היי ברטולוצ'י, זו לא אמנות

maria

ברנדו ושניידר ב"טנגו האחרון בפריז". היא בת 19, הוא בן 48, ואף אחד כנראה לא חשב עליה במהלך הסצנה ההיא.

העובדה שסצנת האונס בעזרת חמאה ב"טנגו האחרון בפריז" הייתה תחבולה מניפולטיבית של במאי ושחקן מול שחקנית בת 19 היא לא חדשות. אמנם לא התבצע בה אקט מיני בפועל, אבל ברטלוצ'י וברנדו החליטו להפתיע אותה עם התקיפה המינית בתוך הסצנה, כולל השימוש בחמאה כחומר סיכה. בסרטון מלפני שלוש שנים שפורסם כעת הבמאי מספר איך רצה שתחוש מושפלת, ורצה לחלץ ממריה שניידר תגובה של כעס לא במשחק, לדבריו, הוא רצה שהאישה הצעירה תגיב, לא השחקנית. החדשות היחידות הן שהפעם הבמאי, עטור השבחים, מכה על חטא, בערך.

הוא מצטער על מה שעשה למריה שניידר, ומבין, אולי, למה היא שנאה אותו לאחר מכן. אבל, הוא לא מתחרט. הוא מוסיף משהו ערכי לכאורה על חופש הפעולה הנדרש כדי ליצור אמנות, ופוטר בכך את עצמו מאחריות של ממש.

שניידר כבר לא הייתה בין החיים כדי לשמוע ואולי להגיב על הפסאודו חרטה הזו. היא נפטרה ממחלת הסרטן כשנתיים קודם לכן. בראיון שנערך איתה ב-2007 היא מתארת את הסצנה כטראומטית, כבגידה באמון שלה כאשר ברנדו הבטיח לה שזה רק סרט, אבל הגבול בין הדמות לשחקנית היטשטש וגרם לה לבכות דמעות אמיתיות ולחוש מצוקה אמיתית, בדיוק כמו שהבמאי רצה.

אני לא שחקנית מקצועית, אבל לקחתי חלק בהפקות תיאטרון גם על הבמה וגם כמחזאית לאורך השנים, והמשחק נשאר תמיד קרוב אליי. מתוך ההבנה שלי, בלי להיכנס לשיטות שונות – טוטאליות יותר ופחות, מת'וד אקטינג או לא, מה שברטלוצ'י מתאר הוא לא מקובל לדעתי, ולא צריך להיות מקובל. כן, אפשר לשחק ולביים סצנות קשות ואלימות כולל אונס, כן, מה שעובר על הדמות עשוי לחלחל למה שעובר על השחקנית או השחקן. וכן, שימוש באימפרוביזציה כדי לראות מה קורה בין שתי דמויות הוא לגיטימי לגמרי, זה כלי נהדר לעיבוי וחקר הדמות, אבל כמו בכל סיטואציה רגישה בין אינדיבידואלים, האמת, כמו בכל סיטואציה בכלל – צריכה להיות הקשבה הדדית ורגישות מסוימת. להפתיע שחקנית עם אלתור אלים, להמשיך לצלם כשהשחקנית, ולא רק הדמות שהיא מגלמת, במצוקה – זה לא בימוי מבריק, זו לא טכניקה – זו חציית גבול קשה מאוד. לגרום למישהי או מישהו לסבול, להניח שהכאב שלה אמיתי, להסריט אותו ולהתענג עליו זו לא אמנות, זה סנאף.

אפשר לשאול איך יודעים. הרי כששחקנית נכנסת לדמות, והדמות עוברת התעללות, היא אמורה להגיב, היא אמורה לשחק באופן אמין את הכאב הזה. וכן, משחק טוב אמור להיראות אמיתי, יש כל מיני דרכים בהן שחקנית טובה תשתמש כדי להפגין את הרגש והתגובה הרצויה – היא יכולה להתחבר לזיכרון אמיתי שלה כשחקנית שמתיישב על המקום המדויק שכואב גם לדמות. כשהקסם קורה ממש, לדעתי, את מצליחה להרגיש את עצמך כמו הדמות ממש, גם אם זה טקסט שנאמר בפעם המאה ומשהו, את חיה אותה ונוצר חיבור רגשי כזה, שמאפשר לך לטשטש ולו במעט את הגבול בינך לבינה, אמפתיה ברמה כזו שאת מרגישה ומגישה לקהל/צופים את מה שהיא מרגישה.

אבל, וזה אבל גדול, אמורים לשמור עלייך בתוך המנעד העדין הזה. ההזדהות המוחלטת הזו חייבת להתרחש במרחב בטוח. גם אם את ערומה פיזית ונפשית, ויש סביבך צוות שלם ו/או קהל – את חייבת להגיש מוגנת. זה נכון גם עבור שחקנים גברים, וגם עבור מי שמגלם דמות אלימה, את התוקף. גם הוא צריך להיות מסוגל להבדיל, לדעת שמה שהדמות שלו עושה, היא לא מה שהוא כאדם וכשחקן עושה. גם אם קיימת הזדהות רגשית מוחלטת או גדולה מאוד בתוך הסצנה, חייבת להיות עוד מודעות, כזו שבכל זאת מאפשרת להבדיל. אחרת כל השחקנים היו משתגעים, וכל אלימות שהיינו רואים על במה או מסך הייתה אמיתית ועלולה להיגמר בדם.

לפני כשנה הייתי מחזאית שותפה בהצגה "הדם זוכר" של אירית ראב, שעוסקת בתקיפה מינית. אחת הסצנות הקשות ביותר בהצגה היא אונס שמתרחש על הבמה, שנכתב בעקבות אונס שהבמאית עברה בעצמה ושהיה חשוב לה להעביר באמצעותו מסר, על אף הקושי האדיר שהוא עורר בתהליך היצירה, גם עבורה וגם עבור השחקנים. לא נכחתי במהלך כל החזרות אבל ביקרתי מספר פעמים, ואני רוצה להאמין שגם השחקנית שגילמה את הנאנסת (לינוי אלבכר-דביר), גם מי שגילם את האנס (אלירן מועלם) וגם השחקנים שגילמו בסצנה הזו דמויות שעדות למתרחש אך לא מפסיקות אותו, הצליחו להרגיש ששומרים עליהם בזמן שהם עובדים. אני יודעת שהם עצרו כמה פעמים חזרות כשזה נהיה יותר מדי. אני גם יודעת שבשלב מסוים נהיה ברור מאוד שגם אם מה שאנחנו רואים כצופים הוא גבר, שמגלם ילד, שמושך לאישה, שמגלמת ילדה, בשיער ומפיל אותה על הרצפה, חייבת להיות שליטה שלה כשחקנית בסיטואציה. לכן הבמאית הביאה כוריאוגרף שבנה יחד איתה את הסצנה מבחינת פעולות ותנועות בצורה מדויקת, כך שמה שאנחנו רואים משכנע וקשה מאוד, אבל בפועל, למשל, השחקנית תופסת את השיער שלה כך שהוא לא נמשך באמת בכאב, והיא יודעת לתזמן את הנפילה על הרצפה כך שגם זו תגרום למינימום אימפקט.

היו המון הכנות לקראת הסצנה הזו, עד שיכלו לעלות איתה על במה ולבצע אותה פעם אחר פעם. כדי להיות מסוגלים לעשות את זה נבנו בין כולם יחסי אמון. אי אפשר אחרת. מה שתיארה שניידר הוא לא יחסי אמון. מה שברטולוצ'י מצטער עליו, אבל לא מתחרט הוא לא יחסי אמון. מה שגורם, "בשם האמנות", לשחקן כמו ג'רד לטו להטריד את השחקניות והשחקנים איתו על הסט כי הוא "נכנס לדמות" של הג'וקר ומזדהה איתו באופן מוחלט, זו לא אמנות אלא תהליך יחצני במקרה הטוב, והטרדה במקרה הרע. כשמשה איבגי עשוי להיות מואשם בהטרדה מינית שבוצעה על סטים אבל מקבל פרס בכל מקרה, כששחקניות ושחקנים לא מוגנים, כשהגבולות בין אימפרוביזציה וכלים לגיטימיים נוספים ללמידה וחקר עצמי הופכים לניצול, זו חציית קו. הקו הזה נמשך כל הדרך מההתבטאות של ברטולוצ'י ועד היום. הוא בולט במיוחד כשיש אינפלציה של סצנות אונס בקולנוע בשנים האחרונות, כמו שכותבת נטע אלכסנדר. לכו תדעו מה עובר על השחקניות (וגם על השחקנים) בדרך לסצנות הקשות האלו. עדיף לקוות שהבמאים (רובם גברים, עדיין) שומרים עליהן, אבל אין לנו באמת דרך לדעת.

קל לנו לסלוד מרומן פולנסקי שעד עכשיו לא יכול להיכנס לארצות הברית כי הוא ייעצר על אונס בת 13. באותה מידה קל לנו, או לפחות להוליווד, להפריד בין האדם למעשים, ולהמשיך להלל אותו ולהעניק לו פרסים, והוא מהווה רק דוגמה אחת מיני רבות. הדיון על האם אפשר וצריך להפריד יוצר ממעשיו או לא מתעורר בכל פעם שאמן מוערך מואשם במעשים איומים. בזמן שהמקרה של ברטולוצ'י אחר לחלוטין מבחינת חומרה (הוא לא פלילי כמובן), הוא כן שובר, ולו לזמן קצר, את הניתוק הזה שחלקנו עושים בכזו קלות. אם יוצר פגע באנשים בזמנו הפנוי, מי אומר שהוא לא פגע באנשים גם במהלך העבודה שלו כיוצר?

