ארצ'ר וליג'ן: דקונסטרוקציה פרועה

אם יש משהו שאפשר להצביע עליו כעל מכנה משותף בין יצירות טובות במיוחד ליצירות גרועות במיוחד הוא השאלה "איך נתנו לזה לקרות?" כשהסדרה או הסרט חסרים כל בסיס נרטיבי קשה להבין איך מישהו הסכים לתת למשהו כזה לעלות לאוויר בלי עוד סבב עריכת תסריט. כשמה שמוצג בפנינו מוצלח בצורה חדשה, מרעננת, עולה תחושה דומה. הסדרות וחלק מהסרטים הטובים ביותר על המסך כרגע מעוררים תחושה של טיסה מתחת לרדאר המיינסטרים והמסחריות. כאילו מישהו יודע שמדובר בילדים מופרעים במיוחד שהולכים לשבור את חדר המשחקים שלהם, אבל הוא החליט לעצום עין ולהתעלם מהרעש, מתוך ידיעה שבתוך כל הכאוס הזה הוא יקבל מגדל קוביות ממש יפה, שמורכב מכל הצעצועים השבורים של האחרים.

תישארו איתי ועם המטאפורה הזו רגע. גם בארצ'ר של אדם ריד שנכנסה הרגע לעונה ה-8 וגם בליג'ן החדשה של נוח האולי (העיבוד הטלוויזיוני המצליח ל"פארגו") יש אלמנטים של עירוב ז'אנרים, ושל התפרעות כוללת. שתיהן גם נשמעות סתמיות אם מנסים לתאר אותן בצורה תמציתית, כי הפרמיס שלהן הוא רק בסיס לשעשוע עם המדיום ולמשחק עם רפרנסים לתרבות פופולרית בארצ'ר, ולמשחקי סגנון בליג'ן. שתיהן משודרות במקור ב-FX (וארצ'ר עברה לאחרונה ל-FXX, כלומר נשארה במשפחה הגדולה של פוקס) ואולי זה לא מקרי. לא חסרות דוגמאות לטלוויזיה פרועה ברשת הזו, אבל אני רוצה להתמקד בשתי אלו ספציפית כי הן מפליאות לבצע פירוק של מוסכמות נרטיביות וז'אנריות כמו שאנחנו מכירים אותן. אצל ארצ'ר חיכינו לעונה החדשה לאחר שהוכרזה מעין ספירה לאחור. ריד הודיע שהוא מתכנן שהסדרה תסתיים תוך שלוש עונות (כלומר, בתום העונה ה-10) ושבכל עונה היא תחליף ז'אנר.

הסדרה למי שלא עשה לה בינג' עדיין (ואני מבינה אתכם, גיליתי אותה במקרה דרך זוג חברים טובים לפני כשנתיים ומאז אני מאוהבת) כבר השתעשעה עם שינויים דומים בעבר, אם כי הם היו מעט יותר מינוריים. מדובר בסדרת אנימציה עם אותן דמויות של סוכנים חשאיים לאורך העונות, עד שבעונה אחת הם הפכו להיות סוחרי סמים – כי החבורה העליזה ומנבלת הפה עושה מה שצריך כדי לשרוד.העונה החדשה מביאה, כמובטח, שינוי מהותי יותר עד כמה שניתן לדגום מהפרק הראשון שלה. היא מכונה ארצ'ר דרימלנד, כי היא מתרחשת כולה בתוך הראש של ארצ'ר (ה. ג'ון בנימין).

אני לא רוצה להוסיף יותר מדי מעבר כי כבר בתחילת הפרק יש טוויסט מתחכם בעלילה ששובר את המתח שבו נגמרה העונה הקודמת, אבל כן אפשר לספר שהסדרה הפכה לסדרת בלשים – נואר מצוירת. הדמויות שנונות כתמיד, חילופי הדברים ביניהן שומרים על תמהיל מבריק של חידודי לשון, רפרורים לתרבות פופולארית וגסויות, אבל הז'אנר זז למקום אחר. אם עד עכשיו ארצ'ר הייתה סדרה שעושה צחוק מסרטי ג'יימס בונד ומהז'אנר בכלל, העונה היא משתעשעת ועושה דקונסטרוקציה פעמיים: פעם אחת לז'אנר הסרט האפל, ופעם נוספת לדמויות שלה עצמה. אנחנו כבר מכירים אותן, הן כמעט ארכיטיפים עבורנו, וכעת הן מתפרקות ונבנות לנגד עינינו מחדש בתור דמויות שונות אבל דומות, בתוך זמן ומקום אחרים, בשינויי תפקיד קלים פי מוחו הקודח של ארצ'ר הדמות, וריד היוצר.

