דוקטור הו עונה 11 פרק 03

הפוגה קומית קטנה אף פעם לא תזיק

הגענו לפרק השלישי בעונה, ויש בו כמה דברים טובים, והרבה בעיות. גם אם משלימים עם כך שהעונה תהיה מורכבת מפרקים שעומדים בפני עצמם, ושההתפתחות העלילתית לאורכה (ה-arc) מקבלת חשיבות משנית, משהו כאן מקרטע. חלק מהפרקים הטובים ביותר של ההרצה הנוכחית של הסדרה הם פרקים שעומדים בפני עצמם. אבל אף אחד מפרקי העבר האלו לא הרגישו כמו שיעור חינוך מנומס ומעודן כמו הפרק הזה.

הפרק הוא אחד מאלו ששמים את הפוקוס על מסע בזמן באופן מובהק, ופחות על מסע בחלל. הוא מנצל את האלמנט הזה כדי לבקר מחדש אירועים תרבותיים והיסטוריים מעצבים, ולהציג את הרלוונטיות שלהם לימינו-אנו. זה טריק מוכר ואהוב, שיכול להיות אפקטיבי עד רמת הצמרמורת כשעושים אותו כמו שצריך. במקרה הזה, הביצוע העלילתי לוקה בחסר משמעותי מכל מיני סיבות שתכף אפרט, וכל מה שנותר לנו להתנחם בו הוא המסר, והדמויות שעדיין עושות את המיטב עם העלילה אליה נקלעו.

לביקורת על שני הפרקים הראשונים של דוקטור הו עונה 11 – היכנסו לכאן

הסיפור הפעם, בקצרה, הוא על רוזה פארקס, על שמה גם נקרא הפרק בפשטות – "Rosa". היא האישה השחורה שהפכה לסמל המאבק ב-1955, כאשר סירבה לקום ממושבה באוטובוס ולפנות אותו לטובת אדם לבן, כפי שהיה נהוג על פי חוק בזמנו. היא נעצרה, אבל הפעולה שלה הייתה חלק מתנועת נגד שהעיניים נשואות אליה בהערכה מוצדקת עד היום. הדוקטור וחבורתה נקלעים לאלבמה של 1955, קצת לפני הנסיעה המפורסמת של רוזה, קצת לפני שההיסטוריה עומדת להיעשות.

הם היו אמורים לחזור לשפילד, אבל הטרדיס עושה מה שהטרדיס רוצה, וכך הם מוצאים את עצמם בליבו של הדרום ספוג הגזענות המעוגנת בחוק. גילויי האפליה הגזעית באים לידי ביטוי בפרק באופן יומיומי, מה שמשווה להם חזות נורמלית מבחילה. בישיבה בבית קפה מלצרית אומרת להם שפשוט לא מגישים לאנשים כמו ריאן. האנכרוניזם מודגש כשריאן חווה יחס שעל פניו כבר שייך הרחק לעבר. הוא ויסמין מתחבאים כאשר חוקרים באים לתשאל את הדוקטור וגרהם ולבקש מהם שיפסיקו לעורר מהומה בעיר השלווה. המהומה היא עצם ההתרועעות שלהם עם ריאן, גבר שחור שאינו נחשב לשווה ביניהם, בלשון המעטה.

עוד נקודה מעניינת היא שיסמין לא בטוחה לאן היא שייכת. מבחינתה החזות שלה עוברת כ"שחורה", אבל הנראות שלה והמוצא שלה הרי אינם אפרו-אמריקאים. היא מוצאת את עצמה בסיטואציה אבסורדית בה היא מתלבטת האם היא אמורה לשבת בחלק האחורי של האוטובוס המיועד לשחורים, או שהיא נראית אחרת אבל גם שונה מהם מספיק כדי לשבת במושבים הקדמיים השמורים ללבנים. הגיחוך שבסיטואציה שהייתה מציאות עבור כל כך הרבה אנשים בעבר הלא-מאוד רחוק הופכת אותה למוחשית מאוד.

מה שפחות מוחשי הוא תומך העליונות הלבנה מהעתיד שבא לסבך עניינים בפרק. הבחור המטופש לא יכול לפגוע פיזית באופן אקטיבי באף אחד – זה חלק מהעונש שלו על פשעים איומים שביצע. הוא כן מנסה לשנות את ההיסטוריה ולמנוע מרוזה פארקס לעלות על האוטובוס. הוא חמוש במשגר זמן על פרק היד שלו, שמזכיר אביזר דומה של קפטן ג'ק הארקנס ומהווה קריצה נחמדה. אבל זה הדבר המעניין היחיד בו, פחות או יותר. נהיה ברור מאוד מהר שהוא כאן כדי לגרום צרות ולשנות את ההיסטוריה. כל מה שהדוקטור צריכה לעשות בשלב הזה הוא לכלוא אותו במקום שבו לא יפריע למהלך העניינים. נשמע פשוט, לא?

אם היא הייתה עושה את זה ופועלת בצורה הגיונית, הפרק היה מסתיים תוך עשר דקות. ולכן, במקום לחשוב על עלילה שמציבה אתגרים יותר מסובכים, או מוצאת דרך אחרת להפגיש את הדמויות עם רוזה פארקס, פשוט מתעלמים מהאופציה הזו עד אמצע הפרק לפחות. הגזען הגנרי מהעתיד ממשיך לנסות לחבל באוטובוסים והדוקטור וחבריה ממשיכים לנסות ולתקן את מסלולם. ההתנהלות המגוחכת נמשכת רוב הפרק, עד שגרהם עושה את מה שהיה אמור לקרות מההתחלה. הוא משתמש במשגר של העבריין נגדו, ומעיף אותו אחורה בזמן לנקודה בה לא יוכל לעשות נזק.

בגלל שאין מספיק אנשים לבנים על האוטובוס, הדוקטור, גרהם ויסמין נאלצים לקחת חלק בנסיעה ולתפוס מקומות. כך, הם הופכים לשותפים במהלך המהפכני של רוזה, ובאותה נשימה מוצאים את עצמם בנעלי כל מי שהיה אדם לבן באותה תקופה וחשב שזו התנהגות לגיטימית. זה מהלך מחוכם, גם אם לא מפצה על העלילה הקלושה של הפרק עצמו. כל כולה משובשת לטובת המסרים החשובים שהוא מבקש להעביר. בנוסף, אנחנו עדיין לא מחוברים מספיק לדמויות כדי להרגיש שיש חשיבות גדולה לכך שהן אלו שנקלעות לסיטואציה הזו. הדוקטור לא ממש זכירה בפרק, גרהם אמנם מדבר על החשיבות של האירועים האלו לגרייס וממשיך להתאבל עליה, וזה מעניין, אבל הדמות שלו בעצמו עוד לא מרגישה שלמה. וריאן ויסמין קצת מסומנים וצפויים הפעם. אלו יכלו להיות אנשים אחרים, והיינו מקבלים את אותו סיפור. 

הסאבטקסט של הפרק רלוונטי, העלילה – פחות

אחד הדברים הכי מעניינים בפרק נאמרים כלאחר יד וקל מאוד לפספס אותם. כאשר ריאן רק נוחת ב-1955, הוא מרים חפץ שנפל לאישה לבנה, והגבר שאיתה מייד סותר לו. המום, הוא מקשיב לרוזה פארקס שנמצאת שם במקרה, מתערבת לטובתו ומסבירה לריאן שעליו להיזהר יותר. היא מזכירה לו מה עשו לאמט טיל, ומתריעה בפניו שישים לב, כדי שלא יגמור כמוהו, מת בתחתית נהר.

כמו דמותה של פארקס, גם אמט טיל היה אדם שחי ומת במציאות. טיל היה נער בן 14, שנרצח באכזריות ב-1955 על ידי שני גברים לבנים לאחר שלכאורה דיבר עם אשתו של אחד מהם, או שרק לה, או נגע בה, זה תלוי באיזו שנה שואלים אותם מה בדיוק קרה. מה שזה לא היה – זה הספיק להם כדי לחטוף אותו מביתו באיומי אקדח, להכות אותו מכות נמרצות שעיוותו את פניו, לירות בו ולהשליך את גופתו לנהר. זה לא היה מהלך חריג באותה תקופה. רציחות על בסיס גזע היוו כמעט דבר שבשגרה, כולל צילומים ליד הגופה ולקיחת "מזכרות" כאילו היה מדובר בהישג גדול שאפשר להתגאות בו בלי חשש.

הוריו של טיל בחרו ללוות את בנם בדרכו האחרונה בהלוויה עם ארון פתוח. הגופה שלו, פניו המושחתות עד ללא היכר, היו חשופים לעיני כל, מציגים את הפגיעה שפגעו בו, מנכסים מחדש את גופתו המתה ולא מאפשרים לה להפוך לעוד מיצג נלעג, אלא להפך הגמור, לכתב אישום נגד הרוצחים שלו ונגד החברה כולה. הרוצחים, אגב, יצאו זכאים במשפט, ומעולם לא נשפטו שוב, למרות שתיארו כיצד רצחו את טיל בראיון שנה לאחר מכן.

הרצח שלו, כמו ההתקוממות של רוזה פארקס, הם חלק מהסמלים של המאבק לזכויות האדם שהתחולל ועדיין מתחולל. הרלוונטיות של טיל ופארקס נשמרת גם לאור גילויי גזענות בארצות הברית ובעולם בכלל, וגם פרטנית כי עכשיו, לאחר שחלפו מעל 60 שנה, תיק הרצח של טיל נפתח מחדש. האישה אותה הטריד, כביכול, הודתה בראיון שנערך עימה לטובת ספר על הנושא שהוא לא עשה לה שום דבר שמצדיק את הרצח שלו. ביולי האחרון דוחח שמתנהלת חקירה חדשה, גם אם סמלית במהותה, בנושא.

הפרק השלישי בעונה של דוקטור הו לא מדבר בהרחבה על אמט. קל יותר להתייחס לסיפור של רוזה פארקס, במיוחד אם הפרק מעלה את האופן שבו אנשים בלי כוונות זדון לוקחים חלק בתהליכים רחבים של דיכוי. קשה לדמיין פרק קליל בו גרהם מבין שהוא צריך לאפשר לרצח של אמט טיל להתרחש, כדי לא לערער את ההיסטוריה. פארקס היא גם דמות פמיניסטית מרהיבה, ומוצגת בפרק כאישה אסרטיבית, שווה בין שווים כאשר היא מנהלת פגישה עם מרטין לותר קינג ופעילים נוספים.

