המסיבה שהעיפה אותי

כשניסיתי לקרוא בפעם הראשונה את "מרד הנפילים" של איין ראנד מצאתי בין העמודים הראשונים כמה פסקאות שהפליאו אותי. הן תיארו בחור אחד, מוצלח למדיי במונחים של ראנד, שלמרות מה שהשיג הסתובב בעולם עם תחושת בדידות גדולה, ניכור תמידי על כך שאיש לא ממש מבין אותו.

הוא ייצר סוג מיוחד של מתכת קלה ועמידה, ומפס הייצור הראשון דאג שיכינו צמיד לאשתו. רק שברגע שהצמיד היה ביד שלו הוא הפנים את העובדה שהוא לא באמת יצליח לחלוק איתה את מה שהוא מרגיש. התהום הרגשית והרעיונית שפעורה ביניהם כל כך גדולה שהיה לו ברור עכשיו שהיא לא רק שלא תעריך את המחווה, היא עוד עלולה לחוות אותה כמקטינה ומזלזלת.

הייתי בת 12 לערך, עדיין עיוורת למסרים הפחות נעימים בפרוזה של ראנד. ולמען הכנות, הנחתי את הספר בצד הרבה לפני שהגעתי למניפסטים הארוכים על עשיית כסף ועל עשירי ותעשייני העולם התאחדו, ותדרכו על העניים בדרך כי הם גם ככה לא מבינים מהחיים שלהם.

כן הזדהיתי באופן מדויק לרמה שקצת הבהילה אותי עם התחושה שתוארה בין הדפים כל כך במדויק. התפעלתי מהאופן שבו טקסט מבוגר הרבה יותר ממני תיאר במילים בדיוק את מה שהרגשתי, מבלי שאני עצמי ידעתי לשים על זה את האצבע עד אותו רגע.

מאז, בכל פעם שנתקלתי בטקסטים (גם במדיה אחרות כמו קולנוע ומוזיקה כמובן) שהדהדו כך דברים שגם אני עברתי או חשתי – התמלאתי תמיד בהתפעלות, ובקצת קנאה. סוג של "וואו נכון כן זה ככה גם אצלי! למה אני לא כתבתי את זה".

אם לשים רגע את קנאת הסופרים שלי בצד, היכולת לשקף למישהו בדיוק את מה שהוא צריך (ומרגיש) עוד לפני שהוא עצמו יודע לתאר במילים את הצורך הזה, נוכחת מאוד בעולם של חווית משתמש ושירות בכלל. מעצבים וחברים מחפשים תמיד את המג'יק מומנט החמקמק, זה שהופך אפליקציות טובות לאפליקציות מדהימות. חבר סיפר לי לא מזמן על ספקית אינטרנט שיודעת לאתר כשיש בעיה ברשת, מעדכנת אותך ומטפלת בבעיה לפני שתגיע למצב שאתה זה שמודיע לה על התקלה. אז כאלו רגעים.

ומה הם קשורים לריקודים ומסיבות?

או.

אז ככה:

לפני שלושה חודשים ליין הקאנט נסגר אחרי כעשור של מסיבות אינדי וכו'. זה היה מבאס גם כי צברתי (צברנו) מלא זכרונות נהדרים במסיבות האלו וגם כי הייתה לי לפחות תחושה שלא יהיה תחליף שינסה למלא את הספוט הספציפי הזה. וזה היה עוד ספוט שכשהכרתי אותו לראשונה, הוא עשה לי את מה שהקריאה הראשונית ההיא עשתה לי. הרגשתי בבית בתוך ים מוזיקה, כזו שהכרתי וכזו שעוד לא הכרתי.

את דה גוסיפ והקלקסונס שמעתי בפעמים הראשונות בקאנט. מהדרזדן דולז שכבר ממש אהבתי התלהבתי כששמעתי בקאנט. כבר כתבתי כאן על הפעם הראשונה שבה הגעתי למועדון "אלטרנטיבי". ההבנה הזו שככה מסיבה יכולה להישמע ולהיראות, שאפשר (לכל מי ששאל אותי אז, כן! אפשר!) לרקוד, ממש להזיז את כל הגוף, עם שירים של הליברטינז וביוניק ג'ייב. להרגיש בבית עם זרים בעלי אינטרס משותף, שבהמשך חלקם הפכו להיות חברים וחברות של ממש, עד היום.

