Review: Fever Ray – To the Moon and Back

Are you ready for this?

After 8 years (8! Years!) She's back. Fever Ray has already released a new song titled "to the moon and back" and an s&m creepy and at the same time compelling video to go along with it. The whole album will be available on streaming services online tonight (Yasssssssssssssss) at midnight, just in time for Halloween. The album's titled "Plunge" and it will be the Knife's Karin Dreijer's second solo project to date. You can find the track listing on Pitchfork, as well as an excerpt of a stream of consciousness by Fever Ray herself.

Here's hoping for a narrative, a concept album even that will greet us tonight, dealing with love, flesh, desire, age, gender, sex, pain and conflicted identities – heavy lyrics all wrapped up in sweet kabuki melodies and twitching tweaking electronic sound.

So, while we wait (what's a few hours compared to eight years, right?) I'd like to take a peek at "to the moon and back" (no connection to the savage garden single. Well, maybe the general topics of them both do have some similarities).

These are the lyrics:

Hey, remember me?
I've been busy working like crazy
I know you like tangerine
And your kiss is sweet and creamy

Oh, can you imagine
A friend sticks for us to bump in
Oh, I'm done looking
Now things can start happening

Hey, remember me?
I've got so much, just come and get me
I play something catchy
You lean forward and kiss me

First I take you then you take me
Breathe some life into a fantasy
Your lips, warm and fuzzy
I want to run my fingers up your pussy

Now, we may take them at face value, and read them as a lusty love song between one person to another woman, preferably as one woman to another if we co it's all there. But we may also read it as a renewal of vows between an artist and her listeners. Her voice tells us, almost apologetically that she's been doing things, creating something new for us all this time, she didn't just disappear. Fever Ray's voice goes on and asks the listeners, repeatedly, if we remember her. And then comes this line, saying "I play something catchy/you lean forward and kiss me". This could be a way to describe the tensed relationship between a singer and her crowd, knowing that if her music will be more mainstream she may be accepted more easily, perhaps.

From there the lyrics continue to describe a mutual inflicted extasy, a very direct talk, that again, represents intimate relations between two individuals and at the same time may represent the intimacy between artist and her crowd. There, in the gap between the music and the listener, a fantasy is allowed to come to  life.

And to top it all we have the way Fever Ray chose to appear in the video, that, along with a few more visual teasers on her YouTube page suggests we're in for a dark delve into the human syche, one that combines the broken and beautiful parts of the soul, all rolled into one.

Well. Is it midnight yet?

מודעות פרסומת

לזמן את הרוע 2: מותר לצפות ליותר מסרטי אימה


אמ;לק: הקפצות יעילות, משחק טוב וצילום משובח לא מספיקים כדי להפוך סרט אימה בינוני לסרט אימה מעולה.

ולאכזבה בהרחבה: ציפיות גבוהות הן השטן, במיוחד כשהן באות בצורת ביקורות מהללות לסרט שמעורר חשש סביר לחלוטין. היו כמה רמיזות שלזמן את הרוע 2 יהיה סרט טוב: ההצלחה של הסרט הקודם, השחקנים שרובם עושים עבודה טובה ומעלה, הקרדנשיאלס של ג'יימס וואן שחתום על "המסור" ועל "הרוע שבפנים" (אגב, וואו, די עם זה כבר – לאף אחד מהסרטים האלו אין את המילה "רוע" בשם שלהם במקור).

לראיון איתו בגיימס ראדאר ניתנה הכותרת "ג'יימס וואן מגדיר מחדש את האימה המודרנית" – בזמן שבראיון עצמו וואן דיבר הרבה על כמה הוא חובב של אימה קלאסית, כצופה וגם בגישה שלו כקולנוען. עוד דובר על תנועת המצלמה הייחודית יחסית לז'אנר בסרט, תחת ידיו של דון בורג'ס. היא אכן אחד הדברים הכי מרשימים בסרט, כשהיא נעה במבט על דרך קירות הבית הרדוף, מנקודת מבט שגורמת לבית בו גרה משפחת הודג'סון להיראות כמו בית בובות שנשלט על ידי כוחות אחרים.