באחד משיעורי תולדות הקולנוע לפני למעלה מעשור באוניברסיטת תל אביב נחמן אינגבר הציג לנו את הפסיון של ז'אן דארק. הוא סיפר שבמהלך צילומי הסרט של קארל תיאודור דרייר מ-1928 מריה פלקונטי שגילמה את דארק סבלה מאוד מידיו של הבמאי שהתעלל בה רגשית ואולי גם פיזית כדי להוציא ממנה תגובות אותנטיות שיתאימו לדמות. זו נחשבת עד היום לאחת מתצוגות המשחק הגדולות ביותר בקולנוע, וחיטוט קצרצר בעמוד הוויקיפדיה של פלקונטי מתאר אי ודאות לגבי ההתעללות. בזמן שרוג'ר אברט טוען שהיא אכן אולצה לכרוע על ברכיה בצורה שתכאיב לה ואז למחוק כל רגש מפניה כדי לייצר את ההבעה הדרושה, ביוגרפים טוענים שמדובר בשמועות בלבד. בכל זאת, התאפשר דיון על הסרט ועל גדולתו, כולל המשחק של פלקונטי, שכלל התייחסות למה שהתרחש, אולי, על הסט. במקרה של "הטנגו האחרון בפריז" אין ספק, אם היוצר בכבודו ובעצמו מסביר במילותיו כיצד הוא וברנדו ביצעו מניפולציה על השחקנית כדי לזעזע אותה. אולי הגיע הזמן להתייחס לפגיעה הזו בה בלימודי קולנוע בזמן שמפארים את הסרט? אולי זה יעזור, ולו במעט, למנוע מקרים נוספים של חציית גבולות ופגיעה, "בשם האמנות".

מודעות פרסומת

אוהבים את ניק קייב, מזלזלים בביונסה – הגבולות המיטשטשים של הפרסונה


בהופעה של ניק קייב ב-2013 בפסטיבל פרימוורה בברצלונה, התחושה הייתה שאנחנו ניצבים בפני אירוע חד פעמי. קייב בן ה-55 אז הראה לאלפי המעריצים שלו שהוא הפרפורמר הענק שהם קיוו לראות. אלגנטי, חלקלק, מתבדח לפרקים עם ועל חשבון חברי הזרעים הרעים שחלקם מלווים אותו כבר כמה עשורים. וכשהוא נכנס אל תוך הקהל, נותן להם לשאת אותו, להרים אותו בזמן שהוא מחבק מעריצה רנדומלית, לא היה ניתן להישאר אדישים לרגע.

הוא היה עם אלבום חדש שהצליח לייצר מהר שירים אהובים, תכנים מלודרמטיים, לחנים עוצרי נשימה, כל מה שקייב יודע לעשות, הזמר שהופך את הלידה של אלביס לאפוס טרגי, ואת מהמורות החיים האישיים שלו לפזמונים מעוררי הזדהות.


קצת אחר כך, כשהתאוששנו מהמופע, חיפשנו קטעים ממנו שעלו ביוטיוב. מצאנו, ומצאנו הופעות נוספות מאותה שנה, בהיכל אחר, עם קהל אחר – שנראו בדיוק אותו הדבר.

קייב בוחר להתחבר פיזית לקהל באותו השיר, נשען על הקהל באותם רגעים, עושה פאוזה דרמטית באותו המקום ואם אני זוכרת נכון
מחבק מעריצה רנדומלית אחרת – באותה הצורה.

האם החזרה המדויקת הזו על הטקס שהוא ההופעה שלו פוגמת במשהו בהנאה ובתחושת האותנטיות שהייתה לנו כשעמדנו שם, שרים את המילים ומשתאים לנוכח הכריזמה והיהירות הטיפוסית שלו? נכון לאותו רגע, וכשעדיין לא ידענו את זה – בוודאות לא. הרגשנו נהדר, נהנינו בטירוף והייתי חוזרת להופעה שלו, לאותה ההופעה, עכשיו, אם זו הייתה אפשרות ריאלית.

אפילו יותר מכך, צפייה חוזרת בקטעים מההופעה עכשיו, שלוש שנים אחרי, אני עם צמרמורות מוחשיות לגמרי. הסיבה קשורה גם בחיבה וההערכה העמוקה והיציבה שלי למוזיקה של קייב, שמלווה אותי כמעט כל חיי, וגם לטלטלה הטרגית המציאותית עד להחריד שאני יודעת שהאדם הזה שאין לו שום קשר אליי עבר לפני כשנה. אני רוצה להתייחס לאובדן האישי שהוא חווה בהקשר של היותו האמן היוצר שהוא, הדיון הזה מייד יגיע.

אבל כדי להבין למה בכלל אני מקדישה טקסט שלם לחיים הפרטיים שלו, אני חוזרת רגע למודעות שהתעוררה בי כששמתי לב שקייב מופיע בצורה מוקפדת, שזו הופעה מתוזמרת כמו מופע תיאטרון, ולא כמו פרץ התרגשות ספונטני. משהו קטן שלא שמתי לב אליו צף ועלה. המנגנון המחושב שבונה את הפרסונה של קייב נחשף בפניי.

אין שום דבר בעייתי בהופעות מתוזמרות היטב. אם להשוות רגע למופע תיאטרון, שחקנים מתרגשים על הבמה, ועוד איך. כל הצגה אולי דומה מאוד לקודמתה מבחינת הקהל, אבל מבחינת השחקן הוא עשוי לעבור משהו אחר כל ערב. העובדה שהרגש מאורגן לא הופך אותו לפחות רגש.

אז מה הבעיה? אולי מה הארגון שמקובל עלינו במופע תיאטרון ובסרט, לא מתיישב עם הציפיות שלנו מהופעה של אמן מוזיקאי נערץ. הציפיות הן לקבל משהו "אותנטי", והן הולכות וגוברות לדעתי בשנים האחרונות עם השינוי במדיום ועלייתן של הרשתות החברתיות. לכולם, סלבס, פוליטיקאים ואנשים פרטיים כאחד, יש אווטאר, כולם נראים הרבה יותר נגישים באופן ישיר ו"אמיתי" מצד אחד, ונשארים הרבה יותר מתווכים מצד שני.

אני מתייחסת בעיקר לגישה שלנו לאמנים שנתפסים כמי שעומדים מבחינת יצירה מאחורי החומרים שלהם. אני משערת שרובנו, לפחות בחלק מסוים בראש ובלב שלנו, כקהל, מקווים שהפרסונה אמיתית. שהם שרים על דברים שהיו באמת, גם אם הם מדברים במטאפורות, ושהם חולקים איתנו על הבמה רגעים נדירים של התפרצות לא מעובדת של, ובכן, אמת.

אני מבינה ברמה הלוגית שזו לא פחות אמת כשהיא מתוכננת ומסודרת, כל עוד היא מייצגת נאמנה יצירה עם ערך כלשהו עבורי כקהל, אמירה, רגש שמעביר אליי משהו שמפעיל אותי. זה בהחלט מספיק וזו הסיבה שאנחנו אוהבים אמנות כל כך.

ועדיין, יש, במיוחד בשנה האחרונה, כמה דוגמאות של ערבוב הייצוג של האישי, הפרטי לכאורה, באופן מרהיב עם הדמות הציבורית. הרי אין לנו דרך להכיר באמת את האדם, אלא רק את הפרסונה שמוצגת לנו, וזו יכולה להיות מתוזמרת היטב על ידי סוכנים ובעלי אינטרסים, על ידי הצורך לקדם אלבומים ולהתפרנס, להישאר בתודעה, וגם אולי על ידי הרצון של האמן להציג את עצמו "כמו שהוא", אבל האם זה אכן מה שאנחנו מקבלים בספקטקלים האלו? לא בטוח שזה אפשרי לדעת בכלל.

קיבלנו באפריל השנה את Lemonade של ביונסה, אלבום שהוא גם סרט שהוא יותר מאסופת קליפים, ששודר ב-HBO. ביונסה עבדה עם טובי המפיקים והיוצרים על האלבום (המשובח, אגב), עם כל השמות החמים והנכונים. חתומים עליו שבעה במאים כולל ביונסה, ולמרות שיש באלבום ובעיקר בסרט שמלווה אותו תמות נוספות כולל פמיניזם, זהות אתנית, מחאת Black Lives Matter ועוד, ההד התקשורתי הגדול היה על האופן שבו ביונסה מספרת כאן באופן חשוף וישיר על בגידה.


כשמדובר בזמרת פופ, (ובמיוחד כשמדובר באישה שהיא זמרת פופ ולא בגבר) התפיסה האוטומטית היא שמדובר במוצר שעומדים מאחוריו צוות הפקה שלם. זה נכון לא פעם, אבל זה נכון גם בז'אנרים אחרים שלא מקבלים את אותו יחס ביקורתי. וכך, קל מאוד ליהנות מהשירים של ביונסה, ובו זמנית להתמרמר על הניצול הציני של האירוע האישי שקרה לה לטובת מכירת אלבומים והצלחה ביקורתית ומסחרית, לכעוס שהיא לא ממש כותבת בעצמה ומשתמשת בטקסטים של משוררת לחיבור בין הסגמנטים, ועוד ועוד. אפשר לדון האם הייצוג הוויזואלי של הנשים והזהויות בסרט של ביונסה חתרניים, בעלי אמירה או רק מנכיחים סטיריאוטיפים קיימים. אפשר גם לתהות על הגבול המיטשטש והולך בין הפרסונה לאמן ה"אמיתי", לאדם כביכול שמאחורי הדמות שאנחנו רואים ושומעים.

