פרק חדש בפודקאסט החדש! מחשבות על ארקטיק מאנקיז

אחרי אי אלו האזנות, יוני זאבו ואנוכי התכנסנו בתנאי גרילה להקליט את פרק 2 בפודקאסט הנסיוני של "דברים עם מילים". הפעם: מחשבות ותהיות על האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז: Tranquility Base Hotel & Casino.

בתפריט: האם אנחנו סבלניים יותר לאמנים שהכרנו בגיל מאוחר מאשר לאמנים שאהבנו להאזין להם בתיכון רווי האמוציות והדרמה, האם רוב העולם מעדיף את האמנים שלו קבועים או משתנים כל כמה אלבומים, האם האלבום הזה היה צריך לצאת כאלבום סולו של אלכס טרנר או לא, מה קורה כשאמן שמקבל השראה מחיי היום יום לא חי אותם יותר – ואיך זה מתקשר לסיבה בגלל טרנר מדבר על עצמו כאילו שהוא חי בשנות ה-70.

בונוס: רעשי רקע, ניק הכנעני נובח את דעתו על האלבום והמלצה קטנה לקינוח.

 להאזנה או הורדה לחצו כאן (בקרוב נגיע לאייטיונז, מבטיחים!)

מודעות פרסומת

המסיבה שהעיפה אותי

כשניסיתי לקרוא בפעם הראשונה את "מרד הנפילים" של איין ראנד מצאתי בין העמודים הראשונים כמה פסקאות שהפליאו אותי. הן תיארו בחור אחד, מוצלח למדיי במונחים של ראנד, שלמרות מה שהשיג הסתובב בעולם עם תחושת בדידות גדולה, ניכור תמידי על כך שאיש לא ממש מבין אותו.

הוא ייצר סוג מיוחד של מתכת קלה ועמידה, ומפס הייצור הראשון דאג שיכינו צמיד לאשתו. רק שברגע שהצמיד היה ביד שלו הוא הפנים את העובדה שהוא לא באמת יצליח לחלוק איתה את מה שהוא מרגיש. התהום הרגשית והרעיונית שפעורה ביניהם כל כך גדולה שהיה לו ברור עכשיו שהיא לא רק שלא תעריך את המחווה, היא עוד עלולה לחוות אותה כמקטינה ומזלזלת.

הייתי בת 12 לערך, עדיין עיוורת למסרים הפחות נעימים בפרוזה של ראנד. ולמען הכנות, הנחתי את הספר בצד הרבה לפני שהגעתי למניפסטים הארוכים על עשיית כסף ועל עשירי ותעשייני העולם התאחדו, ותדרכו על העניים בדרך כי הם גם ככה לא מבינים מהחיים שלהם.

כן הזדהיתי באופן מדויק לרמה שקצת הבהילה אותי עם התחושה שתוארה בין הדפים כל כך במדויק. התפעלתי מהאופן שבו טקסט מבוגר הרבה יותר ממני תיאר במילים בדיוק את מה שהרגשתי, מבלי שאני עצמי ידעתי לשים על זה את האצבע עד אותו רגע.

מאז, בכל פעם שנתקלתי בטקסטים (גם במדיה אחרות כמו קולנוע ומוזיקה כמובן) שהדהדו כך דברים שגם אני עברתי או חשתי – התמלאתי תמיד בהתפעלות, ובקצת קנאה. סוג של "וואו נכון כן זה ככה גם אצלי! למה אני לא כתבתי את זה".

אם לשים רגע את קנאת הסופרים שלי בצד, היכולת לשקף למישהו בדיוק את מה שהוא צריך (ומרגיש) עוד לפני שהוא עצמו יודע לתאר במילים את הצורך הזה, נוכחת מאוד בעולם של חווית משתמש ושירות בכלל. מעצבים וחברים מחפשים תמיד את המג'יק מומנט החמקמק, זה שהופך אפליקציות טובות לאפליקציות מדהימות. חבר סיפר לי לא מזמן על ספקית אינטרנט שיודעת לאתר כשיש בעיה ברשת, מעדכנת אותך ומטפלת בבעיה לפני שתגיע למצב שאתה זה שמודיע לה על התקלה. אז כאלו רגעים.

ומה הם קשורים לריקודים ומסיבות?

או.

