פרק חדש בפודקאסט: לוק קייג' עונה 02, גלואו, סדר בכאוס של מלחמת הכוכבים ומה יהיה עם ג'יימס גאן

והנה הטריילר הטוב יותר ל"אקוואמן" המצופה, שייצא אחרי שהקלטנו את הפרק וכבר נראה יותר כמו סרט ופחות כמו משחק וידאו בינוני. מה עוד יש לנו בשבילכם הפעם: המלצה והסתייגות מסדרת המתח הבריטית של יוצר הגשר (כן כן), רשמים מכמה טריילרים והכרזות בסאן דייגו קומיקון, בעיקר אלו שעומדות לעשות צדק עם אחת הסדרות האהובות של "מלחמת הכוכבים", תשובה לשאלה מה אמור לעשות חובב DC, מארוול או מלחמת הכוכבים שלא מצליח לעקוב אחרי הקומיקס, הסדרות, הסרטים וכל שאר הנספחים, וכן, גם התייחסות דעתנית משהו לעניין הפיטורים של ג'יימס גאן מדיסני.

להאזנה לפודקאסט בפודבין מוזמנים ללחוץ כאן

מאז שהקלטנו את הפרק ג'יימס גאן לא חזר לצייץ בטוויטר, והיוצאים העיקריים להגנתו הם דייב באטיסטה שמתבטא לטובתו ומרכז בטוויטר שלו כל ציוץ שמבקר את דיסני ומצדד בגאן. אחיו של הבמאי, שהוא במקרה גם אחד השחקנים ב"שומרי הגלקסיה", כתב הודעת תמיכה נוגעת ללב, בזמן ששאר הצוות שומר על תמיכה מאוד מאופקת ומרומזת, אם בכלל. בינתיים, ריאן ג'ונסון מחק 20 אלף ציוצי עבר שלו, אבל לא חשש לומר שאם הגענו למצב שבו עלולים לנצל נגדו ציוצים כאלו בצורה קטנונית כל כך – כן, זו הדרך לפעול. ההופעה של גאן בקומיקון בוטלה, על אף שהייתה לכבוד סרט אימה שהוא עומד לביים, ולא קשורה לדיסני. ממשיכים להתנהל דיונים האם מדובר בפגיעה שמרנית בחופש הביטוי ובניצול ציני של בעלי אינטרסים כדי לפגוע באדם מוכר שמתבטא תדיר נגד טראמפ, או שהפיטורים היו מוצדקים כי הבדיחות של גאן היו עד כדי כך איומות, והוא לא צריך לעבוד בחברה שמפיקה סרטי ילדים.

העמדה של "דברים עם מילים" בנושא די ברורה. לא, הבדיחות האלו לא היו מתקבלות ברוח טובה היום. כן, הוא התנצל על הטרולינג המביך הזה כמה פעמים, לפני כמה שנים ולא, הן לא כוונו ספציפית לפגוע באדם מסוים וגם לא נאמרו ברצינות, אז ההשוואה לרוזאן אינה במקום. מה שכן קרה בינתיים במחוזותינו, עם או בלי קשר, הם הפיטורים של אבי כץ, קריקטוריסט שהעיתון איתו עבד כפרילנס הפסיק את ההתקשרות איתו (כן, אלו לא "פיטורים" כי אי אפשר לפטר פרילנסרים, אבל המשמעות דומה מאוד) בגלל שהאנשים באינטרנט לא זוכרים את "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הנה הפוסט של מישל קישקה שמבהיר כמה המהלך הזה מטופש ומדאיג.

מודעות פרסומת

פרק חדש בפודקאסט החדש! מחשבות על ארקטיק מאנקיז

אחרי אי אלו האזנות, יוני זאבו ואנוכי התכנסנו בתנאי גרילה להקליט את פרק 2 בפודקאסט הנסיוני של "דברים עם מילים". הפעם: מחשבות ותהיות על האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז: Tranquility Base Hotel & Casino.

בתפריט: האם אנחנו סבלניים יותר לאמנים שהכרנו בגיל מאוחר מאשר לאמנים שאהבנו להאזין להם בתיכון רווי האמוציות והדרמה, האם רוב העולם מעדיף את האמנים שלו קבועים או משתנים כל כמה אלבומים, האם האלבום הזה היה צריך לצאת כאלבום סולו של אלכס טרנר או לא, מה קורה כשאמן שמקבל השראה מחיי היום יום לא חי אותם יותר – ואיך זה מתקשר לסיבה בגלל טרנר מדבר על עצמו כאילו שהוא חי בשנות ה-70.

בונוס: רעשי רקע, ניק הכנעני נובח את דעתו על האלבום והמלצה קטנה לקינוח.

 להאזנה או הורדה לחצו כאן (בקרוב נגיע לאייטיונז, מבטיחים!)

Review: Fever Ray – To the Moon and Back

Are you ready for this?

After 8 years (8! Years!) She's back. Fever Ray has already released a new song titled "to the moon and back" and an s&m creepy and at the same time compelling video to go along with it. The whole album will be available on streaming services online tonight (Yasssssssssssssss) at midnight, just in time for Halloween. The album's titled "Plunge" and it will be the Knife's Karin Dreijer's second solo project to date. You can find the track listing on Pitchfork, as well as an excerpt of a stream of consciousness by Fever Ray herself.

Here's hoping for a narrative, a concept album even that will greet us tonight, dealing with love, flesh, desire, age, gender, sex, pain and conflicted identities – heavy lyrics all wrapped up in sweet kabuki melodies and twitching tweaking electronic sound.

So, while we wait (what's a few hours compared to eight years, right?) I'd like to take a peek at "to the moon and back" (no connection to the savage garden single. Well, maybe the general topics of them both do have some similarities).

These are the lyrics:

Hey, remember me?
I've been busy working like crazy
I know you like tangerine
And your kiss is sweet and creamy

Oh, can you imagine
A friend sticks for us to bump in
Oh, I'm done looking
Now things can start happening

Hey, remember me?
I've got so much, just come and get me
I play something catchy
You lean forward and kiss me

First I take you then you take me
Breathe some life into a fantasy
Your lips, warm and fuzzy
I want to run my fingers up your pussy

Now, we may take them at face value, and read them as a lusty love song between one person to another woman, preferably as one woman to another if we co it's all there. But we may also read it as a renewal of vows between an artist and her listeners. Her voice tells us, almost apologetically that she's been doing things, creating something new for us all this time, she didn't just disappear. Fever Ray's voice goes on and asks the listeners, repeatedly, if we remember her. And then comes this line, saying "I play something catchy/you lean forward and kiss me". This could be a way to describe the tensed relationship between a singer and her crowd, knowing that if her music will be more mainstream she may be accepted more easily, perhaps.

From there the lyrics continue to describe a mutual inflicted extasy, a very direct talk, that again, represents intimate relations between two individuals and at the same time may represent the intimacy between artist and her crowd. There, in the gap between the music and the listener, a fantasy is allowed to come to  life.

And to top it all we have the way Fever Ray chose to appear in the video, that, along with a few more visual teasers on her YouTube page suggests we're in for a dark delve into the human syche, one that combines the broken and beautiful parts of the soul, all rolled into one.

Well. Is it midnight yet?

ברודצ'רץ' עונה 3 פרק 01

התחושה שאת פוגשת שוב חברים ותיקים שלא ראית זמן מה מעידה כבר לטובת העונה ה-3 של ברודצ'רץ'. אני יודעת שהיא לא באה בטוב לחלק מהצופים, אבל אני מגיעה אופטימית – גם כי השחקנים ודיוויד טננט ואוליביה קולן בראשם חביבים עליי ממש, וגם כי אני מעריכה את עבודת הצילום (העונה הזו מצולמת על ידי קרלוס קטלן) ואת הכתיבה של כריס צ'יבנל, גם אם יש לה נפילות פה ושם. אני אוהבת את הטיפול שלו ברגשות "כבדים" – הצער, האבל והכאב בברודצ'רץ' מצליחים להיות משכנעים אבל לא מאמללים עבור הצופים עצמם, אלא מצע לדיון על מערכות יחסים וחלק אינטגרלי מהאופן שבו הסיפור נבנה.