האסטרואיד על שם רוזה פארקס הוא לא מדע בדיוני

בתוך הפרק בעל העלילה הקלושה מתחבא הפעם מסר עגום למדיי – כולנו משתתפים ולוקחים חלק, גם אם לא בכוונה תחילה, בפגיעה באחרים. כולנו עלולים להיות אלו שפשוט נשארו לשבת באוטובוס, ונתנו לאחרים להיפגע בשם סדר חברתי חסר היגיון. ומנגנוני הכוח שמפעילים אותנו האחד נגד האחר ממשיכים לתפקד, וכנראה ימשיכו לתפקד גם בעתיד הרחוק. העבר שלנו לא נמצא כל כך מאחור עד שלא ניתן לראות אותו. אנחנו צריכים להישיר אליו מבט, להשוות וללמוד ממנו כדי לצמצם את הנזקים שאנחנו עושים אלו לאלו בעתיד.

הפרק כן נגמר בטון חיובי יותר, כאשר הדוקטור מעבירה את החברים ואותנו שיעור היסטוריה זריז ודידקטי. היא מציגה את השינוי שהפעולות של רוזה פארקס עזרו להוביל אליו, מכבדת אותה כגיבורה אמיתית מבלי להפחית מכובד המחיר שהיא שילמה. היא אף מגדילה לעשות ומספרת איך פארקס השפיע על היקום כולו, ולראייה מראה את האסטרואיד הקרוי על שמה. האסטרואיד הזה הוא מחווה דביקה משהו, אבל אמיתית לחלוטין. אסטרואיד על שם רוזה פארקס קיבל את שמו אחרי שהתגלה תגלה ב-2010. אז ההשפעה של פארקס אולי לא הגיעה לרחבי היקום, אבל היא מקבלת בו מקום אמיתי של כבוד.

עכשיו, כל אלו נושאים פוליטיים ראויים לדיון, מהסוג שהדוקטור אוהב ועכשיו אוהבת להעלות מתחת לחזות החמודה של תכנית מדע בדיוני עלמפלצות קרטון בחלל. רק חבל שהפרק עצמו מתגמד לעומת התמות שבו. בפרק הבא הובטחה מתקפת עכבישים בשפילד. נראה שהדוקטור מתקשה להתרחק מכדור הארץ ודומיו העונה, וזה יכול להיות בסדר – אם תהיה לכך הצדקה כלשהי בסיומה. בינתיים, קצת קשה לשמור על אופטימיות, אבל נמתין לבאות.

מודעות פרסומת

דוקטור הו עונה 11 פרק 01 02

למה קראת לי מאם?

כי את אישה, מאם.

הו! זה הולם אותי?

ככה, בפליאה מחויכת, אימצה הדוקטור ה-13 את זהותה המגדרית החדשה. ואין מה להתפלא על ההפתעה בקולה, שמהדהדת לתגובות חובבי וחובבות הסדרה ששמחו או זעפו, אבל לא נשארו אדישים לליהוק החדש. המתנגדים נשמעו קצת כמו התירוצים שהתרגלנו לקרוא בתגובה לכל תפקיד בו אין מספיק נשים, או אין נשים כלל. זה לא קשור למין שלהן, פשוט אין נשים טובות מספיק בתחום, ובכלל, ככה זה. זה טוב כמו שזה וכולנו נהנים אז למה להתעקש לשנות משהו ולהרוס לכולם?

החלק העצוב הוא שהתרגלנו לחשוב ככה. הרי אם זה לא קשור באמת למגדר כל אישה, גבר או מי שלא מתיישב עם הגדרות בינאריות יכולים לבצע כל תפקיד, כל עוד התפקיד מבוצע כמו שצריך. ובמקרה של הדוקטור מדובר בדמות חייזריית במעטה אנושי שצריכה להפגין מנעד קולני וקצת נוירוטי של רגשות, חיבה למעילים, פיקסציה על מברגים, חוכמה עתיקת ימים, משיכה לדרמה ודיאלוגים שנונים לצד בור תהומי של בדידות ורגשי אשם כבירים. המגדר לא אמור באמת לשנות כאן.

התפקיד מתאים לשחקן או שחקנית רגישים שיודעים מה לעשות עם קולגות מול מצלמה. ובכל זאת, הגענו עד לעונה ה-11 בהפקה המחודשת של סדרת המד"ב של ה-bbc עד שהעזו ללהק את ג'ודי ווית'קר לתפקיד. הרג'נרציה של הדוקטור אליה היא שינוי גדול, והיא מגיעה עם חילוף בין סטיבן מופאט שעוזב את הסדרה לבין כריס צ'יבנול שחוזר אליה בתור שואוראנר.

צ'יבנול כתב פרקים בעבר ויצא את טורצ'ווד, הספינאוף הקשוח והאכזרי פי כמה שליווה את הצוות המדמם של קפטן ג'ק בכמה עונות חכמות עם עלילות שטיפלו בכל מה שקודר באנושות בקארדיף ובארצות הברית. צ'יבנול המשיך לטפל ברצח, אונס ומבטים מיוסרים בסדרת המתח בת 3 העונות – "ברואדצ'רץ'". כאן כבר מדובר בסדרה שמתרחקת, על פניו, ככל האפשר מחייזרים עם שני לבבות. אבל הליהוק של דייוויד טננט לבלש החוקר שמגיע כזר עם לב שהוא וחולה לעיירה, ושל ארתור דארוויל בתור כומר עם משבר אמונה השאירו חיבור קל ליקום של הדוקטור. הם, והדיון העגום על קשרים בין בני אדם, על הפגיעות, הסכנה וגם החמלה שבהם.

וכעת, כשצ'יבנול חוזר אל הטרדיס, הוא הביא איתו את ג'ודי ווית'קר, בת' – האם מוכת היגון מ"ברואדצ'רץ'" שמנסה לבנות את עצמה מחדש לאורך הסדרה, ללמוד ולחיות עם כאב שלעולם לא יחלוף. יש סימטריה הפוכה בין האמא מברואדצ'רץ' לדוקטור של ווית'קר. מבחינת עיצוב חיצוני, השיער הבהיר בוהק מול השיער הכהה וכך גם בחירת ה"מדים" שלה לעונה. למרות שקשה להיפרד מהאלגנטיות של מנצח תזמורת פומפוזי של פיטר קפלדי שסיים את תפקידו בתור הדוקטור, חיוני שכל דוקטור יגיע עם בגדים שתואמים את האופי השונה שלו. והדוקטור הזאת בוחרת את הבגדים שלה על כדור הארץ, כשהטרדיס עדיין נעדרת. היא מעידה שעבר המון זמן מאז שבחרה בגדים כאישה, ויוצאת עם לבוש שנראה כמו שילוב בין כמה דוקטורים מהעבר, צבעוניות בהירה ואופטימית וגם קצת שטותית וילדותית.

השלייקס, המכנסיים הרחבים שנחתכים בקרסול והפסים על החולצה – כולם נראים כמו בגדים של מישהו שקצת התבלבל. וכל הפריטים כולל השכמייה המתנפנפת שלה לא מחויבים מגדרית לשום צד. הם מעידים בינתיים על האופן שבו הדוקטור הזו מתנהלת. בבלבול קל אך אופטימי, עם המון תהיות, אי סדר, שאלות אך גם קלילות והומור. זו דמות הרבה פחות חמורת סבר מבת', שהייתה לבושה באופן סטנדרטי ובגוונים סולידיים ובסגנון נשי ורך יחסית.

ברור שהדוקטור של ווית'קר תיבחן בדקדקנות, כי יש כאן כמה שינויים שמתרחשים בסדרה בבת אחת, והציפיות, למי שאוהב את הכתיבה החדה ולפעמים חסרת הרחמים של צ'יבנול, גבוהה. בכל זאת, אפשר להתאזר במעט סבלנות, לפני שמגבשים דעה. הדוקטור היא דמות שמתגבשת בהדרגה, לא בבום גדול בבת אחת בהכרח.

פרק 1 "The Woman who Fell to Earth"

עם שם כזה אין פלא שהציפיות גבוהות. בחרתי להתעכב ולהתמקד בהן ופחות בפירוט על הפרקים עצמם בינתיים, כי בזמן שבשניהם הדמויות מתחילות להתבסס ומערכות היחסים ביניהן מעניינות, עדיין לא קיבלנו סיפורים טובים או מסקרנים מספיק. ובכל זאת, יש כמה דברים שכדאי לדעת עליהם. לכו תדעו אילו רמזים נשתלו כאן ואיך הם ישפיעו על המשך העונה. בפרק הראשון אנחנו פוגשים את ריאן (טוסין קול, ששיחק לרגע ב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ), צעיר שסבתו גרייס ובן הזוג שלה גרהם (בראדלי וולש, שהתארח בעבר בספינאוף של דוקטור הו בתור דמות אחרת לחלוטין) מנסים ללמוד אותו לרכוב על אופניים ללא הצלחה. הוא נופל שוב ושוב כי הוא סובל מדיספרקסיה, קושי מוטורי שבא לידי ביטוי בתנועות מגושמות ובשיווי משקל מאותגר.

מה שמצוין באופן שבו המצב של ריאן מוצג הוא שהוא מקבל את אותו יחס שכל דבר שאינו מיינסטרימי מקבל בדוקטור הו ובטורצ'ווד – פשוט כמו שהוא, בלי לעשות עניין גדול ובלי להתעכב עליו יותר ממה שצריך. האלמנט הזה כן נשאר בתור מרכיב שבונה את האופי של ריאן, שבהמשך ינסה וייכשל שוב לרכוב על אופניים, וייאלץ לטפס על סולמות גבוהים יותר ופחות יותר מפעם. הוא מספק לנו נראות לא רק של דמות שחורה, אלא של גבר צעיר עם פגם פיזי, משהו שעל פניו יכול לערער על הגבריות שלו כאשר דמויות של נשים או גברים מבוגרים ממנו מוודאים שהוא בסדר, אבל ריאן, כמו הדמויות שצ'יבנול יודע לכתוב כל כך טוב, הוא הרבה יותר מקלישאה מיושנת של גבר. הניצנים כבר כאן, ומעניין לראות לאן הדמות שלו תתפתח.

