פרק חדש בפודקאסט: לוק קייג' עונה 02, גלואו, סדר בכאוס של מלחמת הכוכבים ומה יהיה עם ג'יימס גאן

והנה הטריילר הטוב יותר ל"אקוואמן" המצופה, שייצא אחרי שהקלטנו את הפרק וכבר נראה יותר כמו סרט ופחות כמו משחק וידאו בינוני. מה עוד יש לנו בשבילכם הפעם: המלצה והסתייגות מסדרת המתח הבריטית של יוצר הגשר (כן כן), רשמים מכמה טריילרים והכרזות בסאן דייגו קומיקון, בעיקר אלו שעומדות לעשות צדק עם אחת הסדרות האהובות של "מלחמת הכוכבים", תשובה לשאלה מה אמור לעשות חובב DC, מארוול או מלחמת הכוכבים שלא מצליח לעקוב אחרי הקומיקס, הסדרות, הסרטים וכל שאר הנספחים, וכן, גם התייחסות דעתנית משהו לעניין הפיטורים של ג'יימס גאן מדיסני.

להאזנה לפודקאסט בפודבין מוזמנים ללחוץ כאן

מאז שהקלטנו את הפרק ג'יימס גאן לא חזר לצייץ בטוויטר, והיוצאים העיקריים להגנתו הם דייב באטיסטה שמתבטא לטובתו ומרכז בטוויטר שלו כל ציוץ שמבקר את דיסני ומצדד בגאן. אחיו של הבמאי, שהוא במקרה גם אחד השחקנים ב"שומרי הגלקסיה", כתב הודעת תמיכה נוגעת ללב, בזמן ששאר הצוות שומר על תמיכה מאוד מאופקת ומרומזת, אם בכלל. בינתיים, ריאן ג'ונסון מחק 20 אלף ציוצי עבר שלו, אבל לא חשש לומר שאם הגענו למצב שבו עלולים לנצל נגדו ציוצים כאלו בצורה קטנונית כל כך – כן, זו הדרך לפעול. ההופעה של גאן בקומיקון בוטלה, על אף שהייתה לכבוד סרט אימה שהוא עומד לביים, ולא קשורה לדיסני. ממשיכים להתנהל דיונים האם מדובר בפגיעה שמרנית בחופש הביטוי ובניצול ציני של בעלי אינטרסים כדי לפגוע באדם מוכר שמתבטא תדיר נגד טראמפ, או שהפיטורים היו מוצדקים כי הבדיחות של גאן היו עד כדי כך איומות, והוא לא צריך לעבוד בחברה שמפיקה סרטי ילדים.

העמדה של "דברים עם מילים" בנושא די ברורה. לא, הבדיחות האלו לא היו מתקבלות ברוח טובה היום. כן, הוא התנצל על הטרולינג המביך הזה כמה פעמים, לפני כמה שנים ולא, הן לא כוונו ספציפית לפגוע באדם מסוים וגם לא נאמרו ברצינות, אז ההשוואה לרוזאן אינה במקום. מה שכן קרה בינתיים במחוזותינו, עם או בלי קשר, הם הפיטורים של אבי כץ, קריקטוריסט שהעיתון איתו עבד כפרילנס הפסיק את ההתקשרות איתו (כן, אלו לא "פיטורים" כי אי אפשר לפטר פרילנסרים, אבל המשמעות דומה מאוד) בגלל שהאנשים באינטרנט לא זוכרים את "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הנה הפוסט של מישל קישקה שמבהיר כמה המהלך הזה מטופש ומדאיג.

מודעות פרסומת

ג'ון וויק 2 הוא כמעט סרט פנטזיה – וזה נהדר

cuo8vfrxeaajboe
עברו כבר כ-12 שעות מאז שצפיתי בג'ון וויק 2 שבוים על ידי צ'אד סטהלסקי לפי תסריט של דרק קולסטד ואני עדיין חושבת עליו ועל המשמעויות שלו.
שנייה, אל תירו בי.
אני לא מתכוונת למשמעויות מבחינת עומק דמויות או עלילה – הסרט הזה לא מנסה להיות משהו שהוא לא. אבל בכל הנוגע לסרטים בז'אנר שלו – קורה בו משהו נהדר.
קודם כל מדובר באסקלציה מהסרט הקודם, שגורמת לו להיראות כמו פתיח זניח. הוא מקבל את היחס הראוי לו כאקספוזיציה בסצנת הפתיחה (ולא אפרט) שכוללת גם הומור וגם הרבה מאוד נהמות מנועים, אבל שם בגדול אנחנו נפרדים מג'ון וויק הסרט הראשון, ומגלים אט אט שבונים לנו כאן עולם.
איזה עולם? כזה שמגוון ההשפעות שלו יוצרת השתקפות אפלה, עדכנית ומלאת סרקזם לג'יימס בונד. כאן כבר לא צריך להסתיר את חדוות ההרג מתחת לנימוסים, כאן יש קוד אבל הוא קוד בין מתנקשים. זה עולם שמתכתב עם סרטי מאפיה של פעם, ואפילו (שוב, נא לא לירות בי) עם הארי פוטר, כמעט פנטזיה, כמעט מדע בדיוני על היסטוריה חלופית קרובה.
אני אסביר.
הדמויות בסרט חיות בעולם מקביל לזה שלנו. הוא נראה ריאליסטי (לא האקשן עצמו, אבל כל המסביב) אבל הוא כולל קפיצות לכאורה לא קשורות לזמן ולמקום הנוכחי. טלפניות רוקביליות שמקלידות דברים על מכונות כתיבה, מטבעות זהב, טלפוני חוגה כבדים, קוד חוקים של חברה סודית שבה מתנקשים משום מה יודעים די הרבה שפות (או שזה רק ג'ון) ובאופן כללי נראים מהודרים ומתוחכמים למדיי. זה עולם מחתרתי קסום, מכושף, מושך ומענג נורא. היחס לכלי נשק והשימוש בהם הדגיש לי בבת אחת את כל מה שלא עבד, להבדיל ב"יחידת המתאבדים" ובמיוחד אצל הג'וקר שלה. כאן מעגל האקדחים מסביבו בתמונה הזו מבטיח ומקיים. כשג'ון יורה אנחנו מאמינים לו שהוא יודע מה הוא עושה. אנחנו גם נהנים כמעט בעל כורחנו מכל הדם והאלימות הזו כי היא בשרית, היא קולנית, היא יצרית מאוד.
 היא גם מאוד גברית ולצערי עד כמה שמנסים לתת כאן ייצוג גם לנשים הוא עדיין לא מספק. רובן בתפקידים "מסורתיים" של עובדות משנה, ורובן מפסידות לג'ון בכל דרך אפשרית. אולי בפרק הבא ישכילו לשלב אותן בצורה קצת יותר מוצלחת.
אני יכולה להמשיך עוד ועוד ועוד ואולי אעשה את זה בהמשך, אבל אלו אבחנות ראשוניות ואני לא רוצה להפריז, כי אני באמת רוצה שתראו את הסרט הזה ותיהנו ממנו. הוא מגוחך לפרקים (בחלק גדול ממנו) בלי להתנצל, הוא קורץ לסרטים קודמים בלי עידון אבל בצורה מבדרת מאוד, הוא משלב אלמנטים שמרגישים יחד כמו קומיקס + אנימה + אפוס של עולם חדש נורא שלא הכרנו אבל הוא מתבסס על כל הדברים שאנחנו אוהבים באנטי גיבורים של העשור האחרון.
וכל זה מתאפשר בגלל שילוב של מבע קולנועי משובח – סצנות אקשן שתוכננו והשקיעו בהן מספיק כדי שהקצב שלהן יהיה מהיר אבל לא מהיר מדי, ותוך הבנה מה קיאנו יודע (להתנשף ולזעוף) ומה הוא לא יודע (לייצר יותר משתי הבעות פנים ולדבר הרבה) ולעבוד עם זה היטב לתוך הדמות. זה, וטריק ספרותי ידוע ומוכר שגורם לנו לחבב דמות גם כשאנחנו אמורים להירתע ממנה:
מהסרט הראשון ביססו לנו את ג'ון וויק כאנטי גיבור שאפשר להזדהות איתו. כי הוא אוהב, כי הוא יצא מהעולם הקשה שבו הוא היה, כי הוא מוצג לנו בנקודת שפל שאי אפשר שלא להתחבר אליה רגשית כולל מניפולציה אגרסיבית עם כלבלב חמוד. כל כך אגרסיבית שחלקנו הפסקנו לצפות אחרי אותה סצנה ידועה לשמצה וחזרנו אל הסרט רק עכשיו, כשהתברר שהסרט החדש מעניין. ג'ון וויק מקבל הצדקה ענקית שמבססת אותו כדמות חיובית, וזו משחררת אותו לעשות דברים איומים בלי שנפקפק בו, או שנפקפק אבל אז יגידו לנו "כן אבל אשתו, אבל הכלב, אבל לא הייתה לו ברירה". הוא נותן לנו תירוץ מושלם ליהנות מהמון הרג ודם.
אני רוצה לספר עוד, על סצנת האקשן שבה הניצים מתקרבים זה לזה בהדרגה במקום לברוח ומוכיחים שאנחנו ביקום קולנועי אחר של אנטי גיבורים גדולים מהחיים, על היחס והייצוג הנפלא לפיטבולים, על רובי רוז, על הקונפליקט שלי איתו כי למה אי אפשר לכתוב גם דמויות נשים יותר מעניינות וחזקות, על הנבלים הראויים הפעם, על כך שהוא עושה לי חשק לבדוק אם הוא מבוסס על ספר או קומיקס וכמה מדהים זה שהוא לא, שזה תסריט מקורי הפעם, על האמירה הקטנה והמרושעת על אמנות מודרנית ועל הסיום שהוא בעיניי אחד הדברים הכי אמיצים וחכמים שנעשו בסרט הזה שגם משאיר אותנו בציפייה (מה זה ציפייה, תנו לי עוד שמונה סרטים כאלו בבקשה, ועכשיו) לסרט המשך. אבל די.
לכו לראות אותו, ותצחקו עליי או תודו לי אחר כך.

היי ברטולוצ'י, זו לא אמנות

maria

ברנדו ושניידר ב"טנגו האחרון בפריז". היא בת 19, הוא בן 48, ואף אחד כנראה לא חשב עליה במהלך הסצנה ההיא.

העובדה שסצנת האונס בעזרת חמאה ב"טנגו האחרון בפריז" הייתה תחבולה מניפולטיבית של במאי ושחקן מול שחקנית בת 19 היא לא חדשות. אמנם לא התבצע בה אקט מיני בפועל, אבל ברטלוצ'י וברנדו החליטו להפתיע אותה עם התקיפה המינית בתוך הסצנה, כולל השימוש בחמאה כחומר סיכה. בסרטון מלפני שלוש שנים שפורסם כעת הבמאי מספר איך רצה שתחוש מושפלת, ורצה לחלץ ממריה שניידר תגובה של כעס לא במשחק, לדבריו, הוא רצה שהאישה הצעירה תגיב, לא השחקנית. החדשות היחידות הן שהפעם הבמאי, עטור השבחים, מכה על חטא, בערך.

הוא מצטער על מה שעשה למריה שניידר, ומבין, אולי, למה היא שנאה אותו לאחר מכן. אבל, הוא לא מתחרט. הוא מוסיף משהו ערכי לכאורה על חופש הפעולה הנדרש כדי ליצור אמנות, ופוטר בכך את עצמו מאחריות של ממש.

שניידר כבר לא הייתה בין החיים כדי לשמוע ואולי להגיב על הפסאודו חרטה הזו. היא נפטרה ממחלת הסרטן כשנתיים קודם לכן. בראיון שנערך איתה ב-2007 היא מתארת את הסצנה כטראומטית, כבגידה באמון שלה כאשר ברנדו הבטיח לה שזה רק סרט, אבל הגבול בין הדמות לשחקנית היטשטש וגרם לה לבכות דמעות אמיתיות ולחוש מצוקה אמיתית, בדיוק כמו שהבמאי רצה.

אני לא שחקנית מקצועית, אבל לקחתי חלק בהפקות תיאטרון גם על הבמה וגם כמחזאית לאורך השנים, והמשחק נשאר תמיד קרוב אליי. מתוך ההבנה שלי, בלי להיכנס לשיטות שונות – טוטאליות יותר ופחות, מת'וד אקטינג או לא, מה שברטלוצ'י מתאר הוא לא מקובל לדעתי, ולא צריך להיות מקובל. כן, אפשר לשחק ולביים סצנות קשות ואלימות כולל אונס, כן, מה שעובר על הדמות עשוי לחלחל למה שעובר על השחקנית או השחקן. וכן, שימוש באימפרוביזציה כדי לראות מה קורה בין שתי דמויות הוא לגיטימי לגמרי, זה כלי נהדר לעיבוי וחקר הדמות, אבל כמו בכל סיטואציה רגישה בין אינדיבידואלים, האמת, כמו בכל סיטואציה בכלל – צריכה להיות הקשבה הדדית ורגישות מסוימת. להפתיע שחקנית עם אלתור אלים, להמשיך לצלם כשהשחקנית, ולא רק הדמות שהיא מגלמת, במצוקה – זה לא בימוי מבריק, זו לא טכניקה – זו חציית גבול קשה מאוד. לגרום למישהי או מישהו לסבול, להניח שהכאב שלה אמיתי, להסריט אותו ולהתענג עליו זו לא אמנות, זה סנאף.

