דוקטור הו עונה 11 פרק 03

הפוגה קומית קטנה אף פעם לא תזיק

הגענו לפרק השלישי בעונה, ויש בו כמה דברים טובים, והרבה בעיות. גם אם משלימים עם כך שהעונה תהיה מורכבת מפרקים שעומדים בפני עצמם, ושההתפתחות העלילתית לאורכה (ה-arc) מקבלת חשיבות משנית, משהו כאן מקרטע. חלק מהפרקים הטובים ביותר של ההרצה הנוכחית של הסדרה הם פרקים שעומדים בפני עצמם. אבל אף אחד מפרקי העבר האלו לא הרגישו כמו שיעור חינוך מנומס ומעודן כמו הפרק הזה.

הפרק הוא אחד מאלו ששמים את הפוקוס על מסע בזמן באופן מובהק, ופחות על מסע בחלל. הוא מנצל את האלמנט הזה כדי לבקר מחדש אירועים תרבותיים והיסטוריים מעצבים, ולהציג את הרלוונטיות שלהם לימינו-אנו. זה טריק מוכר ואהוב, שיכול להיות אפקטיבי עד רמת הצמרמורת כשעושים אותו כמו שצריך. במקרה הזה, הביצוע העלילתי לוקה בחסר משמעותי מכל מיני סיבות שתכף אפרט, וכל מה שנותר לנו להתנחם בו הוא המסר, והדמויות שעדיין עושות את המיטב עם העלילה אליה נקלעו.

לביקורת על שני הפרקים הראשונים של דוקטור הו עונה 11 – היכנסו לכאן

הסיפור הפעם, בקצרה, הוא על רוזה פארקס, על שמה גם נקרא הפרק בפשטות – "Rosa". היא האישה השחורה שהפכה לסמל המאבק ב-1955, כאשר סירבה לקום ממושבה באוטובוס ולפנות אותו לטובת אדם לבן, כפי שהיה נהוג על פי חוק בזמנו. היא נעצרה, אבל הפעולה שלה הייתה חלק מתנועת נגד שהעיניים נשואות אליה בהערכה מוצדקת עד היום. הדוקטור וחבורתה נקלעים לאלבמה של 1955, קצת לפני הנסיעה המפורסמת של רוזה, קצת לפני שההיסטוריה עומדת להיעשות.

הם היו אמורים לחזור לשפילד, אבל הטרדיס עושה מה שהטרדיס רוצה, וכך הם מוצאים את עצמם בליבו של הדרום ספוג הגזענות המעוגנת בחוק. גילויי האפליה הגזעית באים לידי ביטוי בפרק באופן יומיומי, מה שמשווה להם חזות נורמלית מבחילה. בישיבה בבית קפה מלצרית אומרת להם שפשוט לא מגישים לאנשים כמו ריאן. האנכרוניזם מודגש כשריאן חווה יחס שעל פניו כבר שייך הרחק לעבר. הוא ויסמין מתחבאים כאשר חוקרים באים לתשאל את הדוקטור וגרהם ולבקש מהם שיפסיקו לעורר מהומה בעיר השלווה. המהומה היא עצם ההתרועעות שלהם עם ריאן, גבר שחור שאינו נחשב לשווה ביניהם, בלשון המעטה.

עוד נקודה מעניינת היא שיסמין לא בטוחה לאן היא שייכת. מבחינתה החזות שלה עוברת כ"שחורה", אבל הנראות שלה והמוצא שלה הרי אינם אפרו-אמריקאים. היא מוצאת את עצמה בסיטואציה אבסורדית בה היא מתלבטת האם היא אמורה לשבת בחלק האחורי של האוטובוס המיועד לשחורים, או שהיא נראית אחרת אבל גם שונה מהם מספיק כדי לשבת במושבים הקדמיים השמורים ללבנים. הגיחוך שבסיטואציה שהייתה מציאות עבור כל כך הרבה אנשים בעבר הלא-מאוד רחוק הופכת אותה למוחשית מאוד.

