דוקטור הו עונה 11 פרק 03

הפוגה קומית קטנה אף פעם לא תזיק

הגענו לפרק השלישי בעונה, ויש בו כמה דברים טובים, והרבה בעיות. גם אם משלימים עם כך שהעונה תהיה מורכבת מפרקים שעומדים בפני עצמם, ושההתפתחות העלילתית לאורכה (ה-arc) מקבלת חשיבות משנית, משהו כאן מקרטע. חלק מהפרקים הטובים ביותר של ההרצה הנוכחית של הסדרה הם פרקים שעומדים בפני עצמם. אבל אף אחד מפרקי העבר האלו לא הרגישו כמו שיעור חינוך מנומס ומעודן כמו הפרק הזה.

הפרק הוא אחד מאלו ששמים את הפוקוס על מסע בזמן באופן מובהק, ופחות על מסע בחלל. הוא מנצל את האלמנט הזה כדי לבקר מחדש אירועים תרבותיים והיסטוריים מעצבים, ולהציג את הרלוונטיות שלהם לימינו-אנו. זה טריק מוכר ואהוב, שיכול להיות אפקטיבי עד רמת הצמרמורת כשעושים אותו כמו שצריך. במקרה הזה, הביצוע העלילתי לוקה בחסר משמעותי מכל מיני סיבות שתכף אפרט, וכל מה שנותר לנו להתנחם בו הוא המסר, והדמויות שעדיין עושות את המיטב עם העלילה אליה נקלעו.

לביקורת על שני הפרקים הראשונים של דוקטור הו עונה 11 – היכנסו לכאן

הסיפור הפעם, בקצרה, הוא על רוזה פארקס, על שמה גם נקרא הפרק בפשטות – "Rosa". היא האישה השחורה שהפכה לסמל המאבק ב-1955, כאשר סירבה לקום ממושבה באוטובוס ולפנות אותו לטובת אדם לבן, כפי שהיה נהוג על פי חוק בזמנו. היא נעצרה, אבל הפעולה שלה הייתה חלק מתנועת נגד שהעיניים נשואות אליה בהערכה מוצדקת עד היום. הדוקטור וחבורתה נקלעים לאלבמה של 1955, קצת לפני הנסיעה המפורסמת של רוזה, קצת לפני שההיסטוריה עומדת להיעשות.

הם היו אמורים לחזור לשפילד, אבל הטרדיס עושה מה שהטרדיס רוצה, וכך הם מוצאים את עצמם בליבו של הדרום ספוג הגזענות המעוגנת בחוק. גילויי האפליה הגזעית באים לידי ביטוי בפרק באופן יומיומי, מה שמשווה להם חזות נורמלית מבחילה. בישיבה בבית קפה מלצרית אומרת להם שפשוט לא מגישים לאנשים כמו ריאן. האנכרוניזם מודגש כשריאן חווה יחס שעל פניו כבר שייך הרחק לעבר. הוא ויסמין מתחבאים כאשר חוקרים באים לתשאל את הדוקטור וגרהם ולבקש מהם שיפסיקו לעורר מהומה בעיר השלווה. המהומה היא עצם ההתרועעות שלהם עם ריאן, גבר שחור שאינו נחשב לשווה ביניהם, בלשון המעטה.

עוד נקודה מעניינת היא שיסמין לא בטוחה לאן היא שייכת. מבחינתה החזות שלה עוברת כ"שחורה", אבל הנראות שלה והמוצא שלה הרי אינם אפרו-אמריקאים. היא מוצאת את עצמה בסיטואציה אבסורדית בה היא מתלבטת האם היא אמורה לשבת בחלק האחורי של האוטובוס המיועד לשחורים, או שהיא נראית אחרת אבל גם שונה מהם מספיק כדי לשבת במושבים הקדמיים השמורים ללבנים. הגיחוך שבסיטואציה שהייתה מציאות עבור כל כך הרבה אנשים בעבר הלא-מאוד רחוק הופכת אותה למוחשית מאוד.

מה שפחות מוחשי הוא תומך העליונות הלבנה מהעתיד שבא לסבך עניינים בפרק. הבחור המטופש לא יכול לפגוע פיזית באופן אקטיבי באף אחד – זה חלק מהעונש שלו על פשעים איומים שביצע. הוא כן מנסה לשנות את ההיסטוריה ולמנוע מרוזה פארקס לעלות על האוטובוס. הוא חמוש במשגר זמן על פרק היד שלו, שמזכיר אביזר דומה של קפטן ג'ק הארקנס ומהווה קריצה נחמדה. אבל זה הדבר המעניין היחיד בו, פחות או יותר. נהיה ברור מאוד מהר שהוא כאן כדי לגרום צרות ולשנות את ההיסטוריה. כל מה שהדוקטור צריכה לעשות בשלב הזה הוא לכלוא אותו במקום שבו לא יפריע למהלך העניינים. נשמע פשוט, לא?

אם היא הייתה עושה את זה ופועלת בצורה הגיונית, הפרק היה מסתיים תוך עשר דקות. ולכן, במקום לחשוב על עלילה שמציבה אתגרים יותר מסובכים, או מוצאת דרך אחרת להפגיש את הדמויות עם רוזה פארקס, פשוט מתעלמים מהאופציה הזו עד אמצע הפרק לפחות. הגזען הגנרי מהעתיד ממשיך לנסות לחבל באוטובוסים והדוקטור וחבריה ממשיכים לנסות ולתקן את מסלולם. ההתנהלות המגוחכת נמשכת רוב הפרק, עד שגרהם עושה את מה שהיה אמור לקרות מההתחלה. הוא משתמש במשגר של העבריין נגדו, ומעיף אותו אחורה בזמן לנקודה בה לא יוכל לעשות נזק.

בגלל שאין מספיק אנשים לבנים על האוטובוס, הדוקטור, גרהם ויסמין נאלצים לקחת חלק בנסיעה ולתפוס מקומות. כך, הם הופכים לשותפים במהלך המהפכני של רוזה, ובאותה נשימה מוצאים את עצמם בנעלי כל מי שהיה אדם לבן באותה תקופה וחשב שזו התנהגות לגיטימית. זה מהלך מחוכם, גם אם לא מפצה על העלילה הקלושה של הפרק עצמו. כל כולה משובשת לטובת המסרים החשובים שהוא מבקש להעביר. בנוסף, אנחנו עדיין לא מחוברים מספיק לדמויות כדי להרגיש שיש חשיבות גדולה לכך שהן אלו שנקלעות לסיטואציה הזו. הדוקטור לא ממש זכירה בפרק, גרהם אמנם מדבר על החשיבות של האירועים האלו לגרייס וממשיך להתאבל עליה, וזה מעניין, אבל הדמות שלו בעצמו עוד לא מרגישה שלמה. וריאן ויסמין קצת מסומנים וצפויים הפעם. אלו יכלו להיות אנשים אחרים, והיינו מקבלים את אותו סיפור. 