אז ככה:

לפני שלושה חודשים ליין הקאנט נסגר אחרי כעשור של מסיבות אינדי וכו'. זה היה מבאס גם כי צברתי (צברנו) מלא זכרונות נהדרים במסיבות האלו וגם כי הייתה לי לפחות תחושה שלא יהיה תחליף שינסה למלא את הספוט הספציפי הזה. וזה היה עוד ספוט שכשהכרתי אותו לראשונה, הוא עשה לי את מה שהקריאה הראשונית ההיא עשתה לי. הרגשתי בבית בתוך ים מוזיקה, כזו שהכרתי וכזו שעוד לא הכרתי.

את דה גוסיפ והקלקסונס שמעתי בפעמים הראשונות בקאנט. מהדרזדן דולז שכבר ממש אהבתי התלהבתי כששמעתי בקאנט. כבר כתבתי כאן על הפעם הראשונה שבה הגעתי למועדון "אלטרנטיבי". ההבנה הזו שככה מסיבה יכולה להישמע ולהיראות, שאפשר (לכל מי ששאל אותי אז, כן! אפשר!) לרקוד, ממש להזיז את כל הגוף, עם שירים של הליברטינז וביוניק ג'ייב. להרגיש בבית עם זרים בעלי אינטרס משותף, שבהמשך חלקם הפכו להיות חברים וחברות של ממש, עד היום.

זה היה המג'יק מומנט שלי בכל מה שקשור למועדונים. מאז, תחושה כזו קרתה לי שוב בפסטיבל פרימוורה, אבל הוא מתרחש פעם בשנה, לא כל סופ"ש שני.

הפרישה של הקאנט חידדה לי את התחושה שהמקומות שבהם ארגיש כאילו שאני רוקדת אצלי בסלון רק ילכו ויתמעטו. או שאני פשוט לא יודעת איפה יש עוד מסיבות שמשמיעים בהן את התמהיל הזה, או שפשוט אין יותר כאלה, למעט ביגמאות' החמודים.

לא הספקתי למחות את האייליינר ולהתעשת (איזה אייליינר בקושי עיפרון אני יודעת למרוח לתוך העין) – וכבר קמו שני יורשים פוטנציאליים.

יורשים.

ברבים.

שני ליינים חדשים, שניהם לא במפתיע בחרו לעשות את המסיבה הראשונה שלהם במרתף של לבונטין 7, שמזוהה עם הקאנט במיוחד.
האינדי דיסקו השיקו את עצמם במסיבה מהנה מאוד. אני לא יכולה לחוות דעה מלאה כי הגעתי מאוחר, אבל בגדול התחושה הייתה מוכרת ונעימה עם הרבה שירים שהתרגלתי לשמוע בחלל הזה שעשו לי שמח, וגם כמה הברקות פחות שגרתיות כמו אחד השירים היותר רקידים ואהובים עליי של פאלפ, שכמעט ולא מושמע במסיבות בדרך כלל.

התקלוט הבא שלהם יהיה יחד עם ביגמאות', במסיבה שכל כולה הילולת מוריסי לקראת ההופעות שלו כאן.

גם לאינהיילר הגעתי קצת יותר מאוחר ממה שרציתי (הערכת זמן היא השטן) אבל בואו נגיד את זה ככה: אני והבנזוג לא הפסקנו לקפץ במשך כארבע שעות, והסיבה היחידה שהלכנו הביתה בסביבות 4:30 היא כי היו לנו תוכניות של אנשים מבוגרים בבוקר למחרת. הגעתי למסיבה עם קצת חשש, כי בכנות, הבטיחו לי בעמוד שלהם הרים וגבעות הרמוניות. כתבו שאני אשזם בטירוף, ושיהיה דגש על מוזיקה חדשה.

מה אני אגיד.

בין השירים שלא הכרתי היה השיר הזה:


שיצא לפני שלושה חודשים.

זה:


שיצא לפני כחודש ואני אפסיק לציין מועדים מעכשיו…

וגם זה:


סינגל מהאלבום החדש של שירלי מנסון וחבורתה:

החדש של ביפי קלארו (הוא בועט, אל תשפטו אותי!)

הלכנו לקנות את האלבום אחר כך, ולא מצאנו אותו כי הוא עוד לא יצא.