התובנה הראשונה מהפרק היא שאין הרבה מקרים של תקיפה מינית בעיירה (עוד לפני שמילר אומרת שהיא לא זוכרת מקרה של תקיפה אקראית), לפחות לא כאלו שמדווחים עליהם – כי "חדר 4" שלהם שליו ומאובזר, עם אשת צוות נעימה, רגועה ולא עמוסה. הוא נראה כמו מה שהיינו רוצים שיתנהל בחדרי המיון האקוטיים בארץ. הטיפול בנושא הדיווח על אונס מתנהל ברצינות ובאמינות גם אם קצת צפויה – כשהארדי לוקה בחוסר רגישות על חשבון הרצון להתקדם בחקירה, בזמן שמילר מביעה יותר אמפתיה לשורדת האונס. נראה שצ'יבנל עשה שיעורי בית של צפייה ב"דה פול" כי יש בפרק כמה סצנות הסברתיות מצוינות – כולל אחת בה מילר מבהירה לבלשית צעירה שלא מזלזלים באמינות של מי שמדווחת על תקיפה מינית גם לא כשעברו לה כמה ימים בין האונס לדיווח שלה למשטרה.

טריש (ג'ולי הסמונדאהל), הדמות שמדווחת על האונס, מצוירת ברגישות ובאמינות עד כאב, כשהיא נעה בין חוסר יכולת לדבר על מה שקרה, חשש מתגובות הסביבה הקרובה, פחד והיזכרות הדרגתית בחלקים מהאירוע שעולות יחד עם השאלה "למה זה קרה דווקא לי".

ובנוגע לנקודות הפחות טריגריות של הפרק – יש כבר ניצנים של מתח ומיסתורין אפקטיביים לגבי פענוח התעלומה מחד, וסקירה מעניינת של הדמויות הזכורות משתי העונות הקודמות בראי הזמן שחלף. מספרים לנו שעברו 3 שנים מאז פרשת הרצח, סוג של חיים שחזרו למסלולם אבל לא באמת. מה שהשתבח עוד הוא הדינמיקה בין מילר להארדי, שממשיכים להקניט זה את זו בזעם ומבטא סקוטי לצד הידיעה הברורה שהם זוג בלשים מצוין יחד. הארדי ממשיך להיות מריר, מילר ממשיכה להבהיר לו שהוא צריך להתנצל כשהוא מגזים והעבודה המקצועית שלהם מגובה במוזיקה דרמטית ובצילומי לונג שוט מרהיבים שמדגישים את האיכות האסתטית של הסדרה, ורומזים לנו על חקירה רחבת יריעה שנכונה לנו. סך הכול – הבטחה לא רעה בכלל לפרק ראשון.

ג'ון וויק 2 הוא כמעט סרט פנטזיה – וזה נהדר

cuo8vfrxeaajboe
עברו כבר כ-12 שעות מאז שצפיתי בג'ון וויק 2 שבוים על ידי צ'אד סטהלסקי לפי תסריט של דרק קולסטד ואני עדיין חושבת עליו ועל המשמעויות שלו.
שנייה, אל תירו בי.
אני לא מתכוונת למשמעויות מבחינת עומק דמויות או עלילה – הסרט הזה לא מנסה להיות משהו שהוא לא. אבל בכל הנוגע לסרטים בז'אנר שלו – קורה בו משהו נהדר.
קודם כל מדובר באסקלציה מהסרט הקודם, שגורמת לו להיראות כמו פתיח זניח. הוא מקבל את היחס הראוי לו כאקספוזיציה בסצנת הפתיחה (ולא אפרט) שכוללת גם הומור וגם הרבה מאוד נהמות מנועים, אבל שם בגדול אנחנו נפרדים מג'ון וויק הסרט הראשון, ומגלים אט אט שבונים לנו כאן עולם.
איזה עולם? כזה שמגוון ההשפעות שלו יוצרת השתקפות אפלה, עדכנית ומלאת סרקזם לג'יימס בונד. כאן כבר לא צריך להסתיר את חדוות ההרג מתחת לנימוסים, כאן יש קוד אבל הוא קוד בין מתנקשים. זה עולם שמתכתב עם סרטי מאפיה של פעם, ואפילו (שוב, נא לא לירות בי) עם הארי פוטר, כמעט פנטזיה, כמעט מדע בדיוני על היסטוריה חלופית קרובה.
אני אסביר.
הדמויות בסרט חיות בעולם מקביל לזה שלנו. הוא נראה ריאליסטי (לא האקשן עצמו, אבל כל המסביב) אבל הוא כולל קפיצות לכאורה לא קשורות לזמן ולמקום הנוכחי. טלפניות רוקביליות שמקלידות דברים על מכונות כתיבה, מטבעות זהב, טלפוני חוגה כבדים, קוד חוקים של חברה סודית שבה מתנקשים משום מה יודעים די הרבה שפות (או שזה רק ג'ון) ובאופן כללי נראים מהודרים ומתוחכמים למדיי. זה עולם מחתרתי קסום, מכושף, מושך ומענג נורא. היחס לכלי נשק והשימוש בהם הדגיש לי בבת אחת את כל מה שלא עבד, להבדיל ב"יחידת המתאבדים" ובמיוחד אצל הג'וקר שלה. כאן מעגל האקדחים מסביבו בתמונה הזו מבטיח ומקיים. כשג'ון יורה אנחנו מאמינים לו שהוא יודע מה הוא עושה. אנחנו גם נהנים כמעט בעל כורחנו מכל הדם והאלימות הזו כי היא בשרית, היא קולנית, היא יצרית מאוד.
 היא גם מאוד גברית ולצערי עד כמה שמנסים לתת כאן ייצוג גם לנשים הוא עדיין לא מספק. רובן בתפקידים "מסורתיים" של עובדות משנה, ורובן מפסידות לג'ון בכל דרך אפשרית. אולי בפרק הבא ישכילו לשלב אותן בצורה קצת יותר מוצלחת.
אני יכולה להמשיך עוד ועוד ועוד ואולי אעשה את זה בהמשך, אבל אלו אבחנות ראשוניות ואני לא רוצה להפריז, כי אני באמת רוצה שתראו את הסרט הזה ותיהנו ממנו. הוא מגוחך לפרקים (בחלק גדול ממנו) בלי להתנצל, הוא קורץ לסרטים קודמים בלי עידון אבל בצורה מבדרת מאוד, הוא משלב אלמנטים שמרגישים יחד כמו קומיקס + אנימה + אפוס של עולם חדש נורא שלא הכרנו אבל הוא מתבסס על כל הדברים שאנחנו אוהבים באנטי גיבורים של העשור האחרון.
וכל זה מתאפשר בגלל שילוב של מבע קולנועי משובח – סצנות אקשן שתוכננו והשקיעו בהן מספיק כדי שהקצב שלהן יהיה מהיר אבל לא מהיר מדי, ותוך הבנה מה קיאנו יודע (להתנשף ולזעוף) ומה הוא לא יודע (לייצר יותר משתי הבעות פנים ולדבר הרבה) ולעבוד עם זה היטב לתוך הדמות. זה, וטריק ספרותי ידוע ומוכר שגורם לנו לחבב דמות גם כשאנחנו אמורים להירתע ממנה:
מהסרט הראשון ביססו לנו את ג'ון וויק כאנטי גיבור שאפשר להזדהות איתו. כי הוא אוהב, כי הוא יצא מהעולם הקשה שבו הוא היה, כי הוא מוצג לנו בנקודת שפל שאי אפשר שלא להתחבר אליה רגשית כולל מניפולציה אגרסיבית עם כלבלב חמוד. כל כך אגרסיבית שחלקנו הפסקנו לצפות אחרי אותה סצנה ידועה לשמצה וחזרנו אל הסרט רק עכשיו, כשהתברר שהסרט החדש מעניין. ג'ון וויק מקבל הצדקה ענקית שמבססת אותו כדמות חיובית, וזו משחררת אותו לעשות דברים איומים בלי שנפקפק בו, או שנפקפק אבל אז יגידו לנו "כן אבל אשתו, אבל הכלב, אבל לא הייתה לו ברירה". הוא נותן לנו תירוץ מושלם ליהנות מהמון הרג ודם.
אני רוצה לספר עוד, על סצנת האקשן שבה הניצים מתקרבים זה לזה בהדרגה במקום לברוח ומוכיחים שאנחנו ביקום קולנועי אחר של אנטי גיבורים גדולים מהחיים, על היחס והייצוג הנפלא לפיטבולים, על רובי רוז, על הקונפליקט שלי איתו כי למה אי אפשר לכתוב גם דמויות נשים יותר מעניינות וחזקות, על הנבלים הראויים הפעם, על כך שהוא עושה לי חשק לבדוק אם הוא מבוסס על ספר או קומיקס וכמה מדהים זה שהוא לא, שזה תסריט מקורי הפעם, על האמירה הקטנה והמרושעת על אמנות מודרנית ועל הסיום שהוא בעיניי אחד הדברים הכי אמיצים וחכמים שנעשו בסרט הזה שגם משאיר אותנו בציפייה (מה זה ציפייה, תנו לי עוד שמונה סרטים כאלו בבקשה, ועכשיו) לסרט המשך. אבל די.
לכו לראות אותו, ותצחקו עליי או תודו לי אחר כך.

