כשכולם במסיבה יותר צעירים ממך

אוקיי כן, גם הפוסט הזה קשור בגדול לארקטיק מאנקיז, ולכך שהם ה-מכנה המשותף היום. באמת שבסך הכול הייתי מרוצה שלהקה שעושה את מה שהיא עושה כל כך טוב זוכה לפופולאריות גורפת ואולי גם משפיעה על הטעם המוזיקלי של יותר אנשים ואמנים.

ומאותה סיבה, הייתי כולי התלהבות מאיך כל מה שהיה צריך כדי למלא מסיבה בשנתיים האחרונות זה להכריז על ספיישל ארקטיק מאנקיז – והרוקדים, ואני ביניהם, כבר יבואו. וכך, כשגם הקאנט (ליין מסיבות אינדי-פופ-רוק-קצת ניינטיז וחברים) הודיעו שיעשו אחת, היה ברור שנלך. מה, כמעט כל מי שהיה יוצא למסיבות האלו קבוע, כבר משהו כמו עשור ככה, אוהב אותם. והיי, אולי כמה מהוותיקים שכבר לא מגיעים ייסגרו על בייביסיטר ויגיחו. מצא חן בעיני הרעיון של להיות בין המון אנשים שאוהבים את אותו הדבר.

עד שגיליתי שמי שמגיעים למסיבות ארקטיק מאנקיז הרבה יותר צעירים והרבה יותר נלהבים ממני.

הבכי והנהי שעברו לי בראש, ואז יצאו לי מהפה, נשמעו בערך ככה:
מה הם עושים בליין המסיבות שאני הולכת אליו עוד כשהם היו בתיכון?! מי אלה. למה הם מחייכים כל כך הרבה? הם מטביעים בהשתוללות האובר-נרגשת את כל המרחב האישי שלי. אז מה אם זה מועדון, זו המשבצת ליד הרמקול והיא שלי! ולמה, למה הם צורחים ומוחאים כפיים על כל שיר? זה טראק מדיסק, זה לא שהם באו להופיע פה.

הם באמת משתוללים מסונג 2 של בלר עכשיו? זה קרה? אני סיימתי לחרוש אותו כשהדיון על בלר נגד אואזיס עוד היה רלוונטי.
.ולא, זה פשוט מוגזם מה שקןרה עכשיו. זה לא יכול להיות. מה הם קופצים ככה בפזמון הזה, כשאלכס טרנר שר שהיא לא תהיה מופתעת ולא המומה מההודעות על כמה שהיא שיכורה איך הם מעזים?
היא לחצה על הכוכב אחרי שלחצה על שחרור הנעילה. מה הם יודעים על ללחוץ על הכוכב אחרי שלחצתי על שחרור הנעילה?!??!?!?!?!
הם לא מכירים משהו בלי מסך מגע ובחיים לא שיחקו נחש בנוקיה!
למה לאחד מהם יש מגפון? או שזו מצלמת פולורואיד. או שזה סתם אהיל של מנורה.

בכלל, מי מגיע היום למסיבות בכאלו חבורות גדולות, אנחנו יוצאים במתכונת הרבה יותר מצומצמת, כי לא כולם אוהבים את כל הדברים ולא לכולם יש חשק לצאת ולחלק כבר יש ילדים ונמאס להם לשמוע בפעם המיליון את הקלאש מספרים שלונדון מטלפנת.

אני יכולה להמשיך ככה כל הערב. בחיי שאני יכולה, כמה מרירות. כמה עצבים על הפקעה של פצצות אנרגיה צעירות שמשקפות לי עד כמה אני כבר לא כזאת. והם מסתירים לי את האנשים הקבועים, אלו שבגילי, אלו שאין לי מושג איך קוראים להם ולהן אבל תמיד נחמד לרקוד לידם כי אנחנו אוהבים את אותו הדבר, במשך אותו פרק זמן. אנחנו נעלמים בתוך כל ההילולה הזו שבאה במזימה זדונית להחליף אותנו.

וחזרה למציאות
אחרי עוד כמה שירים וכשסיימתי לקטר, התחלתי ממש להסתכל עליהם וקצת בדקתי עם עצמי על מה כל הזעם. כנראה כי מה לעשות, אני הייתי ככה.
אולי לא בדיוק, כפכפי אצבע בחיים לא היו אופציה, אבל הערב הראשון שלי באזימוט, ב-1984, בקאנט, במוסד – אולי לא צווחתי אבל בטוח קפצתי למעלה ולמטה כששמעתי בפעם הראשונה את ביזאר לאב טרייאנגל מתנגן.

