משחקי הכס 06.10: סוף העונה הכי טוב אי פעם

Game-Thrones-Season-6-Finale-large_trans++2oUEflmHZZHjcYuvN_Gr-bVmXC2g6irFbtWDjolSHWg
כלומר, במשחקי הכס. טוב, הוא היה ממש טוב גם ביחס לסדרות אחרות, אבל קשה לשחרר ופשוט ליהנות ממנו.

שנייה – ספוילרים! ספוילרים בכל מקום!

אוקיי.

אז כן, אפילו שפרק 9 הכיל שני קרבות מרהיבים ומדויקים באמינות שלהם. האחד מהיר כי כשאת תוקפת עם דרקונים חיל רגלים זה קצת כמו להביא אף 16 למלחמה שעד כה התנהלה רק עם טנקים. השני ארוך ובוצי ומדמם והנה מוטלות גופותינו, ורגע ג'ון סנואו שוב לא יודע כלום והופ עוד שנייה הוא נקבר מתחת לכל הגופות מה ליטל פינגר עושה כאן, טואוב!


רגע.

זה עדיין לא מפצה על עונה שלמה (ואי אלו עונות לפניה) שהתנהלה כמו אופרת סבון גם מבחינת הקצב, וגם מבחינת החזרה לנקודות ההתחלה במובנים מסוימים. אני יודעת, אני יודעת שקיבלנו פיי אוף רציני עם אריה סטארק בפרק האחרון, ועוד אגע בזה (אבל אני לא הולכת לתת לזה ביס, איכס!). העובדה שהיא שמרה על היכולת שלה להחליף פנים בהחלט משמחת ואפילו קצת מפתיעה, אבל היא הייתה צריכה לייאש אותנו במשך כל העונה עם הפינג פונג הזה בשבילה.

מי את? אני אף אחת. מי את?? אף אחת! מי את??? אף אחת!!

טוב מאוד ילדה, עכשיו לכי תרצחי מישהי נחמדה.
מה.

כן נו, זה מה שאנחנו עושים. זה הקטע של האל ללא פנים.

אה. אז אני מתפטרת.

מה?! אחרי כל מה שעברנו? תמותי!

נופ. המישהי הנחמדה תמות בכל מקרה (וגם הילדה המעצבנת, יש) אבל אני אריה סטארק אז לא אכפת לכם נכון?

יופי.

ואת כל זה היו חייבים למרוח על פני כל העונה? למה, בשם האלים החדשים והישנים, למה.

אז כן, אני בכנות חושבת שההתלהבות מהפרק האחרון, שהיא המשכו של גל התרוממות הרוח אחרי הפרק שקדם לו, מגיעה כי כבר היינו חבוטים ומותשים כצופים. עד מתי נתייבש מול המסך עם מבנה עונה של מלא-פרקים-לא-קורה-פה-כלום-למי-אכפת-בום מלא דם יאדה יאדה יאדה. שיבואו כבר מהלכים לבנים ויעשו משהו!

ואחרי שפרקתי את המרירות, כמה דברים טובים. היו המון כאלו, אבל אם אמנה את כולם לא אסיים עד שהחורף יבוא גם לכאן. ולכן, אציין את מה שבלט לטעמי ולטעם החבורה הנרגשת שצפתה איתי באופן במיוחד:

פס הקול: הפרק רק התחיל והתעוררו קולות תמיהה של מה זו הנעימה העגומה והמאוד מורגשת הזו. היא הדגישה על ההתחלה, וככל שהמשיכה, שמחכה לנו משהו שונה. הצופים והצפון זוכרים מה קורה כשמתנגנות נעימות עגומות בסדרה. דם נשפך בגלונים.

אז הפעם הוא לא נשפך, הוא בטח השפריץ ואז התאייד בזמן שכולם עלו באש. אחד הדברים שכן עבדו יפה העונה הייתה בניית המתח בקינגס לנדינג. היה ברור שסרסיי תעשה משהו, אבל זה? זה נרמז, נכון, אבל עדיין היה מדובר במהלך מרשים ומפחיד בטוטליות הפשוטה שלו. האופן שבו אפשרו לנו להשתהות עד לרגע הפיצוץ היה לא פחות ממופתי ונוראי.