זה היה המג'יק מומנט שלי בכל מה שקשור למועדונים. מאז, תחושה כזו קרתה לי שוב בפסטיבל פרימוורה, אבל הוא מתרחש פעם בשנה, לא כל סופ"ש שני.

הפרישה של הקאנט חידדה לי את התחושה שהמקומות שבהם ארגיש כאילו שאני רוקדת אצלי בסלון רק ילכו ויתמעטו. או שאני פשוט לא יודעת איפה יש עוד מסיבות שמשמיעים בהן את התמהיל הזה, או שפשוט אין יותר כאלה, למעט ביגמאות' החמודים.

לא הספקתי למחות את האייליינר ולהתעשת (איזה אייליינר בקושי עיפרון אני יודעת למרוח לתוך העין) – וכבר קמו שני יורשים פוטנציאליים.

יורשים.

ברבים.

שני ליינים חדשים, שניהם לא במפתיע בחרו לעשות את המסיבה הראשונה שלהם במרתף של לבונטין 7, שמזוהה עם הקאנט במיוחד.
האינדי דיסקו השיקו את עצמם במסיבה מהנה מאוד. אני לא יכולה לחוות דעה מלאה כי הגעתי מאוחר, אבל בגדול התחושה הייתה מוכרת ונעימה עם הרבה שירים שהתרגלתי לשמוע בחלל הזה שעשו לי שמח, וגם כמה הברקות פחות שגרתיות כמו אחד השירים היותר רקידים ואהובים עליי של פאלפ, שכמעט ולא מושמע במסיבות בדרך כלל.

התקלוט הבא שלהם יהיה יחד עם ביגמאות', במסיבה שכל כולה הילולת מוריסי לקראת ההופעות שלו כאן.

גם לאינהיילר הגעתי קצת יותר מאוחר ממה שרציתי (הערכת זמן היא השטן) אבל בואו נגיד את זה ככה: אני והבנזוג לא הפסקנו לקפץ במשך כארבע שעות, והסיבה היחידה שהלכנו הביתה בסביבות 4:30 היא כי היו לנו תוכניות של אנשים מבוגרים בבוקר למחרת. הגעתי למסיבה עם קצת חשש, כי בכנות, הבטיחו לי בעמוד שלהם הרים וגבעות הרמוניות. כתבו שאני אשזם בטירוף, ושיהיה דגש על מוזיקה חדשה.

מה אני אגיד.

בין השירים שלא הכרתי היה השיר הזה:


שיצא לפני שלושה חודשים.

זה:


שיצא לפני כחודש ואני אפסיק לציין מועדים מעכשיו…

וגם זה:


סינגל מהאלבום החדש של שירלי מנסון וחבורתה:

החדש של ביפי קלארו (הוא בועט, אל תשפטו אותי!)

הלכנו לקנות את האלבום אחר כך, ולא מצאנו אותו כי הוא עוד לא יצא.

וגם פלד קיבל ייצוג ותפס לי את כל השרירים למחרת:


בין אלו היו המון דברים שאני אוהבת ולא יצא לי כמעט לרקוד במסיבות כמו שיר הנושא של פואלז, טווין שאדו, האנטינג פור וויטצ'ס של בלוק פארטי שהזכיר לי נשכחות, קצת אדיטורס ואינטרפול כדי להירגע ואני יכולה להמשיך אבל די עם הניים דרופינג.

רשימת המכולת הזו מספיקה בשביל להבהיר שנהניתי מאוד. הדבר שגרם לי ליהנות בטירוף ולחכות למסיבה הבאה הוא שהרגשתי שאינהיילר גם אוהבים, באמת, את המוזיקה שהם מנגנים, וגם יודעים איך לנגן אותה. התקלוט לא היה מורכב רק ממעברים חלקים בין השירים, אלא מקרוסים על גבול המאש אפ מדי פעם, באופן שהרגיש כל כך נכון ולא פגם באף שיר אלא רק הרים. המקצועיות הזו נראתה כאילו היא באה להם בכזו קלות, שזה הרגיש טבעי, והנה זה: הרגע הקטן שבו עובר לי בראש – זה בדיוק מה שהייתי צריכה. לדעת שמסיבות יכולות להישמע ככה. שאני עדיין יכולה לקפוץ באוויר ולהיות סבבה עם היפהופ שעובר לגראנג' שעובר לאינדי ולעוף.