מה שפחות מוחשי הוא תומך העליונות הלבנה מהעתיד שבא לסבך עניינים בפרק. הבחור המטופש לא יכול לפגוע פיזית באופן אקטיבי באף אחד – זה חלק מהעונש שלו על פשעים איומים שביצע. הוא כן מנסה לשנות את ההיסטוריה ולמנוע מרוזה פארקס לעלות על האוטובוס. הוא חמוש במשגר זמן על פרק היד שלו, שמזכיר אביזר דומה של קפטן ג'ק הארקנס ומהווה קריצה נחמדה. אבל זה הדבר המעניין היחיד בו, פחות או יותר. נהיה ברור מאוד מהר שהוא כאן כדי לגרום צרות ולשנות את ההיסטוריה. כל מה שהדוקטור צריכה לעשות בשלב הזה הוא לכלוא אותו במקום שבו לא יפריע למהלך העניינים. נשמע פשוט, לא?

אם היא הייתה עושה את זה ופועלת בצורה הגיונית, הפרק היה מסתיים תוך עשר דקות. ולכן, במקום לחשוב על עלילה שמציבה אתגרים יותר מסובכים, או מוצאת דרך אחרת להפגיש את הדמויות עם רוזה פארקס, פשוט מתעלמים מהאופציה הזו עד אמצע הפרק לפחות. הגזען הגנרי מהעתיד ממשיך לנסות לחבל באוטובוסים והדוקטור וחבריה ממשיכים לנסות ולתקן את מסלולם. ההתנהלות המגוחכת נמשכת רוב הפרק, עד שגרהם עושה את מה שהיה אמור לקרות מההתחלה. הוא משתמש במשגר של העבריין נגדו, ומעיף אותו אחורה בזמן לנקודה בה לא יוכל לעשות נזק.

בגלל שאין מספיק אנשים לבנים על האוטובוס, הדוקטור, גרהם ויסמין נאלצים לקחת חלק בנסיעה ולתפוס מקומות. כך, הם הופכים לשותפים במהלך המהפכני של רוזה, ובאותה נשימה מוצאים את עצמם בנעלי כל מי שהיה אדם לבן באותה תקופה וחשב שזו התנהגות לגיטימית. זה מהלך מחוכם, גם אם לא מפצה על העלילה הקלושה של הפרק עצמו. כל כולה משובשת לטובת המסרים החשובים שהוא מבקש להעביר. בנוסף, אנחנו עדיין לא מחוברים מספיק לדמויות כדי להרגיש שיש חשיבות גדולה לכך שהן אלו שנקלעות לסיטואציה הזו. הדוקטור לא ממש זכירה בפרק, גרהם אמנם מדבר על החשיבות של האירועים האלו לגרייס וממשיך להתאבל עליה, וזה מעניין, אבל הדמות שלו בעצמו עוד לא מרגישה שלמה. וריאן ויסמין קצת מסומנים וצפויים הפעם. אלו יכלו להיות אנשים אחרים, והיינו מקבלים את אותו סיפור. 

הסאבטקסט של הפרק רלוונטי, העלילה – פחות

אחד הדברים הכי מעניינים בפרק נאמרים כלאחר יד וקל מאוד לפספס אותם. כאשר ריאן רק נוחת ב-1955, הוא מרים חפץ שנפל לאישה לבנה, והגבר שאיתה מייד סותר לו. המום, הוא מקשיב לרוזה פארקס שנמצאת שם במקרה, מתערבת לטובתו ומסבירה לריאן שעליו להיזהר יותר. היא מזכירה לו מה עשו לאמט טיל, ומתריעה בפניו שישים לב, כדי שלא יגמור כמוהו, מת בתחתית נהר.

כמו דמותה של פארקס, גם אמט טיל היה אדם שחי ומת במציאות. טיל היה נער בן 14, שנרצח באכזריות ב-1955 על ידי שני גברים לבנים לאחר שלכאורה דיבר עם אשתו של אחד מהם, או שרק לה, או נגע בה, זה תלוי באיזו שנה שואלים אותם מה בדיוק קרה. מה שזה לא היה – זה הספיק להם כדי לחטוף אותו מביתו באיומי אקדח, להכות אותו מכות נמרצות שעיוותו את פניו, לירות בו ולהשליך את גופתו לנהר. זה לא היה מהלך חריג באותה תקופה. רציחות על בסיס גזע היוו כמעט דבר שבשגרה, כולל צילומים ליד הגופה ולקיחת "מזכרות" כאילו היה מדובר בהישג גדול שאפשר להתגאות בו בלי חשש.