הסאבטקסט של הפרק רלוונטי, העלילה – פחות

אחד הדברים הכי מעניינים בפרק נאמרים כלאחר יד וקל מאוד לפספס אותם. כאשר ריאן רק נוחת ב-1955, הוא מרים חפץ שנפל לאישה לבנה, והגבר שאיתה מייד סותר לו. המום, הוא מקשיב לרוזה פארקס שנמצאת שם במקרה, מתערבת לטובתו ומסבירה לריאן שעליו להיזהר יותר. היא מזכירה לו מה עשו לאמט טיל, ומתריעה בפניו שישים לב, כדי שלא יגמור כמוהו, מת בתחתית נהר.

כמו דמותה של פארקס, גם אמט טיל היה אדם שחי ומת במציאות. טיל היה נער בן 14, שנרצח באכזריות ב-1955 על ידי שני גברים לבנים לאחר שלכאורה דיבר עם אשתו של אחד מהם, או שרק לה, או נגע בה, זה תלוי באיזו שנה שואלים אותם מה בדיוק קרה. מה שזה לא היה – זה הספיק להם כדי לחטוף אותו מביתו באיומי אקדח, להכות אותו מכות נמרצות שעיוותו את פניו, לירות בו ולהשליך את גופתו לנהר. זה לא היה מהלך חריג באותה תקופה. רציחות על בסיס גזע היוו כמעט דבר שבשגרה, כולל צילומים ליד הגופה ולקיחת "מזכרות" כאילו היה מדובר בהישג גדול שאפשר להתגאות בו בלי חשש.

הוריו של טיל בחרו ללוות את בנם בדרכו האחרונה בהלוויה עם ארון פתוח. הגופה שלו, פניו המושחתות עד ללא היכר, היו חשופים לעיני כל, מציגים את הפגיעה שפגעו בו, מנכסים מחדש את גופתו המתה ולא מאפשרים לה להפוך לעוד מיצג נלעג, אלא להפך הגמור, לכתב אישום נגד הרוצחים שלו ונגד החברה כולה. הרוצחים, אגב, יצאו זכאים במשפט, ומעולם לא נשפטו שוב, למרות שתיארו כיצד רצחו את טיל בראיון שנה לאחר מכן.

הרצח שלו, כמו ההתקוממות של רוזה פארקס, הם חלק מהסמלים של המאבק לזכויות האדם שהתחולל ועדיין מתחולל. הרלוונטיות של טיל ופארקס נשמרת גם לאור גילויי גזענות בארצות הברית ובעולם בכלל, וגם פרטנית כי עכשיו, לאחר שחלפו מעל 60 שנה, תיק הרצח של טיל נפתח מחדש. האישה אותה הטריד, כביכול, הודתה בראיון שנערך עימה לטובת ספר על הנושא שהוא לא עשה לה שום דבר שמצדיק את הרצח שלו. ביולי האחרון דוחח שמתנהלת חקירה חדשה, גם אם סמלית במהותה, בנושא.

הפרק השלישי בעונה של דוקטור הו לא מדבר בהרחבה על אמט. קל יותר להתייחס לסיפור של רוזה פארקס, במיוחד אם הפרק מעלה את האופן שבו אנשים בלי כוונות זדון לוקחים חלק בתהליכים רחבים של דיכוי. קשה לדמיין פרק קליל בו גרהם מבין שהוא צריך לאפשר לרצח של אמט טיל להתרחש, כדי לא לערער את ההיסטוריה. פארקס היא גם דמות פמיניסטית מרהיבה, ומוצגת בפרק כאישה אסרטיבית, שווה בין שווים כאשר היא מנהלת פגישה עם מרטין לותר קינג ופעילים נוספים.

האסטרואיד על שם רוזה פארקס הוא לא מדע בדיוני

בתוך הפרק בעל העלילה הקלושה מתחבא הפעם מסר עגום למדיי – כולנו משתתפים ולוקחים חלק, גם אם לא בכוונה תחילה, בפגיעה באחרים. כולנו עלולים להיות אלו שפשוט נשארו לשבת באוטובוס, ונתנו לאחרים להיפגע בשם סדר חברתי חסר היגיון. ומנגנוני הכוח שמפעילים אותנו האחד נגד האחר ממשיכים לתפקד, וכנראה ימשיכו לתפקד גם בעתיד הרחוק. העבר שלנו לא נמצא כל כך מאחור עד שלא ניתן לראות אותו. אנחנו צריכים להישיר אליו מבט, להשוות וללמוד ממנו כדי לצמצם את הנזקים שאנחנו עושים אלו לאלו בעתיד.

הפרק כן נגמר בטון חיובי יותר, כאשר הדוקטור מעבירה את החברים ואותנו שיעור היסטוריה זריז ודידקטי. היא מציגה את השינוי שהפעולות של רוזה פארקס עזרו להוביל אליו, מכבדת אותה כגיבורה אמיתית מבלי להפחית מכובד המחיר שהיא שילמה. היא אף מגדילה לעשות ומספרת איך פארקס השפיע על היקום כולו, ולראייה מראה את האסטרואיד הקרוי על שמה. האסטרואיד הזה הוא מחווה דביקה משהו, אבל אמיתית לחלוטין. אסטרואיד על שם רוזה פארקס קיבל את שמו אחרי שהתגלה תגלה ב-2010. אז ההשפעה של פארקס אולי לא הגיעה לרחבי היקום, אבל היא מקבלת בו מקום אמיתי של כבוד.

עכשיו, כל אלו נושאים פוליטיים ראויים לדיון, מהסוג שהדוקטור אוהב ועכשיו אוהבת להעלות מתחת לחזות החמודה של תכנית מדע בדיוני עלמפלצות קרטון בחלל. רק חבל שהפרק עצמו מתגמד לעומת התמות שבו. בפרק הבא הובטחה מתקפת עכבישים בשפילד. נראה שהדוקטור מתקשה להתרחק מכדור הארץ ודומיו העונה, וזה יכול להיות בסדר – אם תהיה לכך הצדקה כלשהי בסיומה. בינתיים, קצת קשה לשמור על אופטימיות, אבל נמתין לבאות.

מודעות פרסומת

דוקטור הו עונה 11 פרק 01 02

למה קראת לי מאם?

כי את אישה, מאם.

הו! זה הולם אותי?

ככה, בפליאה מחויכת, אימצה הדוקטור ה-13 את זהותה המגדרית החדשה. ואין מה להתפלא על ההפתעה בקולה, שמהדהדת לתגובות חובבי וחובבות הסדרה ששמחו או זעפו, אבל לא נשארו אדישים לליהוק החדש. המתנגדים נשמעו קצת כמו התירוצים שהתרגלנו לקרוא בתגובה לכל תפקיד בו אין מספיק נשים, או אין נשים כלל. זה לא קשור למין שלהן, פשוט אין נשים טובות מספיק בתחום, ובכלל, ככה זה. זה טוב כמו שזה וכולנו נהנים אז למה להתעקש לשנות משהו ולהרוס לכולם?