עוד דבר ששמו דגש עליו בראיון הוא שהפעם בחרו לספר את הסיפור לא באחוזה רחבת ידיים בה יש מקום לכל הרוע להיות מזומן. הפעם הוא עושה שמות במבנה הצנוע באופן יחסי שבו מתגוררת אם גרושה יחד עם ארבעת ילדיה. בהתאמה הוא מפואר פחות, גדול פחות, רק שעם כל הכבוד לכך שהוא קטן יותר באופן יחסי – עדיין יש בו כמה מפלסים.

לזמן את הרוע 2 מתיימר להביא את האימה אל היום יום, אל הסלון הביתי, אל חדר השינה ואל המסדרון עמוס צעצועי ילדים. וזה נחמד, זה גם רעיון לא רע, אבל בשום פנים ואופן לא רעיון חדש. זו נקודה חוזרת בסרטי אימה ובכלל – קשה מאוד להמציא את הגלגל היום, וזה בסדר, הבסיס יכול להישאר רוח/שד/משהו עם כוחות שמפר את השלווה ומחרפן אמא/בת/משהו עם ילדים. זה גם בסדר ששוב יש אנשים מן החוץ עם משנה סדורה כלשהי – לענייננו, הזוג וורן, שנחלצים לעזרתם.

אין לי בעיה עקרונית עם תבניות מוכרות, השאלה היא מה עושים עם התבנית הזו, כיצד משחקים ומאתגרים אותה. והתבנית של לזמן את הרוע (שני הסרטים לצורך העניין) היא שטאנץ מוכר בלי שום חידושים למעט ההקפדה על רצינות הסרט בעיני עצמו. לכן כן מקומם אותי כל הרעש סביב הסרט החדש, ההתפעמות כאילו אנחנו חוזים כאן באיזה פלא חדש, בבשורה גדולה לז'אנר. חוסר ההצדקה לכך מודגשת עוד יותר כשיש מסביב כמה סרטים שלוקחים אותו בהליכה מבחינת החדשנות וההתנסות שלהם.

גם ב"It Follows", "The Babadook", "The Witch" ו"Maggie" יש צילומי לונג שוט מרשימים, משחק טוב ואווירה רצינית מאוד. הם גם מנסים באמת לחדש משהו ועל כך עוד יגיע פוסט נפרד בהמשך. ויודעים מה, בהחלט אפשרי שההצלחה הקופתית של לזמן את הרוע הראשון פתחה להם את הדלת. העובדה שאפשר לעשות סרט אימה "רציני" שפונה לקהל הרחב ומתקבל על ידו יפה בעידן שאחרי סרטים מטא-ז'אנריים ומודעים לעצמם כמו "צעקה" או "יעד סופי" (ושניהם נפלאים, כן) היא מבורכת.
אבל זה לא מספיק בשביל להבליג על כך שהסיפור שהסרט מספר (על התסריט אמונים קארי וצ'אד הייז, וואן ודיוויד לסלי ג'ונסון) מפוספס לחלוטין לטעמי.

הוא מנסה לשחק בין היתר על השאלה האם אנחנו מאמינים בשדים ורוחות. הוא מתיימר להיות אדפטציה דרמטית לסיפור אמיתי. המקרה של משפחת הודג'סון (עם פרנסס או'קונר כאם המשפחה, ומדיסון וולף שלא רע בכלל בתור הבת הרדופה ג'נט) התרחש בצורה כזו או אחרת במציאות. מדובר במקרה מתועד מאוד ושנוי במחלוקת באשר לאמינות שלו כמובן (כי אם היו לנו הוכחות קונקרטיות לקיום רוחות ושדים כנראה שהז'אנר והמציאות היו נראים אחרת לגמרי).

הזוג אד ולוריין וורן (בסרט אלו עדיין פטריק ווילסון וורה פרמיגה) פעלו במציאות. היא עדיין חיה ומגיעה לכנסים והכול, אבל הטיעון שמה שאנחנו רואים מבוסס על האמת לא מספיק כדי להרים את הסרט ולהפוך אותו מתרגיל אפקטיבי בהפחדות רגעיות – למעורר אימה באמת.