הוריו של טיל בחרו ללוות את בנם בדרכו האחרונה בהלוויה עם ארון פתוח. הגופה שלו, פניו המושחתות עד ללא היכר, היו חשופים לעיני כל, מציגים את הפגיעה שפגעו בו, מנכסים מחדש את גופתו המתה ולא מאפשרים לה להפוך לעוד מיצג נלעג, אלא להפך הגמור, לכתב אישום נגד הרוצחים שלו ונגד החברה כולה. הרוצחים, אגב, יצאו זכאים במשפט, ומעולם לא נשפטו שוב, למרות שתיארו כיצד רצחו את טיל בראיון שנה לאחר מכן.

הרצח שלו, כמו ההתקוממות של רוזה פארקס, הם חלק מהסמלים של המאבק לזכויות האדם שהתחולל ועדיין מתחולל. הרלוונטיות של טיל ופארקס נשמרת גם לאור גילויי גזענות בארצות הברית ובעולם בכלל, וגם פרטנית כי עכשיו, לאחר שחלפו מעל 60 שנה, תיק הרצח של טיל נפתח מחדש. האישה אותה הטריד, כביכול, הודתה בראיון שנערך עימה לטובת ספר על הנושא שהוא לא עשה לה שום דבר שמצדיק את הרצח שלו. ביולי האחרון דוחח שמתנהלת חקירה חדשה, גם אם סמלית במהותה, בנושא.

הפרק השלישי בעונה של דוקטור הו לא מדבר בהרחבה על אמט. קל יותר להתייחס לסיפור של רוזה פארקס, במיוחד אם הפרק מעלה את האופן שבו אנשים בלי כוונות זדון לוקחים חלק בתהליכים רחבים של דיכוי. קשה לדמיין פרק קליל בו גרהם מבין שהוא צריך לאפשר לרצח של אמט טיל להתרחש, כדי לא לערער את ההיסטוריה. פארקס היא גם דמות פמיניסטית מרהיבה, ומוצגת בפרק כאישה אסרטיבית, שווה בין שווים כאשר היא מנהלת פגישה עם מרטין לותר קינג ופעילים נוספים.

האסטרואיד על שם רוזה פארקס הוא לא מדע בדיוני

בתוך הפרק בעל העלילה הקלושה מתחבא הפעם מסר עגום למדיי – כולנו משתתפים ולוקחים חלק, גם אם לא בכוונה תחילה, בפגיעה באחרים. כולנו עלולים להיות אלו שפשוט נשארו לשבת באוטובוס, ונתנו לאחרים להיפגע בשם סדר חברתי חסר היגיון. ומנגנוני הכוח שמפעילים אותנו האחד נגד האחר ממשיכים לתפקד, וכנראה ימשיכו לתפקד גם בעתיד הרחוק. העבר שלנו לא נמצא כל כך מאחור עד שלא ניתן לראות אותו. אנחנו צריכים להישיר אליו מבט, להשוות וללמוד ממנו כדי לצמצם את הנזקים שאנחנו עושים אלו לאלו בעתיד.

הפרק כן נגמר בטון חיובי יותר, כאשר הדוקטור מעבירה את החברים ואותנו שיעור היסטוריה זריז ודידקטי. היא מציגה את השינוי שהפעולות של רוזה פארקס עזרו להוביל אליו, מכבדת אותה כגיבורה אמיתית מבלי להפחית מכובד המחיר שהיא שילמה. היא אף מגדילה לעשות ומספרת איך פארקס השפיע על היקום כולו, ולראייה מראה את האסטרואיד הקרוי על שמה. האסטרואיד הזה הוא מחווה דביקה משהו, אבל אמיתית לחלוטין. אסטרואיד על שם רוזה פארקס קיבל את שמו אחרי שהתגלה תגלה ב-2010. אז ההשפעה של פארקס אולי לא הגיעה לרחבי היקום, אבל היא מקבלת בו מקום אמיתי של כבוד.