חבל לעשות ג'ינקס ולהרים את הציפיות כל כך גבוה אחרי פרק אחד בלבד, אבל בו זמנית קשה מאוד להתאפק. יש הרבה סדרות שמנסות להמציא את עצמן מחדש, אבל אצל ארצ'ר לוקחים את העניין הזה, באופן כל כך הולם לסדרה, בצורה מילולית. זה שינוי קיצוני יותר ממה שקרה לסדרה בעונות קודמות, והתוצאה מהטעימה שקיבלנו היא טיזר מלהיב לעונה החדשה, וכזה שגורם להתפעלות מכך שנראה שריד פשוט משחק עם הכלים הטלוויזיוניים והקולנועיים שברשותו, ומקבל אישור לעשות מה שהוא רוצה יחד עם הצוות שלו – כי הם עושים את זה כל כך טוב, גם אחרי 7 עונות.

בליג'ן של האולי הפירוק הוא של הציפיות שלנו כצופים, תוך כדי טיפול אחר ממה שהתרגלנו לראות לסדרות גיבורי על. נכון, ההבנה שאפשר לייצר טונים מאוד שונים כשמטפלים בעיבודים טלוויזיוניים לקומיקס כבר הגיעה בשעה טובה למיינסטרים. החל מסדרות מצוירות מבדרות וקלילות (למרות שהיי, גם לגרסה הנוכחית של צבי הנינג'ה יש צדדים אפלים) ועד לחבורת הדפנדרס של נטפליקס – דרדוויל, ג'סיקה ג'ונס, לוק קייג' ואיירון פיסט (המושמץ, קצת שלא בצדק לדעתי, אבל זה סיפור לפוסט אחר) יש אינספור גוונים של רצינות לעומת הומור, של אקשן עם דם או בלי דם. אבל עם כל הגיוון המבורך, עוד לא ראינו משהו כמו ליג'ן.

הסתייגות/התנצלות קלה – עוד לא סיימתי לראות את העונה, חסרים לי שני פרקים לשם כך. אז אם היא נגמרת בקול ענות חלושה והורסת את כל מה שבנתה עד כה – סליחה! אני מקווה מאוד שלא, עם זאת, כי עד כה, למרות ההתעקשות לתת יותר שאלות מתשובות (ואולי בגלל ההחלטה הזו?) היא הצליחה לא להיות מאכזבת.

בהתחלה נראה היה שלא יהיה מנוס אלא להתאכזב, כי פרק הפתיחה שלה היה כל כך חזק וכל כך מרענן בחידתיות ובאסתטיקה שלו. לא האמנתי שיש לאן להמשיך מכאן בלי לתת תשובות והסברים ארוכים לכל השאלות שהוא העלה, ושיהיה קשה מאוד להמשיך בסגנון של כתב חידה בלי להיות מבלבלים ומתישים מאוד. ליג'ן היא מעין טווין פיקס פוגשת סרטי בילוש וקונספירציה מהסבנטיז עם תיבול של אקסמן. במרכזה נמצא דיוויד (דן סטיבנס), בחור שבתחילת הסדרה מתואר לנו כמי שמאובחן עם סכיזופרניה ומטופל בגללה במוסד סגור וצבעוני מאוד. הוא נראה כמו ספא בסבנטיז, ובכלל הסדרה משתמשת בפס קול ובצבעים צעקניים מאוד אך גם מוקפדים, כך שכל פריים בה נראה מתוכנן היטב כדי להעביר לנו אווירה ולא רק עלילה.

דיוויד מבוסס על דמות קומיקס שמוכרת למי שבקיא בנבכי האקסמן, אך במובן מסוים אפילו לומר מי הדמות הזו הוא סוג של ספוילר. מה גם, שבנקודה הזו אנחנו עדיין לא יודעים עד כמה העיבוד הטלוויזיוני מתכנן להיות נאמן למקור ואילו שינויים הוא עורך. במהלך הפרק הראשון שלה ליג'ן הצליחה לבלבל, לרתק ולגרום לנו לפקפק בכל מה שמוצג לנו על המסך. כשהמספר שלך בלתי מהימן, הכל כולל הכל יכול להתהפך ברגע. מי שצופה ב"מר רובוט" יודע על מה אני מדברת, רק שלעומת מה שנראה כמו מהלך מתאמץ שלפעמים כל מטרתו היא לתעתע, הבלבול בליג'ן מרגיש קשור באמת לדמות הראשית, ולא להתחכמות מנייריסטית של התסריט. אנחנו הולכים לאיבוד ביחד עם דיוויד, לא בגללו. כל העניין הזה של האם מה שהוא רואה אמיתי או לא, איפה הוא נמצא באמת ומה תיאוריית קונספירציה ומה אמיתי נפתר, לכאורה בפרק השני. כצפוי וכפי שניתן היה לחשוש, קיבלנו הסברים עליו ועל סיד בארט (רייצ'ל קלר בשם שהוא מחווה חמודה לחבר ההרכב המקורי של פינק פלויד) ומשהו בחידתיות נרגע. בינתיים.