ההקפצות שלו יעילות, יש בנייה יפה של סגירת שדה הראייה ואז פתיחה שלו מסביב לדמויות, כשאנחנו כל הזמן מחכים שמשהו נורא יצוץ. זה עובד הכי טוב עם מרלין מנסון. כלומר, עם הנזירה המפלצתית שנראית בדיוק כמוהו. ברצינות, כשלוריין שואלת אותה לשמה או מה היא רוצה לא הבנתי איך היא לא פצחה בשירת "we're the nobodies wanna be somebodies!". ולחובבי מלהולנד דרייב, תשמחו לדעת שמדובר בבוני ארונס, שגילמה את ההובו המבעית. אם כבר לפחד, אז בגלל הסצנה הזו:


הנזירה מפחידה כל כך לא רק כי היא מזעזעת בנראות שלה, אלא כי היא נוגעת בנימי נפשה של לוריין. היא נגלית בפניה לא בפעם הראשונה, פותחת בפניה חזיונות אפלים ואיומים כבר שנים, וגורמת לה לחשוש מהשלכות נפשיות ומעשיות שיגיעו אם היא ואד ימשיכו להילחם בכוחות האופל. זה סיפור הרבה יותר מעניין מעוד מקרה של בית רדוף.

וזו הסיבה שהמקרה שבמרכז הסרט לא מצליח לתפוס את תשומת הלב. הוא מרגיש כמו תפאורה משומשת לחרדות ולתשישות של לוריין מהעיסוק שלה ושל בן הזוג שלה. למרות שגם הבת שלהם מתנהל כמו אביזר במה, יש כאן קצה של דיון על מחיר אישי, על סכנה אמיתית שמרחפת מעל ראשיהן של שתי דמויות שאנחנו כבר מכירים ומחבבים. הסרט הזה הוא הרבה יותר עליהם מאשר על משפחת הודג'סון.

זה היה יכול להיות קונספט מרענן, חתרני אפילו, להתנהל במתכוון כשהסיפור על המשפחה הופך לשולי ולרקע למאבק אחר, כזה שנמשך כבר זמן מה בתוך עולמה הפנימי הרוחני של לוריין ומאיים להרוס הכול. כמה הרס היא הייתה עלולה להביא על המשפחה שזקוקה לעזרתה ומה זה היה עושה לה, לו רק היו מפתחים את התסריט עוד לכיוון הזה.

אבל זה לא קורה. גירוש השד נותר אותו מהלך צפוי למרות ניסיונות לייצר כמה טוויסטים. הפתרונות פשוטים, צלבים ואמונה ושות', הסכנה ממנו לא באמת מבעיתה. והזוג וורן, לטעמי, לא באמת מתמודדים עם השד של המשפחה ושלהם כמו שנתנו לנו לצפות שיקרה. העימותים נשארים קלים מדי כל הזמן.

ועוד הערה לסיום –האיש העקום (אותו מגלם חוויאר בוטט, מי שמגלם את רוב המפלצות ארוכות הגפיים ומעוררות הפלצות לאחרונה – ב"Rec", "Mama" ו"The Babadook") הוא עבודת אפקטים כלשהי – CGI, שילוב של מודל פלסטי, לא יודעת מה זה היה, אבל זה היה גרוע ברמה מביכה. בסרט שהכול בו עשוי בצורה כל כך מוקפדת האיש הזה נראה כמו חיקוי גומי מקרטע של הבאבדוק.

הוא מסמל במידה מסוימת את מה שלא טוב בלזמן את הרוע 2. הוא לא מתקרב לחדשנות בז'אנר, אבל גם את הסיפור הקלאסי שהוא מתיימר לספר הוא עושה באופן מרושל, והופך לקראת הסיום שלו לדרמה רומנטית דביקה. למרות צילום נהדר ודמויות שמעוררת הזדהות – מותר לנו לדרוש יותר מהז'אנר. סרטי אימה כבר מקבלים כבוד מזה זמן מה, ובעשור האחרון במיוחד אז אין שום סיבה להסתפק יותר במועט.

השורה התחתונה: מלהולנד דרייב יותר מפחיד.
מי ייהנה: חובבי הקפצות, מעריצי מרלין מנסון ומנמיכי ציפיות.
יעשה לכם חשק לראות את: מגרש השדים ואת ההופעה הזו של בילי קורגן ומרלין מנסון:

אימה בטריילרים ובכלל

יצאו לאחרונה כמה טריילרים והבטחות לסרטים שעושים חשק וקצת צמרמורת, אז למה שארעד בחושך לבד?

