פרק חדש בפודאקסט: סקירה מפסטיבל פרימוורה סאונד 2018

עוד יגיע בהמשך פוסט כתוב על הזווית של גבריות ודיכאון בפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה השנה, אבל קודם כל, הנה הרשמים הנרגשים משהו של יוני זאבו ושלי, מוקלטים בפודקאסט החדש של דברים עם מילים בתנאי גרילה.

בקרוב נהיה גם באייטיונז, ובינתיים אפשר להאזין לפרק דרך פודבין כאן.

בתפריט הפעם: כל הסיבות בגללן ויתרנו לראשונה על הופעה של ניק קייב והזרעים הרעים, טוב, בעצם סיבה אחת בשם פיבר ריי, המחוות שוברות הלב לסקוט האטצ'ינסון, מוזיקת המחאה שמשלבת גוספל עם מטאל של זיל אנד ארדר, כללי התנהגות בהמתנה של שש שעות כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה, הפאנק החיובי של איידלס, ההופעה של הארקטיק מאנקיז שהצליחה לשנות במידת מה את היחס לאלבום החדש ועוד ועוד ועוד.

יש לנו גם עדכון חשוב שגילינו אחרי שסיימנו להקליט: אחת המגמות הבולטות בפסטיבל השנה הייתה מוזיקת פסקולים או מחוות לפסקולים מהאייטיז. לא פחות מ-3 הרכבים שונים שהופיעו יכולים להיכלל תחת תת-תת-תת הז'אנר הזה, ביניהם המלחינים של פס הקול ל"Stranger Things", נייט קרולר וקרפנטר ברוט. לגבי האחרון, היינו משוכנעים שמדובר בהתחכמות פוסט מודרנית שכוללת פסקולי סינטיסייזר מהירים וסולו צוקים לבי מוביז לא קיימים, וקאבר מופלא אחד שמצורף כאן למטה. אבל, בעוד האלבום החדש הוא אכן פסקול לסרט אימה מומצא, חיטוט של יוני אונליין מצא שחלק מקטעי הסרטים שהוקרנו מאחורי ההרכב שמלווה את אמן הדארק סינט'ווייב די אמיתיים, כמו הפנינה הזו מ-1986. שילוב מבלבל? לגמרי, אבל מהנה מאוד בכל מקרה.

והנה כמה תמונות שתפסנו:

זו המחווה סוחטת הדמעות על הבמה ובקהל:

ולקינוח, עוד קצת טירוף מעריצי קופים:

 

מודעות פרסומת

פרימוורה סאונד 2018 – רשמים לא ערוכים מהיום הראשון

IMG-20180601-WA0018

דה טוויילייט סאד
הישועה של הגבריות החדשה: הזמר של הלהקה הסקוטית the twilight sad כל כך מתרגש כשהוא מופיע, שהוא חייב לשחרר זעקות לא למיקרופון. בזמן שהלהקה מנגנת הוא מרים את הידיים אל הקהל ולסירוגין אל השמיים, שפתיו מבטאות את המילים "I love you" ועוד דברים שלא היה אפשר לזהות. מדובר בתוספת של הרגע האחרון השנה, הם התווספו לליין אפ אחרי ביטול שפינה מקום, והביא אותם לפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה בפעם השנייה, אחרי הופעה ב-2016. זכינו לשמוע שיר אחד חדש לגמרי בהשמעה ראשונה פחות או יותר, ועוד כמה שירים מוכרים שלהם, למי שמכיר ואוהב את העצב המלודי החם שלהם. ויש מי שאוהב, לא מעט גברים שרים את המילים נצפו בקהל, כולל חיבוק והתרגשות רבה בשיר האחרון, שכולל את שורת המחץ "it takes more than fucking someone to keep yourself warm". אחרי תנועות ריקוד בהשראת ג'וי דיוויז'ן, כשהשיר התקרב לסיום, הזמר הוריד את האוזניות, שם יד על העיניים ואז הוריד אותה, נתן לכולנו לראות את הדמעות יורדות. זו לא מטאפורה, הוא התבונן על הקהל שבחר לראות אותו בפסטיבל עם מעל 11 במות – ונתן לכל הרגש לבוא לידי ביטוי. בלי להסתיר, כי אין את מה.

**עדכון: מתברר שהשיר האחרון עם השורה שמייד נחקקה בזיכרון הוא גרסת קאבר שהייתה מחווה כואבת. "Keep yourself warm" הוא שיר של "frightened rabbit", להקה בהובלת סקוט האטצ'ינסון, שהייתה חתומים באותו לייבל עם twilight sad. האטצ'ינסון התאבד לפני כחודש, מה שטוען את הדמעות של הזמר והשירה בקהל באור קורע לב.

IMG-20180601-WA0020

ביורק
לפני ההופעה שלה הופיעו שקופיות מנהלתיות שמסבירות מה כללי ההתנהגות המומלצים והיכן יציאות החירום במקרה שיהיה צורך בפינוי של הפסטיבל. באופן הולם ההופעה נפתחה עם הקדמה בצורת טקסט שמספר סיפור על האוטופיה שתקום אחרי שנהרוס את העולם עם פסולת, מטריארכיה עם ציפורים, פרחים וצורות חיים חדשות. ואז ביורק, החלילניות שלה ותפאורה של יער ובמרכזו כס של שחלות נגלו לעינינו. טוב, האמת שהן נגלו לעיני מי שעמדו קרוב ומי שהביטו אחורה אל המסכים הרחוקים יותר, שם הקרינו את המתרחש על הבמה. במסכים הקדמיים הקרינו וידאו ארט של סחלבים ופרחים נוספים שנפתחו לפי קצב המוזיקה בצורה מהפנטת וארוטית. שלושה שירים אחר כך, וכבר אפשר היה לחזות בביורק, עוטה כמו כל הלהקה עיטור ראש ופנים בצורת סחלב או איבר רבייה נשי, מרהיב כמו שניהם. האלבום האחרון שלה מאתגר להאזנה, לדעתי, כולל שילובים שאמורים להיות הרמוניים, אבל מורכבים באופן מעט צורם במכוון. צלילי הלב השבור שלה עוברים איחוי בהופעה והופכים אותה למלכת היער שהיא יצרה. משהו במסכה שלה מזכיר יצור דמוני, הפיתולים שלה דומים גם לקרניים וגם לאיברי רבייה בו זמנית. מהשירים הוותיקים היותר מוכרים היה אפשר לזהות את "human behavior", וגם בשירים חדשים יותר היא עדיין מרשימה להפליא.