אפשר לשאול איך יודעים. הרי כששחקנית נכנסת לדמות, והדמות עוברת התעללות, היא אמורה להגיב, היא אמורה לשחק באופן אמין את הכאב הזה. וכן, משחק טוב אמור להיראות אמיתי, יש כל מיני דרכים בהן שחקנית טובה תשתמש כדי להפגין את הרגש והתגובה הרצויה – היא יכולה להתחבר לזיכרון אמיתי שלה כשחקנית שמתיישב על המקום המדויק שכואב גם לדמות. כשהקסם קורה ממש, לדעתי, את מצליחה להרגיש את עצמך כמו הדמות ממש, גם אם זה טקסט שנאמר בפעם המאה ומשהו, את חיה אותה ונוצר חיבור רגשי כזה, שמאפשר לך לטשטש ולו במעט את הגבול בינך לבינה, אמפתיה ברמה כזו שאת מרגישה ומגישה לקהל/צופים את מה שהיא מרגישה.

אבל, וזה אבל גדול, אמורים לשמור עלייך בתוך המנעד העדין הזה. ההזדהות המוחלטת הזו חייבת להתרחש במרחב בטוח. גם אם את ערומה פיזית ונפשית, ויש סביבך צוות שלם ו/או קהל – את חייבת להגיש מוגנת. זה נכון גם עבור שחקנים גברים, וגם עבור מי שמגלם דמות אלימה, את התוקף. גם הוא צריך להיות מסוגל להבדיל, לדעת שמה שהדמות שלו עושה, היא לא מה שהוא כאדם וכשחקן עושה. גם אם קיימת הזדהות רגשית מוחלטת או גדולה מאוד בתוך הסצנה, חייבת להיות עוד מודעות, כזו שבכל זאת מאפשרת להבדיל. אחרת כל השחקנים היו משתגעים, וכל אלימות שהיינו רואים על במה או מסך הייתה אמיתית ועלולה להיגמר בדם.

לפני כשנה הייתי מחזאית שותפה בהצגה "הדם זוכר" של אירית ראב, שעוסקת בתקיפה מינית. אחת הסצנות הקשות ביותר בהצגה היא אונס שמתרחש על הבמה, שנכתב בעקבות אונס שהבמאית עברה בעצמה ושהיה חשוב לה להעביר באמצעותו מסר, על אף הקושי האדיר שהוא עורר בתהליך היצירה, גם עבורה וגם עבור השחקנים. לא נכחתי במהלך כל החזרות אבל ביקרתי מספר פעמים, ואני רוצה להאמין שגם השחקנית שגילמה את הנאנסת (לינוי אלבכר-דביר), גם מי שגילם את האנס (אלירן מועלם) וגם השחקנים שגילמו בסצנה הזו דמויות שעדות למתרחש אך לא מפסיקות אותו, הצליחו להרגיש ששומרים עליהם בזמן שהם עובדים. אני יודעת שהם עצרו כמה פעמים חזרות כשזה נהיה יותר מדי. אני גם יודעת שבשלב מסוים נהיה ברור מאוד שגם אם מה שאנחנו רואים כצופים הוא גבר, שמגלם ילד, שמושך לאישה, שמגלמת ילדה, בשיער ומפיל אותה על הרצפה, חייבת להיות שליטה שלה כשחקנית בסיטואציה. לכן הבמאית הביאה כוריאוגרף שבנה יחד איתה את הסצנה מבחינת פעולות ותנועות בצורה מדויקת, כך שמה שאנחנו רואים משכנע וקשה מאוד, אבל בפועל, למשל, השחקנית תופסת את השיער שלה כך שהוא לא נמשך באמת בכאב, והיא יודעת לתזמן את הנפילה על הרצפה כך שגם זו תגרום למינימום אימפקט.

היו המון הכנות לקראת הסצנה הזו, עד שיכלו לעלות איתה על במה ולבצע אותה פעם אחר פעם. כדי להיות מסוגלים לעשות את זה נבנו בין כולם יחסי אמון. אי אפשר אחרת. מה שתיארה שניידר הוא לא יחסי אמון. מה שברטולוצ'י מצטער עליו, אבל לא מתחרט הוא לא יחסי אמון. מה שגורם, "בשם האמנות", לשחקן כמו ג'רד לטו להטריד את השחקניות והשחקנים איתו על הסט כי הוא "נכנס לדמות" של הג'וקר ומזדהה איתו באופן מוחלט, זו לא אמנות אלא תהליך יחצני במקרה הטוב, והטרדה במקרה הרע. כשמשה איבגי עשוי להיות מואשם בהטרדה מינית שבוצעה על סטים אבל מקבל פרס בכל מקרה, כששחקניות ושחקנים לא מוגנים, כשהגבולות בין אימפרוביזציה וכלים לגיטימיים נוספים ללמידה וחקר עצמי הופכים לניצול, זו חציית קו. הקו הזה נמשך כל הדרך מההתבטאות של ברטולוצ'י ועד היום. הוא בולט במיוחד כשיש אינפלציה של סצנות אונס בקולנוע בשנים האחרונות, כמו שכותבת נטע אלכסנדר. לכו תדעו מה עובר על השחקניות (וגם על השחקנים) בדרך לסצנות הקשות האלו. עדיף לקוות שהבמאים (רובם גברים, עדיין) שומרים עליהן, אבל אין לנו באמת דרך לדעת.

קל לנו לסלוד מרומן פולנסקי שעד עכשיו לא יכול להיכנס לארצות הברית כי הוא ייעצר על אונס בת 13. באותה מידה קל לנו, או לפחות להוליווד, להפריד בין האדם למעשים, ולהמשיך להלל אותו ולהעניק לו פרסים, והוא מהווה רק דוגמה אחת מיני רבות. הדיון על האם אפשר וצריך להפריד יוצר ממעשיו או לא מתעורר בכל פעם שאמן מוערך מואשם במעשים איומים. בזמן שהמקרה של ברטולוצ'י אחר לחלוטין מבחינת חומרה (הוא לא פלילי כמובן), הוא כן שובר, ולו לזמן קצר, את הניתוק הזה שחלקנו עושים בכזו קלות. אם יוצר פגע באנשים בזמנו הפנוי, מי אומר שהוא לא פגע באנשים גם במהלך העבודה שלו כיוצר?

באחד משיעורי תולדות הקולנוע לפני למעלה מעשור באוניברסיטת תל אביב נחמן אינגבר הציג לנו את הפסיון של ז'אן דארק. הוא סיפר שבמהלך צילומי הסרט של קארל תיאודור דרייר מ-1928 מריה פלקונטי שגילמה את דארק סבלה מאוד מידיו של הבמאי שהתעלל בה רגשית ואולי גם פיזית כדי להוציא ממנה תגובות אותנטיות שיתאימו לדמות. זו נחשבת עד היום לאחת מתצוגות המשחק הגדולות ביותר בקולנוע, וחיטוט קצרצר בעמוד הוויקיפדיה של פלקונטי מתאר אי ודאות לגבי ההתעללות. בזמן שרוג'ר אברט טוען שהיא אכן אולצה לכרוע על ברכיה בצורה שתכאיב לה ואז למחוק כל רגש מפניה כדי לייצר את ההבעה הדרושה, ביוגרפים טוענים שמדובר בשמועות בלבד. בכל זאת, התאפשר דיון על הסרט ועל גדולתו, כולל המשחק של פלקונטי, שכלל התייחסות למה שהתרחש, אולי, על הסט. במקרה של "הטנגו האחרון בפריז" אין ספק, אם היוצר בכבודו ובעצמו מסביר במילותיו כיצד הוא וברנדו ביצעו מניפולציה על השחקנית כדי לזעזע אותה. אולי הגיע הזמן להתייחס לפגיעה הזו בה בלימודי קולנוע בזמן שמפארים את הסרט? אולי זה יעזור, ולו במעט, למנוע מקרים נוספים של חציית גבולות ופגיעה, "בשם האמנות".

אוהבים את ניק קייב, מזלזלים בביונסה – הגבולות המיטשטשים של הפרסונה


בהופעה של ניק קייב ב-2013 בפסטיבל פרימוורה בברצלונה, התחושה הייתה שאנחנו ניצבים בפני אירוע חד פעמי. קייב בן ה-55 אז הראה לאלפי המעריצים שלו שהוא הפרפורמר הענק שהם קיוו לראות. אלגנטי, חלקלק, מתבדח לפרקים עם ועל חשבון חברי הזרעים הרעים שחלקם מלווים אותו כבר כמה עשורים. וכשהוא נכנס אל תוך הקהל, נותן להם לשאת אותו, להרים אותו בזמן שהוא מחבק מעריצה רנדומלית, לא היה ניתן להישאר אדישים לרגע.

הוא היה עם אלבום חדש שהצליח לייצר מהר שירים אהובים, תכנים מלודרמטיים, לחנים עוצרי נשימה, כל מה שקייב יודע לעשות, הזמר שהופך את הלידה של אלביס לאפוס טרגי, ואת מהמורות החיים האישיים שלו לפזמונים מעוררי הזדהות.


קצת אחר כך, כשהתאוששנו מהמופע, חיפשנו קטעים ממנו שעלו ביוטיוב. מצאנו, ומצאנו הופעות נוספות מאותה שנה, בהיכל אחר, עם קהל אחר – שנראו בדיוק אותו הדבר.

קייב בוחר להתחבר פיזית לקהל באותו השיר, נשען על הקהל באותם רגעים, עושה פאוזה דרמטית באותו המקום ואם אני זוכרת נכון
מחבק מעריצה רנדומלית אחרת – באותה הצורה.

האם החזרה המדויקת הזו על הטקס שהוא ההופעה שלו פוגמת במשהו בהנאה ובתחושת האותנטיות שהייתה לנו כשעמדנו שם, שרים את המילים ומשתאים לנוכח הכריזמה והיהירות הטיפוסית שלו? נכון לאותו רגע, וכשעדיין לא ידענו את זה – בוודאות לא. הרגשנו נהדר, נהנינו בטירוף והייתי חוזרת להופעה שלו, לאותה ההופעה, עכשיו, אם זו הייתה אפשרות ריאלית.

אפילו יותר מכך, צפייה חוזרת בקטעים מההופעה עכשיו, שלוש שנים אחרי, אני עם צמרמורות מוחשיות לגמרי. הסיבה קשורה גם בחיבה וההערכה העמוקה והיציבה שלי למוזיקה של קייב, שמלווה אותי כמעט כל חיי, וגם לטלטלה הטרגית המציאותית עד להחריד שאני יודעת שהאדם הזה שאין לו שום קשר אליי עבר לפני כשנה. אני רוצה להתייחס לאובדן האישי שהוא חווה בהקשר של היותו האמן היוצר שהוא, הדיון הזה מייד יגיע.

אבל כדי להבין למה בכלל אני מקדישה טקסט שלם לחיים הפרטיים שלו, אני חוזרת רגע למודעות שהתעוררה בי כששמתי לב שקייב מופיע בצורה מוקפדת, שזו הופעה מתוזמרת כמו מופע תיאטרון, ולא כמו פרץ התרגשות ספונטני. משהו קטן שלא שמתי לב אליו צף ועלה. המנגנון המחושב שבונה את הפרסונה של קייב נחשף בפניי.

אין שום דבר בעייתי בהופעות מתוזמרות היטב. אם להשוות רגע למופע תיאטרון, שחקנים מתרגשים על הבמה, ועוד איך. כל הצגה אולי דומה מאוד לקודמתה מבחינת הקהל, אבל מבחינת השחקן הוא עשוי לעבור משהו אחר כל ערב. העובדה שהרגש מאורגן לא הופך אותו לפחות רגש.

אז מה הבעיה? אולי מה הארגון שמקובל עלינו במופע תיאטרון ובסרט, לא מתיישב עם הציפיות שלנו מהופעה של אמן מוזיקאי נערץ. הציפיות הן לקבל משהו "אותנטי", והן הולכות וגוברות לדעתי בשנים האחרונות עם השינוי במדיום ועלייתן של הרשתות החברתיות. לכולם, סלבס, פוליטיקאים ואנשים פרטיים כאחד, יש אווטאר, כולם נראים הרבה יותר נגישים באופן ישיר ו"אמיתי" מצד אחד, ונשארים הרבה יותר מתווכים מצד שני.