וגילוי נאות – לא הכרתי את הנפשות הפועלות באינהיילר לפני המסיבה, ואת הפוסט החלטתי לכתוב איפשהו בצעדי הריקוד בין הארקטיק מאנקיז לוולף מאדר. אני כן מכירה אחת מהן עכשיו, פשוט כי טרחתי לומר לו כמה נהניתי. ורגע לפני המסיבה השנייה של הליין הסופ"ש, אני שוב עם חששות קלים, כי הפעם אני כבר מגיעה (מוקדם!) עם ציפיות בשמיים.

מודעות פרסומת

אני זקנה מדי בשביל זה: אין מה לעשות איתי אני רק רוצה לרקוד (במסיבות מטאל!)


אוקיי לא רק מטאל. גם אינדי (השם הגנרי שניתן למוזיקה שהיא פופ או רוק או קצת אלקטרוני, אבל לא משמיעים אותה בגלגלצ), גם גותי לייט ודארק (והאפי) אייטיז. אני עדיין רוצה לרקוד כמו פעם, כשהייתי יוצאת לפחות פעמיים בשבוע בין ז'אנרים ונהנית מכל רגע ומהוודקה רדבול שיכולתי לקנות בקיוסק בחוץ בזול, כי עוד הרשו למכור אלכוהול בחוץ בזול אחרי 23:00.

לפני קצת יותר מעשור הייתי בת קצת פחות מ-20. זו הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי למסיבות בתל אביב, והפעם הראשונה שנכנסתי, במקרה, לאזימוט. מזל שלא הכניסו אותנו לגת רימון באותו ערב.

הסיבה הייתה: "הבנות יכולות להיכנס, אבל מהבחור אני רוצה תעודת זהות". לא הפקרנו את הבחור, שלמעשה הכיר לנו את כל מה שהיה קול אז, והוא הציע שנלך למועדון האחד שבו בטוח לא תהיה בעיה להיכנס.

נכנסתי. חלל חשוך, כרטיסיית שתייה על הבר. שמעתי בפעם הראשונה את bizarre love triangle בביצוע האמיתי שלו, זה של ניו אורדר ולא של זמרת מאנפפת. שמעתי בפעם הראשונה את זה:


קלטתי שמנגנים דפש מוד ולינקין פארק, וכשהליין עבר מקום גיליתי שיש רחבה שבה מנגנים בל וסבסטיאן. במועדון. ואנשים רוקדים. הם רוקדים!

לא רציתי ללכת יותר לשום מסיבה רגילה. רציתי רק לאזימוט שהפך ללילינבלום 25, הגיח לזמיר, דילג לקרים ולמימד וחוזר חלילה, והמשכתי גם למוסד. כל סופ"ש.

עם הזמן היה לי את המקום שלי בכל רחבה כזו. הנקודה בחלל, בדרך כלל מול/ליד איזה רמקול ומאוורר, שבה הרגשתי הכי בבית. למדתי לזהות באילו שירים הצפיפות הופכת לקצת פוגו והתחמקתי. חוסר הקואורדינציה שהייתי בטוחה שיש לי הפך ללא רלוונטי כשיכולתי כמעט לעוף באוויר כשמשהו כזה התנגן:


ואם ניגנו אחריו את זה:

וזה מה שקרה בדרך כלל… ידעתי שאני אצטרך לעצור שנייה אחר כך להסדיר נשימה.

למזלי החברות והחברים שלי התלהבו כמוני, ומהצבא ועד כמה שנים אחר כך כשהן התקדמו לאלקטרופאניקה, התייצבנו שם כל יום שישי. התייצבנו גם בפריק לשמוע בריטפופ כל יום שני, ואני התחלתי להגיח ל-1984 בברזילי (הישן, החדש) כל יום רביעי.

