פרימוורה סאונד 2017 -יומן פסטיבל 03

IMG_20170602_201631.jpg

היום השלישי 03.06
ואן מוריסון – van Morrison
ככה ייעשה לאנשים שהתעכבו בדוכני המרצ' – הם יגיעו חמש דקות מאוחר מדי להופעה של ואן מוריסון כדי לשמוע את הסוף הג'אזי של ריקוד לאור ירח. היינו צריכים להזדרז, נכון, זה לא שתהיה עוד הזדמנות לשמוע את האגדה הוותיקה אבל נו, לא חשבנו שהוא יבצע אותו על ההתחלה. מייד אחר כך הוא המשיך עם "have I told you lately", מזכיר לנו כמה שירים מוכרים הם שלו במקור, מופיע עם כובע, משקפי שמש וג'קט מחויט, רואים עליו את השנים אבל הקול שלו, הסכמנו, נשמע עדיין צעיר ונהדר. היה מחמם לב. לראות כל כך הרבה אנשים שהם בטח לכל היותר בני חצי מהגיל שלו בקהל על אחת הבמות הראשיות.

IMG_20170603_212231.jpg

מטרונומי – metronomy
אל היום האחרון של הפסטיבל תמיד מתלווה תחושה מעט מרירה של סוף, כמו הידיעה שההאנגאובר יגיע מחר למרות ואולי בגלל שממש כיף לך עכשיו. לאווירה כזו מטרונומי מתאימים בול, כי לתפיסתי יש בהם שילוב של חופש ומלנכוליה, כמעט בכל שיר. הם עלו לאחת הבמות הראשיות לבושים בלבן, פותחים עם כמה שירים ברצף מהאלבום האחרון אותו כתב והקליט הסולן לבדו. למרות שגם השירים האלו לא רעים בכלל, עבורי ההופעה התחילה באמת עם הביצוע של "I'm Aquarius". השיר העצוב כל כך שמייצר הילה של כבוד למזלות אסטרולוגיים קיבל עיבוד יותר חיוני ומהיר, שהתאים אותו להופעה חיה בלי לפגוע בסנטימנטליות שלו. הם המשיכו לנגן עוד שירים אהובים במיוחד, כשההפתעה החיובית עבורי הייתה ההתלהבות ההיסטרית בה קיבלנו בקהל את "the look", כשכל מי שזיהה אותו מהתווים הראשונים שר את המלודיה של הקלידים האלקטרוניים בפתיח כאילו היה מדובר בהמנון כדורגל. בכלל, החיבה האדירה לאלקטרו פופ עם המילים השוברות שלהם הגבירה את החוויה פי כמה.

המילטון לייטהאוזר hemilton lighthouser
הפרונטמן של דה ווקמן החזיק את הבמה הקטנה ליד הים עם גרון להתפאר. אם מטרונומי עושים פופ עצוב אבל מרים, לייטהאוזר המשיך את מגמת שברון הלב עם פולק שנות ה-50 מעודכן לימינו. הוא הצליח לחמם למרות הבריזה שהגיחה, בפס קול חלומי אבל מעורר בו זמנית.

לבל אפ – lvl up
רביעייה טרייה מניו יורק שעושה רוק גראנג'י וקצת גראז'י. הם חולקים ביניהם את השירה, כשכל פעם מישהו אחר הופך לזמר, ונשמעים לסירוגין קצת כמו פייבמנט ודינוזאור ג'וניור. הם הודו לצוות של פרימוורה ולקהל ובאופן כללי אמרו שהם שמחים ומופתעים שבכלל הגיעו לשמוע אותם. בשלב הזה הם לא נשמעים כמו משהו חדש ומקורי במיוחד, הם עדיין קצת גנריים אבל היי, יש סיכוי שהם יגדלו יפה.