אני מתייחסת בעיקר לגישה שלנו לאמנים שנתפסים כמי שעומדים מבחינת יצירה מאחורי החומרים שלהם. אני משערת שרובנו, לפחות בחלק מסוים בראש ובלב שלנו, כקהל, מקווים שהפרסונה אמיתית. שהם שרים על דברים שהיו באמת, גם אם הם מדברים במטאפורות, ושהם חולקים איתנו על הבמה רגעים נדירים של התפרצות לא מעובדת של, ובכן, אמת.

אני מבינה ברמה הלוגית שזו לא פחות אמת כשהיא מתוכננת ומסודרת, כל עוד היא מייצגת נאמנה יצירה עם ערך כלשהו עבורי כקהל, אמירה, רגש שמעביר אליי משהו שמפעיל אותי. זה בהחלט מספיק וזו הסיבה שאנחנו אוהבים אמנות כל כך.

ועדיין, יש, במיוחד בשנה האחרונה, כמה דוגמאות של ערבוב הייצוג של האישי, הפרטי לכאורה, באופן מרהיב עם הדמות הציבורית. הרי אין לנו דרך להכיר באמת את האדם, אלא רק את הפרסונה שמוצגת לנו, וזו יכולה להיות מתוזמרת היטב על ידי סוכנים ובעלי אינטרסים, על ידי הצורך לקדם אלבומים ולהתפרנס, להישאר בתודעה, וגם אולי על ידי הרצון של האמן להציג את עצמו "כמו שהוא", אבל האם זה אכן מה שאנחנו מקבלים בספקטקלים האלו? לא בטוח שזה אפשרי לדעת בכלל.

קיבלנו באפריל השנה את Lemonade של ביונסה, אלבום שהוא גם סרט שהוא יותר מאסופת קליפים, ששודר ב-HBO. ביונסה עבדה עם טובי המפיקים והיוצרים על האלבום (המשובח, אגב), עם כל השמות החמים והנכונים. חתומים עליו שבעה במאים כולל ביונסה, ולמרות שיש באלבום ובעיקר בסרט שמלווה אותו תמות נוספות כולל פמיניזם, זהות אתנית, מחאת Black Lives Matter ועוד, ההד התקשורתי הגדול היה על האופן שבו ביונסה מספרת כאן באופן חשוף וישיר על בגידה.


כשמדובר בזמרת פופ, (ובמיוחד כשמדובר באישה שהיא זמרת פופ ולא בגבר) התפיסה האוטומטית היא שמדובר במוצר שעומדים מאחוריו צוות הפקה שלם. זה נכון לא פעם, אבל זה נכון גם בז'אנרים אחרים שלא מקבלים את אותו יחס ביקורתי. וכך, קל מאוד ליהנות מהשירים של ביונסה, ובו זמנית להתמרמר על הניצול הציני של האירוע האישי שקרה לה לטובת מכירת אלבומים והצלחה ביקורתית ומסחרית, לכעוס שהיא לא ממש כותבת בעצמה ומשתמשת בטקסטים של משוררת לחיבור בין הסגמנטים, ועוד ועוד. אפשר לדון האם הייצוג הוויזואלי של הנשים והזהויות בסרט של ביונסה חתרניים, בעלי אמירה או רק מנכיחים סטיריאוטיפים קיימים. אפשר גם לתהות על הגבול המיטשטש והולך בין הפרסונה לאמן ה"אמיתי", לאדם כביכול שמאחורי הדמות שאנחנו רואים ושומעים.

כשמדובר במוזיקה שנתפסת אוטומטית כבידור קליל וכשיא המיינסטרים, ובמיוחד כשמדובר בדיוות אצטדיונים כמו ביונסה, הפקפוק
ב"אמינות" של ה"אמת" שהיא מספרת לנו מגיע הרבה יותר מהר, והשיפוט הוא לרוב לחומרה.

בעולם מקביל, קרה משהו נורא לניק קייב, ועצם ההשוואה בין האלבום והסרט שלו שיוצאים ממש בקרוב כתולדה של אותו אסון לאלבום והסרט של ביונסה, בטח תקומם לא מעט אנשים.

ב-8.9 יוקרן ברחבי העולם הסרט "Once More With Feeling". בטריילר לסרט שומעים את קייב אומר בווייס אובר שנשמע על צילומים שלו בחזרות בשחור לבן ש"מה שקורה כשמתרחש אירוע כל כך קטסטרופלי הוא שאתה פשוט משתנה. אתה משתנה מהאדם הידוע, לאדם בלתי ידוע, וכשאתה מסתכל על עצמך במראה אתה מזהה את מי שהיית אבל האדם שנמצא בתוך העור הוא מישהו אחר".


הסרט עומד להכיל את ההתייחסות הפומבית של קייב לכך שאחד משני בניו, ארתור, נפל מצוק אל מותו ב-14 ביולי 2015, כשהוא בן 15 בלבד. בהמשך התברר שהוא לקח LSD בפעם הראשונה זמן קצר לפני הנפילה הטרגית.

ארתור נפטר כשקייב היה באמצע הקלטת האלבום Skeleton Tree. כשהמוות פורסם בכלי התקשורת קייב הוציא הודעה רשמית לעיתונות בזו הלשון: "הבן שלנו ארתור מת ביום שלישי בערב. הוא היה הבן היפה השמח והאוהב שלנו. אנחנו מבקשים שתינתן לנו הפרטיות שמשפחתנו זקוקה לה על מנת להתאבל בימים קשים אלו".

אני זוכרת את התגובות בפייסבוק והדיון שנקלענו אליו בעקבותיהן. המון אמפתיה לאדם שאנחנו אוהבים את המוזיקה שלו אבל בסופו של דבר הוא זר לנו לחלוטין. ואז את המחשבות והתגובות שנחלקות לשתיים: התהייה אם ייצא בהמשך שיר מדהים שיכאב להאזין לו מתוך הנסיבות האיומות שיולידו אותו. והתהייה השנייה, האם האובדן הזה נושא עימו כאב כל כך עצום, כל כך משתק, שהוא לא יתועל הפעם לתוך יצירה, אלא יוביל לשתיקה מהדהדת.

אנחנו עסקנו בהשערות, והבענו אי נוחות לגבי התהייה הראשונה, כי מה יקרה אם זה יהיה שיר מדהים, איך נעז ליהנות להאזין לו כשהוא נולד מתוך מוות כזה נורא? ומה אם זה יהיה שיר גרוע, איך נעז להודות בכך כשהוא נולד מתוך אותן נסיבות בדיוק?


בדצמבר של אותה השנה, האבל הפרטי קיבל פנים נוספות וציבוריות יותר. קייב חבר לבמאי אנדרו דומיניק ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד") איתו שיתף פעולה בעבר ככותב פס קול, שיתעד את העבודה על האלבום. במקור הפרויקט הקולנועי שצילומיו החלו בפברואר תוכנן להיות תיעוד של השירים בביצוע חי, אבל דומיניק סיפר בראיון לגארדיאן בפרמיירה של הסרט בפסטיבל ונציה שבגלל שהאלבום נמשך 35 דקות בלבד, הם אלתרו את הסרט כולו והפכו אותו למשהו מורחב יותר ואחר.

קייב, כמו הרבה אמנים לפניו ואחריו, ידוע ככותב ופרפורמר שיוצר גם מתוך האירועים של חייו. הפרידה מפיג'יי הארווי הפכה לחצי אלבום נפלא בדה בואט מנס קול, ולאחרונה יצא ספר שירים שלו, דה סיק באג סונג, שבו הוא כותב על הזמן שבו נסע ברחבי העולם בסיבוב ההופעות. בספר יש כתיבה באופן ישיר על עצמו ועל האהבה שלו לאשתו, בלי משלים ואגדות. הוא מתאר את עצמו לפעמים כמישהו שלובש דמות על הבמה, וכזמר שהוא, דמות שהיא חלק ממנו אך היא תפקיד בו זמנית. הוא כותב לאשתו שלא עונה לו לטלפון ומספר איך הוא משאיר לה הודעה במשיבון על כך שהוא האיש שהתחתן וברח למסע ההופעות הזה, שרוצה להיות איתה אבל משאיר אותה לבד. הוא מצטייר כאדם שבורח אל הפרסונה וכפרסונה שמכילה שברים של אדם.


אשתו וילדיו מופיעים לרגעים קצרים גם בסרט הקודם שנעשה עליו, 20 אלף ימים על פני האדמה. סרט ספק דוקומנטרי ספק מוקומנטרי, שתופס לכאורה רגעים לא מצונזרים, עם משפחה וחברים שהם משפחה וגם אצל המטפל, אך הכול בו מוקפד מאוד, מדויק מאוד, כמו הופעת תיאטרון שבה העיקר הוא שינון המילים והחזות המרשימה. אולי זו הסיבה שלסרט החדש קוראים עוד פעם, עם רגש. אולי זו סיבה אחרת לגמרי.

על כל המורכבות הזו, ההנחה הכמעט אוטומטית היא שקייב מעבד את הכאב שלו במונולוגים שנראה ונשמע בסרט (שחלקו יהיה בתלת ממד, אגב) ובאלבום שיוצאים יחד – באופן אמין.

כן התגנבו שאלות על זמן, איך זה קורה כל כך מהר, איך באופן כל כך גדול ופומבי. אבל הן מלוות בביקורת עצמית וכמעט שלא נהגות כי מי אני ואיזו זכות יש לי כמאזינה לשער או לשפוט מצב כזה. אבל והתמודדות עם אובדן הם אינדיבידואליים, במקרה של כוכבים בסדר הגודל של קייב הם פשוט לא פרטיים יותר, ומעלים דיון על הקו, שכנראה כבר לא קיים, בין האבל הפרטי לזה של האמן הציבורי.

הפרסונה מיוסרת ותמכור כרטיסים ואלבומים אך היא באותו הזמן תהליך עיבוד אמיתי לגמרי שהיה חייב לקרות, ולקרות כך בדיוק כי זו הדרך שלו, בין אם היא מוצאת חן בעינינו או לא, בין אם נהנה (איזו מילה איומה בהקשר הזה) מהתוצרים הנלווים שלה או לא.

מה גרם לקייב לבחור במדיום הקולנועי כדרך התמודדות? קייב עונה בתיווך הבמאי שלו עונה על השאלה הזו באופן חלקי: "ניק קייב הבין שהוא יצטרך לקדם את האלבום", אומר דומיניק בראיון לגארדיאן, "ארתור מת באמצע ההקלטות, והרעיון של מסע קידום עשה לקייב רע, כי היה לו ברור שהוא יצטרך לדבר על הנסיבות שליוו את הקלטת האלבום עם מראיינים. זה הכניס אותו למצוקה, והוא בחר אינסטינקטיבית בעשיית הסרט כאקט של שימור עצמי. זו הייתה הדרך שלו לדבר על מה שקרה, אבל באופן שבו הוא ירגיש בטוח במידה מסוימת כי הוא עושה את זה עם מישהו שהוא מכיר".


דומיניק הוסיף שלדעתו הצילומים לא היו בהכרח תרפויטיים עבור קייב: "הוא מתמודד עם כל דבר שקורה לו בחיים דרך העבודה, אם הלב שלו שבור הוא יהפוך אותו לשיר, הכול משמש כחומר גלם ליצירה. אבל אני לא חושב שהסרט, או השירים, עזרו לו להתמודד עם הצער שלו. אולי הם סייעו לו באופן רגעי, אבל הדבר הזה כל כך עצום, שאתה לא מסוגל לתפוס אותו".

התשובה הזו מדגישה את החיים בכפיפה אחת בסתירה מתמדת: אדם ופרסונה, הקיום ביחס לקהל יחד עם קיום ביחס לעצמו ולאנשים שבאמת סובבים אותו.

אז למה קל לנו יותר לשפוט את ביונסה? יש להיטים מדהימים שנכתבו על פרידות ואו בגידות (נניח, בלאק של פרל ג'אם) ויש בוודאות עוד שירים חוץ מטירס אין הבן של אריק קלפטון שנכתבו על אובדן של ילד. (שמרי נפשך של אלתרמן נכתב כשתרצה אתר עוד הייתה בין החיים).

זה קודם כל הז'אנר שבו היא פועלת וההשלכה שלו על הפרסונה שלה. פופ הוא מוצר, ורוק ופולק רוק נתפסים בהכללה גסה כאמנות, וכאמנות של קרביים. זו הכללה כי יש די והותר שירי פופ שנכתבו בכנות עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, ובוודאות יש שירי רוק מהונדסים. רק שהרבה יותר קל לצחוק על טיילור סוויפט ועל כמות השירים שלה על פרידות ובני זוג בעייתיים. ולכן אני משערת שגם המגדר משחק פה תפקיד. אישה היא עדיין קודם כל מושא לתשוקה ולהתבוננות מענגת, גם כשביונסה מצהירה שהיא פמיניסטית, גם כשמיילי סיירוס לוקחת בעלות על הגוף שלה והופכת אותו ואת המיניות שלה לאמירה פוליטית. קל יותר לזלזל תרבותית במישהי שנתפסת כמשהו יפה וחמוד. כשגבר כותב מדם ליבו הוא נשמה מיוסרת, עיינו ערך ג'סטין טימברלייק והפרידה מבריטני ספירס שהוא עדיין סוחט. כשאישה עושה את זה ועוד בפופ, היא בכיינית.