לזמן את הרוע 2


ג'יימס וואן ("המסור", "Insidious" "לזמן את הרוע") נשאר לבד בלי השותף לפשע לי ווהאנל ומביים את סרט ההמשך להצלחה הקופתית לבד. פטריק ווילסון ו-וורה פרמינגה חוזרים לגלם את חוקרי ומגרשי השדים אד ולוריין וורן, הפעם בניסיון לסייע לאם חד הורית בלונדון.

מי שראה את לזמן את הרוע הראשון בטח זוכר שלא מדובר ביצירת מופת של אימה. הוא כן סרט טוב, כי הוא מופק, כתוב, מבוים ומשוחק כמו שצריך, הוא פשוט לא מחדש כלום.

ובחיי, גם אם תשלחו אליי את הנזירה שנראית כמו מרלין מנסון מהטריילר לסרט החדש, עדיין לא אצליח להיזכר איך הסרט הקודם נגמר. הוא פשוט היה עד כדי כך סיפור בית רדוף סטנדרטי.

אחד הדברים שמשחקים לטובת סרטי לזמן את הרוע הוא הטיעון שהם מבוססים על מקרים אמיתיים. כמה אמיתיים? הצמד לוריין ואד וורן פעלו במציאות. הוא נפטר מאז, היא עדיין חיה ומבקרת בכנסים. אם תשאלו אותה, היא בטח תעיד שהיא חשה או ראתה את הרוחות בהיותה מדיום, ושלמעט הידוק ודרמטיזציה, הכול אמיתי לגמרי.

אם תשאלו את ערך הוויקיפדיה הקרוב למחשבכם, תראו הרבה טיעונים על ילדות רדופות שהודו בהמשך שהן זייפו את הקולות המשונים שיצאו להן מהגרון, ושרוב הדברים היו בסך הכול מתיחה, אולי כדי למשוך תשומת לב, אולי כי כמה אנשים באמת רצו להאמין.

והטריילר? קצת כמו הסרט הראשון. נראה טוב, אפקטיבי, שום דבר שלא ראינו קודם. האמת, חוץ מדבר אחד. הרגע שבו הילדה הרדופה מתבוננת בבעתה בעשרות הצלבים שתלויים על הקירות מתהפכים בזה אחר זה לסמל את האנטיכרייסט מעלה מחשבה מעוררת פלצות: מי תולה כל כך הרבה צלבים על קירות של חדר מלכתחילה? חוסר טעם משווע.

Lights Out

מי שמכיר את סדרת הטלוויזיה דוקטור הו, עשוי לחשוב שדיוויד אף סנדברג ראה כמה פרקים עם הוויפינג אנג'לז בלופ ואז קיבל את הרעיון ל"Lights Out", סרט אימה קצר שעכשיו הופך לסרט אימה באורך מלא בבימויו.

כמו פסלי המלאכים המקריפים, גם הדמות המסתורית שרודפת אחרי רבקה (תרזה פאלמר, שהספיקה לשחק בהמון סרטים השנה כולל "999", ובכמה סרטים בינוניים ומטה בשנים קודמות כמו "אני מספר 4", "מת עליה" ו"שוליית המכשף") משחקת סוג של מחבואים. אם המלאכים מפסיקים לזוז כשמסתכלים עליהם, ומתקרבים בכל פעם שעוצמים עיניים, או ממצמצים לצורך העניין, כאן הדמות נראית ומתקדמת רק בחושך. באור לא רואים אותה.

לפחות מהטריילר (ואסור לסמוך על טריילרים) זה עובד. הדמות עשויה היטב, יש לנו ילד קטן ששואל שאלות וסיפור מהעבר שקל לנחש ממנו את כל העלילה, אז הבה נקווה שלא באמת גילו לנו הכול הרגע.

ג'יימס וואן מעורב גם כאן, הפעם כמפיק. התסריטאי הוא הייסרר שמצד אחד כתב את "יעד סופי 5" הלא רע בכלל, ומצד שני אחראי על העיבוד החדש ל"הסיוט ברחוב אלם", אז יש כאן סיכוי של 50/50 לתסריט טוב.

Darling

במילה אחת: רתיעה.

כלומר, רתיעה של פולנסקי, הסרט שלו בשחור לבן מ-1965שמצליח בזכות קת'רין דנב ולא רק להיות מהמם אסתטית, מרתק ומבעית לזמנו. רתיעה הכניס אותנו לעולם הפנימי של אישה עם מה שנראה כמו בעיות נפשיות כאלו ואחרות, ודרלינג של הבמאי מיקי קיטינג שגם כתב את התסריט משחק באותו מגרש משחקים.