כשמדובר במוזיקה שנתפסת אוטומטית כבידור קליל וכשיא המיינסטרים, ובמיוחד כשמדובר בדיוות אצטדיונים כמו ביונסה, הפקפוק
ב"אמינות" של ה"אמת" שהיא מספרת לנו מגיע הרבה יותר מהר, והשיפוט הוא לרוב לחומרה.

בעולם מקביל, קרה משהו נורא לניק קייב, ועצם ההשוואה בין האלבום והסרט שלו שיוצאים ממש בקרוב כתולדה של אותו אסון לאלבום והסרט של ביונסה, בטח תקומם לא מעט אנשים.

ב-8.9 יוקרן ברחבי העולם הסרט "Once More With Feeling". בטריילר לסרט שומעים את קייב אומר בווייס אובר שנשמע על צילומים שלו בחזרות בשחור לבן ש"מה שקורה כשמתרחש אירוע כל כך קטסטרופלי הוא שאתה פשוט משתנה. אתה משתנה מהאדם הידוע, לאדם בלתי ידוע, וכשאתה מסתכל על עצמך במראה אתה מזהה את מי שהיית אבל האדם שנמצא בתוך העור הוא מישהו אחר".


הסרט עומד להכיל את ההתייחסות הפומבית של קייב לכך שאחד משני בניו, ארתור, נפל מצוק אל מותו ב-14 ביולי 2015, כשהוא בן 15 בלבד. בהמשך התברר שהוא לקח LSD בפעם הראשונה זמן קצר לפני הנפילה הטרגית.

ארתור נפטר כשקייב היה באמצע הקלטת האלבום Skeleton Tree. כשהמוות פורסם בכלי התקשורת קייב הוציא הודעה רשמית לעיתונות בזו הלשון: "הבן שלנו ארתור מת ביום שלישי בערב. הוא היה הבן היפה השמח והאוהב שלנו. אנחנו מבקשים שתינתן לנו הפרטיות שמשפחתנו זקוקה לה על מנת להתאבל בימים קשים אלו".

אני זוכרת את התגובות בפייסבוק והדיון שנקלענו אליו בעקבותיהן. המון אמפתיה לאדם שאנחנו אוהבים את המוזיקה שלו אבל בסופו של דבר הוא זר לנו לחלוטין. ואז את המחשבות והתגובות שנחלקות לשתיים: התהייה אם ייצא בהמשך שיר מדהים שיכאב להאזין לו מתוך הנסיבות האיומות שיולידו אותו. והתהייה השנייה, האם האובדן הזה נושא עימו כאב כל כך עצום, כל כך משתק, שהוא לא יתועל הפעם לתוך יצירה, אלא יוביל לשתיקה מהדהדת.

אנחנו עסקנו בהשערות, והבענו אי נוחות לגבי התהייה הראשונה, כי מה יקרה אם זה יהיה שיר מדהים, איך נעז ליהנות להאזין לו כשהוא נולד מתוך מוות כזה נורא? ומה אם זה יהיה שיר גרוע, איך נעז להודות בכך כשהוא נולד מתוך אותן נסיבות בדיוק?


בדצמבר של אותה השנה, האבל הפרטי קיבל פנים נוספות וציבוריות יותר. קייב חבר לבמאי אנדרו דומיניק ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד") איתו שיתף פעולה בעבר ככותב פס קול, שיתעד את העבודה על האלבום. במקור הפרויקט הקולנועי שצילומיו החלו בפברואר תוכנן להיות תיעוד של השירים בביצוע חי, אבל דומיניק סיפר בראיון לגארדיאן בפרמיירה של הסרט בפסטיבל ונציה שבגלל שהאלבום נמשך 35 דקות בלבד, הם אלתרו את הסרט כולו והפכו אותו למשהו מורחב יותר ואחר.

קייב, כמו הרבה אמנים לפניו ואחריו, ידוע ככותב ופרפורמר שיוצר גם מתוך האירועים של חייו. הפרידה מפיג'יי הארווי הפכה לחצי אלבום נפלא בדה בואט מנס קול, ולאחרונה יצא ספר שירים שלו, דה סיק באג סונג, שבו הוא כותב על הזמן שבו נסע ברחבי העולם בסיבוב ההופעות. בספר יש כתיבה באופן ישיר על עצמו ועל האהבה שלו לאשתו, בלי משלים ואגדות. הוא מתאר את עצמו לפעמים כמישהו שלובש דמות על הבמה, וכזמר שהוא, דמות שהיא חלק ממנו אך היא תפקיד בו זמנית. הוא כותב לאשתו שלא עונה לו לטלפון ומספר איך הוא משאיר לה הודעה במשיבון על כך שהוא האיש שהתחתן וברח למסע ההופעות הזה, שרוצה להיות איתה אבל משאיר אותה לבד. הוא מצטייר כאדם שבורח אל הפרסונה וכפרסונה שמכילה שברים של אדם.


אשתו וילדיו מופיעים לרגעים קצרים גם בסרט הקודם שנעשה עליו, 20 אלף ימים על פני האדמה. סרט ספק דוקומנטרי ספק מוקומנטרי, שתופס לכאורה רגעים לא מצונזרים, עם משפחה וחברים שהם משפחה וגם אצל המטפל, אך הכול בו מוקפד מאוד, מדויק מאוד, כמו הופעת תיאטרון שבה העיקר הוא שינון המילים והחזות המרשימה. אולי זו הסיבה שלסרט החדש קוראים עוד פעם, עם רגש. אולי זו סיבה אחרת לגמרי.

על כל המורכבות הזו, ההנחה הכמעט אוטומטית היא שקייב מעבד את הכאב שלו במונולוגים שנראה ונשמע בסרט (שחלקו יהיה בתלת ממד, אגב) ובאלבום שיוצאים יחד – באופן אמין.

כן התגנבו שאלות על זמן, איך זה קורה כל כך מהר, איך באופן כל כך גדול ופומבי. אבל הן מלוות בביקורת עצמית וכמעט שלא נהגות כי מי אני ואיזו זכות יש לי כמאזינה לשער או לשפוט מצב כזה. אבל והתמודדות עם אובדן הם אינדיבידואליים, במקרה של כוכבים בסדר הגודל של קייב הם פשוט לא פרטיים יותר, ומעלים דיון על הקו, שכנראה כבר לא קיים, בין האבל הפרטי לזה של האמן הציבורי.

הפרסונה מיוסרת ותמכור כרטיסים ואלבומים אך היא באותו הזמן תהליך עיבוד אמיתי לגמרי שהיה חייב לקרות, ולקרות כך בדיוק כי זו הדרך שלו, בין אם היא מוצאת חן בעינינו או לא, בין אם נהנה (איזו מילה איומה בהקשר הזה) מהתוצרים הנלווים שלה או לא.

מה גרם לקייב לבחור במדיום הקולנועי כדרך התמודדות? קייב עונה בתיווך הבמאי שלו עונה על השאלה הזו באופן חלקי: "ניק קייב הבין שהוא יצטרך לקדם את האלבום", אומר דומיניק בראיון לגארדיאן, "ארתור מת באמצע ההקלטות, והרעיון של מסע קידום עשה לקייב רע, כי היה לו ברור שהוא יצטרך לדבר על הנסיבות שליוו את הקלטת האלבום עם מראיינים. זה הכניס אותו למצוקה, והוא בחר אינסטינקטיבית בעשיית הסרט כאקט של שימור עצמי. זו הייתה הדרך שלו לדבר על מה שקרה, אבל באופן שבו הוא ירגיש בטוח במידה מסוימת כי הוא עושה את זה עם מישהו שהוא מכיר".


דומיניק הוסיף שלדעתו הצילומים לא היו בהכרח תרפויטיים עבור קייב: "הוא מתמודד עם כל דבר שקורה לו בחיים דרך העבודה, אם הלב שלו שבור הוא יהפוך אותו לשיר, הכול משמש כחומר גלם ליצירה. אבל אני לא חושב שהסרט, או השירים, עזרו לו להתמודד עם הצער שלו. אולי הם סייעו לו באופן רגעי, אבל הדבר הזה כל כך עצום, שאתה לא מסוגל לתפוס אותו".

התשובה הזו מדגישה את החיים בכפיפה אחת בסתירה מתמדת: אדם ופרסונה, הקיום ביחס לקהל יחד עם קיום ביחס לעצמו ולאנשים שבאמת סובבים אותו.

אז למה קל לנו יותר לשפוט את ביונסה? יש להיטים מדהימים שנכתבו על פרידות ואו בגידות (נניח, בלאק של פרל ג'אם) ויש בוודאות עוד שירים חוץ מטירס אין הבן של אריק קלפטון שנכתבו על אובדן של ילד. (שמרי נפשך של אלתרמן נכתב כשתרצה אתר עוד הייתה בין החיים).