זה גם מד ציני של כאב. על פרידה קל יותר להניח שעושים הון מסחרי, אבל על מוות כזה אנחנו חייבים להאמין שכותבים מתוך אמת.
עוד אמן שהפך את המוות ליצירת אמנות פופולרית הוא דיוויד בואי. הוא פשוט עשה את זה עם המוות שלו עצמו. אפשר לומר היום שהוא הצליח להפעיל (או שמא למוטט) רגשית את כל מי שאוהב את המוזיקה שלו ברחבי העולם. רגע אחד חגגנו עם אלבום חדש את יום ההולדת שלו, ויומיים אחר כך לא עיכלנו שקיבלנו מתנת פרידה, עם שני קליפים עמוסי סמלים ורמזים, ומחזמר שעליהם עבד כשידע שהוא חולה. הלוא זו הייתה יצירה מתוכננת ומאורגנת היטב, על זמן שהלך ואזל. ואני לא חושבת שיש מישהו שמנסה או בכלל רוצה לערער על ה"אמת" שבה, על התחושות שהיא מעבירה גם עכשיו. זו הייתה יצירת פרידה וחיבור בין אמן לחיים ולמוות שלו באופן כל כך טוטאלי, שאולי אנחנו לא רוצים להפריד את הפרסונה מהאמן במקרה הזה, אולי כך אנחנו מרגישים שבאמת הכרנו את האליל בעל הדמויות המתחלפות. אולי אנחנו לא יכולים להפריד, כי הקו בין הפרטי לאווטאר הציבורי במקרה של בואי בלתי ניתן לאבחנה עבורנו.

אני הולכת לראות את הסרט של קייב. סביר מאוד שגם ארכוש את האלבום באירוע. הידיעה שאני לוקחת חלק כקהל במשהו שקורה ברחבי העולם בו זמנית עובדת עליי את פעולתה, אני רוצה להשתתף בזה, בהערכה שלי לאמן שאני אוהבת. הפעם אני משתתפת במשהו מריר ומטושטש גבולות יותר מאי פעם. האדם זר לי כתמיד, הפרסונה מרגישה קרובה מעצם החשיפה. כמו בואי, וכן, גם כמו ביונסה. אני אבחר אם לתפוס את שתי היצירות שמולי כ"אמת" או כפעולה מסחרית.

אולי הדרך להיחלץ מהדילמה תהיה שצמד היצירות שלפנינו, עם כל המורכבות שהן פורסות, יעמדו בזכות עצמן כמה שהן. אולי הן לא צריכות להיות משהו שמודדים או מבקרים בכלל, להיתפס כמעין יצירה של אמן תענית שבמקרה הזה חייב לעבד את הכאב כך, ואנחנו חשופים אליו מתוך ההכרח שלו ליצור, לא מתוך שיקול מסחרי. אבל זו תפיסה מעט נאיבית. הרי יצירה תמיד נמדדת גם כיצירה. הביקורות על הסרט כבר התחילו לזרום מפסטיבל ונציה, והן מטפלות בו בעדינות ובכבוד, אך עדיין מתייחסות למבע, לתמה, לנרטיב שהוא חלק מהדיון עצמו כאן, וגם תוהות אם זה סרט לכולם או סרט למעריצים, וקוראות לו ספקטקל, בלי להסס.

יכול להיות שהדרך להגיב לשתי היצירות שעומדות להיחשף היא לקוות שהן יעשו את מה שעשתה ההופעה לפני שלוש שנים – לתעל רגש מפרסונה לקהל שלה, "רק" את זה. כדי להעריך אותן צריך לקבל את הקונפליקט שהן מקפלות בתוכן ובו זמנית לנתק אותן ממנו לרגע, מההקשר הביוגרפי, או לפחות להעביר אותו למושב האחורי. אנסה לתת להן לפעול את פעולתן עלינו, להקשיב, לצפות, לספוג.

את עוד פעם אחת עם רגש אפשר לראות ב-8.9 בסינמטק תל אביב ובסינמטק ירושלים

ובסינמטק הרצליה עם הרצאה של דנה קסלר בשיתוף החוג לתולדות המוזיקה ב-11.9

לזמן את הרוע 2: מותר לצפות ליותר מסרטי אימה


אמ;לק: הקפצות יעילות, משחק טוב וצילום משובח לא מספיקים כדי להפוך סרט אימה בינוני לסרט אימה מעולה.

ולאכזבה בהרחבה: ציפיות גבוהות הן השטן, במיוחד כשהן באות בצורת ביקורות מהללות לסרט שמעורר חשש סביר לחלוטין. היו כמה רמיזות שלזמן את הרוע 2 יהיה סרט טוב: ההצלחה של הסרט הקודם, השחקנים שרובם עושים עבודה טובה ומעלה, הקרדנשיאלס של ג'יימס וואן שחתום על "המסור" ועל "הרוע שבפנים" (אגב, וואו, די עם זה כבר – לאף אחד מהסרטים האלו אין את המילה "רוע" בשם שלהם במקור).

לראיון איתו בגיימס ראדאר ניתנה הכותרת "ג'יימס וואן מגדיר מחדש את האימה המודרנית" – בזמן שבראיון עצמו וואן דיבר הרבה על כמה הוא חובב של אימה קלאסית, כצופה וגם בגישה שלו כקולנוען. עוד דובר על תנועת המצלמה הייחודית יחסית לז'אנר בסרט, תחת ידיו של דון בורג'ס. היא אכן אחד הדברים הכי מרשימים בסרט, כשהיא נעה במבט על דרך קירות הבית הרדוף, מנקודת מבט שגורמת לבית בו גרה משפחת הודג'סון להיראות כמו בית בובות שנשלט על ידי כוחות אחרים.

עוד דבר ששמו דגש עליו בראיון הוא שהפעם בחרו לספר את הסיפור לא באחוזה רחבת ידיים בה יש מקום לכל הרוע להיות מזומן. הפעם הוא עושה שמות במבנה הצנוע באופן יחסי שבו מתגוררת אם גרושה יחד עם ארבעת ילדיה. בהתאמה הוא מפואר פחות, גדול פחות, רק שעם כל הכבוד לכך שהוא קטן יותר באופן יחסי – עדיין יש בו כמה מפלסים.

לזמן את הרוע 2 מתיימר להביא את האימה אל היום יום, אל הסלון הביתי, אל חדר השינה ואל המסדרון עמוס צעצועי ילדים. וזה נחמד, זה גם רעיון לא רע, אבל בשום פנים ואופן לא רעיון חדש. זו נקודה חוזרת בסרטי אימה ובכלל – קשה מאוד להמציא את הגלגל היום, וזה בסדר, הבסיס יכול להישאר רוח/שד/משהו עם כוחות שמפר את השלווה ומחרפן אמא/בת/משהו עם ילדים. זה גם בסדר ששוב יש אנשים מן החוץ עם משנה סדורה כלשהי – לענייננו, הזוג וורן, שנחלצים לעזרתם.

אין לי בעיה עקרונית עם תבניות מוכרות, השאלה היא מה עושים עם התבנית הזו, כיצד משחקים ומאתגרים אותה. והתבנית של לזמן את הרוע (שני הסרטים לצורך העניין) היא שטאנץ מוכר בלי שום חידושים למעט ההקפדה על רצינות הסרט בעיני עצמו. לכן כן מקומם אותי כל הרעש סביב הסרט החדש, ההתפעמות כאילו אנחנו חוזים כאן באיזה פלא חדש, בבשורה גדולה לז'אנר. חוסר ההצדקה לכך מודגשת עוד יותר כשיש מסביב כמה סרטים שלוקחים אותו בהליכה מבחינת החדשנות וההתנסות שלהם.

גם ב"It Follows", "The Babadook", "The Witch" ו"Maggie" יש צילומי לונג שוט מרשימים, משחק טוב ואווירה רצינית מאוד. הם גם מנסים באמת לחדש משהו ועל כך עוד יגיע פוסט נפרד בהמשך. ויודעים מה, בהחלט אפשרי שההצלחה הקופתית של לזמן את הרוע הראשון פתחה להם את הדלת. העובדה שאפשר לעשות סרט אימה "רציני" שפונה לקהל הרחב ומתקבל על ידו יפה בעידן שאחרי סרטים מטא-ז'אנריים ומודעים לעצמם כמו "צעקה" או "יעד סופי" (ושניהם נפלאים, כן) היא מבורכת.
אבל זה לא מספיק בשביל להבליג על כך שהסיפור שהסרט מספר (על התסריט אמונים קארי וצ'אד הייז, וואן ודיוויד לסלי ג'ונסון) מפוספס לחלוטין לטעמי.

הוא מנסה לשחק בין היתר על השאלה האם אנחנו מאמינים בשדים ורוחות. הוא מתיימר להיות אדפטציה דרמטית לסיפור אמיתי. המקרה של משפחת הודג'סון (עם פרנסס או'קונר כאם המשפחה, ומדיסון וולף שלא רע בכלל בתור הבת הרדופה ג'נט) התרחש בצורה כזו או אחרת במציאות. מדובר במקרה מתועד מאוד ושנוי במחלוקת באשר לאמינות שלו כמובן (כי אם היו לנו הוכחות קונקרטיות לקיום רוחות ושדים כנראה שהז'אנר והמציאות היו נראים אחרת לגמרי).

הזוג אד ולוריין וורן (בסרט אלו עדיין פטריק ווילסון וורה פרמיגה) פעלו במציאות. היא עדיין חיה ומגיעה לכנסים והכול, אבל הטיעון שמה שאנחנו רואים מבוסס על האמת לא מספיק כדי להרים את הסרט ולהפוך אותו מתרגיל אפקטיבי בהפחדות רגעיות – למעורר אימה באמת.

ההקפצות שלו יעילות, יש בנייה יפה של סגירת שדה הראייה ואז פתיחה שלו מסביב לדמויות, כשאנחנו כל הזמן מחכים שמשהו נורא יצוץ. זה עובד הכי טוב עם מרלין מנסון. כלומר, עם הנזירה המפלצתית שנראית בדיוק כמוהו. ברצינות, כשלוריין שואלת אותה לשמה או מה היא רוצה לא הבנתי איך היא לא פצחה בשירת "we're the nobodies wanna be somebodies!". ולחובבי מלהולנד דרייב, תשמחו לדעת שמדובר בבוני ארונס, שגילמה את ההובו המבעית. אם כבר לפחד, אז בגלל הסצנה הזו:


הנזירה מפחידה כל כך לא רק כי היא מזעזעת בנראות שלה, אלא כי היא נוגעת בנימי נפשה של לוריין. היא נגלית בפניה לא בפעם הראשונה, פותחת בפניה חזיונות אפלים ואיומים כבר שנים, וגורמת לה לחשוש מהשלכות נפשיות ומעשיות שיגיעו אם היא ואד ימשיכו להילחם בכוחות האופל. זה סיפור הרבה יותר מעניין מעוד מקרה של בית רדוף.

וזו הסיבה שהמקרה שבמרכז הסרט לא מצליח לתפוס את תשומת הלב. הוא מרגיש כמו תפאורה משומשת לחרדות ולתשישות של לוריין מהעיסוק שלה ושל בן הזוג שלה. למרות שגם הבת שלהם מתנהל כמו אביזר במה, יש כאן קצה של דיון על מחיר אישי, על סכנה אמיתית שמרחפת מעל ראשיהן של שתי דמויות שאנחנו כבר מכירים ומחבבים. הסרט הזה הוא הרבה יותר עליהם מאשר על משפחת הודג'סון.

זה היה יכול להיות קונספט מרענן, חתרני אפילו, להתנהל במתכוון כשהסיפור על המשפחה הופך לשולי ולרקע למאבק אחר, כזה שנמשך כבר זמן מה בתוך עולמה הפנימי הרוחני של לוריין ומאיים להרוס הכול. כמה הרס היא הייתה עלולה להביא על המשפחה שזקוקה לעזרתה ומה זה היה עושה לה, לו רק היו מפתחים את התסריט עוד לכיוון הזה.

אבל זה לא קורה. גירוש השד נותר אותו מהלך צפוי למרות ניסיונות לייצר כמה טוויסטים. הפתרונות פשוטים, צלבים ואמונה ושות', הסכנה ממנו לא באמת מבעיתה. והזוג וורן, לטעמי, לא באמת מתמודדים עם השד של המשפחה ושלהם כמו שנתנו לנו לצפות שיקרה. העימותים נשארים קלים מדי כל הזמן.

