהו כזה לעלות לאוויר בלי עוד סבב עריכת תסריט. כשמה שמוצג בפנינו מוצלח בצורה חדשה, מרעננת, עולה תחושה דומה. הסדרות וחלק מהסרטים הטובים ביותר על המסך כרגע מעוררים תחושה של טיסה מתחת לרדאר המיינסטרים והמסחריות. כאילו מישהו יודע שמדובר בילדים מופרעים במיוחד שהולכים לשבור את חדר המשחקים שלהם, אבל הוא החליט לעצום עין ולהתעלם מהרעש, מתוך ידיעה שבתוך כל הכאוס הזה הוא יקבל מגדל קוביות ממש יפה, שמורכב מכל הצעצועים השבורים של האחרים.

תישארו איתי ועם המטאפורה הזו רגע. גם בארצ'ר של אדם ריד שנכנסה הרגע לעונה ה-8 וגם בליג'ן החדשה של נוח האולי (העיבוד הטלוויזיוני המצליח ל"פארגו") יש אלמנטים של עירוב ז'אנרים, ושל התפרעות כוללת. שתיהן גם נשמעות סתמיות אם מנסים לתאר אותן בצורה תמציתית, כי הפרמיס שלהן הוא רק בסיס לשעשוע עם המדיום ולמשחק עם רפרנסים לתרבות פופולרית בארצ'ר, ולמשחקי סגנון בליג'ן. שתיהן משודרות במקור ב-FX (וארצ'ר עברה לאחרונה ל-FXX, כלומר נשארה במשפחה הגדולה של פוקס) ואולי זה לא מקרי. לא חסרות דוגמאות לטלוויזיה פרועה ברשת הזו, אבל אני רוצה להתמקד בשתי אלו ספציפית כי הן מפליאות לבצע פירוק של מוסכמות נרטיביות וז'אנריות כמו שאנחנו מכירים אותן. אצל ארצ'ר חיכינו לעונה החדשה לאחר שהוכרזה מעין ספירה לאחור. ריד הודיע שהוא מתכנן שהסדרה תסתיים תוך שלוש עונות (כלומר, בתום העונה ה-10) ושבכל עונה היא תחליף ז'אנר.

הסדרה למי שלא עשה לה בינג' עדיין (ואני מבינה אתכם, גיליתי אותה במקרה דרך זוג חברים טובים לפני כשנתיים ומאז אני מאוהבת) כבר השתעשעה עם שינויים דומים בעבר, אם כי הם היו מעט יותר מינוריים. מדובר בסדרת אנימציה עם אותן דמויות של סוכנים חשאיים לאורך העונות, עד שבעונה אחת הם הפכו להיות סוחרי סמים – כי החבורה העליזה ומנבלת הפה עושה מה שצריך כדי לשרוד.העונה החדשה מביאה, כמובטח, שינוי מהותי יותר עד כמה שניתן לדגום מהפרק הראשון שלה. היא מכונה ארצ'ר דרימלנד, כי היא מתרחשת כולה בתוך הראש של ארצ'ר (ה. ג'ון בנימין).

אני לא רוצה להוסיף יותר מדי מעבר כי כבר בתחילת הפרק יש טוויסט מתחכם בעלילה ששובר את המתח שבו נגמרה העונה הקודמת, אבל כן אפשר לספר שהסדרה הפכה לסדרת בלשים – נואר מצוירת. הדמויות שנונות כתמיד, חילופי הדברים ביניהן שומרים על תמהיל מבריק של חידודי לשון, רפרורים לתרבות פופולארית וגסויות, אבל הז'אנר זז למקום אחר. אם עד עכשיו ארצ'ר הייתה סדרה שעושה צחוק מסרטי ג'יימס בונד ומהז'אנר בכלל, העונה היא משתעשעת ועושה דקונסטרוקציה פעמיים: פעם אחת לז'אנר הסרט האפל, ופעם נוספת לדמויות שלה עצמה. אנחנו כבר מכירים אותן, הן כמעט ארכיטיפים עבורנו, וכעת הן מתפרקות ונבנות לנגד עינינו מחדש בתור דמויות שונות אבל דומות, בתוך זמן ומקום אחרים, בשינויי תפקיד קלים פי מוחו הקודח של ארצ'ר הדמות, וריד היוצר.