החלק העצוב הוא שהתרגלנו לחשוב ככה. הרי אם זה לא קשור באמת למגדר כל אישה, גבר או מי שלא מתיישב עם הגדרות בינאריות יכולים לבצע כל תפקיד, כל עוד התפקיד מבוצע כמו שצריך. ובמקרה של הדוקטור מדובר בדמות חייזריית במעטה אנושי שצריכה להפגין מנעד קולני וקצת נוירוטי של רגשות, חיבה למעילים, פיקסציה על מברגים, חוכמה עתיקת ימים, משיכה לדרמה ודיאלוגים שנונים לצד בור תהומי של בדידות ורגשי אשם כבירים. המגדר לא אמור באמת לשנות כאן.

התפקיד מתאים לשחקן או שחקנית רגישים שיודעים מה לעשות עם קולגות מול מצלמה. ובכל זאת, הגענו עד לעונה ה-11 בהפקה המחודשת של סדרת המד"ב של ה-bbc עד שהעזו ללהק את ג'ודי ווית'קר לתפקיד. הרג'נרציה של הדוקטור אליה היא שינוי גדול, והיא מגיעה עם חילוף בין סטיבן מופאט שעוזב את הסדרה לבין כריס צ'יבנול שחוזר אליה בתור שואוראנר.

צ'יבנול כתב פרקים בעבר ויצא את טורצ'ווד, הספינאוף הקשוח והאכזרי פי כמה שליווה את הצוות המדמם של קפטן ג'ק בכמה עונות חכמות עם עלילות שטיפלו בכל מה שקודר באנושות בקארדיף ובארצות הברית. צ'יבנול המשיך לטפל ברצח, אונס ומבטים מיוסרים בסדרת המתח בת 3 העונות – "ברואדצ'רץ'". כאן כבר מדובר בסדרה שמתרחקת, על פניו, ככל האפשר מחייזרים עם שני לבבות. אבל הליהוק של דייוויד טננט לבלש החוקר שמגיע כזר עם לב שהוא וחולה לעיירה, ושל ארתור דארוויל בתור כומר עם משבר אמונה השאירו חיבור קל ליקום של הדוקטור. הם, והדיון העגום על קשרים בין בני אדם, על הפגיעות, הסכנה וגם החמלה שבהם.

וכעת, כשצ'יבנול חוזר אל הטרדיס, הוא הביא איתו את ג'ודי ווית'קר, בת' – האם מוכת היגון מ"ברואדצ'רץ'" שמנסה לבנות את עצמה מחדש לאורך הסדרה, ללמוד ולחיות עם כאב שלעולם לא יחלוף. יש סימטריה הפוכה בין האמא מברואדצ'רץ' לדוקטור של ווית'קר. מבחינת עיצוב חיצוני, השיער הבהיר בוהק מול השיער הכהה וכך גם בחירת ה"מדים" שלה לעונה. למרות שקשה להיפרד מהאלגנטיות של מנצח תזמורת פומפוזי של פיטר קפלדי שסיים את תפקידו בתור הדוקטור, חיוני שכל דוקטור יגיע עם בגדים שתואמים את האופי השונה שלו. והדוקטור הזאת בוחרת את הבגדים שלה על כדור הארץ, כשהטרדיס עדיין נעדרת. היא מעידה שעבר המון זמן מאז שבחרה בגדים כאישה, ויוצאת עם לבוש שנראה כמו שילוב בין כמה דוקטורים מהעבר, צבעוניות בהירה ואופטימית וגם קצת שטותית וילדותית.

השלייקס, המכנסיים הרחבים שנחתכים בקרסול והפסים על החולצה – כולם נראים כמו בגדים של מישהו שקצת התבלבל. וכל הפריטים כולל השכמייה המתנפנפת שלה לא מחויבים מגדרית לשום צד. הם מעידים בינתיים על האופן שבו הדוקטור הזו מתנהלת. בבלבול קל אך אופטימי, עם המון תהיות, אי סדר, שאלות אך גם קלילות והומור. זו דמות הרבה פחות חמורת סבר מבת', שהייתה לבושה באופן סטנדרטי ובגוונים סולידיים ובסגנון נשי ורך יחסית.

ברור שהדוקטור של ווית'קר תיבחן בדקדקנות, כי יש כאן כמה שינויים שמתרחשים בסדרה בבת אחת, והציפיות, למי שאוהב את הכתיבה החדה ולפעמים חסרת הרחמים של צ'יבנול, גבוהה. בכל זאת, אפשר להתאזר במעט סבלנות, לפני שמגבשים דעה. הדוקטור היא דמות שמתגבשת בהדרגה, לא בבום גדול בבת אחת בהכרח.

פרק 1 "The Woman who Fell to Earth"

עם שם כזה אין פלא שהציפיות גבוהות. בחרתי להתעכב ולהתמקד בהן ופחות בפירוט על הפרקים עצמם בינתיים, כי בזמן שבשניהם הדמויות מתחילות להתבסס ומערכות היחסים ביניהן מעניינות, עדיין לא קיבלנו סיפורים טובים או מסקרנים מספיק. ובכל זאת, יש כמה דברים שכדאי לדעת עליהם. לכו תדעו אילו רמזים נשתלו כאן ואיך הם ישפיעו על המשך העונה. בפרק הראשון אנחנו פוגשים את ריאן (טוסין קול, ששיחק לרגע ב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ), צעיר שסבתו גרייס ובן הזוג שלה גרהם (בראדלי וולש, שהתארח בעבר בספינאוף של דוקטור הו בתור דמות אחרת לחלוטין) מנסים ללמוד אותו לרכוב על אופניים ללא הצלחה. הוא נופל שוב ושוב כי הוא סובל מדיספרקסיה, קושי מוטורי שבא לידי ביטוי בתנועות מגושמות ובשיווי משקל מאותגר.

מה שמצוין באופן שבו המצב של ריאן מוצג הוא שהוא מקבל את אותו יחס שכל דבר שאינו מיינסטרימי מקבל בדוקטור הו ובטורצ'ווד – פשוט כמו שהוא, בלי לעשות עניין גדול ובלי להתעכב עליו יותר ממה שצריך. האלמנט הזה כן נשאר בתור מרכיב שבונה את האופי של ריאן, שבהמשך ינסה וייכשל שוב לרכוב על אופניים, וייאלץ לטפס על סולמות גבוהים יותר ופחות יותר מפעם. הוא מספק לנו נראות לא רק של דמות שחורה, אלא של גבר צעיר עם פגם פיזי, משהו שעל פניו יכול לערער על הגבריות שלו כאשר דמויות של נשים או גברים מבוגרים ממנו מוודאים שהוא בסדר, אבל ריאן, כמו הדמויות שצ'יבנול יודע לכתוב כל כך טוב, הוא הרבה יותר מקלישאה מיושנת של גבר. הניצנים כבר כאן, ומעניין לראות לאן הדמות שלו תתפתח.