זה קודם כל הז'אנר שבו היא פועלת וההשלכה שלו על הפרסונה שלה. פופ הוא מוצר, ורוק ופולק רוק נתפסים בהכללה גסה כאמנות, וכאמנות של קרביים. זו הכללה כי יש די והותר שירי פופ שנכתבו בכנות עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, ובוודאות יש שירי רוק מהונדסים. רק שהרבה יותר קל לצחוק על טיילור סוויפט ועל כמות השירים שלה על פרידות ובני זוג בעייתיים. ולכן אני משערת שגם המגדר משחק פה תפקיד. אישה היא עדיין קודם כל מושא לתשוקה ולהתבוננות מענגת, גם כשביונסה מצהירה שהיא פמיניסטית, גם כשמיילי סיירוס לוקחת בעלות על הגוף שלה והופכת אותו ואת המיניות שלה לאמירה פוליטית. קל יותר לזלזל תרבותית במישהי שנתפסת כמשהו יפה וחמוד. כשגבר כותב מדם ליבו הוא נשמה מיוסרת, עיינו ערך ג'סטין טימברלייק והפרידה מבריטני ספירס שהוא עדיין סוחט. כשאישה עושה את זה ועוד בפופ, היא בכיינית.

זה גם מד ציני של כאב. על פרידה קל יותר להניח שעושים הון מסחרי, אבל על מוות כזה אנחנו חייבים להאמין שכותבים מתוך אמת.
עוד אמן שהפך את המוות ליצירת אמנות פופולרית הוא דיוויד בואי. הוא פשוט עשה את זה עם המוות שלו עצמו. אפשר לומר היום שהוא הצליח להפעיל (או שמא למוטט) רגשית את כל מי שאוהב את המוזיקה שלו ברחבי העולם. רגע אחד חגגנו עם אלבום חדש את יום ההולדת שלו, ויומיים אחר כך לא עיכלנו שקיבלנו מתנת פרידה, עם שני קליפים עמוסי סמלים ורמזים, ומחזמר שעליהם עבד כשידע שהוא חולה. הלוא זו הייתה יצירה מתוכננת ומאורגנת היטב, על זמן שהלך ואזל. ואני לא חושבת שיש מישהו שמנסה או בכלל רוצה לערער על ה"אמת" שבה, על התחושות שהיא מעבירה גם עכשיו. זו הייתה יצירת פרידה וחיבור בין אמן לחיים ולמוות שלו באופן כל כך טוטאלי, שאולי אנחנו לא רוצים להפריד את הפרסונה מהאמן במקרה הזה, אולי כך אנחנו מרגישים שבאמת הכרנו את האליל בעל הדמויות המתחלפות. אולי אנחנו לא יכולים להפריד, כי הקו בין הפרטי לאווטאר הציבורי במקרה של בואי בלתי ניתן לאבחנה עבורנו.

אני הולכת לראות את הסרט של קייב. סביר מאוד שגם ארכוש את האלבום באירוע. הידיעה שאני לוקחת חלק כקהל במשהו שקורה ברחבי העולם בו זמנית עובדת עליי את פעולתה, אני רוצה להשתתף בזה, בהערכה שלי לאמן שאני אוהבת. הפעם אני משתתפת במשהו מריר ומטושטש גבולות יותר מאי פעם. האדם זר לי כתמיד, הפרסונה מרגישה קרובה מעצם החשיפה. כמו בואי, וכן, גם כמו ביונסה. אני אבחר אם לתפוס את שתי היצירות שמולי כ"אמת" או כפעולה מסחרית.

אולי הדרך להיחלץ מהדילמה תהיה שצמד היצירות שלפנינו, עם כל המורכבות שהן פורסות, יעמדו בזכות עצמן כמה שהן. אולי הן לא צריכות להיות משהו שמודדים או מבקרים בכלל, להיתפס כמעין יצירה של אמן תענית שבמקרה הזה חייב לעבד את הכאב כך, ואנחנו חשופים אליו מתוך ההכרח שלו ליצור, לא מתוך שיקול מסחרי. אבל זו תפיסה מעט נאיבית. הרי יצירה תמיד נמדדת גם כיצירה. הביקורות על הסרט כבר התחילו לזרום מפסטיבל ונציה, והן מטפלות בו בעדינות ובכבוד, אך עדיין מתייחסות למבע, לתמה, לנרטיב שהוא חלק מהדיון עצמו כאן, וגם תוהות אם זה סרט לכולם או סרט למעריצים, וקוראות לו ספקטקל, בלי להסס.

יכול להיות שהדרך להגיב לשתי היצירות שעומדות להיחשף היא לקוות שהן יעשו את מה שעשתה ההופעה לפני שלוש שנים – לתעל רגש מפרסונה לקהל שלה, "רק" את זה. כדי להעריך אותן צריך לקבל את הקונפליקט שהן מקפלות בתוכן ובו זמנית לנתק אותן ממנו לרגע, מההקשר הביוגרפי, או לפחות להעביר אותו למושב האחורי. אנסה לתת להן לפעול את פעולתן עלינו, להקשיב, לצפות, לספוג.

את עוד פעם אחת עם רגש אפשר לראות ב-8.9 בסינמטק תל אביב ובסינמטק ירושלים

ובסינמטק הרצליה עם הרצאה של דנה קסלר בשיתוף החוג לתולדות המוזיקה ב-11.9

המסיבה שהעיפה אותי

כשניסיתי לקרוא בפעם הראשונה את "מרד הנפילים" של איין ראנד מצאתי בין העמודים הראשונים כמה פסקאות שהפליאו אותי. הן תיארו בחור אחד, מוצלח למדיי במונחים של ראנד, שלמרות מה שהשיג הסתובב בעולם עם תחושת בדידות גדולה, ניכור תמידי על כך שאיש לא ממש מבין אותו.

הוא ייצר סוג מיוחד של מתכת קלה ועמידה, ומפס הייצור הראשון דאג שיכינו צמיד לאשתו. רק שברגע שהצמיד היה ביד שלו הוא הפנים את העובדה שהוא לא באמת יצליח לחלוק איתה את מה שהוא מרגיש. התהום הרגשית והרעיונית שפעורה ביניהם כל כך גדולה שהיה לו ברור עכשיו שהיא לא רק שלא תעריך את המחווה, היא עוד עלולה לחוות אותה כמקטינה ומזלזלת.

הייתי בת 12 לערך, עדיין עיוורת למסרים הפחות נעימים בפרוזה של ראנד. ולמען הכנות, הנחתי את הספר בצד הרבה לפני שהגעתי למניפסטים הארוכים על עשיית כסף ועל עשירי ותעשייני העולם התאחדו, ותדרכו על העניים בדרך כי הם גם ככה לא מבינים מהחיים שלהם.

כן הזדהיתי באופן מדויק לרמה שקצת הבהילה אותי עם התחושה שתוארה בין הדפים כל כך במדויק. התפעלתי מהאופן שבו טקסט מבוגר הרבה יותר ממני תיאר במילים בדיוק את מה שהרגשתי, מבלי שאני עצמי ידעתי לשים על זה את האצבע עד אותו רגע.

מאז, בכל פעם שנתקלתי בטקסטים (גם במדיה אחרות כמו קולנוע ומוזיקה כמובן) שהדהדו כך דברים שגם אני עברתי או חשתי – התמלאתי תמיד בהתפעלות, ובקצת קנאה. סוג של "וואו נכון כן זה ככה גם אצלי! למה אני לא כתבתי את זה".

אם לשים רגע את קנאת הסופרים שלי בצד, היכולת לשקף למישהו בדיוק את מה שהוא צריך (ומרגיש) עוד לפני שהוא עצמו יודע לתאר במילים את הצורך הזה, נוכחת מאוד בעולם של חווית משתמש ושירות בכלל. מעצבים וחברים מחפשים תמיד את המג'יק מומנט החמקמק, זה שהופך אפליקציות טובות לאפליקציות מדהימות. חבר סיפר לי לא מזמן על ספקית אינטרנט שיודעת לאתר כשיש בעיה ברשת, מעדכנת אותך ומטפלת בבעיה לפני שתגיע למצב שאתה זה שמודיע לה על התקלה. אז כאלו רגעים.

ומה הם קשורים לריקודים ומסיבות?

או.

אז ככה:

לפני שלושה חודשים ליין הקאנט נסגר אחרי כעשור של מסיבות אינדי וכו'. זה היה מבאס גם כי צברתי (צברנו) מלא זכרונות נהדרים במסיבות האלו וגם כי הייתה לי לפחות תחושה שלא יהיה תחליף שינסה למלא את הספוט הספציפי הזה. וזה היה עוד ספוט שכשהכרתי אותו לראשונה, הוא עשה לי את מה שהקריאה הראשונית ההיא עשתה לי. הרגשתי בבית בתוך ים מוזיקה, כזו שהכרתי וכזו שעוד לא הכרתי.

את דה גוסיפ והקלקסונס שמעתי בפעמים הראשונות בקאנט. מהדרזדן דולז שכבר ממש אהבתי התלהבתי כששמעתי בקאנט. כבר כתבתי כאן על הפעם הראשונה שבה הגעתי למועדון "אלטרנטיבי". ההבנה הזו שככה מסיבה יכולה להישמע ולהיראות, שאפשר (לכל מי ששאל אותי אז, כן! אפשר!) לרקוד, ממש להזיז את כל הגוף, עם שירים של הליברטינז וביוניק ג'ייב. להרגיש בבית עם זרים בעלי אינטרס משותף, שבהמשך חלקם הפכו להיות חברים וחברות של ממש, עד היום.