לזמן את הרוע 2: מותר לצפות ליותר מסרטי אימה


אמ;לק: הקפצות יעילות, משחק טוב וצילום משובח לא מספיקים כדי להפוך סרט אימה בינוני לסרט אימה מעולה.

ולאכזבה בהרחבה: ציפיות גבוהות הן השטן, במיוחד כשהן באות בצורת ביקורות מהללות לסרט שמעורר חשש סביר לחלוטין. היו כמה רמיזות שלזמן את הרוע 2 יהיה סרט טוב: ההצלחה של הסרט הקודם, השחקנים שרובם עושים עבודה טובה ומעלה, הקרדנשיאלס של ג'יימס וואן שחתום על "המסור" ועל "הרוע שבפנים" (אגב, וואו, די עם זה כבר – לאף אחד מהסרטים האלו אין את המילה "רוע" בשם שלהם במקור).

לראיון איתו בגיימס ראדאר ניתנה הכותרת "ג'יימס וואן מגדיר מחדש את האימה המודרנית" – בזמן שבראיון עצמו וואן דיבר הרבה על כמה הוא חובב של אימה קלאסית, כצופה וגם בגישה שלו כקולנוען. עוד דובר על תנועת המצלמה הייחודית יחסית לז'אנר בסרט, תחת ידיו של דון בורג'ס. היא אכן אחד הדברים הכי מרשימים בסרט, כשהיא נעה במבט על דרך קירות הבית הרדוף, מנקודת מבט שגורמת לבית בו גרה משפחת הודג'סון להיראות כמו בית בובות שנשלט על ידי כוחות אחרים.

עוד דבר ששמו דגש עליו בראיון הוא שהפעם בחרו לספר את הסיפור לא באחוזה רחבת ידיים בה יש מקום לכל הרוע להיות מזומן. הפעם הוא עושה שמות במבנה הצנוע באופן יחסי שבו מתגוררת אם גרושה יחד עם ארבעת ילדיה. בהתאמה הוא מפואר פחות, גדול פחות, רק שעם כל הכבוד לכך שהוא קטן יותר באופן יחסי – עדיין יש בו כמה מפלסים.

לזמן את הרוע 2 מתיימר להביא את האימה אל היום יום, אל הסלון הביתי, אל חדר השינה ואל המסדרון עמוס צעצועי ילדים. וזה נחמד, זה גם רעיון לא רע, אבל בשום פנים ואופן לא רעיון חדש. זו נקודה חוזרת בסרטי אימה ובכלל – קשה מאוד להמציא את הגלגל היום, וזה בסדר, הבסיס יכול להישאר רוח/שד/משהו עם כוחות שמפר את השלווה ומחרפן אמא/בת/משהו עם ילדים. זה גם בסדר ששוב יש אנשים מן החוץ עם משנה סדורה כלשהי – לענייננו, הזוג וורן, שנחלצים לעזרתם.

אין לי בעיה עקרונית עם תבניות מוכרות, השאלה היא מה עושים עם התבנית הזו, כיצד משחקים ומאתגרים אותה. והתבנית של לזמן את הרוע (שני הסרטים לצורך העניין) היא שטאנץ מוכר בלי שום חידושים למעט ההקפדה על רצינות הסרט בעיני עצמו. לכן כן מקומם אותי כל הרעש סביב הסרט החדש, ההתפעמות כאילו אנחנו חוזים כאן באיזה פלא חדש, בבשורה גדולה לז'אנר. חוסר ההצדקה לכך מודגשת עוד יותר כשיש מסביב כמה סרטים שלוקחים אותו בהליכה מבחינת החדשנות וההתנסות שלהם.

גם ב"It Follows", "The Babadook", "The Witch" ו"Maggie" יש צילומי לונג שוט מרשימים, משחק טוב ואווירה רצינית מאוד. הם גם מנסים באמת לחדש משהו ועל כך עוד יגיע פוסט נפרד בהמשך. ויודעים מה, בהחלט אפשרי שההצלחה הקופתית של לזמן את הרוע הראשון פתחה להם את הדלת. העובדה שאפשר לעשות סרט אימה "רציני" שפונה לקהל הרחב ומתקבל על ידו יפה בעידן שאחרי סרטים מטא-ז'אנריים ומודעים לעצמם כמו "צעקה" או "יעד סופי" (ושניהם נפלאים, כן) היא מבורכת.
אבל זה לא מספיק בשביל להבליג על כך שהסיפור שהסרט מספר (על התסריט אמונים קארי וצ'אד הייז, וואן ודיוויד לסלי ג'ונסון) מפוספס לחלוטין לטעמי.

הוא מנסה לשחק בין היתר על השאלה האם אנחנו מאמינים בשדים ורוחות. הוא מתיימר להיות אדפטציה דרמטית לסיפור אמיתי. המקרה של משפחת הודג'סון (עם פרנסס או'קונר כאם המשפחה, ומדיסון וולף שלא רע בכלל בתור הבת הרדופה ג'נט) התרחש בצורה כזו או אחרת במציאות. מדובר במקרה מתועד מאוד ושנוי במחלוקת באשר לאמינות שלו כמובן (כי אם היו לנו הוכחות קונקרטיות לקיום רוחות ושדים כנראה שהז'אנר והמציאות היו נראים אחרת לגמרי).

הזוג אד ולוריין וורן (בסרט אלו עדיין פטריק ווילסון וורה פרמיגה) פעלו במציאות. היא עדיין חיה ומגיעה לכנסים והכול, אבל הטיעון שמה שאנחנו רואים מבוסס על האמת לא מספיק כדי להרים את הסרט ולהפוך אותו מתרגיל אפקטיבי בהפחדות רגעיות – למעורר אימה באמת.

ההקפצות שלו יעילות, יש בנייה יפה של סגירת שדה הראייה ואז פתיחה שלו מסביב לדמויות, כשאנחנו כל הזמן מחכים שמשהו נורא יצוץ. זה עובד הכי טוב עם מרלין מנסון. כלומר, עם הנזירה המפלצתית שנראית בדיוק כמוהו. ברצינות, כשלוריין שואלת אותה לשמה או מה היא רוצה לא הבנתי איך היא לא פצחה בשירת "we're the nobodies wanna be somebodies!". ולחובבי מלהולנד דרייב, תשמחו לדעת שמדובר בבוני ארונס, שגילמה את ההובו המבעית. אם כבר לפחד, אז בגלל הסצנה הזו:


הנזירה מפחידה כל כך לא רק כי היא מזעזעת בנראות שלה, אלא כי היא נוגעת בנימי נפשה של לוריין. היא נגלית בפניה לא בפעם הראשונה, פותחת בפניה חזיונות אפלים ואיומים כבר שנים, וגורמת לה לחשוש מהשלכות נפשיות ומעשיות שיגיעו אם היא ואד ימשיכו להילחם בכוחות האופל. זה סיפור הרבה יותר מעניין מעוד מקרה של בית רדוף.