IMG-20180601-WA0019

פיבר ריי
במעבר הולם, שהתאפשר רק כי חתכנו מביורק חצי שעה לפני הסוף, והחלטנו לוותר על ניק קייב (בלתי נסלח בעקרון, קרה רק כי זכינו לראות אותו ואת הזרעים הרעים כמה פעמים, פעמיים השנה בארץ) – הגענו לאפטר פארטי פמיניסטי שמח וחושני במיוחד. אם אצל ביורק יש מסכות ששומרות על ריחוק, התלבושות, האיפור וכל הפרפורמנס של פיבר ריי והלהקה שלה מייצרים תחושת קרבה. הן נראות כמו מי שבאו ליהנות במסיבה על הבמה, והקהל נענה לכל נענוע אגן שלהן. הן עולות לבמה אחת אחת, נעצרות ומתפארות, ורק אז תופסות את המקומות שלהן. כל אחת מהן מציגה דמות קינקית אחרת, כולל חליפת שרירים גרוטסקית של מפתח גוף, וכולן משתלבות יחד לכדי סאטירה מגדרית. פיבר ריי בעצמה מופיעה עם ראש מגולח, איפור שנראה מרוח בקפידה כדי לגרום לה להיראות כמו סמל סקס שנזל, טי שירט עם הכיתוב "אני  אוהבת בנות שבדיות" כשהמילה האחרונה מחוקה באיקס ורוד, עגיל בטבור מעל הבגדים, שורטס לבנים נפוחים וביריות שמתחברות  למכנסיים ארוכים – הכל כדי ליצור סיוט חמוד ומבעית. ברור שהקהל כאן בשבילה, כדי לחזות בה בקדמת הבמה סוף סוף, אבל היא חולקת את תשומת הלב במידה כמעט שווה עם שתי הזמרות – שעומדות בשורה אחת איתה, מחליפות מיקום ומזמוזים במופע שכל כולו התרסה שמחה. זה דבר אחד לראות נשים ש"מתנהגות כמו גברים" כשהן מדברות באופן ישיר על מיניות ותשוקה, כולל מחוות ידיים גרפיות. זה משהו אחר כשהן מייצרות מסיבה פומבית אבל סגורה, כזו שגברים הם פשוט לא הנמענים שלה. אם יש ספק, פיבר ריי שרה באלבום האחרון בין היתר "I want to run my fingers up your pussy", ואפשר לנוע באי נוחות שמרנית מהישירות הזו, או להיזכר כמה מילים של שירים אחרים יש בחוץ, כאלו שמתארים בדיוק מה מישהו רוצה לעשות למישהי ואיך.
המסרים האלו מובאים בתוך אריזה מקפיצה במיוחד, שכוללת עיבודים מלאי אנרגיה לרוב השירים מאלבומי הסולו הראשון והשני של מי שהייתה חלק מהצמד דה נייף. היא רוקדת בצורה מגושמת משהו, משאירה את האלגנטיות לאחרות שסביבה, כאילו היא לא יכולה ולא מעוניינת לשייף את הכוריאוגרפיה במופע שלהן. התוצאה מעוררת תחושה של אותנטיות וחברות, של חדוות עשייה מדבקת.

זיל & ארדור
על פניו אין שום קשר בין הסגנון המוזיקלי של ההרכב הזה שמשלב גוספל עם מטאל לפיבר ריי. נקודת ההשקה מתבטאת בכך שגם כאן יש שלושה זמרים, וגם כאן הם לא נמצאים מאחורה או בצד, אלא בשורה אחת עם הסולן, הגיטריסט ןהבסיסטית. רק המתופף נמצא מאחוריהם, סביר להניח שבעיקר מסיבות טכניות. אמנם במקרה הזה יותר ברור שהם בחזקת זמרי ליווי, כי הם לא מנגנים על שום כלי מלבד מיתרי הקול וכי הסולן כן במרכז ואוחז בגיטרה ובשני מיקרופונים, אבל עדיין יש משהו מאוד מרענן בהעמדה כזו. היא מייצרת תחושה של אנסמבל, של להקה של ממש.

זיל אנד ארדור הוציאו בינתיים אלבום אחד שרוכב על אותו גימיק: שירה רפטטיבית שנעה בין צ'אנטים גרגוריאנים לשירי עבדים, עם שבירות של  דיסטורשן, בס חזק וגראולינג שמגבירים את הקצב. הם מזכירים את אלג'ירס, עם פנייה חדה לצד הכבד גם אם הקליט יותר, ובלי נגיעות של אינדסטריאל. הגיוון המלודי של הלחנים והאנרגיות  של כולם יחד מחלצים אותם ממה שהיה עלול להפוך בקלות למופע משעמם, והפכו אותם בקלות לאחת ההופעות המלהיבות של היום. בחלק גדול מהשירים הם מתחילים כמעט קפואים,  שומרים על איפוק מול המיקרופונים, ורק קצת אחר כך משתחררים מעט. זה חלק ממה שהופך את ההופעה שלהם למרשימה וסוחפת, כשהכאוס מפעפע מתחת לפני השטח. הם עומדים להוציא אלבום שני בימים הקרובים, וזכינו לשמוע כמה שירים חדשים. הם שומרים על אותו סגנון, אבל כן נראה שחלה התפתחות עם שילובים קצת יותר מעניינים בין הז'אנרים.

השם של האלבום הבא שלהם יהיה "stranger fruit", וגם בהופעה המשכתי להרגיש את הדיסוננס הקל שהם מעלים בהקשר הזה. להקה שמדברת על עבדות (הפוסטר שעיצבו להם לפסטיבל מציג שלשלאות שבורות לצד פרחי כותנה לבנים טבולים בדם), כאשר כמעט כל החברים בה נראים לבנים, למעט הסולן שלה,  שכותב את כל החומרים. מנואל גגנו הוא חצי שוויצרי חצי אפרו-אמריקני, אבל כשהחבורה הזו, שאמנם לבושה כולה בשחור שרה על איך "אני כל כך שחור" הם מדברים על תרבות איתה הם מזדהים, על המוזיקה או על ניכוס? הם מעלים תהיות האם יש כאן אמירה חתרנית מתוחכמת, או הלצה – גגנו סיפר בראיון שהוא הקים את הלהקה כאשר אנשים כתבו לו אונליין, והציעו לשלב בין מוזיקה שחורה (שתוארה עם מילת גנאי) ומטאל. אפשר להחליט לסמוך עליו ועל מילותיו בראיון נוסף מהשבועות האחרונים, בו הוא התבטא בנושא ואמר שניכוס תרבותי הוא תלוי כוונה – ואם היחס לתרבות ממנה שואבים השראה הוא מכבד, אין כל מניעה להיות מושפעים ממנה. דבר אחד בטוח, מה שהתחיל כתגובה להערה גזענית ב-4chan הפך להיות פרויקט רציני למדיי, שנראה ונשמע מעולה.

פרק חדש בפודקאסט החדש! מחשבות על ארקטיק מאנקיז

אחרי אי אלו האזנות, יוני זאבו ואנוכי התכנסנו בתנאי גרילה להקליט את פרק 2 בפודקאסט הנסיוני של "דברים עם מילים". הפעם: מחשבות ותהיות על האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז: Tranquility Base Hotel & Casino.