ועוד הערה לסיום –האיש העקום (אותו מגלם חוויאר בוטט, מי שמגלם את רוב המפלצות ארוכות הגפיים ומעוררות הפלצות לאחרונה – ב"Rec", "Mama" ו"The Babadook") הוא עבודת אפקטים כלשהי – CGI, שילוב של מודל פלסטי, לא יודעת מה זה היה, אבל זה היה גרוע ברמה מביכה. בסרט שהכול בו עשוי בצורה כל כך מוקפדת האיש הזה נראה כמו חיקוי גומי מקרטע של הבאבדוק.

הוא מסמל במידה מסוימת את מה שלא טוב בלזמן את הרוע 2. הוא לא מתקרב לחדשנות בז'אנר, אבל גם את הסיפור הקלאסי שהוא מתיימר לספר הוא עושה באופן מרושל, והופך לקראת הסיום שלו לדרמה רומנטית דביקה. למרות צילום נהדר ודמויות שמעוררת הזדהות – מותר לנו לדרוש יותר מהז'אנר. סרטי אימה כבר מקבלים כבוד מזה זמן מה, ובעשור האחרון במיוחד אז אין שום סיבה להסתפק יותר במועט.

השורה התחתונה: מלהולנד דרייב יותר מפחיד.
מי ייהנה: חובבי הקפצות, מעריצי מרלין מנסון ומנמיכי ציפיות.
יעשה לכם חשק לראות את: מגרש השדים ואת ההופעה הזו של בילי קורגן ומרלין מנסון:

ביקורת קולנוע: החיים הסודיים של חיות המחמד

יש לי בעיה עם טריילרים. לפעמים הם ערוכים ככה שהם מגלים את כל רגעי המפתח בסרט (או לפחות ככה זה נראה) ואז פשוט לא בא לך לראות את הסרט, עיינו ערך הטריילר ל"הרומן של מגי".

לפעמים הם ערוכים כך שהם מבטיחים הבטחה שהסרט לא מסוגל לקיים. הם יוצרים ציפיות למשהו אחד, כשהסרט הוא פשוט משהו אחר לגמרי, או משהו פחות טוב.

זה מה שקרה לי עם הטריילר הראשון של "החיים הסודיים של חיות המחמד". סרט האנימציה שמתהדר בכך שהוא מבית היוצר של "המיניונים", ובוים על ידי כריס רנו וירו צ'ני  ונכתב על ידי קו דוריו, בריאן לינץ' וסינקו פול הוא לא סרט גרוע. הוא פשוט לא קשור לטריילר הראשון והמופתי שלו, וזה מאכזב, בטירוף.

זה לא נכון לצפות למשהו מטריילר, אוקיי. אבל אם הייתי מקבלת סרט שונה לחלוטין וטוב, זה היה סיפור אחר. והסיפור כאן הוא חלק גדול מהבעיה.

יש לנו בית דירות ניו יורקי בו גרות חיות מחמד, כשניו יורק נראית מאוד כמו זוטופיה וזה נחמד, אבל גם מזכיר שאפשר להשוות לסרט הרבה יותר מוצלח ומתוחכם שיצא השנה, לקהל דומה. אחד הכלבים, מקס (לואי סי קיי, לא פחות), מזדעזע לקבל הביתה כלב נוסף. אם מקס הוא כלב קטן וחמוד (רק למה הרגליים שלו כל כך דקות? כל שאר החיות בסרט מצוירות בצורה די מדויקת אנטומית גם אם מונפשת, אז למה הוא הולך על קיסמים?), דיוק (אריק סטונסטריט מ"משפחה מודרנית") הוא כלב גדול ומסורבל. גוש פרווה שנראית קצת כמו ראסטות.

בין השניים מתפתחת קנאה ומאבקי אגו ושליטה בין הישן שחושש למעמדו ככלבלב האהוב של הבית, לבין החדש שרוצה להשתלב אבל גם לא יהסס להפגין כוח כדי לא להיות מגורש שוב אל המכלאה.

הרפתקאות לא צפויות, שקשורות בריב בין השניים, שולחות אותם למסע ברחבי העיר שבו הם גם הולכים לאיבוד וגם מגלים את עצמם מחדש. במקביל ההיעלמות שלהם שולחת את גידג'ט השכנה (ג'ני סלייט), הדמות הכי מלהיבה בסרט לטעמי, כלבת פומרניאן מפונפנת ומפונקת, להפגין מנהיגות ותעוזה פמיניסטית ולצאת בראש משלחת לחפש את הצמד שהלך לאיבוד.

אם זה נשמע לכם מוכר, זה כי ראיתם את הסרט הזה כבר. קראו לו צעצוע של סיפור לפני 21 שנה, והיו בו דמויות עם מורכבות מעניינת פי כמה, שמעוררות אמפתיה אמיתית ולא הרמת גבה או צחקוק פה ושם.

גם אחרי שהתגברתי על כך שהקטע הכי טוב בסרט מתרחש בעשר הדקות הראשונות שלו (ויש חזרה קטנה לסגנון הזה בסוף הסרט, לנחמה), כשרואים מה כל חיה עושה אצלה בבית – הוא ממשיך ומתפספס. הרפיתי מהתקווה שהגיבורים של הסרט יתנהגו יותר כמו מיניונים, כלומר, פחות כמו בני אדם – שימשיכו לנבוח/ליילל ולעשות דברים שהם יותר סלפסטיקיים מאשר לדבר איתי על רגשות במילים.

אבל ברגע שהרפיתי ממנו, וקיבלתי את הדמויות כבעלי חיים מואנשים,  לא קיבלתי שום ערך מוסף. יש כאן שני קומיקאים שמגלמים בקולם את הדמויות הראשיות ואין לכך תמורה. מקס ודיוק נקלעים להמון צרות, אבל התגובות שלהם לא מקוריות, די צפויות רוב הזמן ולמעט רגע או שניים שפוגעים בכמה מיתרים רגשיים מדויקים, הם סתם מעבירים את הזמן.

יש בסרט נגיעות של עניין – הקשר בין כלבים לבעליהם, נטישות של בעלי חיים ויחס לא הולם (בלשון המעטה) מבני אדם שלא היו טובים אליהם. אבל הם נשארים בעיקר כר פורה לבדיחות ממוחזרות ולהערות שוליים. הדיון על כלבים עזובים ורגע טעון מאוד שאחת הדמויות אמורה לחוות בהקשר שלו מתמסמס תוך שתי דקות, אפילו לא מספיקים ללחלח את העין.

גם הבדיחות לא מספיק מצחיקות. הסרט כן מבדר, אבל לא קורע מצחוק כמו שהיה אפשר לצפות. קחו למשל את סנובול (קווין הארט) – ארנב מופרע בתור ראש המחתרת של חיות המחמד הדחויות, שמורדות נגד כל המין האנושי. המחתרת חיה בביוב וכועסת גם על חיות מחמד שעדיין חושבות שבני אדם הם אחלה.

סנובול פועל על הסתירה המובנית שבין חיה חמודה וצמרירית לבין אופי של ראש כנופיה מסוכן ואלים להפליא. כמו גורם ההפתעה עם הארנבת אוכלת האדם של מונטי פייתון, רק מצויר, ונמתח הרבה מעבר לעשר דקות. הוא מצחיק בהתחלה, ואחר כך פשוט הופך לאותה בדיחה בניסוחים אחרים. התחושה שעוברת היא של כתיבה מעט עצלנית, גם בבניית הדמויות וגם בקווי העלילה.

האנימציה עצמה חמודה מאוד, ולמעט מקס החיות נראות אמינות, שפת הגוף שלהן מדויקת ולכן חמודה להפליא, וכשקורות להם כל מיני תאונות ביתיות (התרסקות לתוך חלון, מעידה לתוך קערת פונץ' וכו') וכשהם מגיבים איפשהו על התפר בין חיה "רגילה" שרודפת אחרי כדור לבין חיה עם מודעות יותר אנושית, זה עובד. אבל זה לא קורה מספיק פעמים בסרט, וחבל.

השורה התחתונה: בידור בינוני וסביר.

מי ייהנה: ילדים, טרום גיל התבגרות ומטה.

 יעשה לכם חשק לראות את: צעצוע של סיפור, ואז את זוטופיה, ואז שוב את צעצוע של סיפור, כל השלושה.

 

ביקורת אקס מן: אפוקליפס – הגניחה הגדולה


ברצינות, אפשר להבין למה אפוקליפס של פו דמרון (סליחה, אוסקר אייזק) גונח, נאנח ומלחשש כל כך הרבה? ממש קשה להבין אם הוא על סף אורגזמה כל הזמן, או צרוד בגלל החול בגרון מכל השנים מתחת לפירמידות.

בריאן סינגר ביים את אקס מן: אפוקליפס ואת התסריט כתב סימון קינברג, שאחראים גם לאקס מן העתיד שהיה וטוב שהיה, וגם לחלק מהסרטים בגלגול של תחילת שנות ה-2000. הם לא נותנים לסרטים הטובים לעצור אותם. הם מקיימים, באופן מדכא, את כל מה שהטריילרים הבטיחו: המון רעש וצלצולים, שום קוהרנטיות או היגיון, או ניסיון לשמור על המשכיות (continuity) סבירה.

וזה מוזר, שאין כאן שום כבוד לנרטיב (העקום) שהתחילו לבנות. כי אלו אותם יוצרים, בחלק נרחב מהם. הם אמורים להכיר את החומר, או לזכור אותו ולשער שחלקנו (אהמ, אני) לא נבין למה כולם בשנות ה-80 פתאום ולא בהווה. אולי בגלל שהסרט הקודם עשה כזה ברדק בציר הזמן והיה כל כך קלוש מבחינת עלילה שאי אפשר באמת לזכור מה קרה בו. אבל אוקיי, אנחנו באייטיז עכשיו, ולכן כולם לבושים גרוע, ויש מוזיקה מגניבה.

זה לא הופך לנסבל את העובדה שכולם מדברים בסיסמאות, כשחלק מהן שמענו בסרטים קודמים (או בטריילר). יש דברים שאמורים להיות מפתיעים (אבל ראינו אותם כבר, בטריילר) והנבל שאמור להיות מטיל אימה, עתיק כמו האמונות ביום הדין, נשמע כאילו הוא סובל משקדים מוגלתיים, וצועק שטויות (ששמענו בטריילר).

אם היה צריך לתאר את אקס מן: אפוקליפס במילה אחת היא הייתה: נפוח.
הוא כל כך נפוח שהוא משער שאנחנו זוכרים דברים קריטיים לעלילה, לא סרט אחד אחורה, אלא שני סרטים וחמש שנים בעבר. נניח פרט קטן ושולי כמו מי זה הבחור שאומר שהוא אח של סקוט, שיורה גם הוא משהו אדום מהגוף שלו. אה, הוא היה באקס מן פירסט קלאס? וואלה, פשוט נתתם כל כך הרבה מקום ואופי לכל הדמויות שהצגתם שם. אה, זה לא הייתם אתם? זה היה מתיו ווהן? טוב. כי מתיו ווהן הלך ועשה את קינגסמן מאז. ואתם? אתם מצפים שאתנחם במוירה.

רגע, מי זו מוירה ולמה אקסבייר ממלמל כמו תיכוניסט מחוצ'קן כשהוא שומע את השם שלה? אה, גם היא הייתה באקס מן פירסט קלאס. והיא לא זוכרת את אקסבייר כי… הוא עשה מה?! יכול להיות שהוא מחק גם לי את הזיכרון כי פשוט לא הצלחתי לזכור שזה מה שקרה איתה ואיתו.

ברמה הקצת יותר מרגיזה מצופה מאיתנו לזכור שמיסטיק יותר מבוגרת מג'ין ומסקוט כאן, ולשכוח שג'ין אמורה לחוות את כל עניין הפניקס רק בשלב הרבה יותר מאוחר בחיים שלה (לפחות לפי הסרטים), או שמי שהיה טינאייג'ר בשואה, כמו מגנטו, לא אמור להיראות בן 40 בקושי באייטיז.

והוא הכי נפוח כי אנחנו יודעים שסינגר ביים את "החשוד המיידי". וזה היה סרט טוב, כזה שעד היום מדברים עליו ומפחדים לגלות את הסוף אם בטעות עוד לא ראיתם. אז מאיפה, בשם קייזר סוזה, החוצפה לעשות משהו כל כך שבור מבחינת נרטיב, שאין בו שום כבוד לסרטים שקדמו לו, או לצופים?