עכשיו, כל אלו נושאים פוליטיים ראויים לדיון, מהסוג שהדוקטור אוהב ועכשיו אוהבת להעלות מתחת לחזות החמודה של תכנית מדע בדיוני עלמפלצות קרטון בחלל. רק חבל שהפרק עצמו מתגמד לעומת התמות שבו. בפרק הבא הובטחה מתקפת עכבישים בשפילד. נראה שהדוקטור מתקשה להתרחק מכדור הארץ ודומיו העונה, וזה יכול להיות בסדר – אם תהיה לכך הצדקה כלשהי בסיומה. בינתיים, קצת קשה לשמור על אופטימיות, אבל נמתין לבאות.

מודעות פרסומת

מה קורה לטלוויזיה: יחי הנרטיב השבור

שובה של "אימה אמריקאית" לעונה שמינית, שמבשרת על האפוקליפסה, או אולי על הפוסט-אפוקליפסה, נכון למה שקורה בה בינתיים, מזכירה באיזו תקופה פרועה ומעניינת של טלוויזיה אנחנו נמצאים. קורים כל מיני דברים להרגלי הצפייה שלנו, בזכות או באשמת שירותי הסטרימינג והצפייה הזמינה לפי דרישה. בתור התחלה, אנחנו מוצפים. אולי חשבנו שהקיום של נטפליקס, אמזון והולו פותח בפנינו עולם חדש מופלא שבו אין יותר רשתות כבלים שונות, אלא שירות נוח אחד שבו המבחר הוא הבעיה היחידה. כל מה שנרצה ולא נרצה זמין בפנינו בספרייה אחת ענקית, או מקסימום שלוש כאלו, ואנחנו מחליטים איזה תוכן לצרוך, מתי וכמה ממנו. די לריבוי הערוצים ורשתות הכבלים, יש לנו מקור נוח אחד, או כמה מקורות מצומצמים.

אז חשבנו שזה יהיה פשוט. חבל. כשמודל מצליח, טבעי שיקומו לו מתחרים. אבל בזמן שבעולם המדיה החברתית יש עדיין ענקיות בודדות שחולשות על התחום, בכל מה שקשור לתכנים לצפייה המסיבה בעיצומה. לצד אלו שמניתי יש שירותי צפייה באפייה לדיסני שמחזיקים את מארוול ומלחמת הכוכבים, שירותי הצפייה של DC כבר באוויר, יש כמה שירותי צפייה לתכני אימה בלבד, וזה בלי להתחיל למנות את הערוצים השונים של יוטיוב, יוטיוב רד וכל התכנים שאנשים מייצרים עצמאית בפלטפורמות נוספות. בקיצור, זה עולם חדש מופרע. ההצפה לא חדשה, אבל ה-FOMO בגלל כל האפשרויות האלה, רק הולך ומתגבר. בתוך הכאוס הזה כל אחד ואחת צריכים למצוא דרכים לגלות תוכן שמתאים להם, מה שקורה יותר ויותר בעיניי דרך באזז חברתי, כאשר דיבור על תוכן מסוים פשוט עובר מפה לאוזן והופך להיות "הדבר הזה שאתם חייבים לעצמכם לצפות בו, ובכל הפרקים, אתמול".

עוד דרך שבה אנחנו נחשפים לתוכן, נוסף לערוצים המקובלים של ביקורות טלוויזיה "רגילות", הוא הבראוזינג האינסופי, שמגיע בדרך כלל עם המלצות מבוססות התנהגות גלישה. כלומר, אנחנו סומכים או תלויים במידת מה באלגורתמים שאמורים להציע לנו עוד מאותם הדברים שאנחנו כבר אוהבים, אבל מי שניסה להסתמך על ההמלצות של נטפליקס בטח שם לב שהם לא ממש מכירים את הרגלי הצפייה שלו. שם הם גנריים להפליא. וביוטיוב לרוב הם פשוט יובילו אותך בסופו של דבר לאוסף להיטים של בוב מארלי, ולא משנה באיזו תכנית צפית או אם ההעדפה המוזיקלית שלך היא מיי כמיקל רומנס או מיס קיטן. בכלל, המלצות הצפייה מטרתן שנישאר ונצרוך כמה שיותר תכנים, והעולם הזה הולך ומשתכלל מבחינת אפשרויות הניטור והפילוח שלו, אבל עדיין מתרחשים שם דברים מוזרים ולפעמים קצת מדאיגים.