וזו הסיבה שהמקרה שבמרכז הסרט לא מצליח לתפוס את תשומת הלב. הוא מרגיש כמו תפאורה משומשת לחרדות ולתשישות של לוריין מהעיסוק שלה ושל בן הזוג שלה. למרות שגם הבת שלהם מתנהל כמו אביזר במה, יש כאן קצה של דיון על מחיר אישי, על סכנה אמיתית שמרחפת מעל ראשיהן של שתי דמויות שאנחנו כבר מכירים ומחבבים. הסרט הזה הוא הרבה יותר עליהם מאשר על משפחת הודג'סון.

זה היה יכול להיות קונספט מרענן, חתרני אפילו, להתנהל במתכוון כשהסיפור על המשפחה הופך לשולי ולרקע למאבק אחר, כזה שנמשך כבר זמן מה בתוך עולמה הפנימי הרוחני של לוריין ומאיים להרוס הכול. כמה הרס היא הייתה עלולה להביא על המשפחה שזקוקה לעזרתה ומה זה היה עושה לה, לו רק היו מפתחים את התסריט עוד לכיוון הזה.

אבל זה לא קורה. גירוש השד נותר אותו מהלך צפוי למרות ניסיונות לייצר כמה טוויסטים. הפתרונות פשוטים, צלבים ואמונה ושות', הסכנה ממנו לא באמת מבעיתה. והזוג וורן, לטעמי, לא באמת מתמודדים עם השד של המשפחה ושלהם כמו שנתנו לנו לצפות שיקרה. העימותים נשארים קלים מדי כל הזמן.

ועוד הערה לסיום –האיש העקום (אותו מגלם חוויאר בוטט, מי שמגלם את רוב המפלצות ארוכות הגפיים ומעוררות הפלצות לאחרונה – ב"Rec", "Mama" ו"The Babadook") הוא עבודת אפקטים כלשהי – CGI, שילוב של מודל פלסטי, לא יודעת מה זה היה, אבל זה היה גרוע ברמה מביכה. בסרט שהכול בו עשוי בצורה כל כך מוקפדת האיש הזה נראה כמו חיקוי גומי מקרטע של הבאבדוק.

הוא מסמל במידה מסוימת את מה שלא טוב בלזמן את הרוע 2. הוא לא מתקרב לחדשנות בז'אנר, אבל גם את הסיפור הקלאסי שהוא מתיימר לספר הוא עושה באופן מרושל, והופך לקראת הסיום שלו לדרמה רומנטית דביקה. למרות צילום נהדר ודמויות שמעוררת הזדהות – מותר לנו לדרוש יותר מהז'אנר. סרטי אימה כבר מקבלים כבוד מזה זמן מה, ובעשור האחרון במיוחד אז אין שום סיבה להסתפק יותר במועט.

השורה התחתונה: מלהולנד דרייב יותר מפחיד.
מי ייהנה: חובבי הקפצות, מעריצי מרלין מנסון ומנמיכי ציפיות.
יעשה לכם חשק לראות את: מגרש השדים ואת ההופעה הזו של בילי קורגן ומרלין מנסון:

ביקורת קולנוע: החיים הסודיים של חיות המחמד

יש לי בעיה עם טריילרים. לפעמים הם ערוכים ככה שהם מגלים את כל רגעי המפתח בסרט (או לפחות ככה זה נראה) ואז פשוט לא בא לך לראות את הסרט, עיינו ערך הטריילר ל"הרומן של מגי".

לפעמים הם ערוכים כך שהם מבטיחים הבטחה שהסרט לא מסוגל לקיים. הם יוצרים ציפיות למשהו אחד, כשהסרט הוא פשוט משהו אחר לגמרי, או משהו פחות טוב.

זה מה שקרה לי עם הטריילר הראשון של "החיים הסודיים של חיות המחמד". סרט האנימציה שמתהדר בכך שהוא מבית היוצר של "המיניונים", ובוים על ידי כריס רנו וירו צ'ני  ונכתב על ידי קו דוריו, בריאן לינץ' וסינקו פול הוא לא סרט גרוע. הוא פשוט לא קשור לטריילר הראשון והמופתי שלו, וזה מאכזב, בטירוף.

זה לא נכון לצפות למשהו מטריילר, אוקיי. אבל אם הייתי מקבלת סרט שונה לחלוטין וטוב, זה היה סיפור אחר. והסיפור כאן הוא חלק גדול מהבעיה.

יש לנו בית דירות ניו יורקי בו גרות חיות מחמד, כשניו יורק נראית מאוד כמו זוטופיה וזה נחמד, אבל גם מזכיר שאפשר להשוות לסרט הרבה יותר מוצלח ומתוחכם שיצא השנה, לקהל דומה. אחד הכלבים, מקס (לואי סי קיי, לא פחות), מזדעזע לקבל הביתה כלב נוסף. אם מקס הוא כלב קטן וחמוד (רק למה הרגליים שלו כל כך דקות? כל שאר החיות בסרט מצוירות בצורה די מדויקת אנטומית גם אם מונפשת, אז למה הוא הולך על קיסמים?), דיוק (אריק סטונסטריט מ"משפחה מודרנית") הוא כלב גדול ומסורבל. גוש פרווה שנראית קצת כמו ראסטות.

בין השניים מתפתחת קנאה ומאבקי אגו ושליטה בין הישן שחושש למעמדו ככלבלב האהוב של הבית, לבין החדש שרוצה להשתלב אבל גם לא יהסס להפגין כוח כדי לא להיות מגורש שוב אל המכלאה.

הרפתקאות לא צפויות, שקשורות בריב בין השניים, שולחות אותם למסע ברחבי העיר שבו הם גם הולכים לאיבוד וגם מגלים את עצמם מחדש. במקביל ההיעלמות שלהם שולחת את גידג'ט השכנה (ג'ני סלייט), הדמות הכי מלהיבה בסרט לטעמי, כלבת פומרניאן מפונפנת ומפונקת, להפגין מנהיגות ותעוזה פמיניסטית ולצאת בראש משלחת לחפש את הצמד שהלך לאיבוד.

אם זה נשמע לכם מוכר, זה כי ראיתם את הסרט הזה כבר. קראו לו צעצוע של סיפור לפני 21 שנה, והיו בו דמויות עם מורכבות מעניינת פי כמה, שמעוררות אמפתיה אמיתית ולא הרמת גבה או צחקוק פה ושם.

גם אחרי שהתגברתי על כך שהקטע הכי טוב בסרט מתרחש בעשר הדקות הראשונות שלו (ויש חזרה קטנה לסגנון הזה בסוף הסרט, לנחמה), כשרואים מה כל חיה עושה אצלה בבית – הוא ממשיך ומתפספס. הרפיתי מהתקווה שהגיבורים של הסרט יתנהגו יותר כמו מיניונים, כלומר, פחות כמו בני אדם – שימשיכו לנבוח/ליילל ולעשות דברים שהם יותר סלפסטיקיים מאשר לדבר איתי על רגשות במילים.

אבל ברגע שהרפיתי ממנו, וקיבלתי את הדמויות כבעלי חיים מואנשים,  לא קיבלתי שום ערך מוסף. יש כאן שני קומיקאים שמגלמים בקולם את הדמויות הראשיות ואין לכך תמורה. מקס ודיוק נקלעים להמון צרות, אבל התגובות שלהם לא מקוריות, די צפויות רוב הזמן ולמעט רגע או שניים שפוגעים בכמה מיתרים רגשיים מדויקים, הם סתם מעבירים את הזמן.