מאיפה היהירות להניח שאם נשים על הקול של אוסקר אייזק פילטר טיפשי שהופך אותו ללחשן וצרחן לסירוגין, וקצת גומי כחול על הפרצוף, הוא באמת יהיה מפחיד? ומה זו הרכבת הרים התקופתית הזו בתחילת הסרט? תלת ממד כבר מזמן עובד בעיקר לטובת מיגרנות, היינו מסתדרים בלי זה ועם טיפה יותר עריכת תסריט, או הגהה, או מישהו שישאל איפה אלוהים היה בשואה… אה, רגע.
יכול להיות שיהיו קצת ספוילרים, אז אני אתאוורר עם הדבר הטוב (הכמעט) יחיד שיצא מהסרט הזה:


אני מבטיחה לציין גם את שלושת הדברים הטובים שיש בסרט. בי נשבעתי.
הנה הספוילר המדובר: כמה מוטנטים הולכים אחרי אפוקליפס. הוא מבטיח להם להרוס, ואז לבנות את העולם מחדש עם המוטנטים שישרדו את השואה המתכתית/תודעתית שהוא מתכנן. נניח שזה לא מופרך שכמה מוטנטים שפויים לגמרי (טוב, חוץ ממגנטו) מוכנים ללכת על התוכנית הרצחנית הזו רק כי הפכו אותם למגניבים יותר, וכי כשאפוקליפס מלחשש הוא גם נושף להם בצורה נעימה באוזן.

בפועל, התוכנית מובילה לכך שהם רוצחים המון אנשים וזורעים המון הרס. מגנטו במיוחד, אבל גם האחרים לא נשארים חייבים. אז איך, בשם הפניקס, פשוט סולחים להם על זה ברגע שהם מבינים שללכת אחרי מוטאנט עתיק שחושב שהוא אלוהים זה בעצם רעיון דפוק? בן רגע מוותרים על מינימום של לקיחת אחריות ונותנים להם פשוט להצטרף לבית הספר.

בטמן, סופרמן והאוונג'רז מעלים לדיון שאלות של פיקוח וכוח בסרטים החדשים (לא בצורה מאוד עמוקה אולי, אבל זה שם), ועובדים על לפחות שתי סדרות טלוויזיה שעוסקות באנשים שמנקים את הבלגן שגיבורי העל גורמים. זה מאוד יהיר וטיפשי שהעניין הזה עובר בלי שום חרטה. כולה כמה גשרים הרוסים, בניינים ואולי ערים שנחרבו. בקטנה. בואו לבית הספר, נעיף קרשים באוויר, נחרטט.

וכשג'ין נאלצת להשתמש בכל הכוח שלה, להיות הפניקס למעשה, ורגע אחרי הדבר הכביר הזה שהיא עושה, במקום להיות מבועתת (כי אנחנו יודעים מה יקרה לה בתור הפניקס עוד כמה שנים) היא רגועה ומרוצה לגמרי. שום פחד מכך שהכוח הענק השתחרר ממנה עכשיו, שום דיבור על הפחדים שלה עליהם היא קדחה כל הסרט. אחלה. הגיוני.

קטן אבל בלתי נסלח: צ'רלס מגלה למוירה שהוא מחק לה את הזיכרונות משניהם, לפני שנים. אהבה או לפחות מתח מיני, אירוע ביטחוני בקנה מידה פסיכי – פוף. והיא בתגובה לגילוי המרעיש הזה, כשאנחנו יודעים שהנישואים שלה לא צלחו (מעניין למה, כולנו ראינו "שמש נצחית בראש צלול") – דומעת בחינניות. היא הייתה אמורה להוריד לו סטירה. את הסטירה של החיים שלו. אבל לא. זה בסדר. זה היה לטובתה.

אה, וגם זה קרה:
-בני, (חרחור, גרגור), אני האל שלך. אני אוהב אותך, ואתה טוב עם מתכות.
-איפה היית בשואה?
-ישנתי.
-בחייך.
-הממ. (לחשוש, כחכוח) המופתי אשם, בני.
-אה, אז בוא נהרוס מלא דברים.

אז מה בכל זאת היה טוב?


העובדה הלא מתוכננת שאפוקליפס נראה ונשמע כמו נבל בסרט פורנו.

קוויקסילבר. למרות שסצנת הדגל שלו כאן דומה להחריד לסרט הקודם וארוכה להפליא, לפחות יש לו חוש הומור, והוא היה נוגע ללב בכמה רגעים. אולי זה כי הוא מהדמויות היחידות שפועלות כמו דמות ולא כמו פוסטר.

הפלרטוט המקריפ של אקסבייר: עוד רגע נדיר של אמינות. צ'רלס מתגעגע למוירה, ומודה שהוא התנהג כמו סטוקר וחיפש אותה בעזרת הכוחות שלו פעם או פעמיים. כשהוא מתבלבל ומקשקש שטויות פרוידיאניות לפני ובמהלך הפגישה זה טיפשי, אבל כה משכנע שזה מצחיק.

לקינוח: אקס מן אפוקליפס נורא מספיק כדי להפוך להיות קאמפי וזה הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו. זה, ושהוא עושה חשק לראות את הסדרה המצוירת ולחכות לסיניסטר. הוא באמת מפחיד.

ביקורת: קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים


אחרי האכזבה הצפויה מבטמן נגד סופרמן, ההשוואה הבלתי נמנעת ל"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" חייבת להגיע. התזמון של שני הסרטים זה אחר זה, וקווי הדמיון שהיו ברורים עוד מהטריילרים: שני כוחות ענק, שאמורים לעבוד ביחד, הולכים לריב על הערכים שחשובים להם. כמו הקונפליקט המושלם שכל סיפור שואף אליו: התנגשות בלתי נמנעת ובלתי ניתנת להכרעה בין שני ערכים תקפים.

לפני שאצלול פנימה, אני חייבת לקרוא לילד של מארוול בשמו. מארוול נחשבים למספרי סיפורים טובים יותר בקולנוע, ועל פניו זה נכון כי הסרטים מצליחים. היקום הקולנועי שבנו עובד כל כך טוב שהם משחזרים את הנוסחה בטלוויזיה. אבל מה שעובד בו הוא שני דברים עיקריים: הדמויות, והספקטקל. הסרטים של מארוול הם בידור אפקטיבי ומלא אפקטים, סצנות אקשן כל כך עמוסות לפעמים שקשה להבין מה קורה בהן.

בצד השני יש אתנחתות קומיות של דיאלוגים שנונים מבוססי דמויות שהם לא פעם הדבר שזוכרים מהסרטים. אותם, ואת העובדה המרתיחה שהדמות של רומנוף מועברת מיד ליד כפלרטוט זמין בהתאם לשחקן שהיה חסר לו פיתוח דמות באותו סרט. מילא שהיא לא מקבלת סרט משלה בינתיים, מילא ההתבטאויות הדוחות של חבריה לסרטים על כך שהיא משתרללת, אבל מה עם עוד משהו שיאפיין אותה? נניח, למה שהיא לא תנהל איזשהו דיאלוג עם וונדה בסרט החדש? מילה? משהו?

אבל חזרה לעיקר: עד עכשיו, סרטי האוונג'רס היו מהנים, במידה כזו או אחרת, אבל רובם (להוציא אולי את איירון מן 1 ואת סרטי קפטן אמריקה) מיועדים לצריכה חד פעמית על המסך הגדול וזהו. העלילה לא מחזיקה צפייה חוזרת, שגורמת בדרך כלל לכאב ראש, פיהוק, או שניהם. הדמויות טובות, אבל נדחקות הצידה לטובת עלילה שטחית ומסומנת, רקע לקרבות ולבניינים נהרסים.

והנה מגיע "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", ונותן יותר מקום לפיתוח אותן דמויות שהתרגלנו לראות ולחבב, ונשען ברובו עליהן, מבלי לוותר על סצנות הקרב בסטנדרטים הנדרשים. הוא מתבל את זה בהגעה של שתי דמויות חדשות, ובשילוב של חברים ותיקים בנקודות קריטיות בסרט, ומצליח קודם כל להיות סרט אנסמבל כמו שסרט אנסמבל צריך להיות.

אם עוד לא ראיתם אסכם כך: הסרט מקיים את כל מה שהובטח בטריילרים ויותר. קצת פשטני בטיפול שלו בעניין הכוח והאחריות, אבל מצחיק וקורע לב בכל המקומות הנכונים. הוא מצליח לשכנע במניעים של כל הדמויות, ולייצר מתח במהלך הקרבות וכצופים קשה עד בלתי אפשרי לתפוס צד.

כשרודפים אחרי באקי מצד אחד אתם תרצו שיתפסו אותו כי הוא עשה כמה דברים די בעייתיים וכי חלק מהאוונג'רס רודפים אחריו. מצד שני, הקפטן סומך עליו, אז אולי הם טועים? איירון מן וקפטן אמריקה מגיעים בדמויות שלהם לנקודת רתיחה ושבירה, שמייצרת הזדהות ומערערת בו זמנית. מה שעובר עליהם מאפשר לסרט להפעיל את הצופים, לגרום לנו לפקפק ולתהות תוך כדי סצנות אקשן, וזה מה שהופך אותו למהנה במיוחד.

ומכאן ואילך: חפירת ספוילרים – ספוילרים להכול! ראו הוזהרתם.
כמו כן: דונאט


יש בסרט שתי סצנות קרב מעניינות במיוחד שתכף אגיע אליהן, המרכזית שבה החבורה מתחלקת לשניים, וזו שמגיעה לקראת הסוף  – קטנה יותר מבחינת אפקטים, אבל הפוכה ממנה לחלוטין מבחינת התחושה שהיא נותנת.  בבלגן המרכזי מצליחים לתת מקום לכל דמות לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב, כולל כמה הפתעות (לא רק מצד טום הולאנד כספיידרמן הצעיר – כל כך צעיר! והחדש). השכילו לתת לנו כאן את הבדיחות הכאילו פנימיות בין הדמויות, את האינטימיות שלהם, בתוך קרב, שמצליח להיות מצחיק עד שהוא נהיה רציני.

וכך, נכון לעכשיו הסרט כבר עבר מבחן טעם אחד: מתחשק לראות אותו שוב. לא כי הסיפור מבריק, אבל כי היחסים והרגשות שהוא מציף משכנעים מספיק, חזקים מספיק, ובמקביל הוא מתובל באיזון מצוין בין רצינות להומור, המון הומור, בין הבעיטות. כל ההומור הזה לא מפתיע אגב, כשזוכרים שהבמאים אנתוני וג'ו רוסו קשורים גם לקומויוניטי. התסריטאים הם כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי, שאחראים לסרטי קפטן אמריקה הקודמים, אחד מסרטי ת'ור ולסוכנת קארטר.

אם היה צריך לסכם אותו במשפט: הצליחו לעשות כאן את רוב הדברים שקרטעו בבטמן נגד סופרמן כמו שצריך. זה מתחיל בהשקעה הרגשית שלנו כצופים בדמויות. אנחנו מכירים אותם, יודעים שהם עברו לא מעט, שאיירון מן עבר סוג של פוסט טראומה, ושקפטן אמריקה מרגיש שהוא לבד בעולם. את התחושות המבוססות האלו, יחד עם הידיעה שהם חברים שהם גם קצת יריבים, הסרט מחזק ומגביר, בונה לקראת הפיצוץ.

זה ממשיך עם התמה המשותפת להם ולבטמן וסופרמן – ההשלכות של הכוח האדיר וההרס שהם זורעים. טוני סטארק מגיע לסרט כשהוא כמעט מובס מבפנים. פפר ככל הנראה עזבה אותו בגלל שהוא לא מסוגל ולא רוצה להפסיק להיות איירון מן. הוא מואשם על ידי אם שכולה בכך שהוא והאוונג'רז אחראים ישירות למותו של בנה שנהרג במהלך הקרב בסוקוביה. "הפלתם עליו בניין והלכתם", היא מטיחה בו.  במקביל הסרט נפתח במבצע פיזי מאוד, שבו האוונג'רס כמעט נכשלים – בגלל שקפטן אמריקה מוסח.

הוא מוסח כי הנבל שנתפס מתחיל לדבר איתו על באקי. כל מה שהוא צריך לעשות זה לומר לו שבאקי זיהה אותו ושהוא עובר שטיפת מוח, והקפטן מתבלבל ולא שם לב שהוא מחזיק חומר נפץ ועומד לפוצץ את שניהם לאלף עזאזל. בגלל חוסר הזהירות וונדה גורמת ל"נזק משני", המון הרוגים אזרחים, כשהיא מצילה את הקפטן.

זו הדגמה די ברורה, ומאכילה בכפית, של הכוחות והמשמעויות שלהם. הסרט מצהיר מן ההתחלה שיש כאן עניין של פעולה מתוך אינטרס אישי, שברגע האמת הגיבורים עובדים מתוך מניעים רגשיים, אנוכיים אפילו. זו אמירה מעניינת וביקורתית בהקשר של כוח ופיקוח, אבל היא לא מטופלת לעומק.

זו אחת הנקודות היותר חלשות של הסרט – מהר מאוד מבקשים לשכנע אותנו כצופים שכל הדיבור על כך שהאוונג'רס צריכים להיות תחת האו"מ הוא קשקוש פוליטי מקושקש. כל דיון רציני עליו נגמר תוך רבע שעה. מחליטים בשבילנו בקלילות שהאוונג'רס בעצם לא צריכים פיקוח, כי הם עם כוונות טובות, ולא משנה מי נפגע בדרך. הנושא עובר לרקע, ואנחנו עוברים לדיון הרבה יותר "קטן" והרבה יותר אישי.

