פרק חדש בפודאקסט: סקירה מפסטיבל פרימוורה סאונד 2018

עוד יגיע בהמשך פוסט כתוב על הזווית של גבריות ודיכאון בפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה השנה, אבל קודם כל, הנה הרשמים הנרגשים משהו של יוני זאבו ושלי, מוקלטים בפודקאסט החדש של דברים עם מילים בתנאי גרילה.

בקרוב נהיה גם באייטיונז, ובינתיים אפשר להאזין לפרק דרך פודבין כאן.

בתפריט הפעם: כל הסיבות בגללן ויתרנו לראשונה על הופעה של ניק קייב והזרעים הרעים, טוב, בעצם סיבה אחת בשם פיבר ריי, המחוות שוברות הלב לסקוט האטצ'ינסון, מוזיקת המחאה שמשלבת גוספל עם מטאל של זיל אנד ארדר, כללי התנהגות בהמתנה של שש שעות כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה, הפאנק החיובי של איידלס, ההופעה של הארקטיק מאנקיז שהצליחה לשנות במידת מה את היחס לאלבום החדש ועוד ועוד ועוד.

יש לנו גם עדכון חשוב שגילינו אחרי שסיימנו להקליט: אחת המגמות הבולטות בפסטיבל השנה הייתה מוזיקת פסקולים או מחוות לפסקולים מהאייטיז. לא פחות מ-3 הרכבים שונים שהופיעו יכולים להיכלל תחת תת-תת-תת הז'אנר הזה, ביניהם המלחינים של פס הקול ל"Stranger Things", נייט קרולר וקרפנטר ברוט. לגבי האחרון, היינו משוכנעים שמדובר בהתחכמות פוסט מודרנית שכוללת פסקולי סינטיסייזר מהירים וסולו צוקים לבי מוביז לא קיימים, וקאבר מופלא אחד שמצורף כאן למטה. אבל, בעוד האלבום החדש הוא אכן פסקול לסרט אימה מומצא, חיטוט של יוני אונליין מצא שחלק מקטעי הסרטים שהוקרנו מאחורי ההרכב שמלווה את אמן הדארק סינט'ווייב די אמיתיים, כמו הפנינה הזו מ-1986. שילוב מבלבל? לגמרי, אבל מהנה מאוד בכל מקרה.

והנה כמה תמונות שתפסנו:

זו המחווה סוחטת הדמעות על הבמה ובקהל:

ולקינוח, עוד קצת טירוף מעריצי קופים:

 

מודעות פרסומת

פרימוורה סאונד 2018 – רשמים לא ערוכים מהיום הראשון

IMG-20180601-WA0018

דה טוויילייט סאד
הישועה של הגבריות החדשה: הזמר של הלהקה הסקוטית the twilight sad כל כך מתרגש כשהוא מופיע, שהוא חייב לשחרר זעקות לא למיקרופון. בזמן שהלהקה מנגנת הוא מרים את הידיים אל הקהל ולסירוגין אל השמיים, שפתיו מבטאות את המילים "I love you" ועוד דברים שלא היה אפשר לזהות. מדובר בתוספת של הרגע האחרון השנה, הם התווספו לליין אפ אחרי ביטול שפינה מקום, והביא אותם לפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה בפעם השנייה, אחרי הופעה ב-2016. זכינו לשמוע שיר אחד חדש לגמרי בהשמעה ראשונה פחות או יותר, ועוד כמה שירים מוכרים שלהם, למי שמכיר ואוהב את העצב המלודי החם שלהם. ויש מי שאוהב, לא מעט גברים שרים את המילים נצפו בקהל, כולל חיבוק והתרגשות רבה בשיר האחרון, שכולל את שורת המחץ "it takes more than fucking someone to keep yourself warm". אחרי תנועות ריקוד בהשראת ג'וי דיוויז'ן, כשהשיר התקרב לסיום, הזמר הוריד את האוזניות, שם יד על העיניים ואז הוריד אותה, נתן לכולנו לראות את הדמעות יורדות. זו לא מטאפורה, הוא התבונן על הקהל שבחר לראות אותו בפסטיבל עם מעל 11 במות – ונתן לכל הרגש לבוא לידי ביטוי. בלי להסתיר, כי אין את מה.