בתפריט: האם אנחנו סבלניים יותר לאמנים שהכרנו בגיל מאוחר מאשר לאמנים שאהבנו להאזין להם בתיכון רווי האמוציות והדרמה, האם רוב העולם מעדיף את האמנים שלו קבועים או משתנים כל כמה אלבומים, האם האלבום הזה היה צריך לצאת כאלבום סולו של אלכס טרנר או לא, מה קורה כשאמן שמקבל השראה מחיי היום יום לא חי אותם יותר – ואיך זה מתקשר לסיבה בגלל טרנר מדבר על עצמו כאילו שהוא חי בשנות ה-70.

בונוס: רעשי רקע, ניק הכנעני נובח את דעתו על האלבום והמלצה קטנה לקינוח.

 להאזנה או הורדה לחצו כאן (בקרוב נגיע לאייטיונז, מבטיחים!)

Review: Fever Ray – To the Moon and Back

Are you ready for this?

After 8 years (8! Years!) She's back. Fever Ray has already released a new song titled "to the moon and back" and an s&m creepy and at the same time compelling video to go along with it. The whole album will be available on streaming services online tonight (Yasssssssssssssss) at midnight, just in time for Halloween. The album's titled "Plunge" and it will be the Knife's Karin Dreijer's second solo project to date. You can find the track listing on Pitchfork, as well as an excerpt of a stream of consciousness by Fever Ray herself.

Here's hoping for a narrative, a concept album even that will greet us tonight, dealing with love, flesh, desire, age, gender, sex, pain and conflicted identities – heavy lyrics all wrapped up in sweet kabuki melodies and twitching tweaking electronic sound.

So, while we wait (what's a few hours compared to eight years, right?) I'd like to take a peek at "to the moon and back" (no connection to the savage garden single. Well, maybe the general topics of them both do have some similarities).

These are the lyrics:

Hey, remember me?
I've been busy working like crazy
I know you like tangerine
And your kiss is sweet and creamy

Oh, can you imagine
A friend sticks for us to bump in
Oh, I'm done looking
Now things can start happening

Hey, remember me?
I've got so much, just come and get me
I play something catchy
You lean forward and kiss me

First I take you then you take me
Breathe some life into a fantasy
Your lips, warm and fuzzy
I want to run my fingers up your pussy

Now, we may take them at face value, and read them as a lusty love song between one person to another woman, preferably as one woman to another if we co it's all there. But we may also read it as a renewal of vows between an artist and her listeners. Her voice tells us, almost apologetically that she's been doing things, creating something new for us all this time, she didn't just disappear. Fever Ray's voice goes on and asks the listeners, repeatedly, if we remember her. And then comes this line, saying "I play something catchy/you lean forward and kiss me". This could be a way to describe the tensed relationship between a singer and her crowd, knowing that if her music will be more mainstream she may be accepted more easily, perhaps.

From there the lyrics continue to describe a mutual inflicted extasy, a very direct talk, that again, represents intimate relations between two individuals and at the same time may represent the intimacy between artist and her crowd. There, in the gap between the music and the listener, a fantasy is allowed to come to  life.

And to top it all we have the way Fever Ray chose to appear in the video, that, along with a few more visual teasers on her YouTube page suggests we're in for a dark delve into the human syche, one that combines the broken and beautiful parts of the soul, all rolled into one.

Well. Is it midnight yet?

פרימוורה סאונד 2017 -יומן פסטיבל 03

IMG_20170602_201631.jpg

היום השלישי 03.06
ואן מוריסון – van Morrison
ככה ייעשה לאנשים שהתעכבו בדוכני המרצ' – הם יגיעו חמש דקות מאוחר מדי להופעה של ואן מוריסון כדי לשמוע את הסוף הג'אזי של ריקוד לאור ירח. היינו צריכים להזדרז, נכון, זה לא שתהיה עוד הזדמנות לשמוע את האגדה הוותיקה אבל נו, לא חשבנו שהוא יבצע אותו על ההתחלה. מייד אחר כך הוא המשיך עם "have I told you lately", מזכיר לנו כמה שירים מוכרים הם שלו במקור, מופיע עם כובע, משקפי שמש וג'קט מחויט, רואים עליו את השנים אבל הקול שלו, הסכמנו, נשמע עדיין צעיר ונהדר. היה מחמם לב. לראות כל כך הרבה אנשים שהם בטח לכל היותר בני חצי מהגיל שלו בקהל על אחת הבמות הראשיות.

IMG_20170603_212231.jpg

מטרונומי – metronomy
אל היום האחרון של הפסטיבל תמיד מתלווה תחושה מעט מרירה של סוף, כמו הידיעה שההאנגאובר יגיע מחר למרות ואולי בגלל שממש כיף לך עכשיו. לאווירה כזו מטרונומי מתאימים בול, כי לתפיסתי יש בהם שילוב של חופש ומלנכוליה, כמעט בכל שיר. הם עלו לאחת הבמות הראשיות לבושים בלבן, פותחים עם כמה שירים ברצף מהאלבום האחרון אותו כתב והקליט הסולן לבדו. למרות שגם השירים האלו לא רעים בכלל, עבורי ההופעה התחילה באמת עם הביצוע של "I'm Aquarius". השיר העצוב כל כך שמייצר הילה של כבוד למזלות אסטרולוגיים קיבל עיבוד יותר חיוני ומהיר, שהתאים אותו להופעה חיה בלי לפגוע בסנטימנטליות שלו. הם המשיכו לנגן עוד שירים אהובים במיוחד, כשההפתעה החיובית עבורי הייתה ההתלהבות ההיסטרית בה קיבלנו בקהל את "the look", כשכל מי שזיהה אותו מהתווים הראשונים שר את המלודיה של הקלידים האלקטרוניים בפתיח כאילו היה מדובר בהמנון כדורגל. בכלל, החיבה האדירה לאלקטרו פופ עם המילים השוברות שלהם הגבירה את החוויה פי כמה.

המילטון לייטהאוזר hemilton lighthouser
הפרונטמן של דה ווקמן החזיק את הבמה הקטנה ליד הים עם גרון להתפאר. אם מטרונומי עושים פופ עצוב אבל מרים, לייטהאוזר המשיך את מגמת שברון הלב עם פולק שנות ה-50 מעודכן לימינו. הוא הצליח לחמם למרות הבריזה שהגיחה, בפס קול חלומי אבל מעורר בו זמנית.

לבל אפ – lvl up
רביעייה טרייה מניו יורק שעושה רוק גראנג'י וקצת גראז'י. הם חולקים ביניהם את השירה, כשכל פעם מישהו אחר הופך לזמר, ונשמעים לסירוגין קצת כמו פייבמנט ודינוזאור ג'וניור. הם הודו לצוות של פרימוורה ולקהל ובאופן כללי אמרו שהם שמחים ומופתעים שבכלל הגיעו לשמוע אותם. בשלב הזה הם לא נשמעים כמו משהו חדש ומקורי במיוחד, הם עדיין קצת גנריים אבל היי, יש סיכוי שהם יגדלו יפה.