מתוסכל, הוא הולך להביא את האופניים שהשליך בתסכולו מצוק. אז קורה משהו מד"בי משונה, וריאן עושה את הטעות שכל אחד מאיתנו עשוי היה לעשות, ונוגע בצורה הגיאומטרית הזהובה שנגלית מולו. הוא עוד לא יודע את זה עכשיו, אבל כך הוא הפעיל מהלך שעומד לשים אותו ועוד אי אלו אנשים בסכנת חיים. במקום, בשלב הזה הוא מודאג ממה שנראה כמו מטהר אוויר ענק, שהופיע באמצע היער. השוטרת יסמין (מאנדיפ גיל, ששיחקה באופרת סבון בריטית יחד עם קול לפני ששניהם לוהקו לסדרה) מזלזלת בו בהתחלה כשהיא מגיעה לזירה בה הדבר המשונה נמצא, אבל כשהיא מזהה אותו מהתיכון, הדיבור שלה מתרכך.

כשהעניינים מסתבכים כולל מפגש עם זרועות תמנוניות זרחניות ברכבת, הדוקטור סוף סוף מגיעה, ומצילה את המצב גם אם בצורה מגושמת ברגע האחרון. היא עדיין לא עצמה, וזה קצת מעיק לראות דוקטור אישה שמתנהלת בצורה כל כך מבולבלת וחסרת ידע, אבל אם להיזכר במצב של הדוקטור של קפלדי בתחילת דרכו, האמת שהיא מסתדרת לא רע.

בלי טרדיס, בלי המברג שלה ובלי יותר מדי מושג, היא נעזרת בארבעת האנשים הראשונים שהיא פוגשת כדי לפתור את התעלומה הבין כוכבית. הדבר המעורר התפעלות הראשון באמת שהיא עושה, למעט היכולת הכריזמתית הטבועה בדוקטור לרתום בני אנוש תמימים להרפתקאות מסכנות חיים, הוא הפגנה של מלאכת כפיים. הדוקטור פשוט מייצרת לעצמה מברג חדש. גם הוא מוזר למראה, שונה מכל אחד אחר שראינו באופן מהותי, אבל הוא עובד. וזה מה שחשוב.

הפרק לא מראה לנו יותר מדי דם או גופות, אבל אנחנו מקבלים תיאור מפורט של מה שהחייזר המאיים שמשתמש בכדור הארץ כאזור מותר לציד עושה לקורבנות שלו. היצור מסוג סטנצה (לא מתחייבת על התעתיק בשלב זה) לא סתם רוצח אנשים בברוטאליות בעזרת כוחו הפיזי או הקור המפרק שהוא מפיץ. הוא גם לוקח מזכרות. שיניים. ולפי כמות השיניים האנושיות שמעטרות את פרצופו, הוא חיסל לא מעט כאלו.

אנחנו רק בפרק הראשון, ולכן לא היה באמת חשש שמשהו נורא יקרה לדוקטור או למי שעתידים להיות שלושת המלווים שלה, לא פחות. אבל גרייס, סבתו של ריאן כן שילמה בחייה על התעוזה שלה, משאירה מאחור נכד ובן זוג קצת פחות מסעירים ממנה במבט ראשון, להתמודד עם העולם בלעדיה.

הפרק נגמר קצת אחרי שהדוקטור בוחרת בגדים חדשים, חושבת שהיא יודעת איך למצוא את הטרדיס ונפרדת מהאנשים שעזרו לה. אבל במקום להשתגר אליה כראוי, היא שולחת את עצמה ואותם – הישר לחלל.

פרק 2 "The Ghost Monument"

כל פרק בעונה אמור לעמוד בפני עצמו, אם כי בינתיים דווקא יש קשר רחב יותר בין הפרקים, במיוחד לאור העובדה שהפרק הקודם נגמר ב"Cliff Hanger". חמשת הפרקים הראשונים כולם כתובים על ידי צ'יבנול, ואפשר להניח שהם אמורים לבסס את הטון או לפחות את הכיוון של העונה. בשעה טובה קיבלנו את הפתיח החדש המיוחל, שכולל מנעד רחב יותר עם יותר בסים נמוכים וגם יותר צפצופים גבוהים. הטרדיס לא מופיעה בו, ולא ברור אם זה רמז מטרים או לא, הגוון שלו השתנה מכחול קר לוורדרד חם, והצורה המעגלית הסימטרית שמתערבלת בו מזכירה את מערכת הרבייה הנשית במקצת. או שזו רק אני.

המתח של סוף הפרק הקודם התפוגג בזריזות כאשר הרביעייה שנוצרה הופרדה, כשכל צמד ניצל על ידי חללית של חייזר אחר. למזלם, כולם מגיעים לאותו כוכב מדברי שכוח אל, כי שני החייזרים בעלי המראה האנושי שהצילו אותם, אנגסטרום ואפצו, מתחרים באותה תחרות.

הפעם, למזלנו, לא מדובר בציד בני אדם, אלא בשלב האחרון של מסע ארוך מאוד, שהוא משימת הישרדות שעלולה להסתיים במוות בכוכב המדובר. המנצח הוא מי שיגיע ראשון אל הפסל המסתורי שמופיע ונעלם חליפות בנקודה מסוימת על הכוכב. הדוקטור מזהה את הפסל כטרדיס שלה, וכך היא והחברים החדשים מתלווים אל המתחרים.

יש כאן מוטיב שחוזר בשני הפרקים, בשניהם יש משחק תחרותי שהדוקטור והחברים שלה נקלעים אליו. אם בפעם הקודמת המשחק התברר כאכזרי מאוד, הפעם האכזריות נובעת מהקושי של המשימות ומכך שלפחות לאחת המתחרים יש הרבה מה להפסיד. פחות או יותר – את הסיכוי להציל את מי שנשאר בחיים מהמשפחה שלה, בזמן שבכוכב הבית מתרחשת השמדה המונית.

החבורה לומדת בהדרגה שמשימת ההישרדות יותר מאתגרת ממה שחשבו, כי הכוכב היה שטח לניסויים שהסטנצה הכריחו מדענים לבצע כדי לייצר אמצעי לחימה קטלניים. רובוטים עם רובים, ישויות שנראות כמו בד מתנפנף  ומים רעילים מאיימים על החבורה. הבדים המתנפנפים הקטלניים עושים כמיטב יכולתם גם לערער את הביטחון של כל מי שניצב מולם, לפני שהם מחסלים אותו. לרגע גם קור הרוח של הדוקטור נפגע כשהיא מקבלת מהם תזכורת מכאיבה. בסופו של דבר היא מגלה הרבה תושיה, כן, אבל לא לפני שהיא שואלת כמות כזו של שאלות שגורמת גם לנו קצת לפקפק בה. נכון, היא עדיין לא חזרה לעצמה, אבל התכונה המובילה שלה בשלב זה היא קלולסיות, ועבור חייזר כל כך חכם ומאיים  שהסתכסך עם לא מעט גזעים בעונות קודמות התכונה הזו מסוכנת וגם עלולה להתיש מהר מאוד.