ואוי לבושה, לא ידעתי שניו אורדר הם המקור. הייתי בטוחה שזה מן קאבר מגניב של מועדוני אלטרנטיב. בחיי, אלוהים, עד אז חשבתי שהגרסה המנוונת של פרנטה שמשמיעים ברדיו היא המקורית. מביך, אבל למדתי. למדתי ללכת לרקוד כי המוזיקה טובה, כי מנגנים במסיבה את מה שאני שומעת בבית, עד כדי כך שהמסיבה הייתה החדר האינטימי שלי.

אז הרי התפרצתי אני ברגל בטוחה במגפי פלטפורמה של גיל 19 לסלון של מי שרקדו שם לפניי שנים. אלו ששמעו את מינימל קומפקט לפני שאני ידעתי להגיד פורטיסחרוף. אני רוצה לקוות, בדיעבד, שהם לא הרגישו פחות בבית כשאני וכל החברים שלי התלהבנו בפעם הראשונה מלט דה בודיז היט דה פלור. ונו כן, אז חשבתי שזה סבבה לנגן במסיבות את קילינג אין דה ניים אוף כי זה היה משהו כל כך חריג יחסית למה שניגנו במקומות אחרים.

עכשיו ילדים אחרים אוהבים את הדברים שאני אוהבת. מי אני שאכעס שהם ממלאים מחדש את החלל במועדונים וליינים שתמיד נאבקו על הקיום שלהם, ומגלים להקות שאני מדמיינת שטיפחתי? אני לא באמת צריכה להרגיש פחות בבית רק כי להם עדיין אין כאבי ברכיים וגב.

וחוץ מזה, מגניבים ככל שיהיו ואוהבי מוזיקה – כשניגנו את לייק איטינג גלאס של בלוק פארטי, הרחבה חזרה להיות לכמה דקות רק שלי ושלו, ורקדנו, והשתוללנו, וקפצנו הכי גבוה שאפשר. אפילו שידענו שנשלם על זה מחר בבוקר.
עוד יש לנו כמה להקות בקנה להכיר להם. שיאגרו את הכוחות, המסיבה שלהם רק מתחילה.