**עדכון: מתברר שהשיר האחרון עם השורה שמייד נחקקה בזיכרון הוא גרסת קאבר שהייתה מחווה כואבת. "Keep yourself warm" הוא שיר של "frightened rabbit", להקה בהובלת סקוט האטצ'ינסון, שהייתה חתומים באותו לייבל עם twilight sad. האטצ'ינסון התאבד לפני כחודש, מה שטוען את הדמעות של הזמר והשירה בקהל באור קורע לב.

IMG-20180601-WA0020

ביורק
לפני ההופעה שלה הופיעו שקופיות מנהלתיות שמסבירות מה כללי ההתנהגות המומלצים והיכן יציאות החירום במקרה שיהיה צורך בפינוי של הפסטיבל. באופן הולם ההופעה נפתחה עם הקדמה בצורת טקסט שמספר סיפור על האוטופיה שתקום אחרי שנהרוס את העולם עם פסולת, מטריארכיה עם ציפורים, פרחים וצורות חיים חדשות. ואז ביורק, החלילניות שלה ותפאורה של יער ובמרכזו כס של שחלות נגלו לעינינו. טוב, האמת שהן נגלו לעיני מי שעמדו קרוב ומי שהביטו אחורה אל המסכים הרחוקים יותר, שם הקרינו את המתרחש על הבמה. במסכים הקדמיים הקרינו וידאו ארט של סחלבים ופרחים נוספים שנפתחו לפי קצב המוזיקה בצורה מהפנטת וארוטית. שלושה שירים אחר כך, וכבר אפשר היה לחזות בביורק, עוטה כמו כל הלהקה עיטור ראש ופנים בצורת סחלב או איבר רבייה נשי, מרהיב כמו שניהם. האלבום האחרון שלה מאתגר להאזנה, לדעתי, כולל שילובים שאמורים להיות הרמוניים, אבל מורכבים באופן מעט צורם במכוון. צלילי הלב השבור שלה עוברים איחוי בהופעה והופכים אותה למלכת היער שהיא יצרה. משהו במסכה שלה מזכיר יצור דמוני, הפיתולים שלה דומים גם לקרניים וגם לאיברי רבייה בו זמנית. מהשירים הוותיקים היותר מוכרים היה אפשר לזהות את "human behavior", וגם בשירים חדשים יותר היא עדיין מרשימה להפליא.

IMG-20180601-WA0019

פיבר ריי
במעבר הולם, שהתאפשר רק כי חתכנו מביורק חצי שעה לפני הסוף, והחלטנו לוותר על ניק קייב (בלתי נסלח בעקרון, קרה רק כי זכינו לראות אותו ואת הזרעים הרעים כמה פעמים, פעמיים השנה בארץ) – הגענו לאפטר פארטי פמיניסטי שמח וחושני במיוחד. אם אצל ביורק יש מסכות ששומרות על ריחוק, התלבושות, האיפור וכל הפרפורמנס של פיבר ריי והלהקה שלה מייצרים תחושת קרבה. הן נראות כמו מי שבאו ליהנות במסיבה על הבמה, והקהל נענה לכל נענוע אגן שלהן. הן עולות לבמה אחת אחת, נעצרות ומתפארות, ורק אז תופסות את המקומות שלהן. כל אחת מהן מציגה דמות קינקית אחרת, כולל חליפת שרירים גרוטסקית של מפתח גוף, וכולן משתלבות יחד לכדי סאטירה מגדרית. פיבר ריי בעצמה מופיעה עם ראש מגולח, איפור שנראה מרוח בקפידה כדי לגרום לה להיראות כמו סמל סקס שנזל, טי שירט עם הכיתוב "אני  אוהבת בנות שבדיות" כשהמילה האחרונה מחוקה באיקס ורוד, עגיל בטבור מעל הבגדים, שורטס לבנים נפוחים וביריות שמתחברות  למכנסיים ארוכים – הכל כדי ליצור סיוט חמוד ומבעית. ברור שהקהל כאן בשבילה, כדי לחזות בה בקדמת הבמה סוף סוף, אבל היא חולקת את תשומת הלב במידה כמעט שווה עם שתי הזמרות – שעומדות בשורה אחת איתה, מחליפות מיקום ומזמוזים במופע שכל כולו התרסה שמחה. זה דבר אחד לראות נשים ש"מתנהגות כמו גברים" כשהן מדברות באופן ישיר על מיניות ותשוקה, כולל מחוות ידיים גרפיות. זה משהו אחר כשהן מייצרות מסיבה פומבית אבל סגורה, כזו שגברים הם פשוט לא הנמענים שלה. אם יש ספק, פיבר ריי שרה באלבום האחרון בין היתר "I want to run my fingers up your pussy", ואפשר לנוע באי נוחות שמרנית מהישירות הזו, או להיזכר כמה מילים של שירים אחרים יש בחוץ, כאלו שמתארים בדיוק מה מישהו רוצה לעשות למישהי ואיך.
המסרים האלו מובאים בתוך אריזה מקפיצה במיוחד, שכוללת עיבודים מלאי אנרגיה לרוב השירים מאלבומי הסולו הראשון והשני של מי שהייתה חלק מהצמד דה נייף. היא רוקדת בצורה מגושמת משהו, משאירה את האלגנטיות לאחרות שסביבה, כאילו היא לא יכולה ולא מעוניינת לשייף את הכוריאוגרפיה במופע שלהן. התוצאה מעוררת תחושה של אותנטיות וחברות, של חדוות עשייה מדבקת.