קודם כל רצח אחד (על ידי ילדים קטנים, שלא יהיה שגרתי חלילה), עוד דקירה, מבטים מבוהלים ונחושים, רגעים אחרונים של שכל ואומץ עם מרג'ורי (הו מרג'ורי! אני כבר מתגעגעת), ההבנה שמשהו השתבש באופן חסר תקנה… בום.

ובאותה נשימה, ההתאבדות של טומן שמשלימה את הנבואה הנוראית שניתנה לסרסיי כילדה על כך שתאבד את כל ילדיה. הקפיצה שלו שנראתה יותר כמו צניחה הזכירה את ג'יימי דוחף את בראן מהחלון בעונה הראשונה. אירוני, מהיר, חד משמעי. קולות של "מה! מה הוא עשה! הו לא" נשמעו מכל עבר.

בכלל, אני לא חושבת שהיה שום פרק (טוב, בסדר, החתונה האדומה, בסדר!) שזכה לתגובות כל כך רגשיות וקולניות בצפייה שנכחתי בה. התרגשנו, צחקנו, התפלצנו ומחאנו כפיים – פעמיים.


לפני התשואות, אני רוצה להתעכב על שני רגעים של מבטים רבי משמעות.

האחד, כשג'יימי חוזר לממלכה השרופה כדי לגלות שאהבת חייו, אחותו, סרסיי, או השתגעה (והוא היה כבר בסרט הזה) או פשוט הולכת במסלול הרבה יותר אכזרי ממה שהוא קיווה. התלבושת שלה הייתה מרהיבה, אגב, והפגנת הכוח המטורף שלה בישיבה על הכסא הנחשק טענה את המבט שלו בכל כך הרבה אמביוולנטיות. זה היה נהדר.

(וכוכבית: הנקמה האישית בגברת בושה הייתה נוראית ומבדרת בו זמנית, אך גם הרגישה קצת כמו קריצה מתחכמת ומגחיכה)

השני, כשנראה שסאנסה פתאום מתחילה לעכל את מה שליטל פינגר אמר לה. כולם מריעים והיא, אפרופו אופרת סבון, מתבוננת בו מתבונן בה מתבוננת בו ושניהם מחייכים ואז מרצינים ברוב דרמה. האם סאנסה תתהפך על ג'ון? האם ליטל פינגר יחזור להיות רלוונטי? האם זה לא מופרך לחלוטין?

ואם כבר מבטים, המעבר מג'ון סנואו התינוק לג'ון סנואו המלך בצפון היה חלק ונאה. אבל מה שהיה פחות חלק ונאה הוא העובדה שאלמלא כתבתם (בראש, בסמאטרפון, על המקרר) את כל האזכורים של דמויות וההקשרים ביניהן במהלך העונה, יכול להיות שפספסתם מי האבא שלו. למזלי הייתה איתי צופה שקראה את כל הספרים ופרשנה לי. אולי זו קריצה מכבדת מכוונת לקוראים שהם גם צופים, אולי אני סתם קטנונית.

עוד משהו שהיה קל לפספס הוא איך לורד ואריס הגיע תוך סצנה וחצי מדורן לספינות של דאינריז. ובכן, צופים חדי אבחנה יותר הסבירו שהיו שם גם דגלים של דורן (איך העזנו לא לשים לב בשוט הרחב הזה עם כל הספינות באמת!). מה שאומר שכשהראו לנו את הצי הדרקוני הוא לא יצא הרגע, כמו שנראה, הוא כבר עבר בדורן וממש קרוב ליעד. הא! פתאום את המסע הזה יכולתם לעשות בהילוך מהיר, הא? תודה רבה באמת.

אבל באמת תודה, על העונה שבה הנשים תפסו את החרבות, המושכות, הדרקונים, מה שתרצו. הדיבור הפמיניסטי היה כל כך ישיר בחלק מהפרקים שהוא מהדהד במובהק את הביקורת על הסדרה בתחילת דרכה ומראה למלעיזים מה זה. בואו נקווה שהאחווה הנשית הזו לא תתהפך עלינו בצורת קלישאה של נשים תככניות בהמשך (אני ממש אכעס!), ושלא נראה עוד המון סצנות סטייל סרסיי וגברת בושה.