וגם פלד קיבל ייצוג ותפס לי את כל השרירים למחרת:


בין אלו היו המון דברים שאני אוהבת ולא יצא לי כמעט לרקוד במסיבות כמו שיר הנושא של פואלז, טווין שאדו, האנטינג פור וויטצ'ס של בלוק פארטי שהזכיר לי נשכחות, קצת אדיטורס ואינטרפול כדי להירגע ואני יכולה להמשיך אבל די עם הניים דרופינג.

רשימת המכולת הזו מספיקה בשביל להבהיר שנהניתי מאוד. הדבר שגרם לי ליהנות בטירוף ולחכות למסיבה הבאה הוא שהרגשתי שאינהיילר גם אוהבים, באמת, את המוזיקה שהם מנגנים, וגם יודעים איך לנגן אותה. התקלוט לא היה מורכב רק ממעברים חלקים בין השירים, אלא מקרוסים על גבול המאש אפ מדי פעם, באופן שהרגיש כל כך נכון ולא פגם באף שיר אלא רק הרים. המקצועיות הזו נראתה כאילו היא באה להם בכזו קלות, שזה הרגיש טבעי, והנה זה: הרגע הקטן שבו עובר לי בראש – זה בדיוק מה שהייתי צריכה. לדעת שמסיבות יכולות להישמע ככה. שאני עדיין יכולה לקפוץ באוויר ולהיות סבבה עם היפהופ שעובר לגראנג' שעובר לאינדי ולעוף.

וגילוי נאות – לא הכרתי את הנפשות הפועלות באינהיילר לפני המסיבה, ואת הפוסט החלטתי לכתוב איפשהו בצעדי הריקוד בין הארקטיק מאנקיז לוולף מאדר. אני כן מכירה אחת מהן עכשיו, פשוט כי טרחתי לומר לו כמה נהניתי. ורגע לפני המסיבה השנייה של הליין הסופ"ש, אני שוב עם חששות קלים, כי הפעם אני כבר מגיעה (מוקדם!) עם ציפיות בשמיים.

כשכולם במסיבה יותר צעירים ממך

אוקיי כן, גם הפוסט הזה קשור בגדול לארקטיק מאנקיז, ולכך שהם ה-מכנה המשותף היום. באמת שבסך הכול הייתי מרוצה שלהקה שעושה את מה שהיא עושה כל כך טוב זוכה לפופולאריות גורפת ואולי גם משפיעה על הטעם המוזיקלי של יותר אנשים ואמנים.

ומאותה סיבה, הייתי כולי התלהבות מאיך כל מה שהיה צריך כדי למלא מסיבה בשנתיים האחרונות זה להכריז על ספיישל ארקטיק מאנקיז – והרוקדים, ואני ביניהם, כבר יבואו. וכך, כשגם הקאנט (ליין מסיבות אינדי-פופ-רוק-קצת ניינטיז וחברים) הודיעו שיעשו אחת, היה ברור שנלך. מה, כמעט כל מי שהיה יוצא למסיבות האלו קבוע, כבר משהו כמו עשור ככה, אוהב אותם. והיי, אולי כמה מהוותיקים שכבר לא מגיעים ייסגרו על בייביסיטר ויגיחו. מצא חן בעיני הרעיון של להיות בין המון אנשים שאוהבים את אותו הדבר.

עד שגיליתי שמי שמגיעים למסיבות ארקטיק מאנקיז הרבה יותר צעירים והרבה יותר נלהבים ממני.

הבכי והנהי שעברו לי בראש, ואז יצאו לי מהפה, נשמעו בערך ככה:
מה הם עושים בליין המסיבות שאני הולכת אליו עוד כשהם היו בתיכון?! מי אלה. למה הם מחייכים כל כך הרבה? הם מטביעים בהשתוללות האובר-נרגשת את כל המרחב האישי שלי. אז מה אם זה מועדון, זו המשבצת ליד הרמקול והיא שלי! ולמה, למה הם צורחים ומוחאים כפיים על כל שיר? זה טראק מדיסק, זה לא שהם באו להופיע פה.