זיל & ארדור
על פניו אין שום קשר בין הסגנון המוזיקלי של ההרכב הזה שמשלב גוספל עם מטאל לפיבר ריי. נקודת ההשקה מתבטאת בכך שגם כאן יש שלושה זמרים, וגם כאן הם לא נמצאים מאחורה או בצד, אלא בשורה אחת עם הסולן, הגיטריסט ןהבסיסטית. רק המתופף נמצא מאחוריהם, סביר להניח שבעיקר מסיבות טכניות. אמנם במקרה הזה יותר ברור שהם בחזקת זמרי ליווי, כי הם לא מנגנים על שום כלי מלבד מיתרי הקול וכי הסולן כן במרכז ואוחז בגיטרה ובשני מיקרופונים, אבל עדיין יש משהו מאוד מרענן בהעמדה כזו. היא מייצרת תחושה של אנסמבל, של להקה של ממש.

זיל אנד ארדור הוציאו בינתיים אלבום אחד שרוכב על אותו גימיק: שירה רפטטיבית שנעה בין צ'אנטים גרגוריאנים לשירי עבדים, עם שבירות של  דיסטורשן, בס חזק וגראולינג שמגבירים את הקצב. הם מזכירים את אלג'ירס, עם פנייה חדה לצד הכבד גם אם הקליט יותר, ובלי נגיעות של אינדסטריאל. הגיוון המלודי של הלחנים והאנרגיות  של כולם יחד מחלצים אותם ממה שהיה עלול להפוך בקלות למופע משעמם, והפכו אותם בקלות לאחת ההופעות המלהיבות של היום. בחלק גדול מהשירים הם מתחילים כמעט קפואים,  שומרים על איפוק מול המיקרופונים, ורק קצת אחר כך משתחררים מעט. זה חלק ממה שהופך את ההופעה שלהם למרשימה וסוחפת, כשהכאוס מפעפע מתחת לפני השטח. הם עומדים להוציא אלבום שני בימים הקרובים, וזכינו לשמוע כמה שירים חדשים. הם שומרים על אותו סגנון, אבל כן נראה שחלה התפתחות עם שילובים קצת יותר מעניינים בין הז'אנרים.

השם של האלבום הבא שלהם יהיה "stranger fruit", וגם בהופעה המשכתי להרגיש את הדיסוננס הקל שהם מעלים בהקשר הזה. להקה שמדברת על עבדות (הפוסטר שעיצבו להם לפסטיבל מציג שלשלאות שבורות לצד פרחי כותנה לבנים טבולים בדם), כאשר כמעט כל החברים בה נראים לבנים, למעט הסולן שלה,  שכותב את כל החומרים. מנואל גגנו הוא חצי שוויצרי חצי אפרו-אמריקני, אבל כשהחבורה הזו, שאמנם לבושה כולה בשחור שרה על איך "אני כל כך שחור" הם מדברים על תרבות איתה הם מזדהים, על המוזיקה או על ניכוס? הם מעלים תהיות האם יש כאן אמירה חתרנית מתוחכמת, או הלצה – גגנו סיפר בראיון שהוא הקים את הלהקה כאשר אנשים כתבו לו אונליין, והציעו לשלב בין מוזיקה שחורה (שתוארה עם מילת גנאי) ומטאל. אפשר להחליט לסמוך עליו ועל מילותיו בראיון נוסף מהשבועות האחרונים, בו הוא התבטא בנושא ואמר שניכוס תרבותי הוא תלוי כוונה – ואם היחס לתרבות ממנה שואבים השראה הוא מכבד, אין כל מניעה להיות מושפעים ממנה. דבר אחד בטוח, מה שהתחיל כתגובה להערה גזענית ב-4chan הפך להיות פרויקט רציני למדיי, שנראה ונשמע מעולה.