חבל לעשות ג'ינקס ולהרים את הציפיות כל כך גבוה אחרי פרק אחד בלבד, אבל בו זמנית קשה מאוד להתאפק. יש הרבה סדרות שמנסות להמציא את עצמן מחדש, אבל אצל ארצ'ר לוקחים את העניין הזה, באופן כל כך הולם לסדרה, בצורה מילולית. זה שינוי קיצוני יותר ממה שקרה לסדרה בעונות קודמות, והתוצאה מהטעימה שקיבלנו היא טיזר מלהיב לעונה החדשה, וכזה שגורם להתפעלות מכך שנראה שריד פשוט משחק עם הכלים הטלוויזיוניים והקולנועיים שברשותו, ומקבל אישור לעשות מה שהוא רוצה יחד עם הצוות שלו – כי הם עושים את זה כל כך טוב, גם אחרי 7 עונות.

בליג'ן של האולי הפירוק הוא של הציפיות שלנו כצופים, תוך כדי טיפול אחר ממה שהתרגלנו לראות לסדרות גיבורי על. נכון, ההבנה שאפשר לייצר טונים מאוד שונים כשמטפלים בעיבודים טלוויזיוניים לקומיקס כבר הגיעה בשעה טובה למיינסטרים. החל מסדרות מצוירות מבדרות וקלילות (למרות שהיי, גם לגרסה הנוכחית של צבי הנינג'ה יש צדדים אפלים) ועד לחבורת הדפנדרס של נטפליקס – דרדוויל, ג'סיקה ג'ונס, לוק קייג' ואיירון פיסט (המושמץ, קצת שלא בצדק לדעתי, אבל זה סיפור לפוסט אחר) יש אינספור גוונים של רצינות לעומת הומור, של אקשן עם דם או בלי דם. אבל עם כל הגיוון המבורך, עוד לא ראינו משהו כמו ליג'ן.

הסתייגות/התנצלות קלה – עוד לא סיימתי לראות את העונה, חסרים לי שני פרקים לשם כך. אז אם היא נגמרת בקול ענות חלושה והורסת את כל מה שבנתה עד כה – סליחה! אני מקווה מאוד שלא, עם זאת, כי עד כה, למרות ההתעקשות לתת יותר שאלות מתשובות (ואולי בגלל ההחלטה הזו?) היא הצליחה לא להיות מאכזבת.

בהתחלה נראה היה שלא יהיה מנוס אלא להתאכזב, כי פרק הפתיחה שלה היה כל כך חזק וכל כך מרענן בחידתיות ובאסתטיקה שלו. לא האמנתי שיש לאן להמשיך מכאן בלי לתת תשובות והסברים ארוכים לכל השאלות שהוא העלה, ושיהיה קשה מאוד להמשיך בסגנון של כתב חידה בלי להיות מבלבלים ומתישים מאוד. ליג'ן היא מעין טווין פיקס פוגשת סרטי בילוש וקונספירציה מהסבנטיז עם תיבול של אקסמן. במרכזה נמצא דיוויד (דן סטיבנס), בחור שבתחילת הסדרה מתואר לנו כמי שמאובחן עם סכיזופרניה ומטופל בגללה במוסד סגור וצבעוני מאוד. הוא נראה כמו ספא בסבנטיז, ובכלל הסדרה משתמשת בפס קול ובצבעים צעקניים מאוד אך גם מוקפדים, כך שכל פריים בה נראה מתוכנן היטב כדי להעביר לנו אווירה ולא רק עלילה.