IMG-20170604-WA0002

במקום ארקייד פייר
קינג קרול – king krule
ויתרנו על ארקייד פייר כדי לתפוס שתי הופעות וחצי, כשהחצי הוא של קינג קרול. אפרופו לגדול, הזמר והמפיק הבריטי התחיל בגיל 18 לכל היותר וכיום בגיל המופלג של 22 הוא נחשב בצדק ליוצר מוערך. השירה-דיבור שלו נשמעת כמו ערב נעים בפאב בסופו של יום עבודה קודר. הג'ינג'י התחיל את ההופעה מואר באלומת אור אדומה שיותר מטשטשת מאשר מראה אותו, כשרק הקול שלו וסימפולים הספיקו. הוא נשמע מצוין, נמוך, גרוני ואמוציונלי יותר בלייב, ומהשיר השני הוא הרים גיטרה לצד הנגנים שעלו, מוסיפים מלודיות נוספות לביצועים.

IMG-20170604-WA0000

וויילד ביסטס – wild beasts
הסיבה העיקרית לוויתור על המופע הגדול של הערב השתלמה בענק. הלהקה הבריטית נתנה הופעה שגרמה לי להיות אסירת תודה אפילו יותר על כל המוזיקה המשפיעה של האייטיז. וויילד ביסטס שואבים קצת מברונסקי ביט ומגבירים עם גיטרות חשמליות וטיפה אלקטרו, עם שני ווקליסטים שבלתי אפשרי לבחור ביניהם. עם סטליסט שהורכב בעיקר מהאלבום האחרון שלהם שכולל שיר על חתול גדול בראש השרשרת ועוד אחד על אלפא פימייל הם הופיעו בפני אנשים שהיה ברור שמכירים ואוהבים אותם מאוד. חברי ההרכב הבריטי הביעו תודה בהתאם, גם במילות הערכה לקהל ש"אנחנו בטוחים שיש לכם עוד מקומות להיות בהם הערב" וגם בהופעה עצמה שהפכה למסיבה מרימה בטירוף, מסוג ההופעות שגורם לך לרצות לשמוע את האלבומים של הלהקה שוב ושוב. זו אולי מסיבת הפרידה הראשונה מהפסטיבל, אבל היא הרגישה כמו פתיחה מרהיבה ולוהטת ללילה.

IMG-20170604-WA0001

אגיינסט מי! – against me!
להקת הפאנק שבראשה זמרת טרנסית גאה ונהדרת המשיכה להעיר אותנו, עם רצף נגינה כמעט בלתי פוסק. שפתיים ענקיות עיטרו את הבמה והתחושה הכללית הייתה של מופע גלאם רוק שמזיז גם את הרגליים וגם את הראש, בידיעה שמדובר בלהקה שמעבירה מסרים חיוביים על קבלה עצמית בצורה הכי בועטת ומהנה שיש.

לפנינו עוד היו פריאוקיופיישנז, הופעה בהפתעה של חיים (עליה דילגנו) ו-!!! לפני שהבוקר הגיע, אבל הסוללה של הטלפון הלכה לישון לפניי – אז זמן סיכומים. עם גב קצת כואב אבל הטענת מצברים שיחזיקו לי את הלב, מצחיק לחשוב שזה נתפס בעיניי כליין אפ חלש יחסית השנה. כמה כיף לטעות. ולרקוד. ולחוות כל כך הרבה ז'אנרים. יש המון בלגן בחיים האלה, מזל שיש גם עוגן מוזיקלי שמרגיע אבל גם מאפשר לך לעוף.

מודעות פרסומת

פרימוורה סאונד 2017 – יומן פסטיבל 02

IMG_20170602_201550.jpg

היום השני 02.06

סינקיין -sinkane
סינקיין וחבורתו מברוקלין חלקו טיסה מברלין עם חברות שלי. נחמד שהיה להם מקום כי לפי ההופעה צריך עוד כמה מושבים בשביל נפח הריאות המרשימות שלהם. הם פתחו מבחינתנו את היום השני של פסטיבל פרימוורה בברצלונה, על הבמה הנושאת את שמו, בשילוב רקיד ומעורר נענועים על הבמה ובקהל – של סואול עם קצת רגאיי ודיסקו, ונוכחות בס וגיטרות מכובדת. חילופי הקולות הצלולים והעמוקים מגבוהים לנמוכים ללא תלות מגדרית בליווי חצוצרה עוררו תחושה שאנחנו נמצאים בשעה מוזהבת על אי קטן. זה לא כל כך רחוק מהמציאות, כי משנה שעברה פתחו בפסטיבל אזור אלקטרוני רחב ידיים שמוביל לחוף הים עליו משקיף כל המתחם.