יש בסרט נגיעות של עניין – הקשר בין כלבים לבעליהם, נטישות של בעלי חיים ויחס לא הולם (בלשון המעטה) מבני אדם שלא היו טובים אליהם. אבל הם נשארים בעיקר כר פורה לבדיחות ממוחזרות ולהערות שוליים. הדיון על כלבים עזובים ורגע טעון מאוד שאחת הדמויות אמורה לחוות בהקשר שלו מתמסמס תוך שתי דקות, אפילו לא מספיקים ללחלח את העין.

גם הבדיחות לא מספיק מצחיקות. הסרט כן מבדר, אבל לא קורע מצחוק כמו שהיה אפשר לצפות. קחו למשל את סנובול (קווין הארט) – ארנב מופרע בתור ראש המחתרת של חיות המחמד הדחויות, שמורדות נגד כל המין האנושי. המחתרת חיה בביוב וכועסת גם על חיות מחמד שעדיין חושבות שבני אדם הם אחלה.

סנובול פועל על הסתירה המובנית שבין חיה חמודה וצמרירית לבין אופי של ראש כנופיה מסוכן ואלים להפליא. כמו גורם ההפתעה עם הארנבת אוכלת האדם של מונטי פייתון, רק מצויר, ונמתח הרבה מעבר לעשר דקות. הוא מצחיק בהתחלה, ואחר כך פשוט הופך לאותה בדיחה בניסוחים אחרים. התחושה שעוברת היא של כתיבה מעט עצלנית, גם בבניית הדמויות וגם בקווי העלילה.

האנימציה עצמה חמודה מאוד, ולמעט מקס החיות נראות אמינות, שפת הגוף שלהן מדויקת ולכן חמודה להפליא, וכשקורות להם כל מיני תאונות ביתיות (התרסקות לתוך חלון, מעידה לתוך קערת פונץ' וכו') וכשהם מגיבים איפשהו על התפר בין חיה "רגילה" שרודפת אחרי כדור לבין חיה עם מודעות יותר אנושית, זה עובד. אבל זה לא קורה מספיק פעמים בסרט, וחבל.

השורה התחתונה: בידור בינוני וסביר.

מי ייהנה: ילדים, טרום גיל התבגרות ומטה.

 יעשה לכם חשק לראות את: צעצוע של סיפור, ואז את זוטופיה, ואז שוב את צעצוע של סיפור, כל השלושה.

 

משחקי הכס 06.10: סוף העונה הכי טוב אי פעם

Game-Thrones-Season-6-Finale-large_trans++2oUEflmHZZHjcYuvN_Gr-bVmXC2g6irFbtWDjolSHWg
כלומר, במשחקי הכס. טוב, הוא היה ממש טוב גם ביחס לסדרות אחרות, אבל קשה לשחרר ופשוט ליהנות ממנו.

שנייה – ספוילרים! ספוילרים בכל מקום!

אוקיי.

אז כן, אפילו שפרק 9 הכיל שני קרבות מרהיבים ומדויקים באמינות שלהם. האחד מהיר כי כשאת תוקפת עם דרקונים חיל רגלים זה קצת כמו להביא אף 16 למלחמה שעד כה התנהלה רק עם טנקים. השני ארוך ובוצי ומדמם והנה מוטלות גופותינו, ורגע ג'ון סנואו שוב לא יודע כלום והופ עוד שנייה הוא נקבר מתחת לכל הגופות מה ליטל פינגר עושה כאן, טואוב!


רגע.

זה עדיין לא מפצה על עונה שלמה (ואי אלו עונות לפניה) שהתנהלה כמו אופרת סבון גם מבחינת הקצב, וגם מבחינת החזרה לנקודות ההתחלה במובנים מסוימים. אני יודעת, אני יודעת שקיבלנו פיי אוף רציני עם אריה סטארק בפרק האחרון, ועוד אגע בזה (אבל אני לא הולכת לתת לזה ביס, איכס!). העובדה שהיא שמרה על היכולת שלה להחליף פנים בהחלט משמחת ואפילו קצת מפתיעה, אבל היא הייתה צריכה לייאש אותנו במשך כל העונה עם הפינג פונג הזה בשבילה.

מי את? אני אף אחת. מי את?? אף אחת! מי את??? אף אחת!!

טוב מאוד ילדה, עכשיו לכי תרצחי מישהי נחמדה.
מה.

כן נו, זה מה שאנחנו עושים. זה הקטע של האל ללא פנים.

אה. אז אני מתפטרת.

מה?! אחרי כל מה שעברנו? תמותי!

נופ. המישהי הנחמדה תמות בכל מקרה (וגם הילדה המעצבנת, יש) אבל אני אריה סטארק אז לא אכפת לכם נכון?

יופי.

ואת כל זה היו חייבים למרוח על פני כל העונה? למה, בשם האלים החדשים והישנים, למה.

אז כן, אני בכנות חושבת שההתלהבות מהפרק האחרון, שהיא המשכו של גל התרוממות הרוח אחרי הפרק שקדם לו, מגיעה כי כבר היינו חבוטים ומותשים כצופים. עד מתי נתייבש מול המסך עם מבנה עונה של מלא-פרקים-לא-קורה-פה-כלום-למי-אכפת-בום מלא דם יאדה יאדה יאדה. שיבואו כבר מהלכים לבנים ויעשו משהו!

ואחרי שפרקתי את המרירות, כמה דברים טובים. היו המון כאלו, אבל אם אמנה את כולם לא אסיים עד שהחורף יבוא גם לכאן. ולכן, אציין את מה שבלט לטעמי ולטעם החבורה הנרגשת שצפתה איתי באופן במיוחד:

פס הקול: הפרק רק התחיל והתעוררו קולות תמיהה של מה זו הנעימה העגומה והמאוד מורגשת הזו. היא הדגישה על ההתחלה, וככל שהמשיכה, שמחכה לנו משהו שונה. הצופים והצפון זוכרים מה קורה כשמתנגנות נעימות עגומות בסדרה. דם נשפך בגלונים.

אז הפעם הוא לא נשפך, הוא בטח השפריץ ואז התאייד בזמן שכולם עלו באש. אחד הדברים שכן עבדו יפה העונה הייתה בניית המתח בקינגס לנדינג. היה ברור שסרסיי תעשה משהו, אבל זה? זה נרמז, נכון, אבל עדיין היה מדובר במהלך מרשים ומפחיד בטוטליות הפשוטה שלו. האופן שבו אפשרו לנו להשתהות עד לרגע הפיצוץ היה לא פחות ממופתי ונוראי.

קודם כל רצח אחד (על ידי ילדים קטנים, שלא יהיה שגרתי חלילה), עוד דקירה, מבטים מבוהלים ונחושים, רגעים אחרונים של שכל ואומץ עם מרג'ורי (הו מרג'ורי! אני כבר מתגעגעת), ההבנה שמשהו השתבש באופן חסר תקנה… בום.

ובאותה נשימה, ההתאבדות של טומן שמשלימה את הנבואה הנוראית שניתנה לסרסיי כילדה על כך שתאבד את כל ילדיה. הקפיצה שלו שנראתה יותר כמו צניחה הזכירה את ג'יימי דוחף את בראן מהחלון בעונה הראשונה. אירוני, מהיר, חד משמעי. קולות של "מה! מה הוא עשה! הו לא" נשמעו מכל עבר.

בכלל, אני לא חושבת שהיה שום פרק (טוב, בסדר, החתונה האדומה, בסדר!) שזכה לתגובות כל כך רגשיות וקולניות בצפייה שנכחתי בה. התרגשנו, צחקנו, התפלצנו ומחאנו כפיים – פעמיים.


לפני התשואות, אני רוצה להתעכב על שני רגעים של מבטים רבי משמעות.

האחד, כשג'יימי חוזר לממלכה השרופה כדי לגלות שאהבת חייו, אחותו, סרסיי, או השתגעה (והוא היה כבר בסרט הזה) או פשוט הולכת במסלול הרבה יותר אכזרי ממה שהוא קיווה. התלבושת שלה הייתה מרהיבה, אגב, והפגנת הכוח המטורף שלה בישיבה על הכסא הנחשק טענה את המבט שלו בכל כך הרבה אמביוולנטיות. זה היה נהדר.