כל הטוב הזה היה אפשרי מבחינתי בזמנו מכמה סיבות:

חברים שלי הלוו לי כסף כשהייתי חיילת ענייה

האלכוהול היה זול

אחרי הצבא עבדתי במשמרות

הייתי בת 20 וכלום

המוזיקה במסיבות חידשה לי וריגשה אותי

חידשה לי:


ריגשה אותי:

באתי בגלל המוזיקה, התחברתי גם לבחורים שהיא הביאה

נהניתי מדרמות זולות בייצור עצמי

הייתי בת 20 וכלום

הייתי בת 20 וכלום

הייתי בת 20 וכלום

אני בת 30 ומשהו עכשיו.

אז מה אני רוצה?

לרקוד. עדיין.

אני אסביר:

אי שם בדרך חזרה כשבטח התנגן באוטו שיר של הוט הוט היט אמרתי לחברה שלי שאני קצת מבואסת על כל זה.


למה?

כי כמה שאני נהנית עכשיו, לכי תדעי כמה שנים לגיטימיות עוד יהיו לי בשביל זה.

הסתכלתי בהערכה על בני 26 שעדיין הלכו לאותם ליינים, ותיקי השבט המכובדים. הם נראו לי גדולים ואחראיים ועם עבודות אמיתיות ומחויבות ובכל זאת הרשו לעצמם להגיע למסיבות ולהתפרק.

הרגשתי מחנק קבוע וקטן באחורי הראש שלי שאני על זמן שאול. עוד מעט המוזיקה תפסיק להזיז לי כמו שהיא מזיזה, אני כבר לא אוריד בכיף שלי וודקה תפוזים כדי לשטוף צ'ייסר טקילה עם ספרייט, ולרקוד מחצות וחצי עד חמש וחצי בבוקר יהיה משהו בלתי נתפס. הרגע שבו אעבור את גבול הטעם הטוב ואראה וארגיש פתטית, לא יאחר לבוא.

ובכן.

הקיבולת בהחלט לא מה שהיא הייתה. אני עדיין נהנית לשתות לפני שאני רוקדת, אבל אני דואגת לשתות המון מים, כי חמרמורת זה פשוט לא סקסי יותר. היי, זה לא היה סקסי גם אז אבל עוד לא הפנמתי את העובדה הזו.

לפעמים המוזיקה לא מזיזה לי כמו שהיא הזיזה. ברוב המקרים זה כי בפעם המי יודעת כמה שבה אני שומעת את רולינג של לימפ ביזקיט אני יודעת שיש עוד המון מוזיקה טובה בחוץ, ומקווה שינגנו יותר ממנה גם כשזה אומר להמר על הטעם של הקהל שלך.
מצד שני, יש כאלו שממשיכים לגרום לי לחשוב שאני יכולה לרקוד עד 5:30:


וכן, הגעתי לנקודה הלא סבירה שבה אני מסתכלת על תמונות שלי מלפני עשור וקצת, וחוץ מתהייה על כמה בחירות איפור מעט, אהמ, מעניינות, אני חושבת: בחייך ילדה, תראי איזו מהממת היית. למה, בשם האלים, אפשרת לעצמך לסבול מדימוי גוף כל כך נמוך?

הגעתי גם לנקודה שחלק גדול ממי שהיו חברים שלי אז, הם עדיין החברים שלי היום. לכולם יש עבודות אמיתיות, לכולם יש חיות, לחלקם יש דירה ולכמה מהם אפילו יש ילדים. ו-וואלה, מדי פעם אנחנו עדיין יושבים לשתות ביחד, עדיין שומעים מוזיקה חדשה ביחד ועדיין יוצאים לרקוד.

אם לא הייתי ממשיכה לעשות את זה גם בליין הנויז שעדיין קורה, כשחשבתי שכולם במועדון יותר צעירים ממני ושזה לא הגיוני שהמוסד חזר לרב ש"ך, לא הייתי פוגשת את בן הזוג שלי. מזל שהסתכלנו אחד על השנייה רגע לפני שניגנו את זה:


זה היה שיר מרענן אז, אני נשבעת.

מוזיקה היא עדיין אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם. אני סופגת אותה הכי טוב דרך הרגליים וכשאפשר לשיר בקולי קולות כשהרמקולים חזקים מספיק.