אם פעם יכולנו לצפות במה שיש ללוח השידורים להציע לנו, היום נדמה שהאפשרויות אינסופיות, ולכן יש תחושה לפעמים שיש לנו הרבה יותר עבודה בלברור את המוץ מהתבן הטלוויזיוני, ומלאכת הבחירה הזו יכולה להתיש. תחשבו על זה כמו על ההבדל בין כל ספר האוכל, לעומת תפריט של ארומה. כן, בראשון יש אינספור אפשרויות אבל יש גם המון אפשרויות ליפול על מנות קיקיוניות שיבעטו לכם בבטן רק על זה שהחלטתם לנסות משהו חדש. זה בהנחה שהן יגיעו אליכם בזמן, ושלא תיאלצו לעבור את החוויה הבלתי נסבלת לדור ה-Y בחלקו המבוגר יותר, והיא לדבר בטלפון עם נציגי שירות. אם תרצו משהו מארומה לעומת זאת, כן, זה כנראה יהיה בינוני, אבל לפחות ברור לכם מה האופציות, אין יותר מדי מהן, ותדעו מה אתם מקבלים. גם ככה הרי כשאתם מזמינים מספר האוכל בסוף אתם הולכים על אותן כמה אפשרויות. אז למה לנסות ולהסתבך?

ברור לי שמדובר בצרות של עשירים, כן. בסופו של דבר כל המגוון הזה כן עושה לנו הרבה טוב, יש היום כל כך הרבה טלוויזיה מעולה אם יודעים למצוא אותה, וכל כך הרבה תכנים לכל תחומי העניין של כל אחד ואחת, שזו פריבילגיה רצינית לקטר. אני מניחה שאחת הדרכים בה אני עושה (מנסה, לפחות) לעשות סדר בים המבולגן זהה לזו של הרבה צרכני תוכן טלוויזיוני. אני משלבת בין ביקורות וציפייה מאתרים ופודקאסטים על תרבות פופולארית שכבר קלעו לטעמים שלי בעבר, מקשיבה רב קשב לדעותיהם של חברים שאני סומכת עליהם, ומתחזקת רשימה בלתי נגמרת של תכני עבר שעוד לא הספקתי לצפות (בואו נוציא את זה מהארון: עוד לא צפיתי ב"סמויה", "שובר שורות" ו"נרקוס". הנה. אמרתי את זה). על כל מה שאני לא מספיקה לראות, כי יש גם קולנוע לצרוך, יחסים לתחזק, כלבים להוציא וחיים לנהל, אני מפצה במנטרה הספק אפולוגטית ספק נחרצת שלי "עוד לא ראיתי, יש יותר מדי תכנים שם בחוץ".

אז זו סוג של שיטה למציאת תכני צפייה שעובדת. היא ככל הנראה משאירה אותנו עמוק בתוך בועת הנוחות שלנו, ועשויה לחזק את התחושה שאנחנו כל הזמן צורכים "עוד מאותו הדבר", במקום להיפתח לתחומים נוספים. כך אנחנו במידה מסוימת פועלים בדיוק כמו המלצות הצפייה מבוססות האלגוריתמים והאנליטיקס, אבל זה כבר דיון עומק לפעם אחרת. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו מגגלים אקטיבית נושאים שמעניינים אותנו ובודקים אילו תכנים קיימים ברחבי הרשת שעוד לא שמענו עליהם, אבל ההימור שלי הוא שרובנו לא ממש עושים את זה, או לפחות, עושים את זה ממש מעט.

עכשיו, כשיש לנו כמות אדירה של דברים שהתאמנו לעצמנו אישית לראות, ואת כל הפלטפורמות האפשריות, גם הדרך שבה אנחנו צורכים תכנים מהמסך הקטן השתנתה. כולנו בבינג' שלא נגמר, מסדרה אחת לאחרת. עוד חזון למועד, אבל אני בטוחה שהידיעה שסדרה מיועדת לצפייה בבת אחת או בכמה פעמים ספורות משפיעה על האופן שבו כותבים את התסריטים, ושבקרוב, אם זה עוד לא קורה, נתחיל למצוא ניתוחים של המגמה והשינויים האלו בלימודי תסריטאות. אם לנסות ולהסיק מסקנה חפוזה, אני חושבת שאנחנו עדיין מקבלם קליף האנגרס, אותו רגע מותח בסיום פרק שבו קורה משהו מפתיע או מלחיץ, טוויסט או נקודת שיא של קונפליקט שייפתרו רק בפרק הבא. אבל אם פעם בצפייה על בסיס שבועי אלו היו צריכים להיות טוויסטים גדולים או סכנות ענקיות, עכשיו אלו צריכים להיות רגעים מאוד מדויקים וקטנים יותר. משהו שיחזיק אותנו וימנע מאיתנו לעצור את הניגון האוטומטי של הפרק הבא ממש עוד כמה שניות.