מתוסכל, הוא הולך להביא את האופניים שהשליך בתסכולו מצוק. אז קורה משהו מד"בי משונה, וריאן עושה את הטעות שכל אחד מאיתנו עשוי היה לעשות, ונוגע בצורה הגיאומטרית הזהובה שנגלית מולו. הוא עוד לא יודע את זה עכשיו, אבל כך הוא הפעיל מהלך שעומד לשים אותו ועוד אי אלו אנשים בסכנת חיים. במקום, בשלב הזה הוא מודאג ממה שנראה כמו מטהר אוויר ענק, שהופיע באמצע היער. השוטרת יסמין (מאנדיפ גיל, ששיחקה באופרת סבון בריטית יחד עם קול לפני ששניהם לוהקו לסדרה) מזלזלת בו בהתחלה כשהיא מגיעה לזירה בה הדבר המשונה נמצא, אבל כשהיא מזהה אותו מהתיכון, הדיבור שלה מתרכך.

כשהעניינים מסתבכים כולל מפגש עם זרועות תמנוניות זרחניות ברכבת, הדוקטור סוף סוף מגיעה, ומצילה את המצב גם אם בצורה מגושמת ברגע האחרון. היא עדיין לא עצמה, וזה קצת מעיק לראות דוקטור אישה שמתנהלת בצורה כל כך מבולבלת וחסרת ידע, אבל אם להיזכר במצב של הדוקטור של קפלדי בתחילת דרכו, האמת שהיא מסתדרת לא רע.

בלי טרדיס, בלי המברג שלה ובלי יותר מדי מושג, היא נעזרת בארבעת האנשים הראשונים שהיא פוגשת כדי לפתור את התעלומה הבין כוכבית. הדבר המעורר התפעלות הראשון באמת שהיא עושה, למעט היכולת הכריזמתית הטבועה בדוקטור לרתום בני אנוש תמימים להרפתקאות מסכנות חיים, הוא הפגנה של מלאכת כפיים. הדוקטור פשוט מייצרת לעצמה מברג חדש. גם הוא מוזר למראה, שונה מכל אחד אחר שראינו באופן מהותי, אבל הוא עובד. וזה מה שחשוב.

הפרק לא מראה לנו יותר מדי דם או גופות, אבל אנחנו מקבלים תיאור מפורט של מה שהחייזר המאיים שמשתמש בכדור הארץ כאזור מותר לציד עושה לקורבנות שלו. היצור מסוג סטנצה (לא מתחייבת על התעתיק בשלב זה) לא סתם רוצח אנשים בברוטאליות בעזרת כוחו הפיזי או הקור המפרק שהוא מפיץ. הוא גם לוקח מזכרות. שיניים. ולפי כמות השיניים האנושיות שמעטרות את פרצופו, הוא חיסל לא מעט כאלו.

אנחנו רק בפרק הראשון, ולכן לא היה באמת חשש שמשהו נורא יקרה לדוקטור או למי שעתידים להיות שלושת המלווים שלה, לא פחות. אבל גרייס, סבתו של ריאן כן שילמה בחייה על התעוזה שלה, משאירה מאחור נכד ובן זוג קצת פחות מסעירים ממנה במבט ראשון, להתמודד עם העולם בלעדיה.

הפרק נגמר קצת אחרי שהדוקטור בוחרת בגדים חדשים, חושבת שהיא יודעת איך למצוא את הטרדיס ונפרדת מהאנשים שעזרו לה. אבל במקום להשתגר אליה כראוי, היא שולחת את עצמה ואותם – הישר לחלל.

פרק 2 "The Ghost Monument"

כל פרק בעונה אמור לעמוד בפני עצמו, אם כי בינתיים דווקא יש קשר רחב יותר בין הפרקים, במיוחד לאור העובדה שהפרק הקודם נגמר ב"Cliff Hanger". חמשת הפרקים הראשונים כולם כתובים על ידי צ'יבנול, ואפשר להניח שהם אמורים לבסס את הטון או לפחות את הכיוון של העונה. בשעה טובה קיבלנו את הפתיח החדש המיוחל, שכולל מנעד רחב יותר עם יותר בסים נמוכים וגם יותר צפצופים גבוהים. הטרדיס לא מופיעה בו, ולא ברור אם זה רמז מטרים או לא, הגוון שלו השתנה מכחול קר לוורדרד חם, והצורה המעגלית הסימטרית שמתערבלת בו מזכירה את מערכת הרבייה הנשית במקצת. או שזו רק אני.

המתח של סוף הפרק הקודם התפוגג בזריזות כאשר הרביעייה שנוצרה הופרדה, כשכל צמד ניצל על ידי חללית של חייזר אחר. למזלם, כולם מגיעים לאותו כוכב מדברי שכוח אל, כי שני החייזרים בעלי המראה האנושי שהצילו אותם, אנגסטרום ואפצו, מתחרים באותה תחרות.

הפעם, למזלנו, לא מדובר בציד בני אדם, אלא בשלב האחרון של מסע ארוך מאוד, שהוא משימת הישרדות שעלולה להסתיים במוות בכוכב המדובר. המנצח הוא מי שיגיע ראשון אל הפסל המסתורי שמופיע ונעלם חליפות בנקודה מסוימת על הכוכב. הדוקטור מזהה את הפסל כטרדיס שלה, וכך היא והחברים החדשים מתלווים אל המתחרים.

יש כאן מוטיב שחוזר בשני הפרקים, בשניהם יש משחק תחרותי שהדוקטור והחברים שלה נקלעים אליו. אם בפעם הקודמת המשחק התברר כאכזרי מאוד, הפעם האכזריות נובעת מהקושי של המשימות ומכך שלפחות לאחת המתחרים יש הרבה מה להפסיד. פחות או יותר – את הסיכוי להציל את מי שנשאר בחיים מהמשפחה שלה, בזמן שבכוכב הבית מתרחשת השמדה המונית.

החבורה לומדת בהדרגה שמשימת ההישרדות יותר מאתגרת ממה שחשבו, כי הכוכב היה שטח לניסויים שהסטנצה הכריחו מדענים לבצע כדי לייצר אמצעי לחימה קטלניים. רובוטים עם רובים, ישויות שנראות כמו בד מתנפנף  ומים רעילים מאיימים על החבורה. הבדים המתנפנפים הקטלניים עושים כמיטב יכולתם גם לערער את הביטחון של כל מי שניצב מולם, לפני שהם מחסלים אותו. לרגע גם קור הרוח של הדוקטור נפגע כשהיא מקבלת מהם תזכורת מכאיבה. בסופו של דבר היא מגלה הרבה תושיה, כן, אבל לא לפני שהיא שואלת כמות כזו של שאלות שגורמת גם לנו קצת לפקפק בה. נכון, היא עדיין לא חזרה לעצמה, אבל התכונה המובילה שלה בשלב זה היא קלולסיות, ועבור חייזר כל כך חכם ומאיים  שהסתכסך עם לא מעט גזעים בעונות קודמות התכונה הזו מסוכנת וגם עלולה להתיש מהר מאוד.

בנוסף, כל הבעת התלהבות שעלולה להזכיר ולו במעט את הגישה של מאט סמית' לתפקיד, מועצמת פי כמה כשהנוירוטיות שלו מולבשת על דמות של אישה. אנחנו מראש נוטים לייחס לנשים תכונות מחלישות מובהקות כמו היסטריה וניג'וס, ולהחליק אותן או לחשוב עליהן כמו על נחישות או התלהבות אצל גברים, או סתם לציין שהם מעצבנים. צריך להיזהר שלא לשפוט את ווית'קר לחומרה על כך בלי סיבה. מספיק מעיק שהחליטו להעניק לה שלושה חברים שילוו אותה, כאילו שאחד או שניים אינם מספיקים. מצד שני, בינתיים היא קצת מפקדת עליהם כמו על כיתה קטנה, מה שמעניק לה נופך סמכותי. אז אולי יש לכך הצדקה סבירה.

הפרק מסתיים בהחלטה שאחרי ששרדו בכוחות משותפים, שני המתמודדים מכריזים על עצמם כמנצחים ודורשים שהפרס יתחלק ביניהם. הם עוזבים, ולרגע נראה שהחבורה החדשה של הדוקטור תקועה כאן לנצח. אבל אז, בדאוס אקס טרדיס, כאשר אחרי שהדוקטור ממהרת להתייאש באקט לא טיפוסי ומעט מאכזב, היא שומעת את הקול המזוהה, והטרדיס מופיעה בפניה. היא נראית אחרת מבפנים, כמו משהו הרבה פחות טקי והרבה יותר אורגני, ואפילו מזכירה קצת יצירות בשרניות של דיוויד קרוננברג. ייקח זמן להתרגל לעיצוב החדש, וכבר ראיתי תהייה אחת אם מדובר בעצם בקונספירציה של הסטנצה ושהטרדיס הזו עוד תתנקם בנו בהמשך. עוד מוקדם לדעת, אבל נחמד לראות התפעלות מוכרת ממנה על פנים של חברים חדשים.

זהו בינתיים, הרבה אי-בהירות לגבי לאן העונה הולכת, לצד ביטחון ביכולות של ווית'קר. יהיה מעניין לראות האם היא תישאר כדוקטור מלאה בספקנות בעיקר כלפי עצמה, או שהיא תתמלא ביטחון בהמשך. נראה מה יהיה בפרק הבא, "Rosa" שמשודר מחר ב-21.10

 

מה קורה לטלוויזיה: יחי הנרטיב השבור

שובה של "אימה אמריקאית" לעונה שמינית, שמבשרת על האפוקליפסה, או אולי על הפוסט-אפוקליפסה, נכון למה שקורה בה בינתיים, מזכירה באיזו תקופה פרועה ומעניינת של טלוויזיה אנחנו נמצאים. קורים כל מיני דברים להרגלי הצפייה שלנו, בזכות או באשמת שירותי הסטרימינג והצפייה הזמינה לפי דרישה. בתור התחלה, אנחנו מוצפים. אולי חשבנו שהקיום של נטפליקס, אמזון והולו פותח בפנינו עולם חדש מופלא שבו אין יותר רשתות כבלים שונות, אלא שירות נוח אחד שבו המבחר הוא הבעיה היחידה. כל מה שנרצה ולא נרצה זמין בפנינו בספרייה אחת ענקית, או מקסימום שלוש כאלו, ואנחנו מחליטים איזה תוכן לצרוך, מתי וכמה ממנו. די לריבוי הערוצים ורשתות הכבלים, יש לנו מקור נוח אחד, או כמה מקורות מצומצמים.