על התפר שבין נוסטלגיה במסיבות ניינטיז ואייטיז ללהיט החדש הבא, לתרבות הזו מגיע יחס ודיון משלה, ואני הולכת לתת לה אותו.
כי אני הכי מבוגרת מדי בשביל זה.

אבל עדיין לא מסוגלת לשבת בשקט כשמשהו כזה קורה:

המסיבה האחרונה: ביי ביי קאנט


היום בערב נגמר משהו שהתחיל לפני עשר שנים, ומבחינת הרבה מהאנשים שאוהבים לרקוד, התחיל עוד קודם. אני לא הולכת להספיד את הסצנה לגמרי, כי יש עדיין קצת מסיבות בעיר, הבלוק בועט למרות הכול, ליינים של נוסטלגיה לשנות ה-90 (ולאט לאט לשנות ה-00) פורחים ומשתלטים על מיני מועדונים, מי שרוצה להזיז את הרגליים יזיז אותן.

אבל לסצנה האלטרנטיבית, לפחות כך זה מרגיש למי שנהנה ממנה לפני כ-15 שנה ככה, (אלוהים אנחנו זקנים!), היו יותר בתים פעם, או לפחות בתים יותר גדולים. השינוי הגדול מבחינתי היה שהם לא היו מבוססי נוסטלגיה אז, אלא הכילו את השילוב המושלם מבחינת מי שגם אוהב לרקוד, אוהב לפרוק בסופ"ש בין צבא לצבא (ואחר כך בין עבודה מתישה לאוניברסיטה מלחיצה): חדש לגמרי, ואהוב בטירוף.

אני ארחיב: כשנכנסתי בפעם הראשונה למועדון אלטרנטיבי (זה היה האזימוט, כי לא בדקו תעודות זהות בכניסה והיינו בטוחים שיכניסו גם את הבן שהיה איתנו, לא רק את הבנות, בניגוד לגת רימון… הבושה) ההלם התרבותי הלך ככה: האלכוהול היה זול, כלומר, ממש זול, כלומר כרטיסיה של 5 דרינקים בעשרה שקלים, עם צ'ייסרים של טקילה כל כך גרועה שחייבים להוריד אותה עם וודקה תפוזים.

אבל מעבר לזה, היו שם שני דברים: אחד היה שירים שבחיים שלי לא שמעתי שמצאו חן בעיניי כל כך שהלכתי לחפש אותם ברשת ולהאזין לאוסף שחברה הכינה לי במיוחד (רבותיי, לא היה שזאם. לא היה! שבועות חיפשתי את השיר הזה של וולפשיים – the sparrow and the nightingale – חיכיתי שישמיעו אותו שוב במסיבה אחרת והלכתי לשאול את הדיג'יי). השני היה שירים שכל כך אהבתי אבל לא האמנתי שאשמע אותם מעולם במסיבה.

עד שהתחלתי, לגמרי במקרה ובעצם לגמרי במזל, ללכת למסיבות שבהן המוזיקה היא העיקר, חשבתי שלנצח אוכל לרקוד רק לשירי פופ במיקסים אלקטרוניים כאלו ואחרים. זה בסדר, לפעמים זה אפילו כיף ממש (היוש ADD, אתם ממש טובים בזה) – אבל זה כיף אפילו יותר לרקוד לדברים עם דיסטורשן, או לפחות דברים שהטקסטים שלהם אומרים לך משהו, או פשוט ניו אורדר. ניו אורדר!

במסיבות בלילינבלום 25 שמעתי בפעם הראשונה את הליברטינס מצד אחד, ואת דיסטרבד מצד שני. ואחרי כמה שנים, כשהמסיבות האלו דעכו כי המיקום כבר לא היה מה שהוא היה, כי כולם נהיו צעירים ממני במלא שנים, כי לא היה כזה ביקוש למסיבות עם מוזיקה בריטית… הקאנט היה שם.

ליין שקצת קשה להגדיר אותו על פניו, בגדול היה בו הרבה מהכול, מכל מה שכיף לשמוע בבית מצד אחד, וגם כיף לרקוד מצד שני, מכמה עשורים. והשם שלו? זה לא עניין פוגעני, אלא המקום הכי קוויר פריינדלי, או בעצם פריינדלי לכולם, שיש.