בנוסף, כל הבעת התלהבות שעלולה להזכיר ולו במעט את הגישה של מאט סמית' לתפקיד, מועצמת פי כמה כשהנוירוטיות שלו מולבשת על דמות של אישה. אנחנו מראש נוטים לייחס לנשים תכונות מחלישות מובהקות כמו היסטריה וניג'וס, ולהחליק אותן או לחשוב עליהן כמו על נחישות או התלהבות אצל גברים, או סתם לציין שהם מעצבנים. צריך להיזהר שלא לשפוט את ווית'קר לחומרה על כך בלי סיבה. מספיק מעיק שהחליטו להעניק לה שלושה חברים שילוו אותה, כאילו שאחד או שניים אינם מספיקים. מצד שני, בינתיים היא קצת מפקדת עליהם כמו על כיתה קטנה, מה שמעניק לה נופך סמכותי. אז אולי יש לכך הצדקה סבירה.

הפרק מסתיים בהחלטה שאחרי ששרדו בכוחות משותפים, שני המתמודדים מכריזים על עצמם כמנצחים ודורשים שהפרס יתחלק ביניהם. הם עוזבים, ולרגע נראה שהחבורה החדשה של הדוקטור תקועה כאן לנצח. אבל אז, בדאוס אקס טרדיס, כאשר אחרי שהדוקטור ממהרת להתייאש באקט לא טיפוסי ומעט מאכזב, היא שומעת את הקול המזוהה, והטרדיס מופיעה בפניה. היא נראית אחרת מבפנים, כמו משהו הרבה פחות טקי והרבה יותר אורגני, ואפילו מזכירה קצת יצירות בשרניות של דיוויד קרוננברג. ייקח זמן להתרגל לעיצוב החדש, וכבר ראיתי תהייה אחת אם מדובר בעצם בקונספירציה של הסטנצה ושהטרדיס הזו עוד תתנקם בנו בהמשך. עוד מוקדם לדעת, אבל נחמד לראות התפעלות מוכרת ממנה על פנים של חברים חדשים.

זהו בינתיים, הרבה אי-בהירות לגבי לאן העונה הולכת, לצד ביטחון ביכולות של ווית'קר. יהיה מעניין לראות האם היא תישאר כדוקטור מלאה בספקנות בעיקר כלפי עצמה, או שהיא תתמלא ביטחון בהמשך. נראה מה יהיה בפרק הבא, "Rosa" שמשודר מחר ב-21.10

 

מה קורה לטלוויזיה: יחי הנרטיב השבור

שובה של "אימה אמריקאית" לעונה שמינית, שמבשרת על האפוקליפסה, או אולי על הפוסט-אפוקליפסה, נכון למה שקורה בה בינתיים, מזכירה באיזו תקופה פרועה ומעניינת של טלוויזיה אנחנו נמצאים. קורים כל מיני דברים להרגלי הצפייה שלנו, בזכות או באשמת שירותי הסטרימינג והצפייה הזמינה לפי דרישה. בתור התחלה, אנחנו מוצפים. אולי חשבנו שהקיום של נטפליקס, אמזון והולו פותח בפנינו עולם חדש מופלא שבו אין יותר רשתות כבלים שונות, אלא שירות נוח אחד שבו המבחר הוא הבעיה היחידה. כל מה שנרצה ולא נרצה זמין בפנינו בספרייה אחת ענקית, או מקסימום שלוש כאלו, ואנחנו מחליטים איזה תוכן לצרוך, מתי וכמה ממנו. די לריבוי הערוצים ורשתות הכבלים, יש לנו מקור נוח אחד, או כמה מקורות מצומצמים.

אז חשבנו שזה יהיה פשוט. חבל. כשמודל מצליח, טבעי שיקומו לו מתחרים. אבל בזמן שבעולם המדיה החברתית יש עדיין ענקיות בודדות שחולשות על התחום, בכל מה שקשור לתכנים לצפייה המסיבה בעיצומה. לצד אלו שמניתי יש שירותי צפייה באפייה לדיסני שמחזיקים את מארוול ומלחמת הכוכבים, שירותי הצפייה של DC כבר באוויר, יש כמה שירותי צפייה לתכני אימה בלבד, וזה בלי להתחיל למנות את הערוצים השונים של יוטיוב, יוטיוב רד וכל התכנים שאנשים מייצרים עצמאית בפלטפורמות נוספות. בקיצור, זה עולם חדש מופרע. ההצפה לא חדשה, אבל ה-FOMO בגלל כל האפשרויות האלה, רק הולך ומתגבר. בתוך הכאוס הזה כל אחד ואחת צריכים למצוא דרכים לגלות תוכן שמתאים להם, מה שקורה יותר ויותר בעיניי דרך באזז חברתי, כאשר דיבור על תוכן מסוים פשוט עובר מפה לאוזן והופך להיות "הדבר הזה שאתם חייבים לעצמכם לצפות בו, ובכל הפרקים, אתמול".

עוד דרך שבה אנחנו נחשפים לתוכן, נוסף לערוצים המקובלים של ביקורות טלוויזיה "רגילות", הוא הבראוזינג האינסופי, שמגיע בדרך כלל עם המלצות מבוססות התנהגות גלישה. כלומר, אנחנו סומכים או תלויים במידת מה באלגורתמים שאמורים להציע לנו עוד מאותם הדברים שאנחנו כבר אוהבים, אבל מי שניסה להסתמך על ההמלצות של נטפליקס בטח שם לב שהם לא ממש מכירים את הרגלי הצפייה שלו. שם הם גנריים להפליא. וביוטיוב לרוב הם פשוט יובילו אותך בסופו של דבר לאוסף להיטים של בוב מארלי, ולא משנה באיזו תכנית צפית או אם ההעדפה המוזיקלית שלך היא מיי כמיקל רומנס או מיס קיטן. בכלל, המלצות הצפייה מטרתן שנישאר ונצרוך כמה שיותר תכנים, והעולם הזה הולך ומשתכלל מבחינת אפשרויות הניטור והפילוח שלו, אבל עדיין מתרחשים שם דברים מוזרים ולפעמים קצת מדאיגים.