אז חשבנו שזה יהיה פשוט. חבל. כשמודל מצליח, טבעי שיקומו לו מתחרים. אבל בזמן שבעולם המדיה החברתית יש עדיין ענקיות בודדות שחולשות על התחום, בכל מה שקשור לתכנים לצפייה המסיבה בעיצומה. לצד אלו שמניתי יש שירותי צפייה באפייה לדיסני שמחזיקים את מארוול ומלחמת הכוכבים, שירותי הצפייה של DC כבר באוויר, יש כמה שירותי צפייה לתכני אימה בלבד, וזה בלי להתחיל למנות את הערוצים השונים של יוטיוב, יוטיוב רד וכל התכנים שאנשים מייצרים עצמאית בפלטפורמות נוספות. בקיצור, זה עולם חדש מופרע. ההצפה לא חדשה, אבל ה-FOMO בגלל כל האפשרויות האלה, רק הולך ומתגבר. בתוך הכאוס הזה כל אחד ואחת צריכים למצוא דרכים לגלות תוכן שמתאים להם, מה שקורה יותר ויותר בעיניי דרך באזז חברתי, כאשר דיבור על תוכן מסוים פשוט עובר מפה לאוזן והופך להיות "הדבר הזה שאתם חייבים לעצמכם לצפות בו, ובכל הפרקים, אתמול".

עוד דרך שבה אנחנו נחשפים לתוכן, נוסף לערוצים המקובלים של ביקורות טלוויזיה "רגילות", הוא הבראוזינג האינסופי, שמגיע בדרך כלל עם המלצות מבוססות התנהגות גלישה. כלומר, אנחנו סומכים או תלויים במידת מה באלגורתמים שאמורים להציע לנו עוד מאותם הדברים שאנחנו כבר אוהבים, אבל מי שניסה להסתמך על ההמלצות של נטפליקס בטח שם לב שהם לא ממש מכירים את הרגלי הצפייה שלו. שם הם גנריים להפליא. וביוטיוב לרוב הם פשוט יובילו אותך בסופו של דבר לאוסף להיטים של בוב מארלי, ולא משנה באיזו תכנית צפית או אם ההעדפה המוזיקלית שלך היא מיי כמיקל רומנס או מיס קיטן. בכלל, המלצות הצפייה מטרתן שנישאר ונצרוך כמה שיותר תכנים, והעולם הזה הולך ומשתכלל מבחינת אפשרויות הניטור והפילוח שלו, אבל עדיין מתרחשים שם דברים מוזרים ולפעמים קצת מדאיגים.

אם פעם יכולנו לצפות במה שיש ללוח השידורים להציע לנו, היום נדמה שהאפשרויות אינסופיות, ולכן יש תחושה לפעמים שיש לנו הרבה יותר עבודה בלברור את המוץ מהתבן הטלוויזיוני, ומלאכת הבחירה הזו יכולה להתיש. תחשבו על זה כמו על ההבדל בין כל ספר האוכל, לעומת תפריט של ארומה. כן, בראשון יש אינספור אפשרויות אבל יש גם המון אפשרויות ליפול על מנות קיקיוניות שיבעטו לכם בבטן רק על זה שהחלטתם לנסות משהו חדש. זה בהנחה שהן יגיעו אליכם בזמן, ושלא תיאלצו לעבור את החוויה הבלתי נסבלת לדור ה-Y בחלקו המבוגר יותר, והיא לדבר בטלפון עם נציגי שירות. אם תרצו משהו מארומה לעומת זאת, כן, זה כנראה יהיה בינוני, אבל לפחות ברור לכם מה האופציות, אין יותר מדי מהן, ותדעו מה אתם מקבלים. גם ככה הרי כשאתם מזמינים מספר האוכל בסוף אתם הולכים על אותן כמה אפשרויות. אז למה לנסות ולהסתבך?

ברור לי שמדובר בצרות של עשירים, כן. בסופו של דבר כל המגוון הזה כן עושה לנו הרבה טוב, יש היום כל כך הרבה טלוויזיה מעולה אם יודעים למצוא אותה, וכל כך הרבה תכנים לכל תחומי העניין של כל אחד ואחת, שזו פריבילגיה רצינית לקטר. אני מניחה שאחת הדרכים בה אני עושה (מנסה, לפחות) לעשות סדר בים המבולגן זהה לזו של הרבה צרכני תוכן טלוויזיוני. אני משלבת בין ביקורות וציפייה מאתרים ופודקאסטים על תרבות פופולארית שכבר קלעו לטעמים שלי בעבר, מקשיבה רב קשב לדעותיהם של חברים שאני סומכת עליהם, ומתחזקת רשימה בלתי נגמרת של תכני עבר שעוד לא הספקתי לצפות (בואו נוציא את זה מהארון: עוד לא צפיתי ב"סמויה", "שובר שורות" ו"נרקוס". הנה. אמרתי את זה). על כל מה שאני לא מספיקה לראות, כי יש גם קולנוע לצרוך, יחסים לתחזק, כלבים להוציא וחיים לנהל, אני מפצה במנטרה הספק אפולוגטית ספק נחרצת שלי "עוד לא ראיתי, יש יותר מדי תכנים שם בחוץ".

אז זו סוג של שיטה למציאת תכני צפייה שעובדת. היא ככל הנראה משאירה אותנו עמוק בתוך בועת הנוחות שלנו, ועשויה לחזק את התחושה שאנחנו כל הזמן צורכים "עוד מאותו הדבר", במקום להיפתח לתחומים נוספים. כך אנחנו במידה מסוימת פועלים בדיוק כמו המלצות הצפייה מבוססות האלגוריתמים והאנליטיקס, אבל זה כבר דיון עומק לפעם אחרת. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו מגגלים אקטיבית נושאים שמעניינים אותנו ובודקים אילו תכנים קיימים ברחבי הרשת שעוד לא שמענו עליהם, אבל ההימור שלי הוא שרובנו לא ממש עושים את זה, או לפחות, עושים את זה ממש מעט.

עכשיו, כשיש לנו כמות אדירה של דברים שהתאמנו לעצמנו אישית לראות, ואת כל הפלטפורמות האפשריות, גם הדרך שבה אנחנו צורכים תכנים מהמסך הקטן השתנתה. כולנו בבינג' שלא נגמר, מסדרה אחת לאחרת. עוד חזון למועד, אבל אני בטוחה שהידיעה שסדרה מיועדת לצפייה בבת אחת או בכמה פעמים ספורות משפיעה על האופן שבו כותבים את התסריטים, ושבקרוב, אם זה עוד לא קורה, נתחיל למצוא ניתוחים של המגמה והשינויים האלו בלימודי תסריטאות. אם לנסות ולהסיק מסקנה חפוזה, אני חושבת שאנחנו עדיין מקבלם קליף האנגרס, אותו רגע מותח בסיום פרק שבו קורה משהו מפתיע או מלחיץ, טוויסט או נקודת שיא של קונפליקט שייפתרו רק בפרק הבא. אבל אם פעם בצפייה על בסיס שבועי אלו היו צריכים להיות טוויסטים גדולים או סכנות ענקיות, עכשיו אלו צריכים להיות רגעים מאוד מדויקים וקטנים יותר. משהו שיחזיק אותנו וימנע מאיתנו לעצור את הניגון האוטומטי של הפרק הבא ממש עוד כמה שניות.

תחשבו על סיום של כל פרק של "המקום הטוב" בתור דוגמה מושלמת. הטריק הזה הפריע לי בהתחלה, אבל תוך שלושה פרקים למדתי לצפות לו וליהנות ממנו. לפעמים אלו כן היו טוויסטים או גילויים גדולים ממש, אבל לרוב הם היו משעשעים ו"לא רציניים" מדי, כי ידענו כבר שאנחנו נמצאים בתוך סדרה ניהליסטית ושנונה שלא לוקחת את עצמה ברצינות. מה שהחזיק אותי מפרק לפרק ולא אפשר לי לעצור הייתה הסקרנות לקראת סיום כל פרק, "על מה הם יחשבו עכשיו", ואז הרצון העז לדעת איך הדמויות ייחלצו מהתסבוכת הבאה שעומדת להיות מצוגת ביתר פירוט בפרק העוקב. זה ממכר, זה עובד וזה מספק להפליא.

עוד תופעת לוואי שמתרחשת, לצד הבינג'ים שכולנו כבר מורגלים בהם, היא הרגלי צפייה שונים בהתאם לצורך ולטעם אישי. יש מי שיחכו ויפזרו לעצמם את הצפייה בסדרה שזמינה להם בבת אחת, כדי שלא תיגמר מהר מדי. אני מהמרת שזה קורה פחות ופחות, אבל זה בטח קיים. לעומת זאת, יש מי שאוספים פרקים של סדרות שעדיין רצות באופן המסורתי של פרק בשבוע, כי הם איבדו את הסבלנות לצרוך פרק אחד בלבד בכל פעם. הם מעדיפים לחכות שכל העונה תסתיים ויוכלו לצרוך אותה בבולמוס כפי שהתרגלו. יש מי שרואים סדרה שלמה אחרי סדרה שלמה, באופן מתודי ויסודי, לעומת מי שצופים לרוחב בשבע סדרות לפחות. זה מה שקורה לי, ולפעמים זה מבלבל מאוד.

עוד משהו ששמתי לב אליו עכשיו הוא שכשיש סדרה שאני באמת מצפה לה, כמו העונה החדשה של אימה אמריקאית איתה פתחתי את הפוסט, אני מוצאת בפרק השבועי שלה עוגן מרענן בתוך כל העבודה הקשה שלי להחליט לבד מה לראות ומתי וכמה. זה מאוד פשוט, יש לי פרק בשבוע, אותו אני כן בוחרת לראות בשעה שנוחה לי, וזהו. זה כל כך קל ונוח פתאום. וזה נוח רק בגלל שזו סדרה יחידה בים הזמינות, כי לא הייתי מוותרת וחוזרת ולו לרגע ללוח שידורים שקובע לי את התדירות והלו"ז.

למי יש סבלנות לנרטיבים ארוכים?