ומבחינת המוזיקה, השילוב המדויק המשיך שם. פתאום הגיעו ללימה לימה בשבתות כל הפרצופים המוכרים שהתרגלתי לראות בלילינבלום ובמימד, ובסטודיו 49 לפני שהוא הפך להאנגר לממכר ריהוט.

זה היה בחינם אז, היו ראשים של בובות פרווה תלויים על הקירות, ובערבים הטובים ביותר שלו טל ארגמן, צח זמרוני, נועם כמיאל, אביחי פרטוק ולאחרונה גם אביה פרחי גרמו לי לשיר בקולי קולות, ולשאול את כל מי שלידי "מה זה השיר הזה, מי אלה????" לסירוגין. מדי פעם היה אפשר לראות אותי מקפצת וצוווחת "יו! דרזדן דולז! אני לא מאמינה ששמו דרזדן דולז!"

איזה מזל שבהמשך הם שמו מקרן שדרכו התנוסס שם השיר והאמן, תובנות ושיבושי שמות כאלו ואחרים. הרגע הכי טוב אי פעם של השימוש במסך היה כשנועם רותם התארח לתקלוט, שם שיר של סווייד וכתב שזה שיר של קרח9.

רגע לפני שנפרדים, ואני אשאר לתהות איפה עוד אני יכולה גם לרקוד וגם לדעת את כל המילים לפעמים (חוץ מכמה מסיבות מסיבות אלטרנטיביות, יבורכו, שבינינו, כבר מכוונות לילדים צעירים גם בגיל ולא רק ברוחם) הנה חמישה שירים שהם הכי קאנט מבחינתי. הדיג'ייז הנפרדים עשו רשימה כזו בעצמם, הם מטפטפים אותה כבר כמה שבועות, אני בחרתי את אלו שמזקקים את החוויה עבורי:

Klaxons – Golden Skans


הם היו צעירים, חצופים, בועטים, והמקום שבו יכולתי לשמוע אותם, ולא רק את הסינגל הזה היה בחדר הבריטי בלילינבלום, ובקאנט. וכמה כיף זה היה? כיף כמו לשמוע את כל החברים שלך עושים ביחד "טו לו לו לו לו לו לו לו לו א-הה".

The Gossip: Standing in the Way of Control


הנה הוא, השיר ששאלתי לפחות שלוש פעמים ברצף מסיבה אחרי מסיבה את מי שאתרע מזלו לרקוד לידי "מה זה? מי אלה???? ומה היא אומרת בפזמון?!" אין על שירים שמספקים אפשרות להוציא עצבים ולהיות שמחים בו זמנית. אני יכולה להקדיש עוד המון מילים לבת' דיטו, אבל הפוסט הזה לא ייגמר לעולם.

Bloc Party: Banquet


דרך טובה לזהות מי רוקד בקאנט יותר מחמש שנים: מתנגן שיר של בלוק פארטי. מי שבבת אחת מרחיב את טווח הצעדים שלו ליותר משתי בלטות. זה לרוב משלב קפיצות למעלה ולמטה.

The Futureheads: Hounds of Love


קאבר כל כך טוב לקייט בוש שקל להתבלבל ולהניח שהביצוע הזה הוא המקור. משחק ווקאלי הרמוני ובאותה נשימה מקוטע במקצב ובסגנון, עם גיטרות שנכנסות בדיוק ברגע הנכון. אהוב זו לא מילה.

Pulp: Miss Shapes


פאלפ הן בין הלהקות היחידות הבריטיות מהניינטיז שאהבתי אז ואני עדיין שומעת. קשה לי להאזין לאלבום שלם של סווייד היום, גם פלסיבו פחות ובלר ממש לא. אבל פאלפ? הם עוד איתי, משהו בשילוב בין הסיפורים העצובים על התבגרות מינית והתפכחות ללחנים שלא התיישנו עבורי. והשיר הזה היה אחד משירי המרד התמימים יחסית, שכל כך עובד עליי, עדיין גורם לי להאמין שאני הולכת לבעוט בכל המוסכמות רק בעזרת כוח המחשבה. הוא אפקטיבי במיוחד בחדר חשוך עם החברים הכי טובים שלי לידי.

תודה על כל זה קאנט,
נתראה הלילה בפעם האחרונה.