תחשבו על סיום של כל פרק של "המקום הטוב" בתור דוגמה מושלמת. הטריק הזה הפריע לי בהתחלה, אבל תוך שלושה פרקים למדתי לצפות לו וליהנות ממנו. לפעמים אלו כן היו טוויסטים או גילויים גדולים ממש, אבל לרוב הם היו משעשעים ו"לא רציניים" מדי, כי ידענו כבר שאנחנו נמצאים בתוך סדרה ניהליסטית ושנונה שלא לוקחת את עצמה ברצינות. מה שהחזיק אותי מפרק לפרק ולא אפשר לי לעצור הייתה הסקרנות לקראת סיום כל פרק, "על מה הם יחשבו עכשיו", ואז הרצון העז לדעת איך הדמויות ייחלצו מהתסבוכת הבאה שעומדת להיות מצוגת ביתר פירוט בפרק העוקב. זה ממכר, זה עובד וזה מספק להפליא.

עוד תופעת לוואי שמתרחשת, לצד הבינג'ים שכולנו כבר מורגלים בהם, היא הרגלי צפייה שונים בהתאם לצורך ולטעם אישי. יש מי שיחכו ויפזרו לעצמם את הצפייה בסדרה שזמינה להם בבת אחת, כדי שלא תיגמר מהר מדי. אני מהמרת שזה קורה פחות ופחות, אבל זה בטח קיים. לעומת זאת, יש מי שאוספים פרקים של סדרות שעדיין רצות באופן המסורתי של פרק בשבוע, כי הם איבדו את הסבלנות לצרוך פרק אחד בלבד בכל פעם. הם מעדיפים לחכות שכל העונה תסתיים ויוכלו לצרוך אותה בבולמוס כפי שהתרגלו. יש מי שרואים סדרה שלמה אחרי סדרה שלמה, באופן מתודי ויסודי, לעומת מי שצופים לרוחב בשבע סדרות לפחות. זה מה שקורה לי, ולפעמים זה מבלבל מאוד.

עוד משהו ששמתי לב אליו עכשיו הוא שכשיש סדרה שאני באמת מצפה לה, כמו העונה החדשה של אימה אמריקאית איתה פתחתי את הפוסט, אני מוצאת בפרק השבועי שלה עוגן מרענן בתוך כל העבודה הקשה שלי להחליט לבד מה לראות ומתי וכמה. זה מאוד פשוט, יש לי פרק בשבוע, אותו אני כן בוחרת לראות בשעה שנוחה לי, וזהו. זה כל כך קל ונוח פתאום. וזה נוח רק בגלל שזו סדרה יחידה בים הזמינות, כי לא הייתי מוותרת וחוזרת ולו לרגע ללוח שידורים שקובע לי את התדירות והלו"ז.

למי יש סבלנות לנרטיבים ארוכים?

אז כן, כמכורים לבידור בכל רמותיו, אנחנו צורכים המון ממנו כל הזמן. השילוב של הצריכה הכמותית עם רף הקשב שלנו שאמור להיות במצוקה די רצינית בגלל הצפת המידע שבה אנחנו נתונים בכל רגע, מובילה אותי לאופן שבו חלק מהסדרות מספרות לנו סיפורים לאחרונה. תודה לשיא ברבי הצופה והבלשנית שהפנתה את תשומת הלב שלי לעניין: יש לא מעט סדרות שלוקחות את עניין האפיזודות למחוזות חדשים. אם בסיטקומים ובסדרות procedural הייתה לנו תבנית ברורה וסיפור אחד שמתחיל ונגמר כל פרק, אבל איזושהי התפתחות עלילתית רחבה יותר לאורך העונה לפעמים )ה"arc" העונתי) בהרבה סדרות עכשיו יצרו גרסה חדשה של השילוב הזה, בה לפעמים אין שום חוט מקשר תמטי לאורך העונה בכלל.