IMG-20170604-WA0002

במקום ארקייד פייר
קינג קרול – king krule
ויתרנו על ארקייד פייר כדי לתפוס שתי הופעות וחצי, כשהחצי הוא של קינג קרול. אפרופו לגדול, הזמר והמפיק הבריטי התחיל בגיל 18 לכל היותר וכיום בגיל המופלג של 22 הוא נחשב בצדק ליוצר מוערך. השירה-דיבור שלו נשמעת כמו ערב נעים בפאב בסופו של יום עבודה קודר. הג'ינג'י התחיל את ההופעה מואר באלומת אור אדומה שיותר מטשטשת מאשר מראה אותו, כשרק הקול שלו וסימפולים הספיקו. הוא נשמע מצוין, נמוך, גרוני ואמוציונלי יותר בלייב, ומהשיר השני הוא הרים גיטרה לצד הנגנים שעלו, מוסיפים מלודיות נוספות לביצועים.

IMG-20170604-WA0000

וויילד ביסטס – wild beasts
הסיבה העיקרית לוויתור על המופע הגדול של הערב השתלמה בענק. הלהקה הבריטית נתנה הופעה שגרמה לי להיות אסירת תודה אפילו יותר על כל המוזיקה המשפיעה של האייטיז. וויילד ביסטס שואבים קצת מברונסקי ביט ומגבירים עם גיטרות חשמליות וטיפה אלקטרו, עם שני ווקליסטים שבלתי אפשרי לבחור ביניהם. עם סטליסט שהורכב בעיקר מהאלבום האחרון שלהם שכולל שיר על חתול גדול בראש השרשרת ועוד אחד על אלפא פימייל הם הופיעו בפני אנשים שהיה ברור שמכירים ואוהבים אותם מאוד. חברי ההרכב הבריטי הביעו תודה בהתאם, גם במילות הערכה לקהל ש"אנחנו בטוחים שיש לכם עוד מקומות להיות בהם הערב" וגם בהופעה עצמה שהפכה למסיבה מרימה בטירוף, מסוג ההופעות שגורם לך לרצות לשמוע את האלבומים של הלהקה שוב ושוב. זו אולי מסיבת הפרידה הראשונה מהפסטיבל, אבל היא הרגישה כמו פתיחה מרהיבה ולוהטת ללילה.

IMG-20170604-WA0001

אגיינסט מי! – against me!
להקת הפאנק שבראשה זמרת טרנסית גאה ונהדרת המשיכה להעיר אותנו, עם רצף נגינה כמעט בלתי פוסק. שפתיים ענקיות עיטרו את הבמה והתחושה הכללית הייתה של מופע גלאם רוק שמזיז גם את הרגליים וגם את הראש, בידיעה שמדובר בלהקה שמעבירה מסרים חיוביים על קבלה עצמית בצורה הכי בועטת ומהנה שיש.

לפנינו עוד היו פריאוקיופיישנז, הופעה בהפתעה של חיים (עליה דילגנו) ו-!!! לפני שהבוקר הגיע, אבל הסוללה של הטלפון הלכה לישון לפניי – אז זמן סיכומים. עם גב קצת כואב אבל הטענת מצברים שיחזיקו לי את הלב, מצחיק לחשוב שזה נתפס בעיניי כליין אפ חלש יחסית השנה. כמה כיף לטעות. ולרקוד. ולחוות כל כך הרבה ז'אנרים. יש המון בלגן בחיים האלה, מזל שיש גם עוגן מוזיקלי שמרגיע אבל גם מאפשר לך לעוף.

פרימוורה סאונד 2017 – יומן פסטיבל 02

IMG_20170602_201550.jpg

היום השני 02.06

סינקיין -sinkane
סינקיין וחבורתו מברוקלין חלקו טיסה מברלין עם חברות שלי. נחמד שהיה להם מקום כי לפי ההופעה צריך עוד כמה מושבים בשביל נפח הריאות המרשימות שלהם. הם פתחו מבחינתנו את היום השני של פסטיבל פרימוורה בברצלונה, על הבמה הנושאת את שמו, בשילוב רקיד ומעורר נענועים על הבמה ובקהל – של סואול עם קצת רגאיי ודיסקו, ונוכחות בס וגיטרות מכובדת. חילופי הקולות הצלולים והעמוקים מגבוהים לנמוכים ללא תלות מגדרית בליווי חצוצרה עוררו תחושה שאנחנו נמצאים בשעה מוזהבת על אי קטן. זה לא כל כך רחוק מהמציאות, כי משנה שעברה פתחו בפסטיבל אזור אלקטרוני רחב ידיים שמוביל לחוף הים עליו משקיף כל המתחם.

IMG_20170602_202638.jpg

שלאק – shellac
ובמעבר חד – היינו בטוחים שלא תהיה נפש חיה בהופעה של שלאק, שמתחרה על תשומת הלב מול סאמפה והופעת ההפתעה של מוגוויי שמשיקים אלבום חדש. ובכל זאת היו הרבה אנשים ברחבת אדידס הקטנה שבאו לשמוע את שלישיית הדרון (drone) של המפיק המוזיקלי סטיב אלביני.
שלאק מופיעים כל שנה בפסטיבל בשנים האחרונות, תמיד באותה במה, עם מוזיקה כמעט ערומה – גיטרה בס תופים שמכים עליהם במעין כעס קצבי ומאופק. הם מתאפיינים בהכלה של מקורות של פאנק וגראנג' לתוך מבנה חזרתי שנותן מקום לקצת משחקים מלודיים ולשירה-דיבור-נאום זעם. זה רועש מאוד, בקטע טוב, במיוחד כשאלביני מנגן עם השיניים, והפידבק משוברי הגלים רק מוסיף עוד שכבה ועושים את העבודה כל פעם מחדש. בהופעה הזו הווליום היה אפילו קצת חזק מדי, כמעט כואב, אבל לרוב הקהל לא נראה שזה הפריע ליהנות, ויכולת ההפנוט של סולו הבס, התופים והגיטרה המהירים לסירוגין עדיין מפתיעה אותי.
החצי הטוב יותר שלי מוסר שההופעה התרחשה בשעה הרבה יותר מדי מוקדמת. העובדה שעדיין היה אור שמש ושרובנו רק התחלנו את את היום ולא שתינו מספיק מחלישות את האנרגיות מהקהל לדבריו, לעומת ההופעה בשנה שעברה שהייתה מול רדיוהד, וכללה הרבה יותר צרחות בשיתוף פעולה עם הלהקה, תזוזה והשתוללות כללית. אל תבינו לא נכון, גם הפעם הריעו ונרשמה התלהבות, גם כשהגיטריסט הציע לענות על שאלות מהקהל וגם כשהסולן הצהיר שכולנו כל כך אטרקטיביים שאם הוא היה יוצא עם מישהו, כל אחד, מהקהל, איבר המין שלו היה נא כמו המבורגר (משימוש יתר?). אבל זו הייתה התלהבות שנשארה יחסית מנומסת. מה שבטוח, תמיד טוב לראות את השלושה משכנעים אותנו שהם למעשה מטוס – השיר הזה מייצר תגובה בכל שעה.