IMG_20170602_202638.jpg

שלאק – shellac
ובמעבר חד – היינו בטוחים שלא תהיה נפש חיה בהופעה של שלאק, שמתחרה על תשומת הלב מול סאמפה והופעת ההפתעה של מוגוויי שמשיקים אלבום חדש. ובכל זאת היו הרבה אנשים ברחבת אדידס הקטנה שבאו לשמוע את שלישיית הדרון (drone) של המפיק המוזיקלי סטיב אלביני.
שלאק מופיעים כל שנה בפסטיבל בשנים האחרונות, תמיד באותה במה, עם מוזיקה כמעט ערומה – גיטרה בס תופים שמכים עליהם במעין כעס קצבי ומאופק. הם מתאפיינים בהכלה של מקורות של פאנק וגראנג' לתוך מבנה חזרתי שנותן מקום לקצת משחקים מלודיים ולשירה-דיבור-נאום זעם. זה רועש מאוד, בקטע טוב, במיוחד כשאלביני מנגן עם השיניים, והפידבק משוברי הגלים רק מוסיף עוד שכבה ועושים את העבודה כל פעם מחדש. בהופעה הזו הווליום היה אפילו קצת חזק מדי, כמעט כואב, אבל לרוב הקהל לא נראה שזה הפריע ליהנות, ויכולת ההפנוט של סולו הבס, התופים והגיטרה המהירים לסירוגין עדיין מפתיעה אותי.
החצי הטוב יותר שלי מוסר שההופעה התרחשה בשעה הרבה יותר מדי מוקדמת. העובדה שעדיין היה אור שמש ושרובנו רק התחלנו את את היום ולא שתינו מספיק מחלישות את האנרגיות מהקהל לדבריו, לעומת ההופעה בשנה שעברה שהייתה מול רדיוהד, וכללה הרבה יותר צרחות בשיתוף פעולה עם הלהקה, תזוזה והשתוללות כללית. אל תבינו לא נכון, גם הפעם הריעו ונרשמה התלהבות, גם כשהגיטריסט הציע לענות על שאלות מהקהל וגם כשהסולן הצהיר שכולנו כל כך אטרקטיביים שאם הוא היה יוצא עם מישהו, כל אחד, מהקהל, איבר המין שלו היה נא כמו המבורגר (משימוש יתר?). אבל זו הייתה התלהבות שנשארה יחסית מנומסת. מה שבטוח, תמיד טוב לראות את השלושה משכנעים אותנו שהם למעשה מטוס – השיר הזה מייצר תגובה בכל שעה.

IMG_20170602_221315.jpg

הדסנדנטס – the descendants
להקת פאנק ותיקה וחמודה, שהתנצלה ארוכות על כך שהיא מגיעה מארצות הברית. יש משהו מעניין בלהקות אמריקאיות שמביעות אפולוגטיות על המקום ממנו הן באות, זה עצוב אבל גם מעט מעודד. " הפאק האד הזה עומד בראשנו… ובששת החודשים האחרונים אנחנו קמים כל בוקר ושאלים מה לעזאזל" כך הם פתחו את ההופעה עם שיר שבגדול מצהיר שהכל מחורבן. אבל הלחנים שמחים, אז אולי לא הכל אבוד.