חוץ מהעובדה שגם הוא מצולם בשחור לבן ומלווה בפס קול מקוטע ומסויט, ממה שאפשר לראות בטריילר הגיבורה שלו (לורן אשלי קארטר) עוברת לגור בבית שהוא ככל הנראה רדוף, מה שלא מוסיף לשלוות הנפש או השפיות שלה. בעריכה קצבית ומהירה (זהירות: אפילפסיה) רומזים על הבאות.

חדר נעול שהיא לא אמורה לדאוג לגביו, תליון עם צלב הפוך, אימאג' חטוף של משהו מדמם באמבטיה, סיפור שנזרק כלאחר יד על סוכנת הבית שהשליכה את עצמה במורד המדרגות הלולייניות, אין כאן שום דבר שלא שמענו וראינו כבר מיליון פעם.

אבל לפי הביקורת של shock till you drop שכבר הכריזו עליו כעל סרט האימה הטוב של 2016 ולא מפסיקים להלל אותו באופן מעט חשוד, השימוש בחומרים הסטנדרטיים הוא בלתי שגרתי. לגבי התוכן והעלילה נצטרך לחכות ולראות, אבל אם המקטעים בטריילר מעידים במשהו על האסתטיקה הכוללת של הסרט, לפחות מהבחינה הוויזואלית, מבע קולנועי וכל זה – הוא מבטיח.

ובכלל, השחקנית הראשית כריזמטית להפליא. אם היא יכולה להחזיק על הכתפיים שלה סרט שלם כמו שנרמז, יהיה שווה לעקוב אחריה. אז יש כאן פוטנציאל, וכל כך הרבה השפעות מקלאסיקות טובות שפשוט חייבים לראות מה יעשו איתן.

סרט אימה של סיינט וינסנט!
עומדת לצאת אנתולוגיית אימה של ארבע יוצרות. באינפלציה המתמידה של במאיות בעולם הקולנוע, זו כבר עובדה משמחת. אחת מהן היא אנני קלארק, כלומר סיינט וינסנט, כלומר אחת הזמרות הכי לוהטות מבחינת כישרון, רלוונטיות וכריזמה בשנים האחרונות.
לא מצאתי עוד פרטים על העלילות עצמן אבל לסרט יקראו "XX", והסלוגן הוא משהו בסגנון "ארבעה סיפורים קטלניים מארבע נשים רצחניות".

לצד קלארק שמביימת את הסגמנט שלה מקבלות קרדיט על בימוי קארין קוסאמה, ג'ניפר צ'יימברס לינץ' (הבת של חבוב תמוה בשם דיוויד לינץ' ובמאית מוערכת בפני עצמה), ג'ובאנקה ווקוביץ, מארי הארון ("פסיכופט אמריקני"!) וסופיה קארילו. מרשימת הקרדיטים הזו אפשר לראות שיש כאן ערבוב של לפחות שני דורות של במאיות, וכולן נושקות לאימה בדרך זו או אחרת.

בונוס: "The Witches"

אלי רות' ביים טריילר אימה למשחק מחשב.

Bandai Namco ו-From Software כנראה רצו טריילר מורבידי ואפלולי לקידום הפרק השלישי במשחק המחשב Dark Souls, באופן הולם לשמו. הם פנו לבמאי האימה, הדוב היהודי, המפיק הזדוני – אילי רות'.

והתוצאה? סרטון אנימציה של כשתי דקות, שמצליח לספר סיפור קצרצר. יש גיבור שבתחכום גורמים לנו להניח שעלינו להזדהות איתו, אבל היחס אליו חייב להשתנות כשהעניינים מסתבכים. ב"מסתבכים" הכוונה לשלוש מכשפות שמזכירות את החברות ממקבת', מסנדמן ומאיפה לא בעצם, בצירוף אימאג'ים גרפיים למדיי.

הוא אפקטיבי ונותן דוגמה יפה איך בונים עולם, דמות ושינוי (גם אם חיצוני לגמרי) בכלום זמן. חבל שאין קרדיטים לאנימטורים, לתסריטאים ולכל שאר הצוות. זו הרבה עבודה!