אם פעם יכולנו לצפות במה שיש ללוח השידורים להציע לנו, היום נדמה שהאפשרויות אינסופיות, ולכן יש תחושה לפעמים שיש לנו הרבה יותר עבודה בלברור את המוץ מהתבן הטלוויזיוני, ומלאכת הבחירה הזו יכולה להתיש. תחשבו על זה כמו על ההבדל בין כל ספר האוכל, לעומת תפריט של ארומה. כן, בראשון יש אינספור אפשרויות אבל יש גם המון אפשרויות ליפול על מנות קיקיוניות שיבעטו לכם בבטן רק על זה שהחלטתם לנסות משהו חדש. זה בהנחה שהן יגיעו אליכם בזמן, ושלא תיאלצו לעבור את החוויה הבלתי נסבלת לדור ה-Y בחלקו המבוגר יותר, והיא לדבר בטלפון עם נציגי שירות. אם תרצו משהו מארומה לעומת זאת, כן, זה כנראה יהיה בינוני, אבל לפחות ברור לכם מה האופציות, אין יותר מדי מהן, ותדעו מה אתם מקבלים. גם ככה הרי כשאתם מזמינים מספר האוכל בסוף אתם הולכים על אותן כמה אפשרויות. אז למה לנסות ולהסתבך?

ברור לי שמדובר בצרות של עשירים, כן. בסופו של דבר כל המגוון הזה כן עושה לנו הרבה טוב, יש היום כל כך הרבה טלוויזיה מעולה אם יודעים למצוא אותה, וכל כך הרבה תכנים לכל תחומי העניין של כל אחד ואחת, שזו פריבילגיה רצינית לקטר. אני מניחה שאחת הדרכים בה אני עושה (מנסה, לפחות) לעשות סדר בים המבולגן זהה לזו של הרבה צרכני תוכן טלוויזיוני. אני משלבת בין ביקורות וציפייה מאתרים ופודקאסטים על תרבות פופולארית שכבר קלעו לטעמים שלי בעבר, מקשיבה רב קשב לדעותיהם של חברים שאני סומכת עליהם, ומתחזקת רשימה בלתי נגמרת של תכני עבר שעוד לא הספקתי לצפות (בואו נוציא את זה מהארון: עוד לא צפיתי ב"סמויה", "שובר שורות" ו"נרקוס". הנה. אמרתי את זה). על כל מה שאני לא מספיקה לראות, כי יש גם קולנוע לצרוך, יחסים לתחזק, כלבים להוציא וחיים לנהל, אני מפצה במנטרה הספק אפולוגטית ספק נחרצת שלי "עוד לא ראיתי, יש יותר מדי תכנים שם בחוץ".

אז זו סוג של שיטה למציאת תכני צפייה שעובדת. היא ככל הנראה משאירה אותנו עמוק בתוך בועת הנוחות שלנו, ועשויה לחזק את התחושה שאנחנו כל הזמן צורכים "עוד מאותו הדבר", במקום להיפתח לתחומים נוספים. כך אנחנו במידה מסוימת פועלים בדיוק כמו המלצות הצפייה מבוססות האלגוריתמים והאנליטיקס, אבל זה כבר דיון עומק לפעם אחרת. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו מגגלים אקטיבית נושאים שמעניינים אותנו ובודקים אילו תכנים קיימים ברחבי הרשת שעוד לא שמענו עליהם, אבל ההימור שלי הוא שרובנו לא ממש עושים את זה, או לפחות, עושים את זה ממש מעט.

עכשיו, כשיש לנו כמות אדירה של דברים שהתאמנו לעצמנו אישית לראות, ואת כל הפלטפורמות האפשריות, גם הדרך שבה אנחנו צורכים תכנים מהמסך הקטן השתנתה. כולנו בבינג' שלא נגמר, מסדרה אחת לאחרת. עוד חזון למועד, אבל אני בטוחה שהידיעה שסדרה מיועדת לצפייה בבת אחת או בכמה פעמים ספורות משפיעה על האופן שבו כותבים את התסריטים, ושבקרוב, אם זה עוד לא קורה, נתחיל למצוא ניתוחים של המגמה והשינויים האלו בלימודי תסריטאות. אם לנסות ולהסיק מסקנה חפוזה, אני חושבת שאנחנו עדיין מקבלם קליף האנגרס, אותו רגע מותח בסיום פרק שבו קורה משהו מפתיע או מלחיץ, טוויסט או נקודת שיא של קונפליקט שייפתרו רק בפרק הבא. אבל אם פעם בצפייה על בסיס שבועי אלו היו צריכים להיות טוויסטים גדולים או סכנות ענקיות, עכשיו אלו צריכים להיות רגעים מאוד מדויקים וקטנים יותר. משהו שיחזיק אותנו וימנע מאיתנו לעצור את הניגון האוטומטי של הפרק הבא ממש עוד כמה שניות.

תחשבו על סיום של כל פרק של "המקום הטוב" בתור דוגמה מושלמת. הטריק הזה הפריע לי בהתחלה, אבל תוך שלושה פרקים למדתי לצפות לו וליהנות ממנו. לפעמים אלו כן היו טוויסטים או גילויים גדולים ממש, אבל לרוב הם היו משעשעים ו"לא רציניים" מדי, כי ידענו כבר שאנחנו נמצאים בתוך סדרה ניהליסטית ושנונה שלא לוקחת את עצמה ברצינות. מה שהחזיק אותי מפרק לפרק ולא אפשר לי לעצור הייתה הסקרנות לקראת סיום כל פרק, "על מה הם יחשבו עכשיו", ואז הרצון העז לדעת איך הדמויות ייחלצו מהתסבוכת הבאה שעומדת להיות מצוגת ביתר פירוט בפרק העוקב. זה ממכר, זה עובד וזה מספק להפליא.

עוד תופעת לוואי שמתרחשת, לצד הבינג'ים שכולנו כבר מורגלים בהם, היא הרגלי צפייה שונים בהתאם לצורך ולטעם אישי. יש מי שיחכו ויפזרו לעצמם את הצפייה בסדרה שזמינה להם בבת אחת, כדי שלא תיגמר מהר מדי. אני מהמרת שזה קורה פחות ופחות, אבל זה בטח קיים. לעומת זאת, יש מי שאוספים פרקים של סדרות שעדיין רצות באופן המסורתי של פרק בשבוע, כי הם איבדו את הסבלנות לצרוך פרק אחד בלבד בכל פעם. הם מעדיפים לחכות שכל העונה תסתיים ויוכלו לצרוך אותה בבולמוס כפי שהתרגלו. יש מי שרואים סדרה שלמה אחרי סדרה שלמה, באופן מתודי ויסודי, לעומת מי שצופים לרוחב בשבע סדרות לפחות. זה מה שקורה לי, ולפעמים זה מבלבל מאוד.

עוד משהו ששמתי לב אליו עכשיו הוא שכשיש סדרה שאני באמת מצפה לה, כמו העונה החדשה של אימה אמריקאית איתה פתחתי את הפוסט, אני מוצאת בפרק השבועי שלה עוגן מרענן בתוך כל העבודה הקשה שלי להחליט לבד מה לראות ומתי וכמה. זה מאוד פשוט, יש לי פרק בשבוע, אותו אני כן בוחרת לראות בשעה שנוחה לי, וזהו. זה כל כך קל ונוח פתאום. וזה נוח רק בגלל שזו סדרה יחידה בים הזמינות, כי לא הייתי מוותרת וחוזרת ולו לרגע ללוח שידורים שקובע לי את התדירות והלו"ז.