זה היה המג'יק מומנט שלי בכל מה שקשור למועדונים. מאז, תחושה כזו קרתה לי שוב בפסטיבל פרימוורה, אבל הוא מתרחש פעם בשנה, לא כל סופ"ש שני.

הפרישה של הקאנט חידדה לי את התחושה שהמקומות שבהם ארגיש כאילו שאני רוקדת אצלי בסלון רק ילכו ויתמעטו. או שאני פשוט לא יודעת איפה יש עוד מסיבות שמשמיעים בהן את התמהיל הזה, או שפשוט אין יותר כאלה, למעט ביגמאות' החמודים.

לא הספקתי למחות את האייליינר ולהתעשת (איזה אייליינר בקושי עיפרון אני יודעת למרוח לתוך העין) – וכבר קמו שני יורשים פוטנציאליים.

יורשים.

ברבים.

שני ליינים חדשים, שניהם לא במפתיע בחרו לעשות את המסיבה הראשונה שלהם במרתף של לבונטין 7, שמזוהה עם הקאנט במיוחד.
האינדי דיסקו השיקו את עצמם במסיבה מהנה מאוד. אני לא יכולה לחוות דעה מלאה כי הגעתי מאוחר, אבל בגדול התחושה הייתה מוכרת ונעימה עם הרבה שירים שהתרגלתי לשמוע בחלל הזה שעשו לי שמח, וגם כמה הברקות פחות שגרתיות כמו אחד השירים היותר רקידים ואהובים עליי של פאלפ, שכמעט ולא מושמע במסיבות בדרך כלל.

התקלוט הבא שלהם יהיה יחד עם ביגמאות', במסיבה שכל כולה הילולת מוריסי לקראת ההופעות שלו כאן.

גם לאינהיילר הגעתי קצת יותר מאוחר ממה שרציתי (הערכת זמן היא השטן) אבל בואו נגיד את זה ככה: אני והבנזוג לא הפסקנו לקפץ במשך כארבע שעות, והסיבה היחידה שהלכנו הביתה בסביבות 4:30 היא כי היו לנו תוכניות של אנשים מבוגרים בבוקר למחרת. הגעתי למסיבה עם קצת חשש, כי בכנות, הבטיחו לי בעמוד שלהם הרים וגבעות הרמוניות. כתבו שאני אשזם בטירוף, ושיהיה דגש על מוזיקה חדשה.

מה אני אגיד.

בין השירים שלא הכרתי היה השיר הזה:


שיצא לפני שלושה חודשים.

זה:


שיצא לפני כחודש ואני אפסיק לציין מועדים מעכשיו…

וגם זה:


סינגל מהאלבום החדש של שירלי מנסון וחבורתה:

החדש של ביפי קלארו (הוא בועט, אל תשפטו אותי!)

הלכנו לקנות את האלבום אחר כך, ולא מצאנו אותו כי הוא עוד לא יצא.

וגם פלד קיבל ייצוג ותפס לי את כל השרירים למחרת:


בין אלו היו המון דברים שאני אוהבת ולא יצא לי כמעט לרקוד במסיבות כמו שיר הנושא של פואלז, טווין שאדו, האנטינג פור וויטצ'ס של בלוק פארטי שהזכיר לי נשכחות, קצת אדיטורס ואינטרפול כדי להירגע ואני יכולה להמשיך אבל די עם הניים דרופינג.

רשימת המכולת הזו מספיקה בשביל להבהיר שנהניתי מאוד. הדבר שגרם לי ליהנות בטירוף ולחכות למסיבה הבאה הוא שהרגשתי שאינהיילר גם אוהבים, באמת, את המוזיקה שהם מנגנים, וגם יודעים איך לנגן אותה. התקלוט לא היה מורכב רק ממעברים חלקים בין השירים, אלא מקרוסים על גבול המאש אפ מדי פעם, באופן שהרגיש כל כך נכון ולא פגם באף שיר אלא רק הרים. המקצועיות הזו נראתה כאילו היא באה להם בכזו קלות, שזה הרגיש טבעי, והנה זה: הרגע הקטן שבו עובר לי בראש – זה בדיוק מה שהייתי צריכה. לדעת שמסיבות יכולות להישמע ככה. שאני עדיין יכולה לקפוץ באוויר ולהיות סבבה עם היפהופ שעובר לגראנג' שעובר לאינדי ולעוף.

וגילוי נאות – לא הכרתי את הנפשות הפועלות באינהיילר לפני המסיבה, ואת הפוסט החלטתי לכתוב איפשהו בצעדי הריקוד בין הארקטיק מאנקיז לוולף מאדר. אני כן מכירה אחת מהן עכשיו, פשוט כי טרחתי לומר לו כמה נהניתי. ורגע לפני המסיבה השנייה של הליין הסופ"ש, אני שוב עם חששות קלים, כי הפעם אני כבר מגיעה (מוקדם!) עם ציפיות בשמיים.

אני זקנה מדי בשביל זה: אין מה לעשות איתי אני רק רוצה לרקוד (במסיבות מטאל!)


אוקיי לא רק מטאל. גם אינדי (השם הגנרי שניתן למוזיקה שהיא פופ או רוק או קצת אלקטרוני, אבל לא משמיעים אותה בגלגלצ), גם גותי לייט ודארק (והאפי) אייטיז. אני עדיין רוצה לרקוד כמו פעם, כשהייתי יוצאת לפחות פעמיים בשבוע בין ז'אנרים ונהנית מכל רגע ומהוודקה רדבול שיכולתי לקנות בקיוסק בחוץ בזול, כי עוד הרשו למכור אלכוהול בחוץ בזול אחרי 23:00.

לפני קצת יותר מעשור הייתי בת קצת פחות מ-20. זו הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי למסיבות בתל אביב, והפעם הראשונה שנכנסתי, במקרה, לאזימוט. מזל שלא הכניסו אותנו לגת רימון באותו ערב.

הסיבה הייתה: "הבנות יכולות להיכנס, אבל מהבחור אני רוצה תעודת זהות". לא הפקרנו את הבחור, שלמעשה הכיר לנו את כל מה שהיה קול אז, והוא הציע שנלך למועדון האחד שבו בטוח לא תהיה בעיה להיכנס.

נכנסתי. חלל חשוך, כרטיסיית שתייה על הבר. שמעתי בפעם הראשונה את bizarre love triangle בביצוע האמיתי שלו, זה של ניו אורדר ולא של זמרת מאנפפת. שמעתי בפעם הראשונה את זה:


קלטתי שמנגנים דפש מוד ולינקין פארק, וכשהליין עבר מקום גיליתי שיש רחבה שבה מנגנים בל וסבסטיאן. במועדון. ואנשים רוקדים. הם רוקדים!

לא רציתי ללכת יותר לשום מסיבה רגילה. רציתי רק לאזימוט שהפך ללילינבלום 25, הגיח לזמיר, דילג לקרים ולמימד וחוזר חלילה, והמשכתי גם למוסד. כל סופ"ש.

עם הזמן היה לי את המקום שלי בכל רחבה כזו. הנקודה בחלל, בדרך כלל מול/ליד איזה רמקול ומאוורר, שבה הרגשתי הכי בבית. למדתי לזהות באילו שירים הצפיפות הופכת לקצת פוגו והתחמקתי. חוסר הקואורדינציה שהייתי בטוחה שיש לי הפך ללא רלוונטי כשיכולתי כמעט לעוף באוויר כשמשהו כזה התנגן:


ואם ניגנו אחריו את זה:

וזה מה שקרה בדרך כלל… ידעתי שאני אצטרך לעצור שנייה אחר כך להסדיר נשימה.

למזלי החברות והחברים שלי התלהבו כמוני, ומהצבא ועד כמה שנים אחר כך כשהן התקדמו לאלקטרופאניקה, התייצבנו שם כל יום שישי. התייצבנו גם בפריק לשמוע בריטפופ כל יום שני, ואני התחלתי להגיח ל-1984 בברזילי (הישן, החדש) כל יום רביעי.

כל הטוב הזה היה אפשרי מבחינתי בזמנו מכמה סיבות:

חברים שלי הלוו לי כסף כשהייתי חיילת ענייה

האלכוהול היה זול

אחרי הצבא עבדתי במשמרות

הייתי בת 20 וכלום

המוזיקה במסיבות חידשה לי וריגשה אותי

חידשה לי:


ריגשה אותי:

באתי בגלל המוזיקה, התחברתי גם לבחורים שהיא הביאה

נהניתי מדרמות זולות בייצור עצמי

הייתי בת 20 וכלום

הייתי בת 20 וכלום

הייתי בת 20 וכלום

אני בת 30 ומשהו עכשיו.

אז מה אני רוצה?

לרקוד. עדיין.

אני אסביר:

אי שם בדרך חזרה כשבטח התנגן באוטו שיר של הוט הוט היט אמרתי לחברה שלי שאני קצת מבואסת על כל זה.


למה?

כי כמה שאני נהנית עכשיו, לכי תדעי כמה שנים לגיטימיות עוד יהיו לי בשביל זה.

הסתכלתי בהערכה על בני 26 שעדיין הלכו לאותם ליינים, ותיקי השבט המכובדים. הם נראו לי גדולים ואחראיים ועם עבודות אמיתיות ומחויבות ובכל זאת הרשו לעצמם להגיע למסיבות ולהתפרק.