וכעת, תשואות:

מחאנו כפיים בפעם הראשונה: כשדאינריז שלפה מהמחשוף שלה את הסיכה המוכרת, רגע אחרי המונולוג המרגש של טיריון, והברית ביניהם הפכה למוחשית, משכנעת ומבטיחה.

מחאנו כפיים בפעם השנייה: כשהבנו מי שמה את הבנים של וולדר פריי בפשטידה, ואז כשהיא סוף כל סוף חיסלה את הרוצח, התככן המיזוגן הדוחה הזה. צדק פואטי והמבט הנוקם של אריה שכל כך חסר במהלך העונה, הידד.

מילות פרידה: משוחררים מהספרים לטוב ולרע, רוב הזמן זו הייתה עונה בעייתית. הפרק האחרון וזה שקדם לו (ועוד איזו סצנה ורבע עם דאינריז והדותרקים באמצע) התעלו, אבל זה לא מספיק, לא אם ימשיכו למשוך אותנו ככה. התקווה העיקרית היא שעכשיו כשהחורף הגיע ויש די הרבה מידע וכלי לחימה בחוץ, נקבל משהו הרבה יותר מהודק. יותר התקדמות עלילתית, פחות רמזים מעכבים.

מודעות פרסומת

משחקי הכס 06.01 -חפירה

ספוילרים זה מעצבן, במיוחד כשהסדרה בעצמה כבר עשתה סוג של ספוילר לעונה הזו (אהמ ג'ון סנואו) הרבה לפני שהעונה הגיעה. אי לכך ובהתאם לזאת, כל הפתיח שיקפוץ לכם בפיד נקי מספוילרים עד לפסקה הבאה, ואחריה אתייחס בקטנה לכל הפרק, עם ירידה לפרטים פה ושם אז אם לא צפיתם, אל תקראו. שומעים אותי? אל תקראו!!!

גילוי נאות: לא קראתי את הספרים במלואם (יום אחד זה יקרה), אז ייעדרו מכאן התייחסויות השוואתיות בעתיד הקרוב.

אוקיי, שנתחיל?

לא בטוחה אם זו רק אני, אבל מצאתי את עצמי עם המון שאלות לאורך הפרק הראשון של העונה של משחקי הכס, רובן מעידות על כך שלא רעננתי את הזיכרון שלי על איך הסתיימה העונה הקודמת. או על העובדה שהכניסו לנו המון נגיעות למלא דברים, שזה מצד אחד נחמד, ומצד שני מבלבל לגמרי ומרגיש כמו ארוחת טעימות במסעדת גורמה: זה נחמד המנה הזו בגודל כפית של פלדה ולארית מעוטרת בפרח נדיר, אבל אני עדיין רעבה.

לפחות חמש פעמים במהלך הפרק ניסיתי להיזכר בדברים נוסח "רגע, למה החברה האהובה על ראמזי מתה בעצם? ואיך קראו לה? מי דחף אותה, אם באמת דחפו אותה, ריק או סאנסה? זה משנה? אני צריכה להמשיך לקרוא לו ריק או שזה פוגעני וצריך לחזור לקרוא לו תיאון? מתי דאבוס הגיע והצטרף לעורבים? רגע, סטאניס מת בסוף העונה הקודמת? נכון! הגיע לו. זה היה עד כדי כך לא מרשים, הא?"

בשאר הזמן שאלתי את עצמי, לפעמים בקול, ויסלחו לי מי שצפו איתי, ממתי בסדרה הזו יש פתרונות של דאוס אקס מכינה מצד אחד, ובורות תהומית של דמויות חכמות מצד שני.

הצד האחד: תיאון וסאנסה שהיו אמורים למות מהיפותרמיה ניצלו באורח נס גם מלקפוא למוות, וגם מכלבי הציד והחיילים של ראמזי. בריאן, שבדרך כלל ממש טובה בלפספס הזדמנויות, הגיחה בדיוק בזמן הנכון ובמקום הנכון, עם חרב שלופה והמון נחישות. זה היה משמח לראות אותה מצליחה לכסח ומצליחה, באופן כללי לשם שינוי, אבל התזמון המושלם הזה הרגיש קצת חורק. וכולם כבר תהו לאן הכלבים של ראמזי נעלמו בשנייה שהיא הגיעה. יכול להיות שיש להם יותר שכל מהלוחמים, והם פשוט הלכו לחפש מישהו יותר רציני לרוץ איתו? קלוש, אבל שיהיה.