הם באמת משתוללים מסונג 2 של בלר עכשיו? זה קרה? אני סיימתי לחרוש אותו כשהדיון על בלר נגד אואזיס עוד היה רלוונטי.
.ולא, זה פשוט מוגזם מה שקןרה עכשיו. זה לא יכול להיות. מה הם קופצים ככה בפזמון הזה, כשאלכס טרנר שר שהיא לא תהיה מופתעת ולא המומה מההודעות על כמה שהיא שיכורה איך הם מעזים?
היא לחצה על הכוכב אחרי שלחצה על שחרור הנעילה. מה הם יודעים על ללחוץ על הכוכב אחרי שלחצתי על שחרור הנעילה?!??!?!?!?!
הם לא מכירים משהו בלי מסך מגע ובחיים לא שיחקו נחש בנוקיה!
למה לאחד מהם יש מגפון? או שזו מצלמת פולורואיד. או שזה סתם אהיל של מנורה.

בכלל, מי מגיע היום למסיבות בכאלו חבורות גדולות, אנחנו יוצאים במתכונת הרבה יותר מצומצמת, כי לא כולם אוהבים את כל הדברים ולא לכולם יש חשק לצאת ולחלק כבר יש ילדים ונמאס להם לשמוע בפעם המיליון את הקלאש מספרים שלונדון מטלפנת.

אני יכולה להמשיך ככה כל הערב. בחיי שאני יכולה, כמה מרירות. כמה עצבים על הפקעה של פצצות אנרגיה צעירות שמשקפות לי עד כמה אני כבר לא כזאת. והם מסתירים לי את האנשים הקבועים, אלו שבגילי, אלו שאין לי מושג איך קוראים להם ולהן אבל תמיד נחמד לרקוד לידם כי אנחנו אוהבים את אותו הדבר, במשך אותו פרק זמן. אנחנו נעלמים בתוך כל ההילולה הזו שבאה במזימה זדונית להחליף אותנו.

וחזרה למציאות
אחרי עוד כמה שירים וכשסיימתי לקטר, התחלתי ממש להסתכל עליהם וקצת בדקתי עם עצמי על מה כל הזעם. כנראה כי מה לעשות, אני הייתי ככה.
אולי לא בדיוק, כפכפי אצבע בחיים לא היו אופציה, אבל הערב הראשון שלי באזימוט, ב-1984, בקאנט, במוסד – אולי לא צווחתי אבל בטוח קפצתי למעלה ולמטה כששמעתי בפעם הראשונה את ביזאר לאב טרייאנגל מתנגן.

ואוי לבושה, לא ידעתי שניו אורדר הם המקור. הייתי בטוחה שזה מן קאבר מגניב של מועדוני אלטרנטיב. בחיי, אלוהים, עד אז חשבתי שהגרסה המנוונת של פרנטה שמשמיעים ברדיו היא המקורית. מביך, אבל למדתי. למדתי ללכת לרקוד כי המוזיקה טובה, כי מנגנים במסיבה את מה שאני שומעת בבית, עד כדי כך שהמסיבה הייתה החדר האינטימי שלי.

אז הרי התפרצתי אני ברגל בטוחה במגפי פלטפורמה של גיל 19 לסלון של מי שרקדו שם לפניי שנים. אלו ששמעו את מינימל קומפקט לפני שאני ידעתי להגיד פורטיסחרוף. אני רוצה לקוות, בדיעבד, שהם לא הרגישו פחות בבית כשאני וכל החברים שלי התלהבנו בפעם הראשונה מלט דה בודיז היט דה פלור. ונו כן, אז חשבתי שזה סבבה לנגן במסיבות את קילינג אין דה ניים אוף כי זה היה משהו כל כך חריג יחסית למה שניגנו במקומות אחרים.

עכשיו ילדים אחרים אוהבים את הדברים שאני אוהבת. מי אני שאכעס שהם ממלאים מחדש את החלל במועדונים וליינים שתמיד נאבקו על הקיום שלהם, ומגלים להקות שאני מדמיינת שטיפחתי? אני לא באמת צריכה להרגיש פחות בבית רק כי להם עדיין אין כאבי ברכיים וגב.

וחוץ מזה, מגניבים ככל שיהיו ואוהבי מוזיקה – כשניגנו את לייק איטינג גלאס של בלוק פארטי, הרחבה חזרה להיות לכמה דקות רק שלי ושלו, ורקדנו, והשתוללנו, וקפצנו הכי גבוה שאפשר. אפילו שידענו שנשלם על זה מחר בבוקר.
עוד יש לנו כמה להקות בקנה להכיר להם. שיאגרו את הכוחות, המסיבה שלהם רק מתחילה.