מאק דמארקו
אני יודעת שיש הרבה אנשים שאוהבים את המוזיקה שלו, ומעריכה אותם ואת טעמם. הוא לא מתיישב איתי, תמיד מרגישה שאני מפספסת משהו לגביו – לא מצליח לראות ולשמוע מעבר לשימוש בכישרון מוזיקלי כדי לייצר פרודיה על ז'אנרים וסגנונות וקצת לעוף על עצמך על חשבון הקהל שלך. העובדה שהוא סיים את ההופעה בתחתונים בלבד שתחובים לאחוריו כחוטיני מאולתר (המתופף שלו היה ערום לגמרי), בזמן שהוא משתעשע עם מצית לא עזר. גם השירים עצמם נשמעו לי מהצד כאוסף להיטים מנומנם מכל הזמנים, כאלו שלא מומלץ להאזין להם במהלך נהיגה. מי שאוהב אותו – אשמח להבין מה הולך כאן, האם זו למעשה סאטירה חריפה על הגוף הגברי ועל רוקסטארים, או משהו מתוחכם אחר שחולף לידי.

IMG_20170602_234811.jpg

ראן דה ג'ולז – run the jewels
קל להשתפך בצדק על ראן דה ג'ולז, אז אנסה לתמצת: פעם לא אהבתי היפהופ – והיום היינו בשורה ראשונה. להופעת פרימוורה הקודמת שלהם הגענו כמעט במקרה, עומדים מרחוק ונסחפים עם הכריזמה של אל פי וקילר מייק. הם גדלו עוד מאז, עם שלושה אלבומים ומקום של כבוד באחת הבמות הראשיות. ואם הדסנדנטס היו אפולוגטיים לגבי המולדת שלהם, צמד הראפרים והדיג'יי שמלווה אותם התחילו עם התנצלות, "הצבענו לברני סנדרס, זה לא הלך ועכשיו האורנג' פאק הזה בשלטון" – הם אכן היו פעילים במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית עבור המתמודד הדמוקרטי. הם המשיכו בהוצאת קיטור מעודנת "כי אנחנו צריכים להצליח לחזור הביתה לארצות הברית, אבל אולי יש לכם איזה דרכון ספרדי בשבילנו?" ועברו למניפסט, שירים הולמים כולל "lie cheat steall kill win" וקינחו בדיבור על איך הם החברים הכי טובים למרות השוני. זאת ועוד – הם אמרו שיש קהילה של אנשים שנראים שונה זה מזה עם נטייה מינית שונה וממוצאים שונים – כולם יכולים למצוא תקווה ולדעת שהם אהובים, כולם מאזינים לאותה להקה, ולכן מתחברים לאותם מסרים וערכים, גם אם הם שומעים אותם לבד בבית ומקבלים בעיטה בתחת מהעולם כרגע. זה נשמע דביק ואפילו קצת יהיר מחוץ לקונטקסט, אבל בתוך ההופעה המילים האלו עברו כהצהרה כנה, משכנעת ואפילו, סליחה, מרגשת.
גם המוזיקה עצמה הייתה נהדרת בביצוע חי, אחרי כמה הדליינרים יותר רגועים הם העירו את כולם – אפילו תקלה טכנית שכיבתה את המיקרופונים שלהם לכמה דקות בתחילת ההופעה לא עצרה את ההתלהבות, הם פשוט רקדו, התפללו והתקוטטו עד שזה הסתדר, לקול תשואות.
ועוד משהו קטן על הפוליטיות שלהם וכמה היא רלוונטית למוזיקה שהם עושים – לאן שלא הסתכלתי הייתה חלוקה שווה למדיי של נשים וגברים בקהל, במיוחד בשורות הראשונות. הם לא להקת ריוט גירל, אבל גם אצלם הבנות נמצאות בחזית ומרגישות שם מאוד מאוד בטוח ונוח, וזה לא מובן מאליו בכלל.