במאמר מוסגר אפשר לבקר את האופן שבו הסדרה מטפלת בהפרעות נפש ולתהות האם זהו דיון מכבד בנושא, או ניצול נרטיבי ציני כדי לדלג בקלילות לדיבור על כוחות על. כל עניין ה"אתם לא משוגעים, אתם רבי עוצמה ולכן חוששים מכם ורוצים לכלוא אתכם" הוא לא חדש, אבל הדימוי של בית חולים לחולי נפש חוזר בסדרה שוב ושוב והוא מרגיש מאוד כמו כלא. היות ויש בעולם אנשים שאשפוז וטיפול תרופתי באמת עוזרים להם, אני תוהה אם לא הלכו קצת רחוק מדי עם זה.

עם זאת, אי אפשר שלא להתפעל (לפחות בעיניי) מהמהלך הנרטיבי שנעשה בפרק שש. עם כל הפינג פונג של תשובות ושאלות נוספות שעולות בעקבותיהן, משהו בסדרה, ושוב בלי לגלות יותר מדי, סוג של התאפס בבת אחת גם מבחינת קצב, גם מבחינת התרחשות וגם מבחינת הסיפור. אם מה שהגיוני לצפות לו בפרק 6 מתוך 8 פרקים בסך הכול הוא בנייה לקראת שיא וקרשנדו, קיבלנו הפוגה קיצונית.

יש רגעים כאלו בסדרות, בדרך כלל הם מכונים "פילרים" בזלזול כי מדובר בפרק אתנחתא שלא קשור לעלילה המרכזית ולא תורם יותר מדי. אבל הפרק הנ"ל לא מרגיש כמו סתימת חורים בשום צורה. הוא גם ממשיך את הקו המבעית של הסדרה, לוקח עוד צעד קדימה את הדמות של אוברי פלאזה ונותן לה נאמבר שלם של ריקוד בתוך (כנראה) התודעה של דיוויד ובונה את המתח למרות שההתרחשויות בפרק עצמו הן מינוריות ביותר.

אני מדמיינת ישיבת הפקה שבה צריך להגן על מהלך נרטיבי כזה, וזה נשמע לי כמו משהו שהיה מקבל חיצי ביקורת ארסיים במיוחד. למה לעצור את השוונג ולהיתקע, לכאורה, קצת לפני הסוף? ומילא לתת פרק שמספק עצירה ללקיחת אוויר. זה מקובל. אבל לייצר את העצירה הזו בסגנון ובמראה של תחילת העונה? על פניו זה אמור לעצבן ולהרחיק את הצופים. ובכל זאת, הנה זה קרה, והתמורה בינתיים מספקת עד מאוד. ליג'ן ממשיכה למשוך אותנו באף בצורה מתוחכמת, בונה על הקונבנציות שלנו (מה שהדמות אומרת לנו הוא בדרך כלל אמיתי, מה שאנחנו רואים מתרחש באמת, אם זה חלום יש סימן ויזואלי מוסכם כלשהו לשם כך וכו') ואז שוברת אותן ובונה מהן משהו חדש. אני מקווה שיותר סדרות וסרטים יעיזו ללכת לכיוונים האלו, בעיקר כי הם גורמים לתחושה שנותנים לנו איזשהו קרדיט כצופים.

מודעות פרסומת

ביקורת אקס מן: אפוקליפס – הגניחה הגדולה


ברצינות, אפשר להבין למה אפוקליפס של פו דמרון (סליחה, אוסקר אייזק) גונח, נאנח ומלחשש כל כך הרבה? ממש קשה להבין אם הוא על סף אורגזמה כל הזמן, או צרוד בגלל החול בגרון מכל השנים מתחת לפירמידות.