(וכוכבית: הנקמה האישית בגברת בושה הייתה נוראית ומבדרת בו זמנית, אך גם הרגישה קצת כמו קריצה מתחכמת ומגחיכה)

השני, כשנראה שסאנסה פתאום מתחילה לעכל את מה שליטל פינגר אמר לה. כולם מריעים והיא, אפרופו אופרת סבון, מתבוננת בו מתבונן בה מתבוננת בו ושניהם מחייכים ואז מרצינים ברוב דרמה. האם סאנסה תתהפך על ג'ון? האם ליטל פינגר יחזור להיות רלוונטי? האם זה לא מופרך לחלוטין?

ואם כבר מבטים, המעבר מג'ון סנואו התינוק לג'ון סנואו המלך בצפון היה חלק ונאה. אבל מה שהיה פחות חלק ונאה הוא העובדה שאלמלא כתבתם (בראש, בסמאטרפון, על המקרר) את כל האזכורים של דמויות וההקשרים ביניהן במהלך העונה, יכול להיות שפספסתם מי האבא שלו. למזלי הייתה איתי צופה שקראה את כל הספרים ופרשנה לי. אולי זו קריצה מכבדת מכוונת לקוראים שהם גם צופים, אולי אני סתם קטנונית.

עוד משהו שהיה קל לפספס הוא איך לורד ואריס הגיע תוך סצנה וחצי מדורן לספינות של דאינריז. ובכן, צופים חדי אבחנה יותר הסבירו שהיו שם גם דגלים של דורן (איך העזנו לא לשים לב בשוט הרחב הזה עם כל הספינות באמת!). מה שאומר שכשהראו לנו את הצי הדרקוני הוא לא יצא הרגע, כמו שנראה, הוא כבר עבר בדורן וממש קרוב ליעד. הא! פתאום את המסע הזה יכולתם לעשות בהילוך מהיר, הא? תודה רבה באמת.

אבל באמת תודה, על העונה שבה הנשים תפסו את החרבות, המושכות, הדרקונים, מה שתרצו. הדיבור הפמיניסטי היה כל כך ישיר בחלק מהפרקים שהוא מהדהד במובהק את הביקורת על הסדרה בתחילת דרכה ומראה למלעיזים מה זה. בואו נקווה שהאחווה הנשית הזו לא תתהפך עלינו בצורת קלישאה של נשים תככניות בהמשך (אני ממש אכעס!), ושלא נראה עוד המון סצנות סטייל סרסיי וגברת בושה.

וכעת, תשואות:

מחאנו כפיים בפעם הראשונה: כשדאינריז שלפה מהמחשוף שלה את הסיכה המוכרת, רגע אחרי המונולוג המרגש של טיריון, והברית ביניהם הפכה למוחשית, משכנעת ומבטיחה.

מחאנו כפיים בפעם השנייה: כשהבנו מי שמה את הבנים של וולדר פריי בפשטידה, ואז כשהיא סוף כל סוף חיסלה את הרוצח, התככן המיזוגן הדוחה הזה. צדק פואטי והמבט הנוקם של אריה שכל כך חסר במהלך העונה, הידד.

מילות פרידה: משוחררים מהספרים לטוב ולרע, רוב הזמן זו הייתה עונה בעייתית. הפרק האחרון וזה שקדם לו (ועוד איזו סצנה ורבע עם דאינריז והדותרקים באמצע) התעלו, אבל זה לא מספיק, לא אם ימשיכו למשוך אותנו ככה. התקווה העיקרית היא שעכשיו כשהחורף הגיע ויש די הרבה מידע וכלי לחימה בחוץ, נקבל משהו הרבה יותר מהודק. יותר התקדמות עלילתית, פחות רמזים מעכבים.

למה לא נהניתי (מספיק) בהופעה של רדיוהד בפרימוורה

פרימוורה סאונד 2016 הסתיים לפני זמן מה, והגעגוע כבר פה. בפסטיבל שחוזר כל שנה עם שמות כל כך אהובים הכמיהה לשחזור ההתרגשות מתחילה הרבה לפני שהאירוע בעצמו מתחיל. ההמתנה לפרסום הליינאפ, ואז האזנה מאסיבית לאמנים הנבחרים לקראת פיצוץ רגשי נוסף כשלוחות הזמנים יתפרסמו ויהיה צורך לבצע החלטות כואבות: טיים אימפלה, פרוטומרטיר או ג'ון קרפנטר? פיג'יי הארווי או צ'ייר ליפט? שלאק או רדיוהד?

הבנייה האמוציונאלית לקראת האירוע שקורה במשך שלושה ימים כה עצומות, שמזל שמה שמתרחש בו עונה על הציפיות, תמיד. מתוך ההתלהבות והרצון ליצירות זכרונות חדשים, חוויות מוזיקליות בלתי נשכחות, אני רוצה להיכנס ליחסי להקה-קהל. ההתרשמות שלפניכם עלתה אצלי בראש ובפנקס במהלך הפסטיבל עצמו, הרבה בזכות הסמיכות של ההופעה של רדיוהד להופעה של דה לאסט שאדו פאפטס, בשיא של היום השני מתוך השלושה.

לפני שאתחיל,אפרופו הופעות שחיכו להן, על אל סי די סאונדסיסטם כתבתי בקצרה בסיקור היום הראשון. יש ביקורת הופעה מלאה של נעה באסל בכלכליסט. היא מתארת את החוויה במדויק, ואני לא מסכימה איתה רק על דבר אחד- אול מיי פריינדז הוא שיר מרים לחלוטין והכי רחוק שיש ממוזיקת לכו הביתה. זהו, אמרתי את זה.

ולעניין. מי שהופיעו על שתי הבמות המרכזיות בזו אחר זו שתיהן אהובות, מוכרות והוציאו אלבומים חדשים. גם רדיוהד הוותיקה ובעלת תו התקן הבלתי מעורער, וגם דה לאסט שאדו פאפטס הצעירה והצדדית ממנה הן להקות של מוזיקאים ופרפורמרים מעולים. אני אקדיש לאלכס טרנר ומיילס קיין פוסט נפרד. כן, קשה לי להיפרד.

הסמיכות של שתי ההופעות הדגישה את השוני המובהק באופן שבו ההרכבים מגיבים לקהל, איך הם מתקשרים איתו. איזה מן שואו זה – ומה אפשר לנחש ממנו, לשער בלבד, על האופן שבו הלהקה והקהל שלה תופסים את התופעה של הערצה ושל אהבה כה עזה למוזיקה.

קראתי תגובות של מי שאמרו שההופעה של רדיוהד הייתה ההופעה הכי טובה שלהם שראו. מצד שני קראתי תלונות על בעיית סאונד, או יותר נכון בעיה של טווח הסאונד שלא הגיע לכל מי שעמד רחוק יחסית. חלק ממה שאכתוב יהיה מאוד לא פופולארי. גם בביקורת, אולי במיוחד בביקורת, לא ניתן או צריך להימנע מהשפעה של טעם אישי. אני יכולה לנמק כמיטב יכולתי, אבל תמיד ייכנס לטקסט שיקול של חוויית הצפייה וההאזנה שלי. כאן מתחילים חילוקי הדעות, ומתחיל גם הדיון.

נקודת המבט האישית מפלגת עוד יותר כשמדובר באמן שחשוב לי ולמי שבתקווה קורא את השורות האלו. יש במילים האלו מטען רגשי כבד, נוסטלגיה, ציפייה וחרדה מאכזבה.

באחת הביקורות על הפסטיבל התייחס הכותב לכך שהוא היה בהופעה של רדיוהד לפני יותר מעשור, וציין שההופעה הנוכחית התעלתה עליה. גם אני נכחתי בהופעה של רדיוהד פעם, לפני 15 שנה, רגע לפני שקיד איי יצא לחנויות. הם הגיעו לפה והופיעו בסינרמה, מנגנים שירים מוכרים ואהובים עד אוקיי קומפיוטר, כי אלו האלבומים שהיו להם אז, ולסירוגין שירים חדשים שמעולם לא שמענו. ולא, הם לא ניגנו את קריפ.