הקפטן משוכנע, וכנראה צודק, שלבאקי מגיעה חזקת החפות לא רק כי הוא עבר שטיפת מוח שגרמה לו לחסל את כל האנשים שחיסל במשך השנים, אלא שהפעם מישהו מפליל אותו אקטיבית כדי להגיע אליו. סטיב רוג'רס בדיוק איבד את פגי, הקשר היחיד שלו חוץ מבאקי לעולם שהכיר פעם, הוא מרגיש שהאוונג'רז נמצאים תחת איום של פירוק והוא בטוח שמשהו נורא עומד לקרות אם הוא לא יגן על באקי בעצמו, ויגלה יחד איתו מי הפליל אותו ואיזה אסון הוא מבשל.

הוא צודק? בגדול כן. הוא פועל לבד ובלי להקשיב לאף אחד אחר, ומסכן את החברים שלו בדרך? לגמרי.

ובצד השני – טוני סטארק מנסה להכות על חטא ולעשות את הדבר הנכון. אחרי אולטרון, אחרי ההרוגים האזרחים הנוספים, הוא רוצה שיפקחו עליו. הוא עושה את זה תוך חבירה שנראית די פוליטית ודי כנועה, והוא לא רוצה שהקפטן יהרוס הכול מתוך יהירות. מצחיק, שסטארק חושש מיהירות.

בהמשך המאבק בין השניים מקבל טוויסט אישי עוד יותר, מעבר לעניין המי חבר של מי כאן ואיפה הנאמנות שלכם נמצאת. גם כאן מעורבים הורים מתים, שמוציאים מכולם הרבה אלימות והרבה דמעות. אבל לפחות לאף אחת לא קוראים מרתה.

מה שעובד טוב במיוחד הוא לא רק ששניהם צודקים, אלא ששניהם, לקראת הסוף, נראים כאילו שהם ירדו מהפסים. בקרב הגדול בין שני המחנות אנחנו מתפעלים מספיידרמן עם העיניים הזזות והכול, ואפילו מאנטמן.  אבל כשהקרב האחרון בין איירון מן, הקפטן ובאקי מתרחש, אפשר להאמין לרגע באמת ובתמים ששניהם איבדו את זה. באקי כבר אמר שהוא לא התכוון מעולם לפגוע באיש, הוא הופך כאן לסיידקיק שוב, ושלושתם הופכים לכלים על לוח משחק מונע נקמה.

מה שנהדר הוא שהעובדה שהם מודעים לחלוטין לכך ששיחקו בהם, בניגוד לבטמן וסופרמן, לא מאפשרת להם לצאת מזה. לא מאפשרת להם להתנער ולהמשיך הלאה. הרגשות מציפים אותם ברמה כזו שהם באמת מאבדים שליטה ופועלים מתוך זעם ופחד, מתוך רגשות בלבד.

השאיפה של הנבל בסרט, שגם לו יש מניע די משכנע די דומה לזה של כמה מהדמויות ה"טובות", היא להעניש את החבורה על ההרס שזרעו, על ידי כך שיגרום להם להרוג זה את זה, להתפרק מבפנים. והוא כמעט מצליח. כמעט. הוא מביא את השלושה יחד, כשאיירון מן כבר מבין שטעה ורוצה בסך הכול לעזור, ואז ממוטט הכול. כמה פשוט, כמה מניפולטיבי ומלודרמטי: הוא מגלה לו מי הרג את ההורים שלו. והוא גורם לו להבין שקפטן אמריקה ידע, ולא אמר לו. בום.

הכול נהיה סצנה של דם, זיעה ודמעות מכאן. וכאמור לכמה דקות, מעבר לכך שהגיבורים נפצעים ומדממים וגורמים זה לזה נזק, אפשר להאמין להם שהם יהרגו אחד את השני.

כמובן שזה לא קורה, כי מארוול לא יעזו להגיע באמת לנקודת אל חזור. וזו האכזבה העיקרית, גם אם הלא מפתיעה, בסרט. אין בסיום באמת הרגשה שהחבורה מפורקת. עם כל הכאב, די ברור שעם האיום הקיומי הבא הכול יסתדר וכולם יחזרו לעבוד יחד, וחבל. היה מרתק לראות אותם הולכים עם הפירוק הזה עד הסוף.

אבל, אי אפשר לקבל הכול. מותר להסתפק בסרט שפשוט עובד, ברוב המישורים. קפטן אמריקה מלחמת האזרחים לא חושף את כל קטעים הטובים שלו בטריילר. הוא קורע מצחוק לפרקים, מציג בכבוד את הפנתר השחור ואת ספיידרמן ומכניס עוד אופי לרוב הדמויות.

כמה דברים קטנים לקינוח:
זו הפעם הראשונה שממש הפריע לי שהגיבורות הנשים הולכות מכות עם שיער מתבדר ולא אסוף. זה עניין של סטייל, אני יודעת, אבל זה לא באמת יכול להיות נוח. אולי זה בלט כי בקרב הראשון הן בבגדי יום יום ולא בחליפות שלהן, אבל ממש חיכיתי שמישהו יתפוס את רומנוף בשיער, ואז זה פחות או יותר קרה. למה הגברים בחליפות שמגנות עליהן מצוין ובשיער קצר והיא צריכה להסתכן ככה? מי מצליחה ללכת ככה מכות כשיש לה פוני? זה מסתיר!

ואם כבר נשיות וגבריות, החליפה של הפנתר השחור נראתה חושנית וצמודה במיוחד. אולי זה כי הוא חתולי גם בתנועות שלו, אולי זה כי אנחנו אוטומטית תופסים כל אחר כקצת נשי? אבל בשורה התחתונה הוא הוצג בצורה מבטיחה – כמעט מצליח לכסח את קפטן אמריקה, שולף ציפורניים כשצריך, וגם מספיק לעבור תהליך של התפכחות והתבגרות. ועם כל הטענות (המוצדקות) על ווייט וואשינג בהוליווד, משמח לראות את הליהוק של צ'דוויק בוסמן, ולשמוע את המבטא של הדמות.

ואם כבר הערות על סטייל: אם הוא יחזור מתישהו, גם באקי פשוט חייב להסתפר.

הנפילה ופציעת הגב של רודס הייתה בחירה פחדנית. בשורה התחתונה, אף אחד כאן לא נהרג, ואפילו הפציעה החמורה שלו הולכת להיפתר מאוד בקלות. אף אחד פה לא באמת שילם מחיר על איבוד השליטה שלו.

ואחרון באמת: כמה מהרגעים המצחיקים ביותר בסרט הוגשו בלי טיפת מאמץ, ותודה למי שחשב על חיפושית כרכב מילוט בלי מקום לברכיים. התגלגלתי על הרצפה.

אימה בטריילרים ובכלל

יצאו לאחרונה כמה טריילרים והבטחות לסרטים שעושים חשק וקצת צמרמורת, אז למה שארעד בחושך לבד?

לזמן את הרוע 2


ג'יימס וואן ("המסור", "Insidious" "לזמן את הרוע") נשאר לבד בלי השותף לפשע לי ווהאנל ומביים את סרט ההמשך להצלחה הקופתית לבד. פטריק ווילסון ו-וורה פרמינגה חוזרים לגלם את חוקרי ומגרשי השדים אד ולוריין וורן, הפעם בניסיון לסייע לאם חד הורית בלונדון.

מי שראה את לזמן את הרוע הראשון בטח זוכר שלא מדובר ביצירת מופת של אימה. הוא כן סרט טוב, כי הוא מופק, כתוב, מבוים ומשוחק כמו שצריך, הוא פשוט לא מחדש כלום.

ובחיי, גם אם תשלחו אליי את הנזירה שנראית כמו מרלין מנסון מהטריילר לסרט החדש, עדיין לא אצליח להיזכר איך הסרט הקודם נגמר. הוא פשוט היה עד כדי כך סיפור בית רדוף סטנדרטי.

אחד הדברים שמשחקים לטובת סרטי לזמן את הרוע הוא הטיעון שהם מבוססים על מקרים אמיתיים. כמה אמיתיים? הצמד לוריין ואד וורן פעלו במציאות. הוא נפטר מאז, היא עדיין חיה ומבקרת בכנסים. אם תשאלו אותה, היא בטח תעיד שהיא חשה או ראתה את הרוחות בהיותה מדיום, ושלמעט הידוק ודרמטיזציה, הכול אמיתי לגמרי.

אם תשאלו את ערך הוויקיפדיה הקרוב למחשבכם, תראו הרבה טיעונים על ילדות רדופות שהודו בהמשך שהן זייפו את הקולות המשונים שיצאו להן מהגרון, ושרוב הדברים היו בסך הכול מתיחה, אולי כדי למשוך תשומת לב, אולי כי כמה אנשים באמת רצו להאמין.

והטריילר? קצת כמו הסרט הראשון. נראה טוב, אפקטיבי, שום דבר שלא ראינו קודם. האמת, חוץ מדבר אחד. הרגע שבו הילדה הרדופה מתבוננת בבעתה בעשרות הצלבים שתלויים על הקירות מתהפכים בזה אחר זה לסמל את האנטיכרייסט מעלה מחשבה מעוררת פלצות: מי תולה כל כך הרבה צלבים על קירות של חדר מלכתחילה? חוסר טעם משווע.

Lights Out

מי שמכיר את סדרת הטלוויזיה דוקטור הו, עשוי לחשוב שדיוויד אף סנדברג ראה כמה פרקים עם הוויפינג אנג'לז בלופ ואז קיבל את הרעיון ל"Lights Out", סרט אימה קצר שעכשיו הופך לסרט אימה באורך מלא בבימויו.

כמו פסלי המלאכים המקריפים, גם הדמות המסתורית שרודפת אחרי רבקה (תרזה פאלמר, שהספיקה לשחק בהמון סרטים השנה כולל "999", ובכמה סרטים בינוניים ומטה בשנים קודמות כמו "אני מספר 4", "מת עליה" ו"שוליית המכשף") משחקת סוג של מחבואים. אם המלאכים מפסיקים לזוז כשמסתכלים עליהם, ומתקרבים בכל פעם שעוצמים עיניים, או ממצמצים לצורך העניין, כאן הדמות נראית ומתקדמת רק בחושך. באור לא רואים אותה.

לפחות מהטריילר (ואסור לסמוך על טריילרים) זה עובד. הדמות עשויה היטב, יש לנו ילד קטן ששואל שאלות וסיפור מהעבר שקל לנחש ממנו את כל העלילה, אז הבה נקווה שלא באמת גילו לנו הכול הרגע.

ג'יימס וואן מעורב גם כאן, הפעם כמפיק. התסריטאי הוא הייסרר שמצד אחד כתב את "יעד סופי 5" הלא רע בכלל, ומצד שני אחראי על העיבוד החדש ל"הסיוט ברחוב אלם", אז יש כאן סיכוי של 50/50 לתסריט טוב.

Darling

במילה אחת: רתיעה.

כלומר, רתיעה של פולנסקי, הסרט שלו בשחור לבן מ-1965שמצליח בזכות קת'רין דנב ולא רק להיות מהמם אסתטית, מרתק ומבעית לזמנו. רתיעה הכניס אותנו לעולם הפנימי של אישה עם מה שנראה כמו בעיות נפשיות כאלו ואחרות, ודרלינג של הבמאי מיקי קיטינג שגם כתב את התסריט משחק באותו מגרש משחקים.

חוץ מהעובדה שגם הוא מצולם בשחור לבן ומלווה בפס קול מקוטע ומסויט, ממה שאפשר לראות בטריילר הגיבורה שלו (לורן אשלי קארטר) עוברת לגור בבית שהוא ככל הנראה רדוף, מה שלא מוסיף לשלוות הנפש או השפיות שלה. בעריכה קצבית ומהירה (זהירות: אפילפסיה) רומזים על הבאות.

חדר נעול שהיא לא אמורה לדאוג לגביו, תליון עם צלב הפוך, אימאג' חטוף של משהו מדמם באמבטיה, סיפור שנזרק כלאחר יד על סוכנת הבית שהשליכה את עצמה במורד המדרגות הלולייניות, אין כאן שום דבר שלא שמענו וראינו כבר מיליון פעם.

אבל לפי הביקורת של shock till you drop שכבר הכריזו עליו כעל סרט האימה הטוב של 2016 ולא מפסיקים להלל אותו באופן מעט חשוד, השימוש בחומרים הסטנדרטיים הוא בלתי שגרתי. לגבי התוכן והעלילה נצטרך לחכות ולראות, אבל אם המקטעים בטריילר מעידים במשהו על האסתטיקה הכוללת של הסרט, לפחות מהבחינה הוויזואלית, מבע קולנועי וכל זה – הוא מבטיח.