אז כן, כמכורים לבידור בכל רמותיו, אנחנו צורכים המון ממנו כל הזמן. השילוב של הצריכה הכמותית עם רף הקשב שלנו שאמור להיות במצוקה די רצינית בגלל הצפת המידע שבה אנחנו נתונים בכל רגע, מובילה אותי לאופן שבו חלק מהסדרות מספרות לנו סיפורים לאחרונה. תודה לשיא ברבי הצופה והבלשנית שהפנתה את תשומת הלב שלי לעניין: יש לא מעט סדרות שלוקחות את עניין האפיזודות למחוזות חדשים. אם בסיטקומים ובסדרות procedural הייתה לנו תבנית ברורה וסיפור אחד שמתחיל ונגמר כל פרק, אבל איזושהי התפתחות עלילתית רחבה יותר לאורך העונה לפעמים )ה"arc" העונתי) בהרבה סדרות עכשיו יצרו גרסה חדשה של השילוב הזה, בה לפעמים אין שום חוט מקשר תמטי לאורך העונה בכלל.

כבר התרגלנו גם לחזרה לסדרות אנתולוגיה שמזכירות פורמטים מעשורים קודמים בסגנון "אזור הדמדומים". "מראה שחורה" ו"חדר 104" של האחים דופלאס הן דוגמאות מוכרות, לצד "Inside Nr 9" הבריטית, בהן יש חוט מקשר רעיוני בין הפרקים אבל בגדול כל פרק מספר לנו סיפור, כמו סרט קצר, בלי לקרוא להם כך כדי שלא ניבהל מהיומרנות. אפרופו "אזור הדמדומים", גם גרסה עדכנית שלה מתוכננת לחזור למסכים בקרוב, בדיוק בזמן.

רמה אחת יותר מתוחכמת היא זו של "אימה אמריקאית", שמתנהלת כמו להקת תיאטרון שמעלה בפנינו סיפור חדש כל עונה, כאשר החיבור הוא לא רק בנושא הכללי, אלא בהתכתבות הבלתי נמנעת שאנחנו מייצרים בראש כשאותם השחקנים מגלמים דמויות חדשות. העונה הנוכחית אמורה לחבר בין העונה הראשונה לשלישית, ויהיה מעניין לראות איך זה יקרה, אבל עד כה החיבור הזה נעשה בעיקר בצורה מאוד מטא, מעל הסיפורים עצמם, במעין קריצה בינינו לבין היוצרים.

ואפשר ללכת עוד יותר רחוק מבחינת נרטיב מקוטע: "תחשבו על "סדר אותי" בה הדמות החוזרת היחידה מפרק לפרק היא סוחר הסמים שמאפשר לנו לראות את הלקוחות מנקודת מבטו ולהציץ על הדרך לחייו. או על "אטלנטה" זוכת האמי המוצדקת של דונלד גלובר (או צ'יילדיש גמבינו בשבילכם) שבה יש סוג של קשר תמטי בין הפרקים כי הדמויות כן עוברות דברים. ארן משקם את היחסים עם ונסה (או לא), פייפר בוי מצליח להתבסס כראפר עם יותר משיר אחד (או לא), אבל בפועל בכל פרק קורה משהו אחר, ופעמים רבות הוא קורה בפורמט ובמבנה אחר. אלו כבר לא דרמות או סיטקומים עם מבנה מסודר, אבל גם לא הבלחות חד פעמיות של שבירת תבנית כמו פרקי מחזמר בסדרות דרמה כמו שהתרגלנו לקבל.

מתחיל להתרחש כאן משהו חדש. אנחנו מקבלים יותר סיפורים שבורים, אפיזודות מנותקות משהו, שהחוט המקשר ביניהן, הדמויות, נרטיב העל, ה-arc הלא קיימת באמת, כולם הם כלי להעברת מסרים על מצבים אנושיים. זה יכול להיות דיון בפריבילגיות ובצרות עולם ראשון מובהקות, או העברת ביקורת פוליטית סאטירית וחריפה גם אם קורעת מצחוק, או קצת מפחידה. היוצרים של הסדרות האלו מכירים את הפורמטים שאהבנו בעבר, יודעים כמה אין לנו סבלנות וכמה מכורים אנחנו בהווה, ומשלבים, מתנסים ומייצרים פורמטים שיהיו לנו יותר קלים לעיכול, ויחדרו לנו ישר לבטן הרכה. הם יוצרים מתוך הבנה שאנחנו והם כבר צרכנו כל כך הרבה טלוויזיה, שאפשר לעשות ערבוב פורמטים וסגנונות, לצטט ציטוטים ולשים דגש על צורה, בלי שנאבד את התוכן. אני מהמרת שנראה יותר ויותר פורמטים כאלו בקרוב, וזה בלי שכתבתי אף מילה על תוכן אינטראקטיבי, או על העובדה שאנחנו צורכים יותר תכנים ממסך הרבה הרבה יותר קטן, ומה הוא יעשה לנרטיבים שאנחנו מקבלים.

פרק חדש בפודקאסט: לוק קייג' עונה 02, גלואו, סדר בכאוס של מלחמת הכוכבים ומה יהיה עם ג'יימס גאן

והנה הטריילר הטוב יותר ל"אקוואמן" המצופה, שייצא אחרי שהקלטנו את הפרק וכבר נראה יותר כמו סרט ופחות כמו משחק וידאו בינוני. מה עוד יש לנו בשבילכם הפעם: המלצה והסתייגות מסדרת המתח הבריטית של יוצר הגשר (כן כן), רשמים מכמה טריילרים והכרזות בסאן דייגו קומיקון, בעיקר אלו שעומדות לעשות צדק עם אחת הסדרות האהובות של "מלחמת הכוכבים", תשובה לשאלה מה אמור לעשות חובב DC, מארוול או מלחמת הכוכבים שלא מצליח לעקוב אחרי הקומיקס, הסדרות, הסרטים וכל שאר הנספחים, וכן, גם התייחסות דעתנית משהו לעניין הפיטורים של ג'יימס גאן מדיסני.

להאזנה לפודקאסט בפודבין מוזמנים ללחוץ כאן

מאז שהקלטנו את הפרק ג'יימס גאן לא חזר לצייץ בטוויטר, והיוצאים העיקריים להגנתו הם דייב באטיסטה שמתבטא לטובתו ומרכז בטוויטר שלו כל ציוץ שמבקר את דיסני ומצדד בגאן. אחיו של הבמאי, שהוא במקרה גם אחד השחקנים ב"שומרי הגלקסיה", כתב הודעת תמיכה נוגעת ללב, בזמן ששאר הצוות שומר על תמיכה מאוד מאופקת ומרומזת, אם בכלל. בינתיים, ריאן ג'ונסון מחק 20 אלף ציוצי עבר שלו, אבל לא חשש לומר שאם הגענו למצב שבו עלולים לנצל נגדו ציוצים כאלו בצורה קטנונית כל כך – כן, זו הדרך לפעול. ההופעה של גאן בקומיקון בוטלה, על אף שהייתה לכבוד סרט אימה שהוא עומד לביים, ולא קשורה לדיסני. ממשיכים להתנהל דיונים האם מדובר בפגיעה שמרנית בחופש הביטוי ובניצול ציני של בעלי אינטרסים כדי לפגוע באדם מוכר שמתבטא תדיר נגד טראמפ, או שהפיטורים היו מוצדקים כי הבדיחות של גאן היו עד כדי כך איומות, והוא לא צריך לעבוד בחברה שמפיקה סרטי ילדים.

העמדה של "דברים עם מילים" בנושא די ברורה. לא, הבדיחות האלו לא היו מתקבלות ברוח טובה היום. כן, הוא התנצל על הטרולינג המביך הזה כמה פעמים, לפני כמה שנים ולא, הן לא כוונו ספציפית לפגוע באדם מסוים וגם לא נאמרו ברצינות, אז ההשוואה לרוזאן אינה במקום. מה שכן קרה בינתיים במחוזותינו, עם או בלי קשר, הם הפיטורים של אבי כץ, קריקטוריסט שהעיתון איתו עבד כפרילנס הפסיק את ההתקשרות איתו (כן, אלו לא "פיטורים" כי אי אפשר לפטר פרילנסרים, אבל המשמעות דומה מאוד) בגלל שהאנשים באינטרנט לא זוכרים את "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הנה הפוסט של מישל קישקה שמבהיר כמה המהלך הזה מטופש ומדאיג.

ברודצ'רץ' עונה 3 פרק 01

התחושה שאת פוגשת שוב חברים ותיקים שלא ראית זמן מה מעידה כבר לטובת העונה ה-3 של ברודצ'רץ'. אני יודעת שהיא לא באה בטוב לחלק מהצופים, אבל אני מגיעה אופטימית – גם כי השחקנים ודיוויד טננט ואוליביה קולן בראשם חביבים עליי ממש, וגם כי אני מעריכה את עבודת הצילום (העונה הזו מצולמת על ידי קרלוס קטלן) ואת הכתיבה של כריס צ'יבנל, גם אם יש לה נפילות פה ושם. אני אוהבת את הטיפול שלו ברגשות "כבדים" – הצער, האבל והכאב בברודצ'רץ' מצליחים להיות משכנעים אבל לא מאמללים עבור הצופים עצמם, אלא מצע לדיון על מערכות יחסים וחלק אינטגרלי מהאופן שבו הסיפור נבנה.

התובנה הראשונה מהפרק היא שאין הרבה מקרים של תקיפה מינית בעיירה (עוד לפני שמילר אומרת שהיא לא זוכרת מקרה של תקיפה אקראית), לפחות לא כאלו שמדווחים עליהם – כי "חדר 4" שלהם שליו ומאובזר, עם אשת צוות נעימה, רגועה ולא עמוסה. הוא נראה כמו מה שהיינו רוצים שיתנהל בחדרי המיון האקוטיים בארץ. הטיפול בנושא הדיווח על אונס מתנהל ברצינות ובאמינות גם אם קצת צפויה – כשהארדי לוקה בחוסר רגישות על חשבון הרצון להתקדם בחקירה, בזמן שמילר מביעה יותר אמפתיה לשורדת האונס. נראה שצ'יבנל עשה שיעורי בית של צפייה ב"דה פול" כי יש בפרק כמה סצנות הסברתיות מצוינות – כולל אחת בה מילר מבהירה לבלשית צעירה שלא מזלזלים באמינות של מי שמדווחת על תקיפה מינית גם לא כשעברו לה כמה ימים בין האונס לדיווח שלה למשטרה.