מודעות פרסומת

ארקטיק מאנקיז: מיינסטרים חדש מופלא

am-arctic-monkeys-black
כשאת נחשפת, מכירה ואוהבת מוזיקה של להקה או אמנים מסוימים, ההנאה נחלקת לשיתופית ופרטית.
פרטית – משהו שקורה למרות העולם השיתופי שבו אנחנו חיים, העונג של חיבה עזה למלודיה, למילים, שמדברים עלייך ואלייך בדיוק, האינטימיות של האוזניות שלך או החדר שלך, כשההאזנה היא משהו רגשי מאוד וגם אישי מאוד.
ברגעים האלה לפעמים כיף לחשוב שלא הרבה מכירים את הלהקה האהובה עלייך, שהזמר שאת מכירה את כל האלבומים שלו לא יושמע בגלגל"צ ושהזמרת שתטוסי כדי לראות הופעה שלה לא תיכנס לשום מצעד מוכר לקהל המאזינים הרחב.
יש תענוג לא מבוטל בהנחה השחצנית משהו ש"זה שלי", רק אני ועוד מתי מעט משובחים יודעים ומעריכים כמה השירים האלו טובים.
שיתופית – המתקת הסוד שמתרחשת כשחברים וקרובים אמיתיים ו/או מרחבי הרשת חולקים טעם מוזיקלי משותף, מגלים יחד מישהו שהוא בגדר אוצר בלום של מוזיקה מעולה באוזניהם או מגלים יחד שהם כבר אוהבים את אותו הדבר.
הרגע הזה בימי התיכון והפטיפון (טוב, אוקיי, הדיסקמן) כשאת בטוחה שרק שתיכן בכל השכבה מכירות ושומעות את טינדרסטיקס ואת כנראה צודקת. "זה שלי" הופך להיות "זה שלנו".
וכשחברה הגישה לך אוזניה בידיים חוששות ואמרה
-תשמעי את זה.
ומייד הוסיפה
-אבל אם את לא אוהבת אל תצחקי עליי.
האזנת ברוב קשב, וכשלפסנתר הראשוני התווספו קולות השירה ההססניים אך הצלולים, עם הליפסוס שמוסיף בדיוק את מעט החספוס הנחוץ התפרש לך חיוך ענק על הפנים.
-אמרתי לך אל תצחקי!!
-אני לא צוחקת, מי אלה?
הפקעה האיומה – ואז… האמן הזה הופך בוקר רווי רעמים אחד לנחלת הכלל.
לפעמים זו המוסיקה שפשוט השתנתה. כבר לא מדובר בשוליים חורקים וניסיוניים, אלא במשהו שכבר מתאים להשמיע בפלייליסט של שעת צהריים פקוקה. 
לא תמיד מהנה להודות בזה, אבל זה קורה, זה נפוץ. הדבר הזה שהיה שלנו הופך לשל כולם, שלהם, אללי -למיינסטרים?!
וכך קרה שהתעקמו אי אלו אפים וגבות עלו והתקוממו, כשהובן  שהאלבום האחרון של הארקטיק מאנקיז אהוב, מושמע, נחרש, מוגש על מגש בכל התדרים, המסיבות והמצעדים (של הקצה וגם של גלגלצ!).
זה לא שהיה מדובר בלהקת שוליים קיקיונית מלכתחילה, אבל עדיין, ההצלחה שלו חצתה ז'אנרים וקהלים כפי שלא קרה להם ברמה הזו עד עכשיו עם האלבומים האחרים בארץ.
התרחשה כאן הפקעה בוטה לרשות הרבים. כשמשהו אהוב הופך למכנה כה משותף, מתעורר החשש שאולי הוא הפך גם לנמוך.  
יחד עם הפחד הזה מגיעות עוד שתי דאגות נלוות: אם את עדיין אוהבת אותם, אולי הטעם שלך כבר לא כל כך מיוחד? ומילא זה, אבל מחלת השמעות היתר נוטה להמאיס גם את הטובים שבשירים. כל עוד חיבת ההמון הייתה בקנה מידה קטן, את שלטת בכמה תשמעי אותם. ועכשיו, עכשיו הם בוקעים מכל פינה. מה יקרה אם בסוף הם יתחילו לעשות לך בחילה?
לפני עשור וחצי ככה, רוב הסיכויים שככה הייתי מגיבה לכמות הפעמים ששומעים את do I wanna know ביום ברדיו.
מיינסטרים חדש מופלא – אבל רגע. חלקים רבים מהשוליים ניידים, גמישים וזזים למרכז ומפנים מקום באוזן הרחבה לניסיונות נועזים יותר. אז מה כבר כל כך מטריד בקצת ארקטיק מאנקיז בשתיים בצהריים? פעם, לפני האינטרנט, פגשת מוזיקה מעולה בין דיווחי תנועה. היה דאוס ופרודיג'י ופאלפ בין ערביים, ומספרים שהרבה לפניכן המצעדים עוטרו בגראנג' ודיסטורשן לצד הפופ והסינטיסייזר.
מה אם כשלהקה אהובה שהז'אנר שלה הוא קצת ימינה או שמאלה או באלכסון ממה שהרגילו את כולם לשמוע נכנסת לפנתאון הפלייליסט, היא לא מעידה על הלהקה, או עלייך, אלא על תנודות חיוביות במצב הרוח המוזיקלי של ההמון?
 לא כל מה שרחוק מהמיינסטרים הוא זהב, ולא כל מה שפופולארי צריך להיות מתויג כפח זבל מעכשיו. 
כשהשלנו הופך לשלהם, זה מעט מערער כי זו תזכורת לטשטוש ההולך והמתרחב בין המיינסטרים לשוליים. אבל אם מרפים לרגע מהחשש של אובדן הייחוד אפשר להודות שבסך הכול יש משהו מהנה מאוד בכך שאפשר לשמוע שיר כתוב ומולחן לעילא גם במצעד השבועי, גם במסיבת אינדי, גם במסיבת מטאל וגם ביום שישי אחד בצהריים כשבדרך לקניות הוא בוקע ממערכת של מכונית חולפת. פשוט ככה.
המקום של הארקטיק מאנקיז בשוליים (אם הוא אי פעם היה שם בכלל) אכן התפנה, אבל זה לא אומר שהם לא מפסיקים להשפיע מהמיינסטרים פנימה, והחוצה, משאירים שובל של התנסויות עבר לאמן הבא, ואותך רוקדת כאילו שאף אחד לא רואה אותך על המדרכה.