ובכלל, השחקנית הראשית כריזמטית להפליא. אם היא יכולה להחזיק על הכתפיים שלה סרט שלם כמו שנרמז, יהיה שווה לעקוב אחריה. אז יש כאן פוטנציאל, וכל כך הרבה השפעות מקלאסיקות טובות שפשוט חייבים לראות מה יעשו איתן.

סרט אימה של סיינט וינסנט!
עומדת לצאת אנתולוגיית אימה של ארבע יוצרות. באינפלציה המתמידה של במאיות בעולם הקולנוע, זו כבר עובדה משמחת. אחת מהן היא אנני קלארק, כלומר סיינט וינסנט, כלומר אחת הזמרות הכי לוהטות מבחינת כישרון, רלוונטיות וכריזמה בשנים האחרונות.
לא מצאתי עוד פרטים על העלילות עצמן אבל לסרט יקראו "XX", והסלוגן הוא משהו בסגנון "ארבעה סיפורים קטלניים מארבע נשים רצחניות".

לצד קלארק שמביימת את הסגמנט שלה מקבלות קרדיט על בימוי קארין קוסאמה, ג'ניפר צ'יימברס לינץ' (הבת של חבוב תמוה בשם דיוויד לינץ' ובמאית מוערכת בפני עצמה), ג'ובאנקה ווקוביץ, מארי הארון ("פסיכופט אמריקני"!) וסופיה קארילו. מרשימת הקרדיטים הזו אפשר לראות שיש כאן ערבוב של לפחות שני דורות של במאיות, וכולן נושקות לאימה בדרך זו או אחרת.

בונוס: "The Witches"

אלי רות' ביים טריילר אימה למשחק מחשב.

Bandai Namco ו-From Software כנראה רצו טריילר מורבידי ואפלולי לקידום הפרק השלישי במשחק המחשב Dark Souls, באופן הולם לשמו. הם פנו לבמאי האימה, הדוב היהודי, המפיק הזדוני – אילי רות'.

והתוצאה? סרטון אנימציה של כשתי דקות, שמצליח לספר סיפור קצרצר. יש גיבור שבתחכום גורמים לנו להניח שעלינו להזדהות איתו, אבל היחס אליו חייב להשתנות כשהעניינים מסתבכים. ב"מסתבכים" הכוונה לשלוש מכשפות שמזכירות את החברות ממקבת', מסנדמן ומאיפה לא בעצם, בצירוף אימאג'ים גרפיים למדיי.

הוא אפקטיבי ונותן דוגמה יפה איך בונים עולם, דמות ושינוי (גם אם חיצוני לגמרי) בכלום זמן. חבל שאין קרדיטים לאנימטורים, לתסריטאים ולכל שאר הצוות. זו הרבה עבודה!

בטמן נגד סופרמן: שחר הצדק – בן אפלק דווקא בסדר

כן, נו, אלו כל שאר הדברים בסרט החדש של די סי שהופכים אותו לבלגן קולנועי.

ולנקודה הפרובינציאלית הבלתי נמנעת, גם גל גדות עושה עבודה טובה מאוד. להזכירכם – מבטא זר נשמע ממש בסדר לאוזניים פחות שיפוטיות, במיוחד כשהיא אמורה להיות מתרבות אחרת, אז… ונכון, יש לה רק שבע דקות ו-20 משפטים בכל הסרט, אבל היא עושה את המיטב איתם.

וונדר וומן מצליחה להיות אלגנטית וגם מרשימה בסצנת הקרב, זאת אומרת, אם לא קיבלתם התקף אפילפסיה מכל הברקים המיותרים שפרפרו על המסך לכל אורכה. עלתה השאלה אם היא תצליח להחזיק סרט שלם על כתפיה, ולגבי זה באמת שנצטרך לחכות ולראות. עם המעט שנתנו לה פה, היא התמודדה יפה.

אבל אני קופצת למיקרו כשחייבים להגיד רגע משהו על המאקרו. לפני שנכנסים לכל מה שלא בסדר עם "בטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", ויש הרבה, חייבים להודות שהוא קצת פחות גרוע מאיש הפלדה שקדם לו. ואם לוקחים בחשבון את הבומבסטיות של זאק סניידר כבמאי בכלל – הוא הרבה יותר טוב מסאקר פאנץ'.

הולך לו מצוין מבחינת החזרי השקעה בקופות. נכון לעכשיו הוא כבר עבר את ה-538 מיליון דולר ברחבי העולם. הוא עלה כ-250 מיליון. זה לא באמת מפתיע וגם לא מעיד על טיב הסרט. כשיש לך מותג חזק ומוצלח כמו בטמן, אנשים (כולל אותי) ישלמו כדי לראות אותו שוב בקולנוע, לפעמים רק כדי שיהיה להם משהו לקטר עליו.

גם סופרמן הוא מותג חזק ואהוב, אין ספק, אבל הוא לא הצליח בקולנוע בעשור האחרון כמו החבוב עם האוזניים המחודדות. אפשר להתווכח על האהדה של הסרט האחרון בטרילוגיית האביר האפל של הנולנים, אבל דבר אחד בטוח: היא שימרה והגדילה את הכוח של בטמן כמניע אנשים לקולנוע.

אנחנו לא נימלט מסרטי ההמשך. לא מדובר בנפילה שאין ממנה חזרה נוסח ארבעה מופלאים. לא ברמה, ולא בהיקף. מדובר בהפקת ענק של סדרת סרטים שמתוכננת מראש ולטווח ארוך, כדי להביא את הג'סטיס ליג (ליגת הצדק, זה נשמע יותר טוב באנגלית) להתחרות בקולנוע נגד האוונג'רז של מארוול.

חשוך, מטושטש ומה עשינו שסופרמן מגיע לנו?
אז מה לא ממש עובד בסרט? קודם כל, לא ברור אם זו הייתה בעיה של המקרן או בעיה גורפת בשיטת צילום התלת ממד, אבל בהקרנה שאני נכחתי בה הוא היה חשוך ומטושטש. חשוך לרמה שכל מי שישב איתי עצר מדי פעם, הוריד את המשקפיים ושפשף את העיניים. מטושטש ברמה לא היה אפשר להבין אם מה שניצב ברקע מאחורי בן אפלק המהורהר הוא עץ או טנק.

גם בסצנות באור יום מלא בחוף ים אקזוטי היה צורך למצמץ ללא הרף ולנסות לראות יותר טוב. ואין הרבה סצנות שטופות אור שמש בסרט. אם מייקל ביי הציע הצעות מרגיזות על הקרנת הרובוטריקים שלו בצורה שתפגע במקרנים עצמם אבל לפחות תהיה בהירה מספיק, בטמן וסופרמן של סניידר חיים בעולם שבו קשה לך להתמודד עם האקשן והמתח על המסך, כי לא בטוח כמה זמן תוכלי להתמודד עם החשכה ואי הבהירות עד שהמיגרנה שלך תחזור.

עוד דבר שקשה להתמודד איתו הוא, בגדול, סופרמן. יסלחו לי מעריציו הרבים מהקומיקס, אבל בעיבודים הקולנועיים האחרונים שלו סופרמן (הנרי קאביל) הוא גיבור בלתי נסבל עד מיותר. הוא משעמם באותה מידה שהוא יפה וחזק. כי זו בדיוק הבעיה הקבועה אצל סופרמן – כשמישהו הוא עד כדי כך לא מהעולם הזה ובלתי מנוצח, למה שיהיה לנו אכפת כשניצבים מולו אויבים? ברור שהוא ינצח בסוף.

אם בקומיקס יש מאחוריו עשרות שנים, כותבים שונים ואתגרים מורכבים, בינתיים בשני הסרטים תחת ידיו של סניידר הוא בעיקר עשה בלגן והתבכיין. אולי זה קאביל בעל ההבעה הלא משתנה, אולי זה התסריט של כריס טריו (ארגו) ודיוויד ס. גויר (איש הפלדה, והוא היה מעורב גם בבטמנים של הנולנים, בפלאש פורוורד, בשדים של דה ווינצ'י ועונה הבודדת של קונסטנטין). בכל אופן, הוא דמות שהדילמות שלה לא באמת מצליחות לגעת, או לעניין.

עוד בעיה מרגיזה היא האופן שבה כותבים, כבר סרט שני ברצף, את לויס (איימי אדאמס). זה ידוע שאדאמס יודעת לשחק, ואוקיי, לויס אמורה להיות סוג של עלמה במצוקה, אבל היא כתובה לתוך העלילה כחפץ שמטרתו להפריע, לסבך ולעכב התקדמות, כל פעם, לא משנה מה היא עושה.

לדוגמה, היא מוצבת באמצע קרב שאין לה שום סיבה מהותית להיות בו, חוץ מהדאגה שלה לסופרמן. ואם כבר שמו אותה שם, במקום לתת לה לעשות משהו היא סוג של מאבדת כלי נשק די חשוב, ואז גורמת לתסבוכת נוספת כשהיא מנסה להחזיר את אותו כלי נשק.
דמויות משנה אמורות להציב אתגרים ומכשולים בדרכו של הגיבור, אבל בתסריט טוב הן אמורות ליהנות מאיזו התפתחות והתקדמות משלהן. לויס היא שום דבר חוץ מנטל. זה מאכזב, ורק מוסיף עוד טון של שעמום ועצבים לזוגיות של השניים.

ומה עם לקס לות'ר (ג'סי אייזנברג)? הוא אמנם נראה יותר כמו הבן הצעיר וההיסטרי של הג'וקר, והדיאלוגים והמונולוגים שלו חוזרים על עצמם ומפסיקים די מהר להיות משעשעים ולהפוך למציקים, א-ב-ל, בסך הכול, הוא נסבל. היה עוזר אילו מזימת העל שלו הייתה קצת יותר יעילה, והבריונים שלו היו קצת יותר החלטייים כשהם מחליטים לירות באנשים, כי אמינות זה נחמד. יש פער די גדול בין הרצחנות שלו עצמו לבין עושי דברו, אבל, ניחא.

הו בטמן, לו רק היית איירון מן
כל אלו חוברים יחד לעלילה פרגמנטלית להחריד. הסרט מואשם בצדק בכך שניסו להכניס לתוכו קצת מהכול – על חשבון סיפור נורמלי. המזימה הראשית לא באמת מרגשת כי כבר בטריילר די הסבירו לנו איך כל זה ייפתר, ושוב יש את העניין הקטן הזה שסופרמן, פרקטית, באמת יותר חזק מבטמן.

אולי אם היה מדובר פה בריב לטווח ארוך, עם תכנון כמו שצריך, היינו במתח. אבל לא, המאבק הגדול מהכותרת הוא פסיק קטן ודי טיפשי, שיכול היה להיגמר אפילו עוד יותר מהר אם סופרמן רק היה טורח להשלים משפט במקום ללכת מכות.

אחרי הפתיחה הבומבסטית נוסח סניידר בה שוב מראים לנו במונטאז בהילוך איטי (פנינים נושרות עיניים נפערות והכול) מה קרה להורים של בטמן ואיך הטראומה השפיעה עליו, מגיע החלק הכי טוב בסרט. נעשה חיבור יפה בין הבלגן הכאוטי של סופרמן מהסרט הקודם, לבין ברוס וויין (אפלק עם שיבה שזרקה בשיערו ובלי שום צוואר). בניין משרדים שבאחריות החברה שלו פשוט מתמוטט, בסצנת הרס שמזכירה את האבק שהתנחשל ברחובות באסון התאומים.

ברוס וויין מרגיש חסר שליטה, הוא ממורמר, הוא הולך לדבר על זה עם אלפרד (ג'רמי איירונס כבונוס חביב) והוא לא רגוע. אגב, הוא כל כך לא רגוע שבטמן הזה די סבבה עם להרוג אנשים, באופן עקיף וגם די ישיר. לא ממש משהו שאמורים לעבור עליו בשקט.
מעבר לכך, הוא באמת בסדר. לאפלק יש את הסנטר לתפקיד, ולמעט העובדה שהוא וקאביל מנופחים כמו דמויות קומיקס מהניינטיז, הוא משכנע. הוא עובר יופי בתור מישהו שקצת איבד שליטה אחרי שהוא עושה את אותו דבר שמערב הרבה מכות במשך שנים. חבל שהוא תקוע בתוך סרט כל כך מבולגן.

והברדק הזה היה אולי צורם טיפה פחות אם לא היה ברור כמה הוא מזכיר, לפחות בפרמיס שלו, את הסרט הבא של קפטן אמריקה. רק מהטריילרים שיצאו עד עכשיו כבר יש בו את המרכיב העיקרי שחסר בבטמן נגד סופרמן (למעט עלילה, גם עלילה זה חשוב, וחוץ מספיידרמן והעיניים המופלאות החדשות שלו): הוא פורט, בקלות, גם על נימי הרגש. נראה שייקח לנו עוד המון זמן להתרגש מבטמן של בן אפלק, ונשאר רק לקוות שהתסריטאים והבמאי יפסיקו להקשות עליו כל כך להתחבב עלינו. על סופרמן אני בכלל לא מדברת… זה נראה די אבוד.