כבר התרגלנו גם לחזרה לסדרות אנתולוגיה שמזכירות פורמטים מעשורים קודמים בסגנון "אזור הדמדומים". "מראה שחורה" ו"חדר 104" של האחים דופלאס הן דוגמאות מוכרות, לצד "Inside Nr 9" הבריטית, בהן יש חוט מקשר רעיוני בין הפרקים אבל בגדול כל פרק מספר לנו סיפור, כמו סרט קצר, בלי לקרוא להם כך כדי שלא ניבהל מהיומרנות. אפרופו "אזור הדמדומים", גם גרסה עדכנית שלה מתוכננת לחזור למסכים בקרוב, בדיוק בזמן.

רמה אחת יותר מתוחכמת היא זו של "אימה אמריקאית", שמתנהלת כמו להקת תיאטרון שמעלה בפנינו סיפור חדש כל עונה, כאשר החיבור הוא לא רק בנושא הכללי, אלא בהתכתבות הבלתי נמנעת שאנחנו מייצרים בראש כשאותם השחקנים מגלמים דמויות חדשות. העונה הנוכחית אמורה לחבר בין העונה הראשונה לשלישית, ויהיה מעניין לראות איך זה יקרה, אבל עד כה החיבור הזה נעשה בעיקר בצורה מאוד מטא, מעל הסיפורים עצמם, במעין קריצה בינינו לבין היוצרים.

ואפשר ללכת עוד יותר רחוק מבחינת נרטיב מקוטע: "תחשבו על "סדר אותי" בה הדמות החוזרת היחידה מפרק לפרק היא סוחר הסמים שמאפשר לנו לראות את הלקוחות מנקודת מבטו ולהציץ על הדרך לחייו. או על "אטלנטה" זוכת האמי המוצדקת של דונלד גלובר (או צ'יילדיש גמבינו בשבילכם) שבה יש סוג של קשר תמטי בין הפרקים כי הדמויות כן עוברות דברים. ארן משקם את היחסים עם ונסה (או לא), פייפר בוי מצליח להתבסס כראפר עם יותר משיר אחד (או לא), אבל בפועל בכל פרק קורה משהו אחר, ופעמים רבות הוא קורה בפורמט ובמבנה אחר. אלו כבר לא דרמות או סיטקומים עם מבנה מסודר, אבל גם לא הבלחות חד פעמיות של שבירת תבנית כמו פרקי מחזמר בסדרות דרמה כמו שהתרגלנו לקבל.

מתחיל להתרחש כאן משהו חדש. אנחנו מקבלים יותר סיפורים שבורים, אפיזודות מנותקות משהו, שהחוט המקשר ביניהן, הדמויות, נרטיב העל, ה-arc הלא קיימת באמת, כולם הם כלי להעברת מסרים על מצבים אנושיים. זה יכול להיות דיון בפריבילגיות ובצרות עולם ראשון מובהקות, או העברת ביקורת פוליטית סאטירית וחריפה גם אם קורעת מצחוק, או קצת מפחידה. היוצרים של הסדרות האלו מכירים את הפורמטים שאהבנו בעבר, יודעים כמה אין לנו סבלנות וכמה מכורים אנחנו בהווה, ומשלבים, מתנסים ומייצרים פורמטים שיהיו לנו יותר קלים לעיכול, ויחדרו לנו ישר לבטן הרכה. הם יוצרים מתוך הבנה שאנחנו והם כבר צרכנו כל כך הרבה טלוויזיה, שאפשר לעשות ערבוב פורמטים וסגנונות, לצטט ציטוטים ולשים דגש על צורה, בלי שנאבד את התוכן. אני מהמרת שנראה יותר ויותר פורמטים כאלו בקרוב, וזה בלי שכתבתי אף מילה על תוכן אינטראקטיבי, או על העובדה שאנחנו צורכים יותר תכנים ממסך הרבה הרבה יותר קטן, ומה הוא יעשה לנרטיבים שאנחנו מקבלים.