IMG_20170603_013132.jpg

מסיבת חוף
אחרי קצת פרונט 242 לנוסטלגיה ירדנו לים. טוב, לא לחוף ממש, קצת חשוך מדי לזה, אבל ביקרנו באזור בפסטיבל שמוקדש כולו לתקלוטים. מה שבשנה שעברה כלל אוהל אחד שנראה כמו ציליה מהוהה התרחב לשתי רחבות מושקעות – אחת עם במה של ממש והשנייה עם קונסטרוקציה של קשתות. האזור הזה שמופרד מההופעות עם גשר ארוך מרגיש כמו פסטיבל אחר, ומסביר למה יש הרבה יותר אנשים בבגדי ים השנה. בשעות הקטנות של הלילה הוא הופך לחלק העירני ביותר שלו, כי שומעים בו את המוזיקה ורואים את אחת הרחבות מכל נקודה. הוא קטן יותר ומתפקד כמו מועדון באוויר הפתוח. תפסנו תקלוטים של טאף סיטי קידס ודיקסון, שגם עבור מישהי שרק לאחרונה הפנימה את ההבדל בין האוס לטכנו היו מהנים מאוד. והברקה שיווקית לסיום: בין הרחבה לחול הים יש עמדת מציל באדום לבן שהיא כולה פרסומת לסרט משמר המפרץ הבא עלינו לטובה הקיץ. זו לא עמדה אמיתית כמובן, ובמשך היום היא מאוכלסת עם יפים ויפות בבגדי ים אדומים שמעודדים את הרוקדים להצטלם – שימוש מדויק במיקום ובקהל.

עד כאן היום השני. מחר עוד מצפים לנו ואן מוריסון, המילטון לייטהאוזר, גרייס ג'ונס, פריאקיופיישנז, וויילד ביסטס, מטרונומי, !!! והמון נאצ'וס לפני פרידה.

פרימוורה סאונד 2017 – יומן פסטיבל 01

IMG_20170601_192655.jpg

אחד הדברים הכי טובים בפרימוורה הוא שלא משנה כמה נתכונן מראש – נאזין בקפידה ללהקות אהובות וגם ללהקות מקריות שפשוט התמזל מזלנו והן הסתדרו לנו בול בלו"ז, תמיד נגלה משהו חדש. כבר היה לנו ברור בדיוק לאלו במות הולכים ומתי, אבל רק כשהשעות פרוסות לפנינו ועוברות מהמחשב או הטלפון אל התוכניה מחליטים באמת לאן הולכים. פתאום המרחק מהופעה להופעה נהיה מוחשי, והשעה נוחה להפתעות. הפעם ההפתעה הראשונה הגיעה מוקדם. רק נכנסנו, סיימנו לקנות עותק (חתום!) של ספר הפרוזה הראשון של קייט טמפסט וצלילי ההופעה הראשונה בבמת ריי באן הגיעו אלינו, מבטיחים שגם השנה הולך להיות טוב להיות כאן. הלכנו בעקבותיהם, סאונד שמשלב קצת דיסטורשן גיטרות, קול צלול של זמרת שבוחרת להצריד את מיתרי הקול שלה מדי פעם כדי להגיע לשיא, מקצב מלודי עם שבירות של כעס, כל הטוב הזה בספרדית של להקה מקומית בשם סולדד וולז –
Soledad vellez. לצליליהם התיישבנו בצל, מים לפני אלכוהול כי חם היום גם בחמש אחר הצהריים, שמש כמו בצהרי היום. נתקלנו בכלב ענק עם בנדנה ששוטט ברחבה מול הבמה, לא מבין על מה כולנו מסתכלים ורשמנו לעצמנו לחפש אלבום של הרעש הנעים הזה בהמשך.

אלכסנדרה סביור
התחנה הבאה שלנו הייתה אלכסנדרה טרנר, או בשמה האמיתי אלכסנדרה סביור. אנחנו מכנים אותה על שם אלכס טרנר בגלל שאי אפשר לנתק את ההשפעה ההדדית של שני אלו זו על זה. סביור היא בת טיפוחיו של סולן הארקטיק מאנקיז והלאסט שאדו פאפטס, וגם כתבה איתו כמה מהשירים שלהם. השירים המלנכוליים עם קול הפעמונים שלה היו יכולים להיות מבוצעים על ידו, מוגשים ומולחנים עם אותה מלודרמטיות עם נימה של אולדיז. סביור נעימה מאוד בהופעה, ובהאזנה מרוחקת עושה חשק לרקוד סלואו.