IMG_20170602_221315.jpg

הדסנדנטס – the descendants
להקת פאנק ותיקה וחמודה, שהתנצלה ארוכות על כך שהיא מגיעה מארצות הברית. יש משהו מעניין בלהקות אמריקאיות שמביעות אפולוגטיות על המקום ממנו הן באות, זה עצוב אבל גם מעט מעודד. " הפאק האד הזה עומד בראשנו… ובששת החודשים האחרונים אנחנו קמים כל בוקר ושאלים מה לעזאזל" כך הם פתחו את ההופעה עם שיר שבגדול מצהיר שהכל מחורבן. אבל הלחנים שמחים, אז אולי לא הכל אבוד.

מאק דמארקו
אני יודעת שיש הרבה אנשים שאוהבים את המוזיקה שלו, ומעריכה אותם ואת טעמם. הוא לא מתיישב איתי, תמיד מרגישה שאני מפספסת משהו לגביו – לא מצליח לראות ולשמוע מעבר לשימוש בכישרון מוזיקלי כדי לייצר פרודיה על ז'אנרים וסגנונות וקצת לעוף על עצמך על חשבון הקהל שלך. העובדה שהוא סיים את ההופעה בתחתונים בלבד שתחובים לאחוריו כחוטיני מאולתר (המתופף שלו היה ערום לגמרי), בזמן שהוא משתעשע עם מצית לא עזר. גם השירים עצמם נשמעו לי מהצד כאוסף להיטים מנומנם מכל הזמנים, כאלו שלא מומלץ להאזין להם במהלך נהיגה. מי שאוהב אותו – אשמח להבין מה הולך כאן, האם זו למעשה סאטירה חריפה על הגוף הגברי ועל רוקסטארים, או משהו מתוחכם אחר שחולף לידי.

IMG_20170602_234811.jpg

ראן דה ג'ולז – run the jewels
קל להשתפך בצדק על ראן דה ג'ולז, אז אנסה לתמצת: פעם לא אהבתי היפהופ – והיום היינו בשורה ראשונה. להופעת פרימוורה הקודמת שלהם הגענו כמעט במקרה, עומדים מרחוק ונסחפים עם הכריזמה של אל פי וקילר מייק. הם גדלו עוד מאז, עם שלושה אלבומים ומקום של כבוד באחת הבמות הראשיות. ואם הדסנדנטס היו אפולוגטיים לגבי המולדת שלהם, צמד הראפרים והדיג'יי שמלווה אותם התחילו עם התנצלות, "הצבענו לברני סנדרס, זה לא הלך ועכשיו האורנג' פאק הזה בשלטון" – הם אכן היו פעילים במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית עבור המתמודד הדמוקרטי. הם המשיכו בהוצאת קיטור מעודנת "כי אנחנו צריכים להצליח לחזור הביתה לארצות הברית, אבל אולי יש לכם איזה דרכון ספרדי בשבילנו?" ועברו למניפסט, שירים הולמים כולל "lie cheat steall kill win" וקינחו בדיבור על איך הם החברים הכי טובים למרות השוני. זאת ועוד – הם אמרו שיש קהילה של אנשים שנראים שונה זה מזה עם נטייה מינית שונה וממוצאים שונים – כולם יכולים למצוא תקווה ולדעת שהם אהובים, כולם מאזינים לאותה להקה, ולכן מתחברים לאותם מסרים וערכים, גם אם הם שומעים אותם לבד בבית ומקבלים בעיטה בתחת מהעולם כרגע. זה נשמע דביק ואפילו קצת יהיר מחוץ לקונטקסט, אבל בתוך ההופעה המילים האלו עברו כהצהרה כנה, משכנעת ואפילו, סליחה, מרגשת.
גם המוזיקה עצמה הייתה נהדרת בביצוע חי, אחרי כמה הדליינרים יותר רגועים הם העירו את כולם – אפילו תקלה טכנית שכיבתה את המיקרופונים שלהם לכמה דקות בתחילת ההופעה לא עצרה את ההתלהבות, הם פשוט רקדו, התפללו והתקוטטו עד שזה הסתדר, לקול תשואות.
ועוד משהו קטן על הפוליטיות שלהם וכמה היא רלוונטית למוזיקה שהם עושים – לאן שלא הסתכלתי הייתה חלוקה שווה למדיי של נשים וגברים בקהל, במיוחד בשורות הראשונות. הם לא להקת ריוט גירל, אבל גם אצלם הבנות נמצאות בחזית ומרגישות שם מאוד מאוד בטוח ונוח, וזה לא מובן מאליו בכלל.

IMG_20170603_013132.jpg

מסיבת חוף
אחרי קצת פרונט 242 לנוסטלגיה ירדנו לים. טוב, לא לחוף ממש, קצת חשוך מדי לזה, אבל ביקרנו באזור בפסטיבל שמוקדש כולו לתקלוטים. מה שבשנה שעברה כלל אוהל אחד שנראה כמו ציליה מהוהה התרחב לשתי רחבות מושקעות – אחת עם במה של ממש והשנייה עם קונסטרוקציה של קשתות. האזור הזה שמופרד מההופעות עם גשר ארוך מרגיש כמו פסטיבל אחר, ומסביר למה יש הרבה יותר אנשים בבגדי ים השנה. בשעות הקטנות של הלילה הוא הופך לחלק העירני ביותר שלו, כי שומעים בו את המוזיקה ורואים את אחת הרחבות מכל נקודה. הוא קטן יותר ומתפקד כמו מועדון באוויר הפתוח. תפסנו תקלוטים של טאף סיטי קידס ודיקסון, שגם עבור מישהי שרק לאחרונה הפנימה את ההבדל בין האוס לטכנו היו מהנים מאוד. והברקה שיווקית לסיום: בין הרחבה לחול הים יש עמדת מציל באדום לבן שהיא כולה פרסומת לסרט משמר המפרץ הבא עלינו לטובה הקיץ. זו לא עמדה אמיתית כמובן, ובמשך היום היא מאוכלסת עם יפים ויפות בבגדי ים אדומים שמעודדים את הרוקדים להצטלם – שימוש מדויק במיקום ובקהל.