הרגשתי מחנק קבוע וקטן באחורי הראש שלי שאני על זמן שאול. עוד מעט המוזיקה תפסיק להזיז לי כמו שהיא מזיזה, אני כבר לא אוריד בכיף שלי וודקה תפוזים כדי לשטוף צ'ייסר טקילה עם ספרייט, ולרקוד מחצות וחצי עד חמש וחצי בבוקר יהיה משהו בלתי נתפס. הרגע שבו אעבור את גבול הטעם הטוב ואראה וארגיש פתטית, לא יאחר לבוא.

ובכן.

הקיבולת בהחלט לא מה שהיא הייתה. אני עדיין נהנית לשתות לפני שאני רוקדת, אבל אני דואגת לשתות המון מים, כי חמרמורת זה פשוט לא סקסי יותר. היי, זה לא היה סקסי גם אז אבל עוד לא הפנמתי את העובדה הזו.

לפעמים המוזיקה לא מזיזה לי כמו שהיא הזיזה. ברוב המקרים זה כי בפעם המי יודעת כמה שבה אני שומעת את רולינג של לימפ ביזקיט אני יודעת שיש עוד המון מוזיקה טובה בחוץ, ומקווה שינגנו יותר ממנה גם כשזה אומר להמר על הטעם של הקהל שלך.
מצד שני, יש כאלו שממשיכים לגרום לי לחשוב שאני יכולה לרקוד עד 5:30:


וכן, הגעתי לנקודה הלא סבירה שבה אני מסתכלת על תמונות שלי מלפני עשור וקצת, וחוץ מתהייה על כמה בחירות איפור מעט, אהמ, מעניינות, אני חושבת: בחייך ילדה, תראי איזו מהממת היית. למה, בשם האלים, אפשרת לעצמך לסבול מדימוי גוף כל כך נמוך?

הגעתי גם לנקודה שחלק גדול ממי שהיו חברים שלי אז, הם עדיין החברים שלי היום. לכולם יש עבודות אמיתיות, לכולם יש חיות, לחלקם יש דירה ולכמה מהם אפילו יש ילדים. ו-וואלה, מדי פעם אנחנו עדיין יושבים לשתות ביחד, עדיין שומעים מוזיקה חדשה ביחד ועדיין יוצאים לרקוד.

אם לא הייתי ממשיכה לעשות את זה גם בליין הנויז שעדיין קורה, כשחשבתי שכולם במועדון יותר צעירים ממני ושזה לא הגיוני שהמוסד חזר לרב ש"ך, לא הייתי פוגשת את בן הזוג שלי. מזל שהסתכלנו אחד על השנייה רגע לפני שניגנו את זה:


זה היה שיר מרענן אז, אני נשבעת.

מוזיקה היא עדיין אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם. אני סופגת אותה הכי טוב דרך הרגליים וכשאפשר לשיר בקולי קולות כשהרמקולים חזקים מספיק.

על התפר שבין נוסטלגיה במסיבות ניינטיז ואייטיז ללהיט החדש הבא, לתרבות הזו מגיע יחס ודיון משלה, ואני הולכת לתת לה אותו.
כי אני הכי מבוגרת מדי בשביל זה.

אבל עדיין לא מסוגלת לשבת בשקט כשמשהו כזה קורה:

המסיבה האחרונה: ביי ביי קאנט


היום בערב נגמר משהו שהתחיל לפני עשר שנים, ומבחינת הרבה מהאנשים שאוהבים לרקוד, התחיל עוד קודם. אני לא הולכת להספיד את הסצנה לגמרי, כי יש עדיין קצת מסיבות בעיר, הבלוק בועט למרות הכול, ליינים של נוסטלגיה לשנות ה-90 (ולאט לאט לשנות ה-00) פורחים ומשתלטים על מיני מועדונים, מי שרוצה להזיז את הרגליים יזיז אותן.

אבל לסצנה האלטרנטיבית, לפחות כך זה מרגיש למי שנהנה ממנה לפני כ-15 שנה ככה, (אלוהים אנחנו זקנים!), היו יותר בתים פעם, או לפחות בתים יותר גדולים. השינוי הגדול מבחינתי היה שהם לא היו מבוססי נוסטלגיה אז, אלא הכילו את השילוב המושלם מבחינת מי שגם אוהב לרקוד, אוהב לפרוק בסופ"ש בין צבא לצבא (ואחר כך בין עבודה מתישה לאוניברסיטה מלחיצה): חדש לגמרי, ואהוב בטירוף.

אני ארחיב: כשנכנסתי בפעם הראשונה למועדון אלטרנטיבי (זה היה האזימוט, כי לא בדקו תעודות זהות בכניסה והיינו בטוחים שיכניסו גם את הבן שהיה איתנו, לא רק את הבנות, בניגוד לגת רימון… הבושה) ההלם התרבותי הלך ככה: האלכוהול היה זול, כלומר, ממש זול, כלומר כרטיסיה של 5 דרינקים בעשרה שקלים, עם צ'ייסרים של טקילה כל כך גרועה שחייבים להוריד אותה עם וודקה תפוזים.

אבל מעבר לזה, היו שם שני דברים: אחד היה שירים שבחיים שלי לא שמעתי שמצאו חן בעיניי כל כך שהלכתי לחפש אותם ברשת ולהאזין לאוסף שחברה הכינה לי במיוחד (רבותיי, לא היה שזאם. לא היה! שבועות חיפשתי את השיר הזה של וולפשיים – the sparrow and the nightingale – חיכיתי שישמיעו אותו שוב במסיבה אחרת והלכתי לשאול את הדיג'יי). השני היה שירים שכל כך אהבתי אבל לא האמנתי שאשמע אותם מעולם במסיבה.

עד שהתחלתי, לגמרי במקרה ובעצם לגמרי במזל, ללכת למסיבות שבהן המוזיקה היא העיקר, חשבתי שלנצח אוכל לרקוד רק לשירי פופ במיקסים אלקטרוניים כאלו ואחרים. זה בסדר, לפעמים זה אפילו כיף ממש (היוש ADD, אתם ממש טובים בזה) – אבל זה כיף אפילו יותר לרקוד לדברים עם דיסטורשן, או לפחות דברים שהטקסטים שלהם אומרים לך משהו, או פשוט ניו אורדר. ניו אורדר!

במסיבות בלילינבלום 25 שמעתי בפעם הראשונה את הליברטינס מצד אחד, ואת דיסטרבד מצד שני. ואחרי כמה שנים, כשהמסיבות האלו דעכו כי המיקום כבר לא היה מה שהוא היה, כי כולם נהיו צעירים ממני במלא שנים, כי לא היה כזה ביקוש למסיבות עם מוזיקה בריטית… הקאנט היה שם.

ליין שקצת קשה להגדיר אותו על פניו, בגדול היה בו הרבה מהכול, מכל מה שכיף לשמוע בבית מצד אחד, וגם כיף לרקוד מצד שני, מכמה עשורים. והשם שלו? זה לא עניין פוגעני, אלא המקום הכי קוויר פריינדלי, או בעצם פריינדלי לכולם, שיש.

ומבחינת המוזיקה, השילוב המדויק המשיך שם. פתאום הגיעו ללימה לימה בשבתות כל הפרצופים המוכרים שהתרגלתי לראות בלילינבלום ובמימד, ובסטודיו 49 לפני שהוא הפך להאנגר לממכר ריהוט.

זה היה בחינם אז, היו ראשים של בובות פרווה תלויים על הקירות, ובערבים הטובים ביותר שלו טל ארגמן, צח זמרוני, נועם כמיאל, אביחי פרטוק ולאחרונה גם אביה פרחי גרמו לי לשיר בקולי קולות, ולשאול את כל מי שלידי "מה זה השיר הזה, מי אלה????" לסירוגין. מדי פעם היה אפשר לראות אותי מקפצת וצוווחת "יו! דרזדן דולז! אני לא מאמינה ששמו דרזדן דולז!"

איזה מזל שבהמשך הם שמו מקרן שדרכו התנוסס שם השיר והאמן, תובנות ושיבושי שמות כאלו ואחרים. הרגע הכי טוב אי פעם של השימוש במסך היה כשנועם רותם התארח לתקלוט, שם שיר של סווייד וכתב שזה שיר של קרח9.

רגע לפני שנפרדים, ואני אשאר לתהות איפה עוד אני יכולה גם לרקוד וגם לדעת את כל המילים לפעמים (חוץ מכמה מסיבות מסיבות אלטרנטיביות, יבורכו, שבינינו, כבר מכוונות לילדים צעירים גם בגיל ולא רק ברוחם) הנה חמישה שירים שהם הכי קאנט מבחינתי. הדיג'ייז הנפרדים עשו רשימה כזו בעצמם, הם מטפטפים אותה כבר כמה שבועות, אני בחרתי את אלו שמזקקים את החוויה עבורי:

Klaxons – Golden Skans


הם היו צעירים, חצופים, בועטים, והמקום שבו יכולתי לשמוע אותם, ולא רק את הסינגל הזה היה בחדר הבריטי בלילינבלום, ובקאנט. וכמה כיף זה היה? כיף כמו לשמוע את כל החברים שלך עושים ביחד "טו לו לו לו לו לו לו לו לו א-הה".

The Gossip: Standing in the Way of Control


הנה הוא, השיר ששאלתי לפחות שלוש פעמים ברצף מסיבה אחרי מסיבה את מי שאתרע מזלו לרקוד לידי "מה זה? מי אלה???? ומה היא אומרת בפזמון?!" אין על שירים שמספקים אפשרות להוציא עצבים ולהיות שמחים בו זמנית. אני יכולה להקדיש עוד המון מילים לבת' דיטו, אבל הפוסט הזה לא ייגמר לעולם.