פרק חדש בפודקאסט החדש! מחשבות על ארקטיק מאנקיז

אחרי אי אלו האזנות, יוני זאבו ואנוכי התכנסנו בתנאי גרילה להקליט את פרק 2 בפודקאסט הנסיוני של "דברים עם מילים". הפעם: מחשבות ותהיות על האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז: Tranquility Base Hotel & Casino.

בתפריט: האם אנחנו סבלניים יותר לאמנים שהכרנו בגיל מאוחר מאשר לאמנים שאהבנו להאזין להם בתיכון רווי האמוציות והדרמה, האם רוב העולם מעדיף את האמנים שלו קבועים או משתנים כל כמה אלבומים, האם האלבום הזה היה צריך לצאת כאלבום סולו של אלכס טרנר או לא, מה קורה כשאמן שמקבל השראה מחיי היום יום לא חי אותם יותר – ואיך זה מתקשר לסיבה בגלל טרנר מדבר על עצמו כאילו שהוא חי בשנות ה-70.

בונוס: רעשי רקע, ניק הכנעני נובח את דעתו על האלבום והמלצה קטנה לקינוח.

 להאזנה או הורדה לחצו כאן (בקרוב נגיע לאייטיונז, מבטיחים!)

Review: Fever Ray – To the Moon and Back

Are you ready for this?

After 8 years (8! Years!) She's back. Fever Ray has already released a new song titled "to the moon and back" and an s&m creepy and at the same time compelling video to go along with it. The whole album will be available on streaming services online tonight (Yasssssssssssssss) at midnight, just in time for Halloween. The album's titled "Plunge" and it will be the Knife's Karin Dreijer's second solo project to date. You can find the track listing on Pitchfork, as well as an excerpt of a stream of consciousness by Fever Ray herself.

Here's hoping for a narrative, a concept album even that will greet us tonight, dealing with love, flesh, desire, age, gender, sex, pain and conflicted identities – heavy lyrics all wrapped up in sweet kabuki melodies and twitching tweaking electronic sound.

So, while we wait (what's a few hours compared to eight years, right?) I'd like to take a peek at "to the moon and back" (no connection to the savage garden single. Well, maybe the general topics of them both do have some similarities).

These are the lyrics:

Hey, remember me?
I've been busy working like crazy
I know you like tangerine
And your kiss is sweet and creamy

Oh, can you imagine
A friend sticks for us to bump in
Oh, I'm done looking
Now things can start happening

Hey, remember me?
I've got so much, just come and get me
I play something catchy
You lean forward and kiss me

First I take you then you take me
Breathe some life into a fantasy
Your lips, warm and fuzzy
I want to run my fingers up your pussy

Now, we may take them at face value, and read them as a lusty love song between one person to another woman, preferably as one woman to another if we co it's all there. But we may also read it as a renewal of vows between an artist and her listeners. Her voice tells us, almost apologetically that she's been doing things, creating something new for us all this time, she didn't just disappear. Fever Ray's voice goes on and asks the listeners, repeatedly, if we remember her. And then comes this line, saying "I play something catchy/you lean forward and kiss me". This could be a way to describe the tensed relationship between a singer and her crowd, knowing that if her music will be more mainstream she may be accepted more easily, perhaps.

From there the lyrics continue to describe a mutual inflicted extasy, a very direct talk, that again, represents intimate relations between two individuals and at the same time may represent the intimacy between artist and her crowd. There, in the gap between the music and the listener, a fantasy is allowed to come to  life.

And to top it all we have the way Fever Ray chose to appear in the video, that, along with a few more visual teasers on her YouTube page suggests we're in for a dark delve into the human syche, one that combines the broken and beautiful parts of the soul, all rolled into one.

Well. Is it midnight yet?