עד כאן היום השני. מחר עוד מצפים לנו ואן מוריסון, המילטון לייטהאוזר, גרייס ג'ונס, פריאקיופיישנז, וויילד ביסטס, מטרונומי, !!! והמון נאצ'וס לפני פרידה.

פרימוורה סאונד 2017 – יומן פסטיבל 01

IMG_20170601_192655.jpg

אחד הדברים הכי טובים בפרימוורה הוא שלא משנה כמה נתכונן מראש – נאזין בקפידה ללהקות אהובות וגם ללהקות מקריות שפשוט התמזל מזלנו והן הסתדרו לנו בול בלו"ז, תמיד נגלה משהו חדש. כבר היה לנו ברור בדיוק לאלו במות הולכים ומתי, אבל רק כשהשעות פרוסות לפנינו ועוברות מהמחשב או הטלפון אל התוכניה מחליטים באמת לאן הולכים. פתאום המרחק מהופעה להופעה נהיה מוחשי, והשעה נוחה להפתעות. הפעם ההפתעה הראשונה הגיעה מוקדם. רק נכנסנו, סיימנו לקנות עותק (חתום!) של ספר הפרוזה הראשון של קייט טמפסט וצלילי ההופעה הראשונה בבמת ריי באן הגיעו אלינו, מבטיחים שגם השנה הולך להיות טוב להיות כאן. הלכנו בעקבותיהם, סאונד שמשלב קצת דיסטורשן גיטרות, קול צלול של זמרת שבוחרת להצריד את מיתרי הקול שלה מדי פעם כדי להגיע לשיא, מקצב מלודי עם שבירות של כעס, כל הטוב הזה בספרדית של להקה מקומית בשם סולדד וולז –
Soledad vellez. לצליליהם התיישבנו בצל, מים לפני אלכוהול כי חם היום גם בחמש אחר הצהריים, שמש כמו בצהרי היום. נתקלנו בכלב ענק עם בנדנה ששוטט ברחבה מול הבמה, לא מבין על מה כולנו מסתכלים ורשמנו לעצמנו לחפש אלבום של הרעש הנעים הזה בהמשך.

אלכסנדרה סביור
התחנה הבאה שלנו הייתה אלכסנדרה טרנר, או בשמה האמיתי אלכסנדרה סביור. אנחנו מכנים אותה על שם אלכס טרנר בגלל שאי אפשר לנתק את ההשפעה ההדדית של שני אלו זו על זה. סביור היא בת טיפוחיו של סולן הארקטיק מאנקיז והלאסט שאדו פאפטס, וגם כתבה איתו כמה מהשירים שלהם. השירים המלנכוליים עם קול הפעמונים שלה היו יכולים להיות מבוצעים על ידו, מוגשים ומולחנים עם אותה מלודרמטיות עם נימה של אולדיז. סביור נעימה מאוד בהופעה, ובהאזנה מרוחקת עושה חשק לרקוד סלואו.

ארקייד פייר בהפתעה
קצת אחר כך התרחשה הפתעה נוספת. ארקייד פייר כבר הופיעו ככה פתאום יום קודם, והנה הם שוב. ההופעה הרשמית הגדולה שלהם בכלל ביום השני, אבל הם הבליחו בהופעת שקיעה על במה חדשה. לא משנה אם אתם אוהבים אותם ממש או לא, לראות אנשים נוהרים בהדרגה, מבינים שזה באמת קורה ואז מתחילים לרוץ, לחייך ולהתאסף עושה משהו טוב במיוחד למצב הרוח. הלהקה התקבלה בהתרגשות אחרי שסינגל חדש שלהם נמכר בדוכן הרשמי בטעות, עוד לפני שהשיקו אותו על הבמה. עם כל דקה הקהל הפך להמון רב יותר, מקיף אותם במשולש גדל מכל הכיוונים של התלהבות שניזונה מהחום שהם הקרינו בחזרה והמון אנרגיות, גיחה לקהל וסרטים צבעוניים, בנוהל. ואישית השיר שהכי ריגש היה רפלקטור – ההזדמנות לשמוע אותו אחרי שכבר ויתרתי על ההופעה הרשמית לטובת הרכבים אחרים הזיזה אצלי משהו, כמו אישור מחדש שזה קורה שוב, שאנחנו באמת כאן. אי אפשר לשמוע את השיר בלי לחשוב על דיוויד בואי, והסולן אמר תוך כדי השיר, לפני הקטע שלו, שהוא מתגעגע אליו, מאוד, והפך את הביצוע לעוד יותר מרגש ואת המילים "נראה אותך בצד האחר" במשמעות ספציפית נוספת.

IMG_20170601_213753.jpg

גלאס אנימלס
כשהשמש כבר כמעט נעלמה לחלוטין החליף אותה אננס ענק שהחזיר קרני אור לכל הקהל של גלאס אנימלז. הם נתנו הופעה שהפיצה חום עד לקצוות המרוחקים כמו הפרי הטרופי והקקטוסים העצומים שעיטרו את הבמה שלהם, עם שירה חמה וטריפ הופ מרענן. הם הדגימו איך גם להקה שלא הספקתי לחקור לעומק בהאזנה ראויה לפני הפסטיבל יכולה להקפיץ אותך בקלות.

אפגן וויגז
לא הופתענו אבל מאוד שמחנו לראות שנשאר מקום בשורה הראשונה באמצע שעה לפני ההופעה של אפגן וויגז. הם מתחרים מול בון איבר, אבל באופן אישי לא הייתה כאן תחרות עבורנו. אין מה להשוות את במת הריי באן לבארבי, אבל גם כאן וגם שם מבחינתנו מה שחשוב הוא לחוות את המופע של גרג דולי מקרוב. עם אלבום חדש, שני אחרי שנים של הפסקה מאז האלבומים שהוציאו בניינטיז, קיווינו לקבל את אותה חיית הופעות מלאת רגש, מטיפה וקווירית שהתרגלנו לראות ולשמוע.
ובסתירה קטנה לתיאור שנתתי לפני משפט, למרות שדולי הוא המרכז הכריזמתי הברור של הלהקה, כל חבר בה מקבל ומפגין את הפוקוס והאופי שלו על הבמה, גם כשהם מבצעים שיר של תשעה כלים בבת אחת. אחד הדברים שמייחדים את אפגן וויגז הוא ריבוי השכבות המלודיות שבונות הרמוניה על לחן ומקצב של רוק כאשר הקול של דולי כמעט שווה ערך לגיטרות, לפעמים ארבע בבת אחת, לכינור ולצ'לו שנוכחים באופן כמעט קבוע בשירים.
אני יכולה לכתוב פוסט שלם, או כמה, על ההופעה הזו ועליהם בכלל, אבל בקיצור – הדבר הביקורתי היחיד שאני יכולה לומר עליה היא שנגמר לי מהר מדי. זו להקה שלפני שנים ספורות יצאה לסיבוב הופעות נוסטלגי ועכשיו מבססת את רוב ההופעה שלה על שירים חדשים, ומפגינה הנאה משכנעת על הבמה.
ולגבי הכוונה שלי לקוויריות אצל דולי, זו עוד דוגמה לכך שהאפגן וויגז לא נשמעים בדיוק כמו שום דבר אחר. הם פעלו קרוב לסצנת הגראנג' אבל הלחנים שלהם שואבים מסואול ומניו אורלינס עם המון בלוז, והמילים שלהם גבריות עם אחוז טסטוסטרון גבוה, אבל המניירות של דולי ושפת הגוף שלו עוברת הרבה פעמים כנשית מאוד. כשהוא שר את ג'נטלמן הוא החווה עם ידיים ועם הגוף כולו לקהל, מספר סיפור וצועק עלינו כמו דיווה גדולה.
לקינוח הוא הודה לקהל ולפסטיבל, והכיר בכך שמי שצופה בו ויתר על בון איבר כדי לעשות את זה.
אנחנו פספנו לפחות גם שליש מקייט טמפסט, אבל זה היה שווה את זה.