למי יש סבלנות לנרטיבים ארוכים?

אז כן, כמכורים לבידור בכל רמותיו, אנחנו צורכים המון ממנו כל הזמן. השילוב של הצריכה הכמותית עם רף הקשב שלנו שאמור להיות במצוקה די רצינית בגלל הצפת המידע שבה אנחנו נתונים בכל רגע, מובילה אותי לאופן שבו חלק מהסדרות מספרות לנו סיפורים לאחרונה. תודה לשיא ברבי הצופה והבלשנית שהפנתה את תשומת הלב שלי לעניין: יש לא מעט סדרות שלוקחות את עניין האפיזודות למחוזות חדשים. אם בסיטקומים ובסדרות procedural הייתה לנו תבנית ברורה וסיפור אחד שמתחיל ונגמר כל פרק, אבל איזושהי התפתחות עלילתית רחבה יותר לאורך העונה לפעמים )ה"arc" העונתי) בהרבה סדרות עכשיו יצרו גרסה חדשה של השילוב הזה, בה לפעמים אין שום חוט מקשר תמטי לאורך העונה בכלל.

כבר התרגלנו גם לחזרה לסדרות אנתולוגיה שמזכירות פורמטים מעשורים קודמים בסגנון "אזור הדמדומים". "מראה שחורה" ו"חדר 104" של האחים דופלאס הן דוגמאות מוכרות, לצד "Inside Nr 9" הבריטית, בהן יש חוט מקשר רעיוני בין הפרקים אבל בגדול כל פרק מספר לנו סיפור, כמו סרט קצר, בלי לקרוא להם כך כדי שלא ניבהל מהיומרנות. אפרופו "אזור הדמדומים", גם גרסה עדכנית שלה מתוכננת לחזור למסכים בקרוב, בדיוק בזמן.

רמה אחת יותר מתוחכמת היא זו של "אימה אמריקאית", שמתנהלת כמו להקת תיאטרון שמעלה בפנינו סיפור חדש כל עונה, כאשר החיבור הוא לא רק בנושא הכללי, אלא בהתכתבות הבלתי נמנעת שאנחנו מייצרים בראש כשאותם השחקנים מגלמים דמויות חדשות. העונה הנוכחית אמורה לחבר בין העונה הראשונה לשלישית, ויהיה מעניין לראות איך זה יקרה, אבל עד כה החיבור הזה נעשה בעיקר בצורה מאוד מטא, מעל הסיפורים עצמם, במעין קריצה בינינו לבין היוצרים.

ואפשר ללכת עוד יותר רחוק מבחינת נרטיב מקוטע: "תחשבו על "סדר אותי" בה הדמות החוזרת היחידה מפרק לפרק היא סוחר הסמים שמאפשר לנו לראות את הלקוחות מנקודת מבטו ולהציץ על הדרך לחייו. או על "אטלנטה" זוכת האמי המוצדקת של דונלד גלובר (או צ'יילדיש גמבינו בשבילכם) שבה יש סוג של קשר תמטי בין הפרקים כי הדמויות כן עוברות דברים. ארן משקם את היחסים עם ונסה (או לא), פייפר בוי מצליח להתבסס כראפר עם יותר משיר אחד (או לא), אבל בפועל בכל פרק קורה משהו אחר, ופעמים רבות הוא קורה בפורמט ובמבנה אחר. אלו כבר לא דרמות או סיטקומים עם מבנה מסודר, אבל גם לא הבלחות חד פעמיות של שבירת תבנית כמו פרקי מחזמר בסדרות דרמה כמו שהתרגלנו לקבל.

מתחיל להתרחש כאן משהו חדש. אנחנו מקבלים יותר סיפורים שבורים, אפיזודות מנותקות משהו, שהחוט המקשר ביניהן, הדמויות, נרטיב העל, ה-arc הלא קיימת באמת, כולם הם כלי להעברת מסרים על מצבים אנושיים. זה יכול להיות דיון בפריבילגיות ובצרות עולם ראשון מובהקות, או העברת ביקורת פוליטית סאטירית וחריפה גם אם קורעת מצחוק, או קצת מפחידה. היוצרים של הסדרות האלו מכירים את הפורמטים שאהבנו בעבר, יודעים כמה אין לנו סבלנות וכמה מכורים אנחנו בהווה, ומשלבים, מתנסים ומייצרים פורמטים שיהיו לנו יותר קלים לעיכול, ויחדרו לנו ישר לבטן הרכה. הם יוצרים מתוך הבנה שאנחנו והם כבר צרכנו כל כך הרבה טלוויזיה, שאפשר לעשות ערבוב פורמטים וסגנונות, לצטט ציטוטים ולשים דגש על צורה, בלי שנאבד את התוכן. אני מהמרת שנראה יותר ויותר פורמטים כאלו בקרוב, וזה בלי שכתבתי אף מילה על תוכן אינטראקטיבי, או על העובדה שאנחנו צורכים יותר תכנים ממסך הרבה הרבה יותר קטן, ומה הוא יעשה לנרטיבים שאנחנו מקבלים.

פרק חדש בפודקאסט: לוק קייג' עונה 02, גלואו, סדר בכאוס של מלחמת הכוכבים ומה יהיה עם ג'יימס גאן

והנה הטריילר הטוב יותר ל"אקוואמן" המצופה, שייצא אחרי שהקלטנו את הפרק וכבר נראה יותר כמו סרט ופחות כמו משחק וידאו בינוני. מה עוד יש לנו בשבילכם הפעם: המלצה והסתייגות מסדרת המתח הבריטית של יוצר הגשר (כן כן), רשמים מכמה טריילרים והכרזות בסאן דייגו קומיקון, בעיקר אלו שעומדות לעשות צדק עם אחת הסדרות האהובות של "מלחמת הכוכבים", תשובה לשאלה מה אמור לעשות חובב DC, מארוול או מלחמת הכוכבים שלא מצליח לעקוב אחרי הקומיקס, הסדרות, הסרטים וכל שאר הנספחים, וכן, גם התייחסות דעתנית משהו לעניין הפיטורים של ג'יימס גאן מדיסני.