הצד השני: ברצינות, דאינריז לא יודעת מה קורה לאלמנות של חאל? בכלל, כל קו הנפילה שלה בשבי הדותראקי מרגיש כמו שידור חוזר כרגע. ההשערה היא שתהיה כאן השתלשלות עניינים שתקביל לפעם הראשונה שבה אם הדרקונים מצאה את עצמה בתוך שבט כזה, רק שעכשיו היא אישה בוגרת וחזקה, ולא נערה מבוהלת. זה יכול להיות מהלך עלילתי מעניין ורווי סמליות, אם הוא רק יתניע.

בינתיים לקח לה המון זמן להגיד את הדבר האחד שהבטיח שלא יפגעו בה – שהיא לא רק דוברת את השפה, אלא הייתה נשואה לחאל דרוגו ובכבודו ובעצמו. ובזמן שהיא מהרהרת בכך שאמורים לקחת אותה לאיזו עיירת אלמנות מדכאת, נותר לנו להרהר איפה הדרקון הפרוע הזה שלה. הוא כבר הציל אותה פעם אחת, למה עכשיו הוא לא מגיע שוב ועושה את אותו הדבר? אולי כי היא הייתה לא נחמדה לאחים שלו וכלאה אותם, אולי כי הוא בגיל ההתבגרות.

ומשהו על רגישותן של הדמויות הרעות. זה תענוג גדול להמשיך לאהוב ולשנוא את סרסיי וג'יימי לניסטר. האישה שהתחילה מזמן כדמות חזקה ומנוולת ממשיכה לצמוח כדמות טרגית ויותר מורכבת מסתם מלכה שאוהבת לשתות יין ולרקום מזימות של אהבה אסורה ומוות עם אחיה. היא שוב חווה אובדן איום ונורא, והמונולוג הפשטני משהו שלה על איך הבת שלה "הייתה טובה, נטולת קנאה ואינטרסים, פשוט טובת לב – כל כך שונה ממני" הוא אולי פשוט, אבל פוגע בול בלב.

הרגע הרגיש הזה היה מרסק רגשית, דווקא בגלל שהפעם היא לא מתמוטטת בהיסטריה, אלא מדברת על הבת שלה ברוגע שקט של מי שאיבדה כמעט את הכול. מה שפחות עבד היה ההסבר של ג'יימי אחר כך על איך הם כל מה שחשוב (שוב זה?) ואיך הם ייקחו בחזרה את כל מה שאבד להם. אהמ, קצת רגישות חבוב, את שני הילדים שלכם שאבדו לא ממש תצליח להחזיר לחיים. בכל זאת, מליסנדרה לא בצד שלכם בפעם האחרונה שבדקתי.

ואפרופו מליסנדרה. ההתגלות שלה בדמותה האמיתית, ככל הנראה, כישישה קשישה ועגומה, הייתה מפתיעה ומעניינת. במיוחד תחושת התבוסה שעלתה ממנה, גם אם היא לא בהכרח רמז לבאות. הרי די ברור על מי אנחנו בונים כדי להחזיר את סנואו. ואפרופו סנואו, זה כה מנחם לראות שגוסט עדיין חי, נוהם וקיים. בסדרה שבה דמויות מתחסלות בקלילות (עיינו ערך ההפיכה הנשית החיננית בדורן), הניחו לגוסט לחיות!

זהו בגדול. לא שוכחת את אריה כעיוורת ממש אומללה שחוטפת מכות. אבל היא כל כך אומללה שהעדפתי פשוט לא לכתוב על זה. היא אומללה רק פחות מג'ורה שהולך ומתקשקש בקצב השבירה של הלב שלו.

ולא, עוד לא ראינו את אניה בוקשטיין ויוסף סווייד. סבלנות.

וגם לא את ליטל פינגר. נו כבר.

התחושה הכללית בסיום הפרק הראשון: מה, כבר נגמר? לא כי היה כזה תענוג גדול, אלא כי שקיבלנו מעין אקספוזיציה ותזכורת, והרגשה יותר מדי מוכרת שנצטרך לחכות עד פרק 9 עד שדברים יתחילו לזוז, כלומר, לחיות. ולמות.