Bloc Party: Banquet


דרך טובה לזהות מי רוקד בקאנט יותר מחמש שנים: מתנגן שיר של בלוק פארטי. מי שבבת אחת מרחיב את טווח הצעדים שלו ליותר משתי בלטות. זה לרוב משלב קפיצות למעלה ולמטה.

The Futureheads: Hounds of Love


קאבר כל כך טוב לקייט בוש שקל להתבלבל ולהניח שהביצוע הזה הוא המקור. משחק ווקאלי הרמוני ובאותה נשימה מקוטע במקצב ובסגנון, עם גיטרות שנכנסות בדיוק ברגע הנכון. אהוב זו לא מילה.

Pulp: Miss Shapes


פאלפ הן בין הלהקות היחידות הבריטיות מהניינטיז שאהבתי אז ואני עדיין שומעת. קשה לי להאזין לאלבום שלם של סווייד היום, גם פלסיבו פחות ובלר ממש לא. אבל פאלפ? הם עוד איתי, משהו בשילוב בין הסיפורים העצובים על התבגרות מינית והתפכחות ללחנים שלא התיישנו עבורי. והשיר הזה היה אחד משירי המרד התמימים יחסית, שכל כך עובד עליי, עדיין גורם לי להאמין שאני הולכת לבעוט בכל המוסכמות רק בעזרת כוח המחשבה. הוא אפקטיבי במיוחד בחדר חשוך עם החברים הכי טובים שלי לידי.

תודה על כל זה קאנט,
נתראה הלילה בפעם האחרונה.

Mashrou’ Leila's Cancelation: We're all Losing Here

I wasn’t supposed to be here this weekend. I was planning to spend this Passover holiday in Amman – Jordan, just a couple of hours drive from Tel Aviv – Israel. Me and my friends were going to watch Mashrou’ Leila, a Lebanese band live on stage for our first time ever. We were super excited. We were equally disappointed when we read on the band's facebook page that the show got cancelled.

As frustrating as it is, shows get cancelled all the time around here. Sometimes it's the political pressure on artists not to perform in Israel as long as it occupies the Palestinians, sometimes it's the actual fear for one's safety when there's a war going on (the government usually calls them military operations, but they are dangerous none the less), sometimes it's plain technical problems.

This cancelation is different. Its meaning is upsetting enough for it to be covered all over the web – from BBC to NPR to Buzzfeed.

The official reason the band was banned from performing in Jordan, at the Roman amphitheatre was that "the performance would have been at odds with what the Ministry of Tourism viewed as the “authenticity” of the site", the band wrote in their statement. This is odd, since they have preformed there before, three times no less.

Informally, the story gets its sad twist, as they continued to write in their statement: "We have been unofficially informed that the reason behind this sudden change of heart, few days before the concert day, is the intervention of some authorities. Our understanding is that said authorities have pressured certain political figures and triggered a chain of events that ultimately ended with our authorization being withdrawn.

"We also have been unofficially informed that we will never be allowed to play again anywhere in Jordan due to our political and religious beliefs and endorsement of gender equality and sexual freedom".

These are not merely rumors. According to the BBC: "Amman governor Khalid Abu Zeid told the Associated Press on Wednesday that the group had been banned because its songs "contradicted" religious beliefs, and not because its music went against the amphitheatre's historic ambience".

And it gets worse. NPR wrote that governor Abu Zeid had said that the band's songs "contradict" Judaism, Christianity and Islam.

How dare we not know to speak Arabic

Well, maybe they do. And yeah, their lead singer is openly gay. Their lyrics are known to be pro freedom of religion, love and sexual attraction and gender equality. Besides creating awesome music, they're not afraid to be political whilst being entertainers, and tackle matters of social importance. At least that's what I was told by a co-worker who was more than happy to loosely translate some of their lyrics for me one afternoon at the office.

My other co-workers reacted with amusement mixed with bafflement to our musical taste. As an Israeli Jew, I don’t speak Arabic, you see. I mean, there are Arabic classes in high schools, but they're not mandatory. I for instance had the choice between them and French lessons.

This way we grow up not understanding the mother tongue of not only our neighbors, but the millions of Arab-Israelis and Palestinians with whom we live side by side. Arab-Israelis on the other hand, should know how to speak Hebrew if they want to be able to work and study in Israel.

That is why when we played a Mashrou’ Leila's song that has the words "Tik tik tik boom" in it, everyone around me joked nervously that I'm listening to a song about suicide bombings, because it's all about us, sure.

That’s not what the song's about. It's more general, and uses the concept of martyrs as a metaphor for religion and politics boiling up to the point of no return. You can read English translations of some of their lyrics here.


Mashrou’ Leila wrote on their Facebook page that a lot of Palestinians were planning to come and see them at Amman, and apologized, knowing this was these people's only relatively simple way to see them live. The band would find it hard and maybe impossible to arrive in Gaza for instance to perform. And even if they would have wanted, and managed, to get into Israel – the Palestinian audience couldn’t have gotten in to see them.
You usually need a better excuse to be permitted to cross to the Israeli side.

As Israelis, we would have gotten a Jordanian stamp on our passport, and probably would have had to answer a question or two about it at the airport the next time we'd leave the country. Arab-Israelis may get full body examination and even get detained. Security procedures demand it.

My Arab-Israeli friend resigned about six months ago. She didn't like the job. She also didn't like the comments and jokes she heard at the kitchen and read on the office's Whatsapp group every time one of those military "operations" were going on – conversations about how "they deserve it for bombing us" and how the IDF is the most humanitarian army of them all. They didn't understand why she wasn’t simply grateful for having this job, for being "accepted", and for living in the Israeli side of the map.

When the show got cancelled, I reached out to the band on their Facebook page, naively hoping they might give me a short interview for this piece. I got a comment from a Jordanian citizen, telling me off saying: "Really ,how cute, while u actively occupy other people". Another Israeli who wrote about his disappointment was told to shut up by Arab fans, being privileged and part of the people who are at a long bloody conflict with the Palestinians.

I didn’t argue with the one who commented on my post, how could I? I took a quick look at his or hers facebook profile – a Metallica and Alien fan, some posts about woman's rights. We could have had a great chat about horror films, feminism and music had we met accidently at the show. Maybe I could say something about the situation here, about how some of us do want it to change. And it would have been nice, standing there cheering with people from Palestine, Jordan and Israel.

It is too bad for us, for all of us, that this maybe a bit pathetic dream bubble just exploded by being silenced. Ironically, another friend of mine is still going to see Mashrou’ Leila as part of their world tour. He's an Israeli Jew living in Berlin. It's easier there, so he says.

Update: The band has posted another statement on its facebook page regarding the cancelation. Mashrou' Leila responded to the allegations about their music, and noted that the Governor if Amman has sent them a letter of approval. However the approval arrived too late for it to allow them to preform.

הפורים הזה כולנו ריי

או קטניס אוורדין, או מקס הזועם ופיוריוזה – או כל גיבורה פוסט אפוקליפטית אחרת. בעצם, לא רק בפורים. אם בא לכם להיראות כאילו שאתם מגיעים מדאנטואין או ממחוז 9, אתם יכולים לעשות את זה בקלות ולהגיע ככה כל יום למשרד או לפאב ואף אחד לא יצייץ.

הסיבה: משהו אפור קורה לחנויות הבגדים.

אפור, עם שטיפה לגוון מעודן של אבק.

אפשר למצוא בחנויות של הרשתות הרגילות, רנואר ו-h&m סטייל, שלל חולצות בגווני חול של מורדים או לכלוך של משמיד כוכבים. הן מגיעות בגזרות לגברים שנראות איפשהו בין חלוק של ג'דיי לקימונו של מומחה לחימה ביום חופש. אפשר למצוא אותן תלויות לראווה גם במחירי מבצע כך שזו לא תופעה חדשה.

כנראה שמציעים לנו להתלבש ב-50 גוונים של דהוי כבר זמן מה, אבל עכשיו כשהתחלפה עונה קשה שלא לשים לב, ואם זה הקטע שלכם, להתלהב.

אפשר להניח שיש כאן שילוב של שני דברים. הראשון, חלק מהמגמה הכוללת של טשטוש מגדרי בכל מה שקשור לבגדים. בזארה קיבלו לא מעט ביקורת מוצדקת על כך שליין היוניסקס שלהם מכיל רובו ככולו בגדים בצבעים "משעממים" – שחור, לבן ואפור, ובגזרות שבדרך כלל לובשים גברים: מכנסיים וחולצות שיושבים לא מאוד צמוד, בקיצור.

בבלוג המפתחות של הצוללת ענבר נעמן הסבירה את הבעייתיות באופן ברור. בגדים כאלו נותנים מענה מבורך לנשים שמעדיפות להתלבש בבגדים שנחשבים "גבריים", אבל באותה נשימה שוב מקבעים סממן גברי סיסג'נדרי (כזה של גבר שעובר כגבר כמו שהתרגלנו לצפות שאחד כזה ייראה ויתנהג). מה עם גברים שרוצים ללבוש שמלה? או סתם חולצת בטן? הם ימצאו משהו כזה באזור היוניסקס? פחות, וחבל.

החולצות לגברים כן נהיו ארוכות יותר מקו המותניים, והן מגיעות ביותר חיתוכים מעניינים עכשיו. זו התקדמות, זה נראה מהמם, אבל זו לא מהפכה מגדרית. עוד לא. 