טריש (ג'ולי הסמונדאהל), הדמות שמדווחת על האונס, מצוירת ברגישות ובאמינות עד כאב, כשהיא נעה בין חוסר יכולת לדבר על מה שקרה, חשש מתגובות הסביבה הקרובה, פחד והיזכרות הדרגתית בחלקים מהאירוע שעולות יחד עם השאלה "למה זה קרה דווקא לי".

ובנוגע לנקודות הפחות טריגריות של הפרק – יש כבר ניצנים של מתח ומיסתורין אפקטיביים לגבי פענוח התעלומה מחד, וסקירה מעניינת של הדמויות הזכורות משתי העונות הקודמות בראי הזמן שחלף. מספרים לנו שעברו 3 שנים מאז פרשת הרצח, סוג של חיים שחזרו למסלולם אבל לא באמת. מה שהשתבח עוד הוא הדינמיקה בין מילר להארדי, שממשיכים להקניט זה את זו בזעם ומבטא סקוטי לצד הידיעה הברורה שהם זוג בלשים מצוין יחד. הארדי ממשיך להיות מריר, מילר ממשיכה להבהיר לו שהוא צריך להתנצל כשהוא מגזים והעבודה המקצועית שלהם מגובה במוזיקה דרמטית ובצילומי לונג שוט מרהיבים שמדגישים את האיכות האסתטית של הסדרה, ורומזים לנו על חקירה רחבת יריעה שנכונה לנו. סך הכול – הבטחה לא רעה בכלל לפרק ראשון.

ארצ'ר וליג'ן: דקונסטרוקציה פרועה

אם יש משהו שאפשר להצביע עליו כעל מכנה משותף בין יצירות טובות במיוחד ליצירות גרועות במיוחד הוא השאלה "איך נתנו לזה לקרות?" כשהסדרה או הסרט חסרים כל בסיס נרטיבי קשה להבין איך מישהו הסכים לתת למשהו כזה לעלות לאוויר בלי עוד סבב עריכת תסריט. כשמה שמוצג בפנינו מוצלח בצורה חדשה, מרעננת, עולה תחושה דומה. הסדרות וחלק מהסרטים הטובים ביותר על המסך כרגע מעוררים תחושה של טיסה מתחת לרדאר המיינסטרים והמסחריות. כאילו מישהו יודע שמדובר בילדים מופרעים במיוחד שהולכים לשבור את חדר המשחקים שלהם, אבל הוא החליט לעצום עין ולהתעלם מהרעש, מתוך ידיעה שבתוך כל הכאוס הזה הוא יקבל מגדל קוביות ממש יפה, שמורכב מכל הצעצועים השבורים של האחרים.

תישארו איתי ועם המטאפורה הזו רגע. גם בארצ'ר של אדם ריד שנכנסה הרגע לעונה ה-8 וגם בליג'ן החדשה של נוח האולי (העיבוד הטלוויזיוני המצליח ל"פארגו") יש אלמנטים של עירוב ז'אנרים, ושל התפרעות כוללת. שתיהן גם נשמעות סתמיות אם מנסים לתאר אותן בצורה תמציתית, כי הפרמיס שלהן הוא רק בסיס לשעשוע עם המדיום ולמשחק עם רפרנסים לתרבות פופולרית בארצ'ר, ולמשחקי סגנון בליג'ן. שתיהן משודרות במקור ב-FX (וארצ'ר עברה לאחרונה ל-FXX, כלומר נשארה במשפחה הגדולה של פוקס) ואולי זה לא מקרי. לא חסרות דוגמאות לטלוויזיה פרועה ברשת הזו, אבל אני רוצה להתמקד בשתי אלו ספציפית כי הן מפליאות לבצע פירוק של מוסכמות נרטיביות וז'אנריות כמו שאנחנו מכירים אותן. אצל ארצ'ר חיכינו לעונה החדשה לאחר שהוכרזה מעין ספירה לאחור. ריד הודיע שהוא מתכנן שהסדרה תסתיים תוך שלוש עונות (כלומר, בתום העונה ה-10) ושבכל עונה היא תחליף ז'אנר.

הסדרה למי שלא עשה לה בינג' עדיין (ואני מבינה אתכם, גיליתי אותה במקרה דרך זוג חברים טובים לפני כשנתיים ומאז אני מאוהבת) כבר השתעשעה עם שינויים דומים בעבר, אם כי הם היו מעט יותר מינוריים. מדובר בסדרת אנימציה עם אותן דמויות של סוכנים חשאיים לאורך העונות, עד שבעונה אחת הם הפכו להיות סוחרי סמים – כי החבורה העליזה ומנבלת הפה עושה מה שצריך כדי לשרוד.העונה החדשה מביאה, כמובטח, שינוי מהותי יותר עד כמה שניתן לדגום מהפרק הראשון שלה. היא מכונה ארצ'ר דרימלנד, כי היא מתרחשת כולה בתוך הראש של ארצ'ר (ה. ג'ון בנימין).

אני לא רוצה להוסיף יותר מדי מעבר כי כבר בתחילת הפרק יש טוויסט מתחכם בעלילה ששובר את המתח שבו נגמרה העונה הקודמת, אבל כן אפשר לספר שהסדרה הפכה לסדרת בלשים – נואר מצוירת. הדמויות שנונות כתמיד, חילופי הדברים ביניהן שומרים על תמהיל מבריק של חידודי לשון, רפרורים לתרבות פופולארית וגסויות, אבל הז'אנר זז למקום אחר. אם עד עכשיו ארצ'ר הייתה סדרה שעושה צחוק מסרטי ג'יימס בונד ומהז'אנר בכלל, העונה היא משתעשעת ועושה דקונסטרוקציה פעמיים: פעם אחת לז'אנר הסרט האפל, ופעם נוספת לדמויות שלה עצמה. אנחנו כבר מכירים אותן, הן כמעט ארכיטיפים עבורנו, וכעת הן מתפרקות ונבנות לנגד עינינו מחדש בתור דמויות שונות אבל דומות, בתוך זמן ומקום אחרים, בשינויי תפקיד קלים פי מוחו הקודח של ארצ'ר הדמות, וריד היוצר.

חבל לעשות ג'ינקס ולהרים את הציפיות כל כך גבוה אחרי פרק אחד בלבד, אבל בו זמנית קשה מאוד להתאפק. יש הרבה סדרות שמנסות להמציא את עצמן מחדש, אבל אצל ארצ'ר לוקחים את העניין הזה, באופן כל כך הולם לסדרה, בצורה מילולית. זה שינוי קיצוני יותר ממה שקרה לסדרה בעונות קודמות, והתוצאה מהטעימה שקיבלנו היא טיזר מלהיב לעונה החדשה, וכזה שגורם להתפעלות מכך שנראה שריד פשוט משחק עם הכלים הטלוויזיוניים והקולנועיים שברשותו, ומקבל אישור לעשות מה שהוא רוצה יחד עם הצוות שלו – כי הם עושים את זה כל כך טוב, גם אחרי 7 עונות.

בליג'ן של האולי הפירוק הוא של הציפיות שלנו כצופים, תוך כדי טיפול אחר ממה שהתרגלנו לראות לסדרות גיבורי על. נכון, ההבנה שאפשר לייצר טונים מאוד שונים כשמטפלים בעיבודים טלוויזיוניים לקומיקס כבר הגיעה בשעה טובה למיינסטרים. החל מסדרות מצוירות מבדרות וקלילות (למרות שהיי, גם לגרסה הנוכחית של צבי הנינג'ה יש צדדים אפלים) ועד לחבורת הדפנדרס של נטפליקס – דרדוויל, ג'סיקה ג'ונס, לוק קייג' ואיירון פיסט (המושמץ, קצת שלא בצדק לדעתי, אבל זה סיפור לפוסט אחר) יש אינספור גוונים של רצינות לעומת הומור, של אקשן עם דם או בלי דם. אבל עם כל הגיוון המבורך, עוד לא ראינו משהו כמו ליג'ן.

הסתייגות/התנצלות קלה – עוד לא סיימתי לראות את העונה, חסרים לי שני פרקים לשם כך. אז אם היא נגמרת בקול ענות חלושה והורסת את כל מה שבנתה עד כה – סליחה! אני מקווה מאוד שלא, עם זאת, כי עד כה, למרות ההתעקשות לתת יותר שאלות מתשובות (ואולי בגלל ההחלטה הזו?) היא הצליחה לא להיות מאכזבת.

בהתחלה נראה היה שלא יהיה מנוס אלא להתאכזב, כי פרק הפתיחה שלה היה כל כך חזק וכל כך מרענן בחידתיות ובאסתטיקה שלו. לא האמנתי שיש לאן להמשיך מכאן בלי לתת תשובות והסברים ארוכים לכל השאלות שהוא העלה, ושיהיה קשה מאוד להמשיך בסגנון של כתב חידה בלי להיות מבלבלים ומתישים מאוד. ליג'ן היא מעין טווין פיקס פוגשת סרטי בילוש וקונספירציה מהסבנטיז עם תיבול של אקסמן. במרכזה נמצא דיוויד (דן סטיבנס), בחור שבתחילת הסדרה מתואר לנו כמי שמאובחן עם סכיזופרניה ומטופל בגללה במוסד סגור וצבעוני מאוד. הוא נראה כמו ספא בסבנטיז, ובכלל הסדרה משתמשת בפס קול ובצבעים צעקניים מאוד אך גם מוקפדים, כך שכל פריים בה נראה מתוכנן היטב כדי להעביר לנו אווירה ולא רק עלילה.