קייט טמפסט
קייט טמפסט הבריטית בת ה-32 היא כישרון להתקנא בו. אחרי מחזות וביסוס מעמדה כאמנית ספוקן וורד עם שני אלבומים וספרי שירה, היא הוציאה גם ספר פרוזה ראשון, שממשיך את עלילת האלבום הראשון שלה. טמפסט מספרת סיפור באלבום הזה על צעירים מדרום מזרח לונדון ומצליחה להיות מרתקת ומעוררת הזדהות עם הדמויות והנרטיב משיר לשיר, וגם לייצר עניין והנאה כשהקול שלה משתלב עם מוזיקה וביטים. יש לה ניגון בקול גם כשהיא לא מלווה בשום כלי. ההגשה של האלבום השני שלה שמדבר על בדידות ועל סוף העולם ועל צדק ואחריות חברתית (כך נשמע מהמעט שיצא לי לשמוע בהופעה, הוא חדש לי) גדשה את במת אדידס הקטנה. כשטמפסט דיברה על הצורך שלנו להיות שייכים ומחוברים למשהו, ועל הניכור וחוסר היכולת להתקיים, על העייפות שגורמת לנו לא להתנער מאחריות ולהיות אדישים, הקול שלה התגבר על כל הצפיפות והמהום האנשים שעמדו רחוק ממנה על יד הבר כי כבר לא נותר מקום. הבמה בהחלט הייתה קטנה עליה, יורה ברצף מילים וסיפורים כמעט בלי לעצור, כשעל המונולוגים הדרמטיים שלה מתלבשת מוזיקה אלקטרונית שמוסיפה להם עוד קצת חספוס ותנועה, אבל ברור שהדיבור-שירה שלה הם אלו שקובעים את הטון ועושים חשק לשמוע ממנה עוד ועוד.

IMG_20170602_043245.jpg

סקיני פאפי
אני מדלגת על אפקס טווין כי אני לא האדם הנכון לכתוב על ההופעה הזו, בגלל חוסר היכרות מספק איתם ופחות חיבור לז'אנר ולכן עוברת לקינוח של לפנות בוקר: מופע קצת רפטטיבי אבל מבדר של סקיני פאפי. על צלילי האינדסטריאל חיפה פרפורמנס עם אדם בדמות חיה – שור עם עיניים רושפות שנועץ מזרקים בסולן ששופך על עצמו את תכולתם, לבוש סמרטוטים ונראה באופן כללי כמו זומבי מבי מובי ישן וטוב, בזמן שנגן הליווי שלו נראה קודם כמו חייזר או חרק ענק ואחר כך כמו סטים פאנקיסט מכובד. זו הייתה חוויה מהנה מאוד, למרות שבשלב מסוים העיניים קצת נעצמו תוך כדי ריקוד, אי שם בין השפרצת תוכן של עוד מזרק אחד למשנהו. וכן, היה גם מעין גימפ על הבמה עם חולצה עליה הכיתוב "פאק נאציז" שלא יהיו טעויות לגבי אופי המוזיקה או התוכן שלה.

עד כאן היום הראשון. ביום הבא יש שמועות על הופעת הפתעה של מוגוויי, לצד הופעות של סינקיין, XX, ראן דה ג'ולז ופרונט 242 ועוד, ועוד ועוד.

Mashrou’ Leila's Cancelation: We're all Losing Here

I wasn’t supposed to be here this weekend. I was planning to spend this Passover holiday in Amman – Jordan, just a couple of hours drive from Tel Aviv – Israel. Me and my friends were going to watch Mashrou’ Leila, a Lebanese band live on stage for our first time ever. We were super excited. We were equally disappointed when we read on the band's facebook page that the show got cancelled.

As frustrating as it is, shows get cancelled all the time around here. Sometimes it's the political pressure on artists not to perform in Israel as long as it occupies the Palestinians, sometimes it's the actual fear for one's safety when there's a war going on (the government usually calls them military operations, but they are dangerous none the less), sometimes it's plain technical problems.

This cancelation is different. Its meaning is upsetting enough for it to be covered all over the web – from BBC to NPR to Buzzfeed.

The official reason the band was banned from performing in Jordan, at the Roman amphitheatre was that "the performance would have been at odds with what the Ministry of Tourism viewed as the “authenticity” of the site", the band wrote in their statement. This is odd, since they have preformed there before, three times no less.

Informally, the story gets its sad twist, as they continued to write in their statement: "We have been unofficially informed that the reason behind this sudden change of heart, few days before the concert day, is the intervention of some authorities. Our understanding is that said authorities have pressured certain political figures and triggered a chain of events that ultimately ended with our authorization being withdrawn.

"We also have been unofficially informed that we will never be allowed to play again anywhere in Jordan due to our political and religious beliefs and endorsement of gender equality and sexual freedom".

These are not merely rumors. According to the BBC: "Amman governor Khalid Abu Zeid told the Associated Press on Wednesday that the group had been banned because its songs "contradicted" religious beliefs, and not because its music went against the amphitheatre's historic ambience".

And it gets worse. NPR wrote that governor Abu Zeid had said that the band's songs "contradict" Judaism, Christianity and Islam.

How dare we not know to speak Arabic

Well, maybe they do. And yeah, their lead singer is openly gay. Their lyrics are known to be pro freedom of religion, love and sexual attraction and gender equality. Besides creating awesome music, they're not afraid to be political whilst being entertainers, and tackle matters of social importance. At least that's what I was told by a co-worker who was more than happy to loosely translate some of their lyrics for me one afternoon at the office.

My other co-workers reacted with amusement mixed with bafflement to our musical taste. As an Israeli Jew, I don’t speak Arabic, you see. I mean, there are Arabic classes in high schools, but they're not mandatory. I for instance had the choice between them and French lessons.