ארקייד פייר בהפתעה
קצת אחר כך התרחשה הפתעה נוספת. ארקייד פייר כבר הופיעו ככה פתאום יום קודם, והנה הם שוב. ההופעה הרשמית הגדולה שלהם בכלל ביום השני, אבל הם הבליחו בהופעת שקיעה על במה חדשה. לא משנה אם אתם אוהבים אותם ממש או לא, לראות אנשים נוהרים בהדרגה, מבינים שזה באמת קורה ואז מתחילים לרוץ, לחייך ולהתאסף עושה משהו טוב במיוחד למצב הרוח. הלהקה התקבלה בהתרגשות אחרי שסינגל חדש שלהם נמכר בדוכן הרשמי בטעות, עוד לפני שהשיקו אותו על הבמה. עם כל דקה הקהל הפך להמון רב יותר, מקיף אותם במשולש גדל מכל הכיוונים של התלהבות שניזונה מהחום שהם הקרינו בחזרה והמון אנרגיות, גיחה לקהל וסרטים צבעוניים, בנוהל. ואישית השיר שהכי ריגש היה רפלקטור – ההזדמנות לשמוע אותו אחרי שכבר ויתרתי על ההופעה הרשמית לטובת הרכבים אחרים הזיזה אצלי משהו, כמו אישור מחדש שזה קורה שוב, שאנחנו באמת כאן. אי אפשר לשמוע את השיר בלי לחשוב על דיוויד בואי, והסולן אמר תוך כדי השיר, לפני הקטע שלו, שהוא מתגעגע אליו, מאוד, והפך את הביצוע לעוד יותר מרגש ואת המילים "נראה אותך בצד האחר" במשמעות ספציפית נוספת.

IMG_20170601_213753.jpg

גלאס אנימלס
כשהשמש כבר כמעט נעלמה לחלוטין החליף אותה אננס ענק שהחזיר קרני אור לכל הקהל של גלאס אנימלז. הם נתנו הופעה שהפיצה חום עד לקצוות המרוחקים כמו הפרי הטרופי והקקטוסים העצומים שעיטרו את הבמה שלהם, עם שירה חמה וטריפ הופ מרענן. הם הדגימו איך גם להקה שלא הספקתי לחקור לעומק בהאזנה ראויה לפני הפסטיבל יכולה להקפיץ אותך בקלות.

אפגן וויגז
לא הופתענו אבל מאוד שמחנו לראות שנשאר מקום בשורה הראשונה באמצע שעה לפני ההופעה של אפגן וויגז. הם מתחרים מול בון איבר, אבל באופן אישי לא הייתה כאן תחרות עבורנו. אין מה להשוות את במת הריי באן לבארבי, אבל גם כאן וגם שם מבחינתנו מה שחשוב הוא לחוות את המופע של גרג דולי מקרוב. עם אלבום חדש, שני אחרי שנים של הפסקה מאז האלבומים שהוציאו בניינטיז, קיווינו לקבל את אותה חיית הופעות מלאת רגש, מטיפה וקווירית שהתרגלנו לראות ולשמוע.
ובסתירה קטנה לתיאור שנתתי לפני משפט, למרות שדולי הוא המרכז הכריזמתי הברור של הלהקה, כל חבר בה מקבל ומפגין את הפוקוס והאופי שלו על הבמה, גם כשהם מבצעים שיר של תשעה כלים בבת אחת. אחד הדברים שמייחדים את אפגן וויגז הוא ריבוי השכבות המלודיות שבונות הרמוניה על לחן ומקצב של רוק כאשר הקול של דולי כמעט שווה ערך לגיטרות, לפעמים ארבע בבת אחת, לכינור ולצ'לו שנוכחים באופן כמעט קבוע בשירים.
אני יכולה לכתוב פוסט שלם, או כמה, על ההופעה הזו ועליהם בכלל, אבל בקיצור – הדבר הביקורתי היחיד שאני יכולה לומר עליה היא שנגמר לי מהר מדי. זו להקה שלפני שנים ספורות יצאה לסיבוב הופעות נוסטלגי ועכשיו מבססת את רוב ההופעה שלה על שירים חדשים, ומפגינה הנאה משכנעת על הבמה.
ולגבי הכוונה שלי לקוויריות אצל דולי, זו עוד דוגמה לכך שהאפגן וויגז לא נשמעים בדיוק כמו שום דבר אחר. הם פעלו קרוב לסצנת הגראנג' אבל הלחנים שלהם שואבים מסואול ומניו אורלינס עם המון בלוז, והמילים שלהם גבריות עם אחוז טסטוסטרון גבוה, אבל המניירות של דולי ושפת הגוף שלו עוברת הרבה פעמים כנשית מאוד. כשהוא שר את ג'נטלמן הוא החווה עם ידיים ועם הגוף כולו לקהל, מספר סיפור וצועק עלינו כמו דיווה גדולה.
לקינוח הוא הודה לקהל ולפסטיבל, והכיר בכך שמי שצופה בו ויתר על בון איבר כדי לעשות את זה.
אנחנו פספנו לפחות גם שליש מקייט טמפסט, אבל זה היה שווה את זה.