דיוויד מבוסס על דמות קומיקס שמוכרת למי שבקיא בנבכי האקסמן, אך במובן מסוים אפילו לומר מי הדמות הזו הוא סוג של ספוילר. מה גם, שבנקודה הזו אנחנו עדיין לא יודעים עד כמה העיבוד הטלוויזיוני מתכנן להיות נאמן למקור ואילו שינויים הוא עורך. במהלך הפרק הראשון שלה ליג'ן הצליחה לבלבל, לרתק ולגרום לנו לפקפק בכל מה שמוצג לנו על המסך. כשהמספר שלך בלתי מהימן, הכל כולל הכל יכול להתהפך ברגע. מי שצופה ב"מר רובוט" יודע על מה אני מדברת, רק שלעומת מה שנראה כמו מהלך מתאמץ שלפעמים כל מטרתו היא לתעתע, הבלבול בליג'ן מרגיש קשור באמת לדמות הראשית, ולא להתחכמות מנייריסטית של התסריט. אנחנו הולכים לאיבוד ביחד עם דיוויד, לא בגללו. כל העניין הזה של האם מה שהוא רואה אמיתי או לא, איפה הוא נמצא באמת ומה תיאוריית קונספירציה ומה אמיתי נפתר, לכאורה בפרק השני. כצפוי וכפי שניתן היה לחשוש, קיבלנו הסברים עליו ועל סיד בארט (רייצ'ל קלר בשם שהוא מחווה חמודה לחבר ההרכב המקורי של פינק פלויד) ומשהו בחידתיות נרגע. בינתיים.

במאמר מוסגר אפשר לבקר את האופן שבו הסדרה מטפלת בהפרעות נפש ולתהות האם זהו דיון מכבד בנושא, או ניצול נרטיבי ציני כדי לדלג בקלילות לדיבור על כוחות על. כל עניין ה"אתם לא משוגעים, אתם רבי עוצמה ולכן חוששים מכם ורוצים לכלוא אתכם" הוא לא חדש, אבל הדימוי של בית חולים לחולי נפש חוזר בסדרה שוב ושוב והוא מרגיש מאוד כמו כלא. היות ויש בעולם אנשים שאשפוז וטיפול תרופתי באמת עוזרים להם, אני תוהה אם לא הלכו קצת רחוק מדי עם זה.

עם זאת, אי אפשר שלא להתפעל (לפחות בעיניי) מהמהלך הנרטיבי שנעשה בפרק שש. עם כל הפינג פונג של תשובות ושאלות נוספות שעולות בעקבותיהן, משהו בסדרה, ושוב בלי לגלות יותר מדי, סוג של התאפס בבת אחת גם מבחינת קצב, גם מבחינת התרחשות וגם מבחינת הסיפור. אם מה שהגיוני לצפות לו בפרק 6 מתוך 8 פרקים בסך הכול הוא בנייה לקראת שיא וקרשנדו, קיבלנו הפוגה קיצונית.

יש רגעים כאלו בסדרות, בדרך כלל הם מכונים "פילרים" בזלזול כי מדובר בפרק אתנחתא שלא קשור לעלילה המרכזית ולא תורם יותר מדי. אבל הפרק הנ"ל לא מרגיש כמו סתימת חורים בשום צורה. הוא גם ממשיך את הקו המבעית של הסדרה, לוקח עוד צעד קדימה את הדמות של אוברי פלאזה ונותן לה נאמבר שלם של ריקוד בתוך (כנראה) התודעה של דיוויד ובונה את המתח למרות שההתרחשויות בפרק עצמו הן מינוריות ביותר.

אני מדמיינת ישיבת הפקה שבה צריך להגן על מהלך נרטיבי כזה, וזה נשמע לי כמו משהו שהיה מקבל חיצי ביקורת ארסיים במיוחד. למה לעצור את השוונג ולהיתקע, לכאורה, קצת לפני הסוף? ומילא לתת פרק שמספק עצירה ללקיחת אוויר. זה מקובל. אבל לייצר את העצירה הזו בסגנון ובמראה של תחילת העונה? על פניו זה אמור לעצבן ולהרחיק את הצופים. ובכל זאת, הנה זה קרה, והתמורה בינתיים מספקת עד מאוד. ליג'ן ממשיכה למשוך אותנו באף בצורה מתוחכמת, בונה על הקונבנציות שלנו (מה שהדמות אומרת לנו הוא בדרך כלל אמיתי, מה שאנחנו רואים מתרחש באמת, אם זה חלום יש סימן ויזואלי מוסכם כלשהו לשם כך וכו') ואז שוברת אותן ובונה מהן משהו חדש. אני מקווה שיותר סדרות וסרטים יעיזו ללכת לכיוונים האלו, בעיקר כי הם גורמים לתחושה שנותנים לנו איזשהו קרדיט כצופים.

משחקי הכס 06.10: סוף העונה הכי טוב אי פעם

Game-Thrones-Season-6-Finale-large_trans++2oUEflmHZZHjcYuvN_Gr-bVmXC2g6irFbtWDjolSHWg
כלומר, במשחקי הכס. טוב, הוא היה ממש טוב גם ביחס לסדרות אחרות, אבל קשה לשחרר ופשוט ליהנות ממנו.

שנייה – ספוילרים! ספוילרים בכל מקום!

אוקיי.

אז כן, אפילו שפרק 9 הכיל שני קרבות מרהיבים ומדויקים באמינות שלהם. האחד מהיר כי כשאת תוקפת עם דרקונים חיל רגלים זה קצת כמו להביא אף 16 למלחמה שעד כה התנהלה רק עם טנקים. השני ארוך ובוצי ומדמם והנה מוטלות גופותינו, ורגע ג'ון סנואו שוב לא יודע כלום והופ עוד שנייה הוא נקבר מתחת לכל הגופות מה ליטל פינגר עושה כאן, טואוב!


רגע.

זה עדיין לא מפצה על עונה שלמה (ואי אלו עונות לפניה) שהתנהלה כמו אופרת סבון גם מבחינת הקצב, וגם מבחינת החזרה לנקודות ההתחלה במובנים מסוימים. אני יודעת, אני יודעת שקיבלנו פיי אוף רציני עם אריה סטארק בפרק האחרון, ועוד אגע בזה (אבל אני לא הולכת לתת לזה ביס, איכס!). העובדה שהיא שמרה על היכולת שלה להחליף פנים בהחלט משמחת ואפילו קצת מפתיעה, אבל היא הייתה צריכה לייאש אותנו במשך כל העונה עם הפינג פונג הזה בשבילה.

מי את? אני אף אחת. מי את?? אף אחת! מי את??? אף אחת!!

טוב מאוד ילדה, עכשיו לכי תרצחי מישהי נחמדה.
מה.

כן נו, זה מה שאנחנו עושים. זה הקטע של האל ללא פנים.

אה. אז אני מתפטרת.

מה?! אחרי כל מה שעברנו? תמותי!

נופ. המישהי הנחמדה תמות בכל מקרה (וגם הילדה המעצבנת, יש) אבל אני אריה סטארק אז לא אכפת לכם נכון?

יופי.

ואת כל זה היו חייבים למרוח על פני כל העונה? למה, בשם האלים החדשים והישנים, למה.

אז כן, אני בכנות חושבת שההתלהבות מהפרק האחרון, שהיא המשכו של גל התרוממות הרוח אחרי הפרק שקדם לו, מגיעה כי כבר היינו חבוטים ומותשים כצופים. עד מתי נתייבש מול המסך עם מבנה עונה של מלא-פרקים-לא-קורה-פה-כלום-למי-אכפת-בום מלא דם יאדה יאדה יאדה. שיבואו כבר מהלכים לבנים ויעשו משהו!

ואחרי שפרקתי את המרירות, כמה דברים טובים. היו המון כאלו, אבל אם אמנה את כולם לא אסיים עד שהחורף יבוא גם לכאן. ולכן, אציין את מה שבלט לטעמי ולטעם החבורה הנרגשת שצפתה איתי באופן במיוחד:

פס הקול: הפרק רק התחיל והתעוררו קולות תמיהה של מה זו הנעימה העגומה והמאוד מורגשת הזו. היא הדגישה על ההתחלה, וככל שהמשיכה, שמחכה לנו משהו שונה. הצופים והצפון זוכרים מה קורה כשמתנגנות נעימות עגומות בסדרה. דם נשפך בגלונים.

אז הפעם הוא לא נשפך, הוא בטח השפריץ ואז התאייד בזמן שכולם עלו באש. אחד הדברים שכן עבדו יפה העונה הייתה בניית המתח בקינגס לנדינג. היה ברור שסרסיי תעשה משהו, אבל זה? זה נרמז, נכון, אבל עדיין היה מדובר במהלך מרשים ומפחיד בטוטליות הפשוטה שלו. האופן שבו אפשרו לנו להשתהות עד לרגע הפיצוץ היה לא פחות ממופתי ונוראי.

קודם כל רצח אחד (על ידי ילדים קטנים, שלא יהיה שגרתי חלילה), עוד דקירה, מבטים מבוהלים ונחושים, רגעים אחרונים של שכל ואומץ עם מרג'ורי (הו מרג'ורי! אני כבר מתגעגעת), ההבנה שמשהו השתבש באופן חסר תקנה… בום.

ובאותה נשימה, ההתאבדות של טומן שמשלימה את הנבואה הנוראית שניתנה לסרסיי כילדה על כך שתאבד את כל ילדיה. הקפיצה שלו שנראתה יותר כמו צניחה הזכירה את ג'יימי דוחף את בראן מהחלון בעונה הראשונה. אירוני, מהיר, חד משמעי. קולות של "מה! מה הוא עשה! הו לא" נשמעו מכל עבר.

בכלל, אני לא חושבת שהיה שום פרק (טוב, בסדר, החתונה האדומה, בסדר!) שזכה לתגובות כל כך רגשיות וקולניות בצפייה שנכחתי בה. התרגשנו, צחקנו, התפלצנו ומחאנו כפיים – פעמיים.


לפני התשואות, אני רוצה להתעכב על שני רגעים של מבטים רבי משמעות.

האחד, כשג'יימי חוזר לממלכה השרופה כדי לגלות שאהבת חייו, אחותו, סרסיי, או השתגעה (והוא היה כבר בסרט הזה) או פשוט הולכת במסלול הרבה יותר אכזרי ממה שהוא קיווה. התלבושת שלה הייתה מרהיבה, אגב, והפגנת הכוח המטורף שלה בישיבה על הכסא הנחשק טענה את המבט שלו בכל כך הרבה אמביוולנטיות. זה היה נהדר.

(וכוכבית: הנקמה האישית בגברת בושה הייתה נוראית ומבדרת בו זמנית, אך גם הרגישה קצת כמו קריצה מתחכמת ומגחיכה)

השני, כשנראה שסאנסה פתאום מתחילה לעכל את מה שליטל פינגר אמר לה. כולם מריעים והיא, אפרופו אופרת סבון, מתבוננת בו מתבונן בה מתבוננת בו ושניהם מחייכים ואז מרצינים ברוב דרמה. האם סאנסה תתהפך על ג'ון? האם ליטל פינגר יחזור להיות רלוונטי? האם זה לא מופרך לחלוטין?