בריאן סינגר ביים את אקס מן: אפוקליפס ואת התסריט כתב סימון קינברג, שאחראים גם לאקס מן העתיד שהיה וטוב שהיה, וגם לחלק מהסרטים בגלגול של תחילת שנות ה-2000. הם לא נותנים לסרטים הטובים לעצור אותם. הם מקיימים, באופן מדכא, את כל מה שהטריילרים הבטיחו: המון רעש וצלצולים, שום קוהרנטיות או היגיון, או ניסיון לשמור על המשכיות (continuity) סבירה.

וזה מוזר, שאין כאן שום כבוד לנרטיב (העקום) שהתחילו לבנות. כי אלו אותם יוצרים, בחלק נרחב מהם. הם אמורים להכיר את החומר, או לזכור אותו ולשער שחלקנו (אהמ, אני) לא נבין למה כולם בשנות ה-80 פתאום ולא בהווה. אולי בגלל שהסרט הקודם עשה כזה ברדק בציר הזמן והיה כל כך קלוש מבחינת עלילה שאי אפשר באמת לזכור מה קרה בו. אבל אוקיי, אנחנו באייטיז עכשיו, ולכן כולם לבושים גרוע, ויש מוזיקה מגניבה.

זה לא הופך לנסבל את העובדה שכולם מדברים בסיסמאות, כשחלק מהן שמענו בסרטים קודמים (או בטריילר). יש דברים שאמורים להיות מפתיעים (אבל ראינו אותם כבר, בטריילר) והנבל שאמור להיות מטיל אימה, עתיק כמו האמונות ביום הדין, נשמע כאילו הוא סובל משקדים מוגלתיים, וצועק שטויות (ששמענו בטריילר).

אם היה צריך לתאר את אקס מן: אפוקליפס במילה אחת היא הייתה: נפוח.
הוא כל כך נפוח שהוא משער שאנחנו זוכרים דברים קריטיים לעלילה, לא סרט אחד אחורה, אלא שני סרטים וחמש שנים בעבר. נניח פרט קטן ושולי כמו מי זה הבחור שאומר שהוא אח של סקוט, שיורה גם הוא משהו אדום מהגוף שלו. אה, הוא היה באקס מן פירסט קלאס? וואלה, פשוט נתתם כל כך הרבה מקום ואופי לכל הדמויות שהצגתם שם. אה, זה לא הייתם אתם? זה היה מתיו ווהן? טוב. כי מתיו ווהן הלך ועשה את קינגסמן מאז. ואתם? אתם מצפים שאתנחם במוירה.

רגע, מי זו מוירה ולמה אקסבייר ממלמל כמו תיכוניסט מחוצ'קן כשהוא שומע את השם שלה? אה, גם היא הייתה באקס מן פירסט קלאס. והיא לא זוכרת את אקסבייר כי… הוא עשה מה?! יכול להיות שהוא מחק גם לי את הזיכרון כי פשוט לא הצלחתי לזכור שזה מה שקרה איתה ואיתו.

ברמה הקצת יותר מרגיזה מצופה מאיתנו לזכור שמיסטיק יותר מבוגרת מג'ין ומסקוט כאן, ולשכוח שג'ין אמורה לחוות את כל עניין הפניקס רק בשלב הרבה יותר מאוחר בחיים שלה (לפחות לפי הסרטים), או שמי שהיה טינאייג'ר בשואה, כמו מגנטו, לא אמור להיראות בן 40 בקושי באייטיז.

והוא הכי נפוח כי אנחנו יודעים שסינגר ביים את "החשוד המיידי". וזה היה סרט טוב, כזה שעד היום מדברים עליו ומפחדים לגלות את הסוף אם בטעות עוד לא ראיתם. אז מאיפה, בשם קייזר סוזה, החוצפה לעשות משהו כל כך שבור מבחינת נרטיב, שאין בו שום כבוד לסרטים שקדמו לו, או לצופים?

מאיפה היהירות להניח שאם נשים על הקול של אוסקר אייזק פילטר טיפשי שהופך אותו ללחשן וצרחן לסירוגין, וקצת גומי כחול על הפרצוף, הוא באמת יהיה מפחיד? ומה זו הרכבת הרים התקופתית הזו בתחילת הסרט? תלת ממד כבר מזמן עובד בעיקר לטובת מיגרנות, היינו מסתדרים בלי זה ועם טיפה יותר עריכת תסריט, או הגהה, או מישהו שישאל איפה אלוהים היה בשואה… אה, רגע.
יכול להיות שיהיו קצת ספוילרים, אז אני אתאוורר עם הדבר הטוב (הכמעט) יחיד שיצא מהסרט הזה:


אני מבטיחה לציין גם את שלושת הדברים הטובים שיש בסרט. בי נשבעתי.
הנה הספוילר המדובר: כמה מוטנטים הולכים אחרי אפוקליפס. הוא מבטיח להם להרוס, ואז לבנות את העולם מחדש עם המוטנטים שישרדו את השואה המתכתית/תודעתית שהוא מתכנן. נניח שזה לא מופרך שכמה מוטנטים שפויים לגמרי (טוב, חוץ ממגנטו) מוכנים ללכת על התוכנית הרצחנית הזו רק כי הפכו אותם למגניבים יותר, וכי כשאפוקליפס מלחשש הוא גם נושף להם בצורה נעימה באוזן.

בפועל, התוכנית מובילה לכך שהם רוצחים המון אנשים וזורעים המון הרס. מגנטו במיוחד, אבל גם האחרים לא נשארים חייבים. אז איך, בשם הפניקס, פשוט סולחים להם על זה ברגע שהם מבינים שללכת אחרי מוטאנט עתיק שחושב שהוא אלוהים זה בעצם רעיון דפוק? בן רגע מוותרים על מינימום של לקיחת אחריות ונותנים להם פשוט להצטרף לבית הספר.

בטמן, סופרמן והאוונג'רז מעלים לדיון שאלות של פיקוח וכוח בסרטים החדשים (לא בצורה מאוד עמוקה אולי, אבל זה שם), ועובדים על לפחות שתי סדרות טלוויזיה שעוסקות באנשים שמנקים את הבלגן שגיבורי העל גורמים. זה מאוד יהיר וטיפשי שהעניין הזה עובר בלי שום חרטה. כולה כמה גשרים הרוסים, בניינים ואולי ערים שנחרבו. בקטנה. בואו לבית הספר, נעיף קרשים באוויר, נחרטט.

וכשג'ין נאלצת להשתמש בכל הכוח שלה, להיות הפניקס למעשה, ורגע אחרי הדבר הכביר הזה שהיא עושה, במקום להיות מבועתת (כי אנחנו יודעים מה יקרה לה בתור הפניקס עוד כמה שנים) היא רגועה ומרוצה לגמרי. שום פחד מכך שהכוח הענק השתחרר ממנה עכשיו, שום דיבור על הפחדים שלה עליהם היא קדחה כל הסרט. אחלה. הגיוני.

קטן אבל בלתי נסלח: צ'רלס מגלה למוירה שהוא מחק לה את הזיכרונות משניהם, לפני שנים. אהבה או לפחות מתח מיני, אירוע ביטחוני בקנה מידה פסיכי – פוף. והיא בתגובה לגילוי המרעיש הזה, כשאנחנו יודעים שהנישואים שלה לא צלחו (מעניין למה, כולנו ראינו "שמש נצחית בראש צלול") – דומעת בחינניות. היא הייתה אמורה להוריד לו סטירה. את הסטירה של החיים שלו. אבל לא. זה בסדר. זה היה לטובתה.

אה, וגם זה קרה:
-בני, (חרחור, גרגור), אני האל שלך. אני אוהב אותך, ואתה טוב עם מתכות.
-איפה היית בשואה?
-ישנתי.
-בחייך.
-הממ. (לחשוש, כחכוח) המופתי אשם, בני.
-אה, אז בוא נהרוס מלא דברים.

אז מה בכל זאת היה טוב?


העובדה הלא מתוכננת שאפוקליפס נראה ונשמע כמו נבל בסרט פורנו.

קוויקסילבר. למרות שסצנת הדגל שלו כאן דומה להחריד לסרט הקודם וארוכה להפליא, לפחות יש לו חוש הומור, והוא היה נוגע ללב בכמה רגעים. אולי זה כי הוא מהדמויות היחידות שפועלות כמו דמות ולא כמו פוסטר.

הפלרטוט המקריפ של אקסבייר: עוד רגע נדיר של אמינות. צ'רלס מתגעגע למוירה, ומודה שהוא התנהג כמו סטוקר וחיפש אותה בעזרת הכוחות שלו פעם או פעמיים. כשהוא מתבלבל ומקשקש שטויות פרוידיאניות לפני ובמהלך הפגישה זה טיפשי, אבל כה משכנע שזה מצחיק.

לקינוח: אקס מן אפוקליפס נורא מספיק כדי להפוך להיות קאמפי וזה הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו. זה, ושהוא עושה חשק לראות את הסדרה המצוירת ולחכות לסיניסטר. הוא באמת מפחיד.