דיוויד מבוסס על דמות קומיקס שמוכרת למי שבקיא בנבכי האקסמן, אך במובן מסוים אפילו לומר מי הדמות הזו הוא סוג של ספוילר. מה גם, שבנקודה הזו אנחנו עדיין לא יודעים עד כמה העיבוד הטלוויזיוני מתכנן להיות נאמן למקור ואילו שינויים הוא עורך. במהלך הפרק הראשון שלה ליג'ן הצליחה לבלבל, לרתק ולגרום לנו לפקפק בכל מה שמוצג לנו על המסך. כשהמספר שלך בלתי מהימן, הכל כולל הכל יכול להתהפך ברגע. מי שצופה ב"מר רובוט" יודע על מה אני מדברת, רק שלעומת מה שנראה כמו מהלך מתאמץ שלפעמים כל מטרתו היא לתעתע, הבלבול בליג'ן מרגיש קשור באמת לדמות הראשית, ולא להתחכמות מנייריסטית של התסריט. אנחנו הולכים לאיבוד ביחד עם דיוויד, לא בגללו. כל העניין הזה של האם מה שהוא רואה אמיתי או לא, איפה הוא נמצא באמת ומה תיאוריית קונספירציה ומה אמיתי נפתר, לכאורה בפרק השני. כצפוי וכפי שניתן היה לחשוש, קיבלנו הסברים עליו ועל סיד בארט (רייצ'ל קלר בשם שהוא מחווה חמודה לחבר ההרכב המקורי של פינק פלויד) ומשהו בחידתיות נרגע. בינתיים.

במאמר מוסגר אפשר לבקר את האופן שבו הסדרה מטפלת בהפרעות נפש ולתהות האם זהו דיון מכבד בנושא, או ניצול נרטיבי ציני כדי לדלג בקלילות לדיבור על כוחות על. כל עניין ה"אתם לא משוגעים, אתם רבי עוצמה ולכן חוששים מכם ורוצים לכלוא אתכם" הוא לא חדש, אבל הדימוי של בית חולים לחולי נפש חוזר בסדרה שוב ושוב והוא מרגיש מאוד כמו כלא. היות ויש בעולם אנשים שאשפוז וטיפול תרופתי באמת עוזרים להם, אני תוהה אם לא הלכו קצת רחוק מדי עם זה.

עם זאת, אי אפשר שלא להתפעל (לפחות בעיניי) מהמהלך הנרטיבי שנעשה בפרק שש. עם כל הפינג פונג של תשובות ושאלות נוספות שעולות בעקבותיהן, משהו בסדרה, ושוב בלי לגלות יותר מדי, סוג של התאפס בבת אחת גם מבחינת קצב, גם מבחינת התרחשות וגם מבחינת הסיפור. אם מה שהגיוני לצפות לו בפרק 6 מתוך 8 פרקים בסך הכול הוא בנייה לקראת שיא וקרשנדו, קיבלנו הפוגה קיצונית.

יש רגעים כאלו בסדרות, בדרך כלל הם מכונים "פילרים" בזלזול כי מדובר בפרק אתנחתא שלא קשור לעלילה המרכזית ולא תורם יותר מדי. אבל הפרק הנ"ל לא מרגיש כמו סתימת חורים בשום צורה. הוא גם ממשיך את הקו המבעית של הסדרה, לוקח עוד צעד קדימה את הדמות של אוברי פלאזה ונותן לה נאמבר שלם של ריקוד בתוך (כנראה) התודעה של דיוויד ובונה את המתח למרות שההתרחשויות בפרק עצמו הן מינוריות ביותר.

אני מדמיינת ישיבת הפקה שבה צריך להגן על מהלך נרטיבי כזה, וזה נשמע לי כמו משהו שהיה מקבל חיצי ביקורת ארסיים במיוחד. למה לעצור את השוונג ולהיתקע, לכאורה, קצת לפני הסוף? ומילא לתת פרק שמספק עצירה ללקיחת אוויר. זה מקובל. אבל לייצר את העצירה הזו בסגנון ובמראה של תחילת העונה? על פניו זה אמור לעצבן ולהרחיק את הצופים. ובכל זאת, הנה זה קרה, והתמורה בינתיים מספקת עד מאוד. ליג'ן ממשיכה למשוך אותנו באף בצורה מתוחכמת, בונה על הקונבנציות שלנו (מה שהדמות אומרת לנו הוא בדרך כלל אמיתי, מה שאנחנו רואים מתרחש באמת, אם זה חלום יש סימן ויזואלי מוסכם כלשהו לשם כך וכו') ואז שוברת אותן ובונה מהן משהו חדש. אני מקווה שיותר סדרות וסרטים יעיזו ללכת לכיוונים האלו, בעיקר כי הם גורמים לתחושה שנותנים לנו איזשהו קרדיט כצופים.