זה לא הוגן להשוות, כי עבר זמן, קורפוס היצירה אחר ורחב יותר כיום ומדובר במתחם אחר והרבה יותר אינטימי. גם הקהל שהייתי אז הוא לא הקהל שאני היום. בגיל 17 הכול בחוץ, והציניות עדיין בשקט ולא הופכת לכינור שני לכל חוויה. זו גם הייתה ההופעה השנייה שראיתי בחיי, וגם הכרתי לעומק את רדיוהד ממש זמן קצר לפניה – כך שהיה לי קל לקבל חומרים חדשים ושונים.

ובכל זאת, היה לי קשה יחסית להתמסר וליהנות מההופעה של רדיוהד בפרימוורה. חלק מכך קשור לשינוי מהותי ביחסי הלהקה והקהל. זה לאו דווקא שינוי לרעה, תלוי את מי שואלים – ומהדיווחים ממי שעמדו קרוב יותר והצליחו לראות את הלהקה מנגנת בפועל נשמע שהם נראו מושקעים כל כולם בהפקת הצלילים האהובים. הם הרגישו שהם מכבדים את הקהל שמחכה בשתיקה רועמת, ואז שר כאיש אחד את קארמה פוליס.

אבל אני עמדתי רחוק. חששתי להידחק הפעם. ומי שעמד רחוק, לא היה יכול לראות את רדיוהד מופיעים. בניגוד ללהקות אחרות, מה שצולם על המסכים היה לסירוגין וידאו ארט, ופיצול המסכים לעשרות קוביות קטנות יותר ששוברות את חברי הלהקה לפריימים בלתי נגישים. הדימויים הוקרנו על מסכי הבמה שבה הופיעו בלבד, כשבכל ההופעות האחרות הלהקה מוקרנת באופן ברור גם על המסכים של הבמה המקבילה, כך שאפשר לראות ולשמוע אותה גם אם בחרת לא להתקרב אלא בכלל לתפוס מקום להופעה הבאה שתתחיל אחריה.

כאן נכנס עניין הסאונד. בשורות הראשונות, אלו שאת המעריצים שתפסו אותן ניתן היה לראות מחכים כבר הופעה אחת קודם (אני מכירה ומכבדת קהל כזה אדוק, אלו היינו חברות שלי ואני בפאלפ של 2011) שמעו וראו. מי שהיו איפשהו באמצע סיפרו לי ששמעו די טוב, למרות שכן, הסאונד היה חלש יחסית להופעות אחרות על אותה הבמה. ומי שעמדו רחוק יותר כמוני, כבר הוצאו מהחוויה כמעט לגמרי ברובה.

תוסיפו לסאונד החלש (שיש מי שטוענים שהיה מכוון כי כך מי שרצה להאזין סתם את הפה ולא הפריע בפטפוטי סרק) את העובדה שלא ניתן לראות אותם, שאין דיאלוג או כמעט התייחסות לקהל עד לקראת סוף ההופעה (אישית לא נקודה שמפריעה לי, אבל מצטברת בסכימה של החוויה להקטנה שלה) – שההופעה נפתחת בנגינת חצי מהאלבום החדש ברצף, ומקנחת עם קריפ, שיר שתום יורק התבטא נגדו באופן די אלים ובוטה בעבר, ויש כאן חוסר.

רגע. חכו עם הקלשונים. לא ציפיתי שיורק יצעק "יאללה יאללה" כמו אז בסינרמה כי באמת שזו השוואה טיפשית, שרק מעידה על התפתחות ושינוי. אני כן יכולה להשוות רמות של סאונד ורגש להופעות אחרות שצפיתי בהן על אותה במה. וסליחה, אבל אם פטי סמית' שלא הכרתי בזמנו טוב את היצירה שלה הצליחה להגיע אליי באור יום מלא כשהיא מבצעת אלבום שלם, ואם פואלז הצליחו להרקיד אותי ממרחקים, רדיוהד אמורים לרסק את הלב שלי בהליכה.

יכול להיות שרדיוהד לא מקשקשים עם הקהל או מראים את עצמם מתוך ענווה או כבוד ורצינות. אולי. הם נותנים למעריצים את מה שהכי מעניין אותם – המוזיקה. אלו המעריצים שכבר האזינו לאלבום שרק יצא, כולל אותי, שישמחו בו וגם בביצועים ממגוון האלבומים הקודמים וגם יתרפקו על נגיעות מהעבר הרחוק כמו סטריט ספיריט. אולי זו הכוונה.

אבל אני לא יודעת את זה. אני לא יכולה לדעת כי לא עמדתי קרוב מספיק בשביל לראות ולשמוע אותם. וכאמור, היו הרכבים אחרים שבאותה נקודה שבה עמדתי נשמעו היטב ואף רחוק יותר. זה לא הופך אותם ליותר טובים, זה כן הופך אותם ליותר נגישים.

החוויה שלי הייתה שיש כאן משחק בין הרצון להשמיע חומר חדש, לבין הצורך לרצות, בתמורה להאזנה הסבלנית הזו, עם "להיטים". מעין יציאה ידי חובה שלא עבדה עבורי. למשל, מצאתי את עצמי לא נהנית מהביצוע של אידיוטק לו כל כך חיכיתי. משהו בו הרגיש לי צורם וחסר אנרגיה. מצד שני, כשנוגנו בזה אחר זה 2+2=5 ואז ד'ר ד'ר רקדתי, פשוטו כמשמעו, עם דמעות בעיניים. אבל אז קרה הביצוע של קריפ, והוא פשוט היה יותר מדי בשבילי.

אני לא יודעת למה רדיוהד מנגנים אותו בסיבוב ההופעות אם בעבר הצהירו בגאון שהם שונאים אותו. אנשים מתבגרים, אולי. אבל באין התייחסות עדכנית שלהם לנושא, כל מה שנותר הוא שוב, לנחש. אולי הם מחבבים אותו עכשיו ממרחק הזמן, אולי הם שמחים בשמחת הקהל לקראתו, אולי לא אכפת להם. אין לנו שום דרך לדעת.

אולי זה לא משנה, אבל זו חוויית הופעה מאוד מסוימת, שלא מספקת שום "קישוטים" למעט הנגינה עצמה. האם זה אמור להספיק? אני מאמינה בהחלט שכן. האם זה הספיק הפעם? לא לי. אולי כל אלו שנהנו בטירוף ויחלקו עליי פשוט אוהבים אותם הרבה יותר ממני, שיפוטיים פחות ומאוהבים מספיק כדי לא להאזין לרדיוהד באוזניים ציניות. האמת, אני קצת מקנאה.

ביקורת אקס מן: אפוקליפס – הגניחה הגדולה


ברצינות, אפשר להבין למה אפוקליפס של פו דמרון (סליחה, אוסקר אייזק) גונח, נאנח ומלחשש כל כך הרבה? ממש קשה להבין אם הוא על סף אורגזמה כל הזמן, או צרוד בגלל החול בגרון מכל השנים מתחת לפירמידות.

בריאן סינגר ביים את אקס מן: אפוקליפס ואת התסריט כתב סימון קינברג, שאחראים גם לאקס מן העתיד שהיה וטוב שהיה, וגם לחלק מהסרטים בגלגול של תחילת שנות ה-2000. הם לא נותנים לסרטים הטובים לעצור אותם. הם מקיימים, באופן מדכא, את כל מה שהטריילרים הבטיחו: המון רעש וצלצולים, שום קוהרנטיות או היגיון, או ניסיון לשמור על המשכיות (continuity) סבירה.

וזה מוזר, שאין כאן שום כבוד לנרטיב (העקום) שהתחילו לבנות. כי אלו אותם יוצרים, בחלק נרחב מהם. הם אמורים להכיר את החומר, או לזכור אותו ולשער שחלקנו (אהמ, אני) לא נבין למה כולם בשנות ה-80 פתאום ולא בהווה. אולי בגלל שהסרט הקודם עשה כזה ברדק בציר הזמן והיה כל כך קלוש מבחינת עלילה שאי אפשר באמת לזכור מה קרה בו. אבל אוקיי, אנחנו באייטיז עכשיו, ולכן כולם לבושים גרוע, ויש מוזיקה מגניבה.