הדבר השני שמשפיע על הנראות הוא אולי שוברי הקופות האחרונים. עובדים במשרד, במוסך, בשדה? מבחינת חנויות הבגדים כולכם חיים בחברה דיסטופית פרועה. יש מלחמת הישרדות (ומלחמת הכוכבים!) בקולנוע – נא להתלבש בהתאם.

אפשר להתמרמר, ושוב, קשה להאשים את מי שמשתעמם או פשוט לא מתחבר. ייאמר במאמר מוסגר שאין כאן השתלטות כוללת. לצערי דווקא בבגדי הנשים יש הרבה פחות מגוון, והרבה יותר בגדים צבעוניים ומשובצים, כאלו שנגמרים לפני הפופיק ברטרו לניינטיז (אלוהים אדירים).

אבל אם אתם מתחברים לזה… הו וואו. אין לכם מושג כמה פשוט היה להרכיב תחפושת של אבירי ג'דיי או לוחמי סית' אפלים.

סיבוב קצר בחנות בגדים סטנדרטית  ותוך עשר דקות אפשר למצוא שמלה שנראית כאילו שריי עשתה פה שופינג לפנייך, חולצה ארוכה שהאן סולו היה לובש בשמחה (בחיי), טי שירט לגברים בגזרה מוארכת שמתאימה מתחת לחלוק ג'דיי, ואת החלוק עצמו. סליחה, כתבתי חלוק? אלו עליוניות ארוכות או קצרות שרוולים שמעוצבות כמו טוניקה, עם קפוצ'ון, שיש לגברים וגם לנשים.

הבונוס: רוב הסיכויים שאלו בגדים שתוכלו ללבוש גם אחרי וגם לפני החג. בעצם, יכול מאוד להיות שכבר יש לכם בארון חלק נכבד ממה שיכול להפוך בקלות לתחפושת לגיבור המאובק והקצת מיובש האהוב עליכם.

החיסרון: כנראה שאתם לא היחידים שנתקעתם בלי תחפושת/הבנתם שזה יהיה קל ומגניב. ואם אכפת לכם מאופנה מתחלפת, תמצאו את עצמכם עם כמה פריטים שייראו לכם תמוהים. מצד שני, אם גם ככה תכננתם להוציא כסף על תחפושת… שכבר יהיה משהו לביש, לא?

והיתרון: מה יותר טוב מלהיות קיילו רן כשאתם עצבניים בעבודה? כל יום! ואפשר לגוון ולהפוך לליה, ולהיראות סמכותיים וכל כך נבונים פתאום. זה, והעובדה שהפריט היחיד שתצטרכו לחפש בחנות ייעודית לפורים או און ליין יהיה לייטסייבר, חץ וקשת או מסיכה.

חג שמח, 

May the force be with you, and the odds be ever in your favor.

 

כשכולם במסיבה יותר צעירים ממך

אוקיי כן, גם הפוסט הזה קשור בגדול לארקטיק מאנקיז, ולכך שהם ה-מכנה המשותף היום. באמת שבסך הכול הייתי מרוצה שלהקה שעושה את מה שהיא עושה כל כך טוב זוכה לפופולאריות גורפת ואולי גם משפיעה על הטעם המוזיקלי של יותר אנשים ואמנים.

ומאותה סיבה, הייתי כולי התלהבות מאיך כל מה שהיה צריך כדי למלא מסיבה בשנתיים האחרונות זה להכריז על ספיישל ארקטיק מאנקיז – והרוקדים, ואני ביניהם, כבר יבואו. וכך, כשגם הקאנט (ליין מסיבות אינדי-פופ-רוק-קצת ניינטיז וחברים) הודיעו שיעשו אחת, היה ברור שנלך. מה, כמעט כל מי שהיה יוצא למסיבות האלו קבוע, כבר משהו כמו עשור ככה, אוהב אותם. והיי, אולי כמה מהוותיקים שכבר לא מגיעים ייסגרו על בייביסיטר ויגיחו. מצא חן בעיני הרעיון של להיות בין המון אנשים שאוהבים את אותו הדבר.

עד שגיליתי שמי שמגיעים למסיבות ארקטיק מאנקיז הרבה יותר צעירים והרבה יותר נלהבים ממני.

הבכי והנהי שעברו לי בראש, ואז יצאו לי מהפה, נשמעו בערך ככה:
מה הם עושים בליין המסיבות שאני הולכת אליו עוד כשהם היו בתיכון?! מי אלה. למה הם מחייכים כל כך הרבה? הם מטביעים בהשתוללות האובר-נרגשת את כל המרחב האישי שלי. אז מה אם זה מועדון, זו המשבצת ליד הרמקול והיא שלי! ולמה, למה הם צורחים ומוחאים כפיים על כל שיר? זה טראק מדיסק, זה לא שהם באו להופיע פה.

הם באמת משתוללים מסונג 2 של בלר עכשיו? זה קרה? אני סיימתי לחרוש אותו כשהדיון על בלר נגד אואזיס עוד היה רלוונטי.
.ולא, זה פשוט מוגזם מה שקןרה עכשיו. זה לא יכול להיות. מה הם קופצים ככה בפזמון הזה, כשאלכס טרנר שר שהיא לא תהיה מופתעת ולא המומה מההודעות על כמה שהיא שיכורה איך הם מעזים?
היא לחצה על הכוכב אחרי שלחצה על שחרור הנעילה. מה הם יודעים על ללחוץ על הכוכב אחרי שלחצתי על שחרור הנעילה?!??!?!?!?!
הם לא מכירים משהו בלי מסך מגע ובחיים לא שיחקו נחש בנוקיה!
למה לאחד מהם יש מגפון? או שזו מצלמת פולורואיד. או שזה סתם אהיל של מנורה.

בכלל, מי מגיע היום למסיבות בכאלו חבורות גדולות, אנחנו יוצאים במתכונת הרבה יותר מצומצמת, כי לא כולם אוהבים את כל הדברים ולא לכולם יש חשק לצאת ולחלק כבר יש ילדים ונמאס להם לשמוע בפעם המיליון את הקלאש מספרים שלונדון מטלפנת.

אני יכולה להמשיך ככה כל הערב. בחיי שאני יכולה, כמה מרירות. כמה עצבים על הפקעה של פצצות אנרגיה צעירות שמשקפות לי עד כמה אני כבר לא כזאת. והם מסתירים לי את האנשים הקבועים, אלו שבגילי, אלו שאין לי מושג איך קוראים להם ולהן אבל תמיד נחמד לרקוד לידם כי אנחנו אוהבים את אותו הדבר, במשך אותו פרק זמן. אנחנו נעלמים בתוך כל ההילולה הזו שבאה במזימה זדונית להחליף אותנו.

וחזרה למציאות
אחרי עוד כמה שירים וכשסיימתי לקטר, התחלתי ממש להסתכל עליהם וקצת בדקתי עם עצמי על מה כל הזעם. כנראה כי מה לעשות, אני הייתי ככה.
אולי לא בדיוק, כפכפי אצבע בחיים לא היו אופציה, אבל הערב הראשון שלי באזימוט, ב-1984, בקאנט, במוסד – אולי לא צווחתי אבל בטוח קפצתי למעלה ולמטה כששמעתי בפעם הראשונה את ביזאר לאב טרייאנגל מתנגן.

ואוי לבושה, לא ידעתי שניו אורדר הם המקור. הייתי בטוחה שזה מן קאבר מגניב של מועדוני אלטרנטיב. בחיי, אלוהים, עד אז חשבתי שהגרסה המנוונת של פרנטה שמשמיעים ברדיו היא המקורית. מביך, אבל למדתי. למדתי ללכת לרקוד כי המוזיקה טובה, כי מנגנים במסיבה את מה שאני שומעת בבית, עד כדי כך שהמסיבה הייתה החדר האינטימי שלי.

אז הרי התפרצתי אני ברגל בטוחה במגפי פלטפורמה של גיל 19 לסלון של מי שרקדו שם לפניי שנים. אלו ששמעו את מינימל קומפקט לפני שאני ידעתי להגיד פורטיסחרוף. אני רוצה לקוות, בדיעבד, שהם לא הרגישו פחות בבית כשאני וכל החברים שלי התלהבנו בפעם הראשונה מלט דה בודיז היט דה פלור. ונו כן, אז חשבתי שזה סבבה לנגן במסיבות את קילינג אין דה ניים אוף כי זה היה משהו כל כך חריג יחסית למה שניגנו במקומות אחרים.

עכשיו ילדים אחרים אוהבים את הדברים שאני אוהבת. מי אני שאכעס שהם ממלאים מחדש את החלל במועדונים וליינים שתמיד נאבקו על הקיום שלהם, ומגלים להקות שאני מדמיינת שטיפחתי? אני לא באמת צריכה להרגיש פחות בבית רק כי להם עדיין אין כאבי ברכיים וגב.

וחוץ מזה, מגניבים ככל שיהיו ואוהבי מוזיקה – כשניגנו את לייק איטינג גלאס של בלוק פארטי, הרחבה חזרה להיות לכמה דקות רק שלי ושלו, ורקדנו, והשתוללנו, וקפצנו הכי גבוה שאפשר. אפילו שידענו שנשלם על זה מחר בבוקר.
עוד יש לנו כמה להקות בקנה להכיר להם. שיאגרו את הכוחות, המסיבה שלהם רק מתחילה.