This way we grow up not understanding the mother tongue of not only our neighbors, but the millions of Arab-Israelis and Palestinians with whom we live side by side. Arab-Israelis on the other hand, should know how to speak Hebrew if they want to be able to work and study in Israel.

That is why when we played a Mashrou’ Leila's song that has the words "Tik tik tik boom" in it, everyone around me joked nervously that I'm listening to a song about suicide bombings, because it's all about us, sure.

That’s not what the song's about. It's more general, and uses the concept of martyrs as a metaphor for religion and politics boiling up to the point of no return. You can read English translations of some of their lyrics here.


Mashrou’ Leila wrote on their Facebook page that a lot of Palestinians were planning to come and see them at Amman, and apologized, knowing this was these people's only relatively simple way to see them live. The band would find it hard and maybe impossible to arrive in Gaza for instance to perform. And even if they would have wanted, and managed, to get into Israel – the Palestinian audience couldn’t have gotten in to see them.
You usually need a better excuse to be permitted to cross to the Israeli side.

As Israelis, we would have gotten a Jordanian stamp on our passport, and probably would have had to answer a question or two about it at the airport the next time we'd leave the country. Arab-Israelis may get full body examination and even get detained. Security procedures demand it.

My Arab-Israeli friend resigned about six months ago. She didn't like the job. She also didn't like the comments and jokes she heard at the kitchen and read on the office's Whatsapp group every time one of those military "operations" were going on – conversations about how "they deserve it for bombing us" and how the IDF is the most humanitarian army of them all. They didn't understand why she wasn’t simply grateful for having this job, for being "accepted", and for living in the Israeli side of the map.

When the show got cancelled, I reached out to the band on their Facebook page, naively hoping they might give me a short interview for this piece. I got a comment from a Jordanian citizen, telling me off saying: "Really ,how cute, while u actively occupy other people". Another Israeli who wrote about his disappointment was told to shut up by Arab fans, being privileged and part of the people who are at a long bloody conflict with the Palestinians.

I didn’t argue with the one who commented on my post, how could I? I took a quick look at his or hers facebook profile – a Metallica and Alien fan, some posts about woman's rights. We could have had a great chat about horror films, feminism and music had we met accidently at the show. Maybe I could say something about the situation here, about how some of us do want it to change. And it would have been nice, standing there cheering with people from Palestine, Jordan and Israel.

It is too bad for us, for all of us, that this maybe a bit pathetic dream bubble just exploded by being silenced. Ironically, another friend of mine is still going to see Mashrou’ Leila as part of their world tour. He's an Israeli Jew living in Berlin. It's easier there, so he says.

Update: The band has posted another statement on its facebook page regarding the cancelation. Mashrou' Leila responded to the allegations about their music, and noted that the Governor if Amman has sent them a letter of approval. However the approval arrived too late for it to allow them to preform.

Post Pop Impression

"I'm gonna break into your heart. I'm gonna crawl under your skin". It's with these lines that Iggy Pop chose to start off his latest/last album. An interesting mission statement for a 68 rock icon releasing what could very well be his swan song. Whose heart is Pop looking to break into? And why would he even feel such a need at what might be the last days of a long and glories life?

Taken at face value the opening track of "Post Pop Depression" could sound like any other stalkery love song we've heard a hundred times (Sting's Every Move you Make comes to mind), but once added to the rest of the album it becomes clear that what the lizard king of punk has done here is create an audio biography charting the span of his long career, and he's telling it directly to "you" the listener.

With the help of Queens of the Stone Age's Josh Homme and add support form Dean Fertita also of Queens' and Arctic Monkeys' drummer Matt Helders, Pop revisits the crucial points of his life from a hungry and ambitious youth to where he is today in his twilight years. The result is an album that sound 70% queens of the stone age, 30% arctic monkeys but 100% Iggy Pop.

The opening track "Break into your Heart" may be about the forces that drive a man to change his name and spend his every waking moment of his life searching for acceptance, and not a plea to a potential lover.

The first single released from the album, "Gardenia", might be about Pop's obsession with a woman of the night with a flower and her hair and a great ass, but can also be can be interpreted as a song about the creative process and looking for control over your muse. In the song Pop searches for a woman he refers to as both a goddess and a dream – like an addict needing his fix of inspiration.

"German Days" is a look back at Iggy's early days in Berlin. Days filled with sex, drugs and David Bowie.

Bowie, who produced Pops most acclaimed albums: "The Idiot" and "Lust for Life" is felt throughout the album though of no fault of his own.

Bowie's death not long before the album's release and the fact the Bowie's last album ★ was a farewell album created by an artist who knew he was dying throws a major spotlight on Post Pop Depression and the way it is meant to be heard.

Pop is perhaps the last of his generation with greats like Bowie, Lou Reed and Lemmy Kilmister all passing recently, and so it comes as no surprise that death and mortality are dominant themes in his album as well.

Perhaps most effective is "American Valhalla" in which Pop searches for his version of heaven after a long and eventful life and asks the question: where do rock stars go when they grow old?

Another question raised by the song is one about Pop's very own identity." I'm not the man with everything. I've nothing, but my name" Pop tells the listener, but which name is that? Is the artist at the end of the day nothing more than the man he was born as, James Osterberg, or has the alias Iggy Pop taken over completely to become all that he has?

The answer to that question might be found in the albums final song – Paraguay.

"Wild animals they do.
Never wonder why.
Just do what they goddamn do".

So sings the band at the song's top and thus gives us all the information  we ever needed to know about Iggy Pop. It doesn’t matter what name he goes by and it's no longer about "breaking into your heart". It's about a force stronger than you, it's about nature.

Pop in his lyrics to this song comes out as a man near the end of his life who lives for himself and wants to get away from it all to a place where people still have souls. Pop wants to escape the rock star life, corporate vultures ( as is evident in the song Vulture) but mostly from the music consumer himself. In an impassioned verbal assault Pop once again speaks directly to "you" just like in the first song, but this time the tone is completely different.

"I've had enough of you" says Pop, and ads "Yeah, I'm talking to you" so there is no doubt who it is he is addressing:

"I'm gonna go to Paraguay
To live in a compound under the trees
With servants and bodyguards who love me
Free of criticism
Free of manners and mores
I wanna be your basic clod
Who made good
And went away while he could
To somewhere where people are still human beings
Where they have spirit
You take your motherfucking laptop
And just shove it into your goddamn foul mouth
And down your shit heel gizzard
You fucking phony two faced three timing piece of turd
And I hope you shit it out
With all the words in it
And I hope the security services read those words
And pick you up and flay you
For all your evil and poisonous intentions
Because I'm sick
And it's your fault
And I'm gonna go heal myself now
Yeah!"

Pop yearns for a simpler time when music was made as an act of nature and not as a product of a well oiled industry. When music was carved from the soul and not as a means of gaining fame and fortune. But mostly he misses a day when music the music consumers would simple feel the music and not criticize and prod every track. Like I just did.