זה לא הופך לנסבל את העובדה שכולם מדברים בסיסמאות, כשחלק מהן שמענו בסרטים קודמים (או בטריילר). יש דברים שאמורים להיות מפתיעים (אבל ראינו אותם כבר, בטריילר) והנבל שאמור להיות מטיל אימה, עתיק כמו האמונות ביום הדין, נשמע כאילו הוא סובל משקדים מוגלתיים, וצועק שטויות (ששמענו בטריילר).

אם היה צריך לתאר את אקס מן: אפוקליפס במילה אחת היא הייתה: נפוח.
הוא כל כך נפוח שהוא משער שאנחנו זוכרים דברים קריטיים לעלילה, לא סרט אחד אחורה, אלא שני סרטים וחמש שנים בעבר. נניח פרט קטן ושולי כמו מי זה הבחור שאומר שהוא אח של סקוט, שיורה גם הוא משהו אדום מהגוף שלו. אה, הוא היה באקס מן פירסט קלאס? וואלה, פשוט נתתם כל כך הרבה מקום ואופי לכל הדמויות שהצגתם שם. אה, זה לא הייתם אתם? זה היה מתיו ווהן? טוב. כי מתיו ווהן הלך ועשה את קינגסמן מאז. ואתם? אתם מצפים שאתנחם במוירה.

רגע, מי זו מוירה ולמה אקסבייר ממלמל כמו תיכוניסט מחוצ'קן כשהוא שומע את השם שלה? אה, גם היא הייתה באקס מן פירסט קלאס. והיא לא זוכרת את אקסבייר כי… הוא עשה מה?! יכול להיות שהוא מחק גם לי את הזיכרון כי פשוט לא הצלחתי לזכור שזה מה שקרה איתה ואיתו.

ברמה הקצת יותר מרגיזה מצופה מאיתנו לזכור שמיסטיק יותר מבוגרת מג'ין ומסקוט כאן, ולשכוח שג'ין אמורה לחוות את כל עניין הפניקס רק בשלב הרבה יותר מאוחר בחיים שלה (לפחות לפי הסרטים), או שמי שהיה טינאייג'ר בשואה, כמו מגנטו, לא אמור להיראות בן 40 בקושי באייטיז.

והוא הכי נפוח כי אנחנו יודעים שסינגר ביים את "החשוד המיידי". וזה היה סרט טוב, כזה שעד היום מדברים עליו ומפחדים לגלות את הסוף אם בטעות עוד לא ראיתם. אז מאיפה, בשם קייזר סוזה, החוצפה לעשות משהו כל כך שבור מבחינת נרטיב, שאין בו שום כבוד לסרטים שקדמו לו, או לצופים?

מאיפה היהירות להניח שאם נשים על הקול של אוסקר אייזק פילטר טיפשי שהופך אותו ללחשן וצרחן לסירוגין, וקצת גומי כחול על הפרצוף, הוא באמת יהיה מפחיד? ומה זו הרכבת הרים התקופתית הזו בתחילת הסרט? תלת ממד כבר מזמן עובד בעיקר לטובת מיגרנות, היינו מסתדרים בלי זה ועם טיפה יותר עריכת תסריט, או הגהה, או מישהו שישאל איפה אלוהים היה בשואה… אה, רגע.
יכול להיות שיהיו קצת ספוילרים, אז אני אתאוורר עם הדבר הטוב (הכמעט) יחיד שיצא מהסרט הזה:


אני מבטיחה לציין גם את שלושת הדברים הטובים שיש בסרט. בי נשבעתי.
הנה הספוילר המדובר: כמה מוטנטים הולכים אחרי אפוקליפס. הוא מבטיח להם להרוס, ואז לבנות את העולם מחדש עם המוטנטים שישרדו את השואה המתכתית/תודעתית שהוא מתכנן. נניח שזה לא מופרך שכמה מוטנטים שפויים לגמרי (טוב, חוץ ממגנטו) מוכנים ללכת על התוכנית הרצחנית הזו רק כי הפכו אותם למגניבים יותר, וכי כשאפוקליפס מלחשש הוא גם נושף להם בצורה נעימה באוזן.

בפועל, התוכנית מובילה לכך שהם רוצחים המון אנשים וזורעים המון הרס. מגנטו במיוחד, אבל גם האחרים לא נשארים חייבים. אז איך, בשם הפניקס, פשוט סולחים להם על זה ברגע שהם מבינים שללכת אחרי מוטאנט עתיק שחושב שהוא אלוהים זה בעצם רעיון דפוק? בן רגע מוותרים על מינימום של לקיחת אחריות ונותנים להם פשוט להצטרף לבית הספר.

בטמן, סופרמן והאוונג'רז מעלים לדיון שאלות של פיקוח וכוח בסרטים החדשים (לא בצורה מאוד עמוקה אולי, אבל זה שם), ועובדים על לפחות שתי סדרות טלוויזיה שעוסקות באנשים שמנקים את הבלגן שגיבורי העל גורמים. זה מאוד יהיר וטיפשי שהעניין הזה עובר בלי שום חרטה. כולה כמה גשרים הרוסים, בניינים ואולי ערים שנחרבו. בקטנה. בואו לבית הספר, נעיף קרשים באוויר, נחרטט.

וכשג'ין נאלצת להשתמש בכל הכוח שלה, להיות הפניקס למעשה, ורגע אחרי הדבר הכביר הזה שהיא עושה, במקום להיות מבועתת (כי אנחנו יודעים מה יקרה לה בתור הפניקס עוד כמה שנים) היא רגועה ומרוצה לגמרי. שום פחד מכך שהכוח הענק השתחרר ממנה עכשיו, שום דיבור על הפחדים שלה עליהם היא קדחה כל הסרט. אחלה. הגיוני.

קטן אבל בלתי נסלח: צ'רלס מגלה למוירה שהוא מחק לה את הזיכרונות משניהם, לפני שנים. אהבה או לפחות מתח מיני, אירוע ביטחוני בקנה מידה פסיכי – פוף. והיא בתגובה לגילוי המרעיש הזה, כשאנחנו יודעים שהנישואים שלה לא צלחו (מעניין למה, כולנו ראינו "שמש נצחית בראש צלול") – דומעת בחינניות. היא הייתה אמורה להוריד לו סטירה. את הסטירה של החיים שלו. אבל לא. זה בסדר. זה היה לטובתה.

אה, וגם זה קרה:
-בני, (חרחור, גרגור), אני האל שלך. אני אוהב אותך, ואתה טוב עם מתכות.
-איפה היית בשואה?
-ישנתי.
-בחייך.
-הממ. (לחשוש, כחכוח) המופתי אשם, בני.
-אה, אז בוא נהרוס מלא דברים.

אז מה בכל זאת היה טוב?


העובדה הלא מתוכננת שאפוקליפס נראה ונשמע כמו נבל בסרט פורנו.

קוויקסילבר. למרות שסצנת הדגל שלו כאן דומה להחריד לסרט הקודם וארוכה להפליא, לפחות יש לו חוש הומור, והוא היה נוגע ללב בכמה רגעים. אולי זה כי הוא מהדמויות היחידות שפועלות כמו דמות ולא כמו פוסטר.

הפלרטוט המקריפ של אקסבייר: עוד רגע נדיר של אמינות. צ'רלס מתגעגע למוירה, ומודה שהוא התנהג כמו סטוקר וחיפש אותה בעזרת הכוחות שלו פעם או פעמיים. כשהוא מתבלבל ומקשקש שטויות פרוידיאניות לפני ובמהלך הפגישה זה טיפשי, אבל כה משכנע שזה מצחיק.

לקינוח: אקס מן אפוקליפס נורא מספיק כדי להפוך להיות קאמפי וזה הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו. זה, ושהוא עושה חשק לראות את הסדרה המצוירת ולחכות לסיניסטר. הוא באמת מפחיד.