ואם כבר מבטים, המעבר מג'ון סנואו התינוק לג'ון סנואו המלך בצפון היה חלק ונאה. אבל מה שהיה פחות חלק ונאה הוא העובדה שאלמלא כתבתם (בראש, בסמאטרפון, על המקרר) את כל האזכורים של דמויות וההקשרים ביניהן במהלך העונה, יכול להיות שפספסתם מי האבא שלו. למזלי הייתה איתי צופה שקראה את כל הספרים ופרשנה לי. אולי זו קריצה מכבדת מכוונת לקוראים שהם גם צופים, אולי אני סתם קטנונית.

עוד משהו שהיה קל לפספס הוא איך לורד ואריס הגיע תוך סצנה וחצי מדורן לספינות של דאינריז. ובכן, צופים חדי אבחנה יותר הסבירו שהיו שם גם דגלים של דורן (איך העזנו לא לשים לב בשוט הרחב הזה עם כל הספינות באמת!). מה שאומר שכשהראו לנו את הצי הדרקוני הוא לא יצא הרגע, כמו שנראה, הוא כבר עבר בדורן וממש קרוב ליעד. הא! פתאום את המסע הזה יכולתם לעשות בהילוך מהיר, הא? תודה רבה באמת.

אבל באמת תודה, על העונה שבה הנשים תפסו את החרבות, המושכות, הדרקונים, מה שתרצו. הדיבור הפמיניסטי היה כל כך ישיר בחלק מהפרקים שהוא מהדהד במובהק את הביקורת על הסדרה בתחילת דרכה ומראה למלעיזים מה זה. בואו נקווה שהאחווה הנשית הזו לא תתהפך עלינו בצורת קלישאה של נשים תככניות בהמשך (אני ממש אכעס!), ושלא נראה עוד המון סצנות סטייל סרסיי וגברת בושה.

וכעת, תשואות:

מחאנו כפיים בפעם הראשונה: כשדאינריז שלפה מהמחשוף שלה את הסיכה המוכרת, רגע אחרי המונולוג המרגש של טיריון, והברית ביניהם הפכה למוחשית, משכנעת ומבטיחה.

מחאנו כפיים בפעם השנייה: כשהבנו מי שמה את הבנים של וולדר פריי בפשטידה, ואז כשהיא סוף כל סוף חיסלה את הרוצח, התככן המיזוגן הדוחה הזה. צדק פואטי והמבט הנוקם של אריה שכל כך חסר במהלך העונה, הידד.

מילות פרידה: משוחררים מהספרים לטוב ולרע, רוב הזמן זו הייתה עונה בעייתית. הפרק האחרון וזה שקדם לו (ועוד איזו סצנה ורבע עם דאינריז והדותרקים באמצע) התעלו, אבל זה לא מספיק, לא אם ימשיכו למשוך אותנו ככה. התקווה העיקרית היא שעכשיו כשהחורף הגיע ויש די הרבה מידע וכלי לחימה בחוץ, נקבל משהו הרבה יותר מהודק. יותר התקדמות עלילתית, פחות רמזים מעכבים.

משחקי הכס 06.01 -חפירה

ספוילרים זה מעצבן, במיוחד כשהסדרה בעצמה כבר עשתה סוג של ספוילר לעונה הזו (אהמ ג'ון סנואו) הרבה לפני שהעונה הגיעה. אי לכך ובהתאם לזאת, כל הפתיח שיקפוץ לכם בפיד נקי מספוילרים עד לפסקה הבאה, ואחריה אתייחס בקטנה לכל הפרק, עם ירידה לפרטים פה ושם אז אם לא צפיתם, אל תקראו. שומעים אותי? אל תקראו!!!

גילוי נאות: לא קראתי את הספרים במלואם (יום אחד זה יקרה), אז ייעדרו מכאן התייחסויות השוואתיות בעתיד הקרוב.

אוקיי, שנתחיל?

לא בטוחה אם זו רק אני, אבל מצאתי את עצמי עם המון שאלות לאורך הפרק הראשון של העונה של משחקי הכס, רובן מעידות על כך שלא רעננתי את הזיכרון שלי על איך הסתיימה העונה הקודמת. או על העובדה שהכניסו לנו המון נגיעות למלא דברים, שזה מצד אחד נחמד, ומצד שני מבלבל לגמרי ומרגיש כמו ארוחת טעימות במסעדת גורמה: זה נחמד המנה הזו בגודל כפית של פלדה ולארית מעוטרת בפרח נדיר, אבל אני עדיין רעבה.

לפחות חמש פעמים במהלך הפרק ניסיתי להיזכר בדברים נוסח "רגע, למה החברה האהובה על ראמזי מתה בעצם? ואיך קראו לה? מי דחף אותה, אם באמת דחפו אותה, ריק או סאנסה? זה משנה? אני צריכה להמשיך לקרוא לו ריק או שזה פוגעני וצריך לחזור לקרוא לו תיאון? מתי דאבוס הגיע והצטרף לעורבים? רגע, סטאניס מת בסוף העונה הקודמת? נכון! הגיע לו. זה היה עד כדי כך לא מרשים, הא?"

בשאר הזמן שאלתי את עצמי, לפעמים בקול, ויסלחו לי מי שצפו איתי, ממתי בסדרה הזו יש פתרונות של דאוס אקס מכינה מצד אחד, ובורות תהומית של דמויות חכמות מצד שני.

הצד האחד: תיאון וסאנסה שהיו אמורים למות מהיפותרמיה ניצלו באורח נס גם מלקפוא למוות, וגם מכלבי הציד והחיילים של ראמזי. בריאן, שבדרך כלל ממש טובה בלפספס הזדמנויות, הגיחה בדיוק בזמן הנכון ובמקום הנכון, עם חרב שלופה והמון נחישות. זה היה משמח לראות אותה מצליחה לכסח ומצליחה, באופן כללי לשם שינוי, אבל התזמון המושלם הזה הרגיש קצת חורק. וכולם כבר תהו לאן הכלבים של ראמזי נעלמו בשנייה שהיא הגיעה. יכול להיות שיש להם יותר שכל מהלוחמים, והם פשוט הלכו לחפש מישהו יותר רציני לרוץ איתו? קלוש, אבל שיהיה.

הצד השני: ברצינות, דאינריז לא יודעת מה קורה לאלמנות של חאל? בכלל, כל קו הנפילה שלה בשבי הדותראקי מרגיש כמו שידור חוזר כרגע. ההשערה היא שתהיה כאן השתלשלות עניינים שתקביל לפעם הראשונה שבה אם הדרקונים מצאה את עצמה בתוך שבט כזה, רק שעכשיו היא אישה בוגרת וחזקה, ולא נערה מבוהלת. זה יכול להיות מהלך עלילתי מעניין ורווי סמליות, אם הוא רק יתניע.

בינתיים לקח לה המון זמן להגיד את הדבר האחד שהבטיח שלא יפגעו בה – שהיא לא רק דוברת את השפה, אלא הייתה נשואה לחאל דרוגו ובכבודו ובעצמו. ובזמן שהיא מהרהרת בכך שאמורים לקחת אותה לאיזו עיירת אלמנות מדכאת, נותר לנו להרהר איפה הדרקון הפרוע הזה שלה. הוא כבר הציל אותה פעם אחת, למה עכשיו הוא לא מגיע שוב ועושה את אותו הדבר? אולי כי היא הייתה לא נחמדה לאחים שלו וכלאה אותם, אולי כי הוא בגיל ההתבגרות.

ומשהו על רגישותן של הדמויות הרעות. זה תענוג גדול להמשיך לאהוב ולשנוא את סרסיי וג'יימי לניסטר. האישה שהתחילה מזמן כדמות חזקה ומנוולת ממשיכה לצמוח כדמות טרגית ויותר מורכבת מסתם מלכה שאוהבת לשתות יין ולרקום מזימות של אהבה אסורה ומוות עם אחיה. היא שוב חווה אובדן איום ונורא, והמונולוג הפשטני משהו שלה על איך הבת שלה "הייתה טובה, נטולת קנאה ואינטרסים, פשוט טובת לב – כל כך שונה ממני" הוא אולי פשוט, אבל פוגע בול בלב.

הרגע הרגיש הזה היה מרסק רגשית, דווקא בגלל שהפעם היא לא מתמוטטת בהיסטריה, אלא מדברת על הבת שלה ברוגע שקט של מי שאיבדה כמעט את הכול. מה שפחות עבד היה ההסבר של ג'יימי אחר כך על איך הם כל מה שחשוב (שוב זה?) ואיך הם ייקחו בחזרה את כל מה שאבד להם. אהמ, קצת רגישות חבוב, את שני הילדים שלכם שאבדו לא ממש תצליח להחזיר לחיים. בכל זאת, מליסנדרה לא בצד שלכם בפעם האחרונה שבדקתי.

ואפרופו מליסנדרה. ההתגלות שלה בדמותה האמיתית, ככל הנראה, כישישה קשישה ועגומה, הייתה מפתיעה ומעניינת. במיוחד תחושת התבוסה שעלתה ממנה, גם אם היא לא בהכרח רמז לבאות. הרי די ברור על מי אנחנו בונים כדי להחזיר את סנואו. ואפרופו סנואו, זה כה מנחם לראות שגוסט עדיין חי, נוהם וקיים. בסדרה שבה דמויות מתחסלות בקלילות (עיינו ערך ההפיכה הנשית החיננית בדורן), הניחו לגוסט לחיות!

זהו בגדול. לא שוכחת את אריה כעיוורת ממש אומללה שחוטפת מכות. אבל היא כל כך אומללה שהעדפתי פשוט לא לכתוב על זה. היא אומללה רק פחות מג'ורה שהולך ומתקשקש בקצב השבירה של הלב שלו.

ולא, עוד לא ראינו את אניה בוקשטיין ויוסף סווייד. סבלנות.

וגם לא את ליטל פינגר. נו כבר.

התחושה הכללית בסיום הפרק הראשון: מה, כבר נגמר? לא כי היה כזה תענוג גדול, אלא כי שקיבלנו מעין אקספוזיציה ותזכורת, והרגשה יותר מדי מוכרת שנצטרך לחכות עד פרק 9 עד שדברים יתחילו לזוז, כלומר, לחיות. ולמות.