קייט טמפסט
קייט טמפסט הבריטית בת ה-32 היא כישרון להתקנא בו. אחרי מחזות וביסוס מעמדה כאמנית ספוקן וורד עם שני אלבומים וספרי שירה, היא הוציאה גם ספר פרוזה ראשון, שממשיך את עלילת האלבום הראשון שלה. טמפסט מספרת סיפור באלבום הזה על צעירים מדרום מזרח לונדון ומצליחה להיות מרתקת ומעוררת הזדהות עם הדמויות והנרטיב משיר לשיר, וגם לייצר עניין והנאה כשהקול שלה משתלב עם מוזיקה וביטים. יש לה ניגון בקול גם כשהיא לא מלווה בשום כלי. ההגשה של האלבום השני שלה שמדבר על בדידות ועל סוף העולם ועל צדק ואחריות חברתית (כך נשמע מהמעט שיצא לי לשמוע בהופעה, הוא חדש לי) גדשה את במת אדידס הקטנה. כשטמפסט דיברה על הצורך שלנו להיות שייכים ומחוברים למשהו, ועל הניכור וחוסר היכולת להתקיים, על העייפות שגורמת לנו לא להתנער מאחריות ולהיות אדישים, הקול שלה התגבר על כל הצפיפות והמהום האנשים שעמדו רחוק ממנה על יד הבר כי כבר לא נותר מקום. הבמה בהחלט הייתה קטנה עליה, יורה ברצף מילים וסיפורים כמעט בלי לעצור, כשעל המונולוגים הדרמטיים שלה מתלבשת מוזיקה אלקטרונית שמוסיפה להם עוד קצת חספוס ותנועה, אבל ברור שהדיבור-שירה שלה הם אלו שקובעים את הטון ועושים חשק לשמוע ממנה עוד ועוד.

IMG_20170602_043245.jpg

סקיני פאפי
אני מדלגת על אפקס טווין כי אני לא האדם הנכון לכתוב על ההופעה הזו, בגלל חוסר היכרות מספק איתם ופחות חיבור לז'אנר ולכן עוברת לקינוח של לפנות בוקר: מופע קצת רפטטיבי אבל מבדר של סקיני פאפי. על צלילי האינדסטריאל חיפה פרפורמנס עם אדם בדמות חיה – שור עם עיניים רושפות שנועץ מזרקים בסולן ששופך על עצמו את תכולתם, לבוש סמרטוטים ונראה באופן כללי כמו זומבי מבי מובי ישן וטוב, בזמן שנגן הליווי שלו נראה קודם כמו חייזר או חרק ענק ואחר כך כמו סטים פאנקיסט מכובד. זו הייתה חוויה מהנה מאוד, למרות שבשלב מסוים העיניים קצת נעצמו תוך כדי ריקוד, אי שם בין השפרצת תוכן של עוד מזרק אחד למשנהו. וכן, היה גם מעין גימפ על הבמה עם חולצה עליה הכיתוב "פאק נאציז" שלא יהיו טעויות לגבי אופי המוזיקה או התוכן שלה.

עד כאן היום הראשון. ביום הבא יש שמועות על הופעת הפתעה של מוגוויי, לצד הופעות של סינקיין, XX, ראן דה ג'ולז ופרונט 242 ועוד, ועוד ועוד.