להאזנה לפודקאסט בפודבין מוזמנים ללחוץ כאן

מאז שהקלטנו את הפרק ג'יימס גאן לא חזר לצייץ בטוויטר, והיוצאים העיקריים להגנתו הם דייב באטיסטה שמתבטא לטובתו ומרכז בטוויטר שלו כל ציוץ שמבקר את דיסני ומצדד בגאן. אחיו של הבמאי, שהוא במקרה גם אחד השחקנים ב"שומרי הגלקסיה", כתב הודעת תמיכה נוגעת ללב, בזמן ששאר הצוות שומר על תמיכה מאוד מאופקת ומרומזת, אם בכלל. בינתיים, ריאן ג'ונסון מחק 20 אלף ציוצי עבר שלו, אבל לא חשש לומר שאם הגענו למצב שבו עלולים לנצל נגדו ציוצים כאלו בצורה קטנונית כל כך – כן, זו הדרך לפעול. ההופעה של גאן בקומיקון בוטלה, על אף שהייתה לכבוד סרט אימה שהוא עומד לביים, ולא קשורה לדיסני. ממשיכים להתנהל דיונים האם מדובר בפגיעה שמרנית בחופש הביטוי ובניצול ציני של בעלי אינטרסים כדי לפגוע באדם מוכר שמתבטא תדיר נגד טראמפ, או שהפיטורים היו מוצדקים כי הבדיחות של גאן היו עד כדי כך איומות, והוא לא צריך לעבוד בחברה שמפיקה סרטי ילדים.

העמדה של "דברים עם מילים" בנושא די ברורה. לא, הבדיחות האלו לא היו מתקבלות ברוח טובה היום. כן, הוא התנצל על הטרולינג המביך הזה כמה פעמים, לפני כמה שנים ולא, הן לא כוונו ספציפית לפגוע באדם מסוים וגם לא נאמרו ברצינות, אז ההשוואה לרוזאן אינה במקום. מה שכן קרה בינתיים במחוזותינו, עם או בלי קשר, הם הפיטורים של אבי כץ, קריקטוריסט שהעיתון איתו עבד כפרילנס הפסיק את ההתקשרות איתו (כן, אלו לא "פיטורים" כי אי אפשר לפטר פרילנסרים, אבל המשמעות דומה מאוד) בגלל שהאנשים באינטרנט לא זוכרים את "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הנה הפוסט של מישל קישקה שמבהיר כמה המהלך הזה מטופש ומדאיג.

פרק חדש בפודאקסט: סקירה מפסטיבל פרימוורה סאונד 2018

עוד יגיע בהמשך פוסט כתוב על הזווית של גבריות ודיכאון בפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה השנה, אבל קודם כל, הנה הרשמים הנרגשים משהו של יוני זאבו ושלי, מוקלטים בפודקאסט החדש של דברים עם מילים בתנאי גרילה.

בקרוב נהיה גם באייטיונז, ובינתיים אפשר להאזין לפרק דרך פודבין כאן.

בתפריט הפעם: כל הסיבות בגללן ויתרנו לראשונה על הופעה של ניק קייב והזרעים הרעים, טוב, בעצם סיבה אחת בשם פיבר ריי, המחוות שוברות הלב לסקוט האטצ'ינסון, מוזיקת המחאה שמשלבת גוספל עם מטאל של זיל אנד ארדר, כללי התנהגות בהמתנה של שש שעות כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה, הפאנק החיובי של איידלס, ההופעה של הארקטיק מאנקיז שהצליחה לשנות במידת מה את היחס לאלבום החדש ועוד ועוד ועוד.

יש לנו גם עדכון חשוב שגילינו אחרי שסיימנו להקליט: אחת המגמות הבולטות בפסטיבל השנה הייתה מוזיקת פסקולים או מחוות לפסקולים מהאייטיז. לא פחות מ-3 הרכבים שונים שהופיעו יכולים להיכלל תחת תת-תת-תת הז'אנר הזה, ביניהם המלחינים של פס הקול ל"Stranger Things", נייט קרולר וקרפנטר ברוט. לגבי האחרון, היינו משוכנעים שמדובר בהתחכמות פוסט מודרנית שכוללת פסקולי סינטיסייזר מהירים וסולו צוקים לבי מוביז לא קיימים, וקאבר מופלא אחד שמצורף כאן למטה. אבל, בעוד האלבום החדש הוא אכן פסקול לסרט אימה מומצא, חיטוט של יוני אונליין מצא שחלק מקטעי הסרטים שהוקרנו מאחורי ההרכב שמלווה את אמן הדארק סינט'ווייב די אמיתיים, כמו הפנינה הזו מ-1986. שילוב מבלבל? לגמרי, אבל מהנה מאוד בכל מקרה.

והנה כמה תמונות שתפסנו:

זו המחווה סוחטת הדמעות על הבמה ובקהל:

ולקינוח, עוד קצת טירוף מעריצי קופים:

 

פרימוורה סאונד 2018 – רשמים לא ערוכים מהיום הראשון

IMG-20180601-WA0018

דה טוויילייט סאד
הישועה של הגבריות החדשה: הזמר של הלהקה הסקוטית the twilight sad כל כך מתרגש כשהוא מופיע, שהוא חייב לשחרר זעקות לא למיקרופון. בזמן שהלהקה מנגנת הוא מרים את הידיים אל הקהל ולסירוגין אל השמיים, שפתיו מבטאות את המילים "I love you" ועוד דברים שלא היה אפשר לזהות. מדובר בתוספת של הרגע האחרון השנה, הם התווספו לליין אפ אחרי ביטול שפינה מקום, והביא אותם לפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה בפעם השנייה, אחרי הופעה ב-2016. זכינו לשמוע שיר אחד חדש לגמרי בהשמעה ראשונה פחות או יותר, ועוד כמה שירים מוכרים שלהם, למי שמכיר ואוהב את העצב המלודי החם שלהם. ויש מי שאוהב, לא מעט גברים שרים את המילים נצפו בקהל, כולל חיבוק והתרגשות רבה בשיר האחרון, שכולל את שורת המחץ "it takes more than fucking someone to keep yourself warm". אחרי תנועות ריקוד בהשראת ג'וי דיוויז'ן, כשהשיר התקרב לסיום, הזמר הוריד את האוזניות, שם יד על העיניים ואז הוריד אותה, נתן לכולנו לראות את הדמעות יורדות. זו לא מטאפורה, הוא התבונן על הקהל שבחר לראות אותו בפסטיבל עם מעל 11 במות – ונתן לכל הרגש לבוא לידי ביטוי. בלי להסתיר, כי אין את מה.

**עדכון: מתברר שהשיר האחרון עם השורה שמייד נחקקה בזיכרון הוא גרסת קאבר שהייתה מחווה כואבת. "Keep yourself warm" הוא שיר של "frightened rabbit", להקה בהובלת סקוט האטצ'ינסון, שהייתה חתומים באותו לייבל עם twilight sad. האטצ'ינסון התאבד לפני כחודש, מה שטוען את הדמעות של הזמר והשירה בקהל באור קורע לב.

IMG-20180601-WA0020

ביורק
לפני ההופעה שלה הופיעו שקופיות מנהלתיות שמסבירות מה כללי ההתנהגות המומלצים והיכן יציאות החירום במקרה שיהיה צורך בפינוי של הפסטיבל. באופן הולם ההופעה נפתחה עם הקדמה בצורת טקסט שמספר סיפור על האוטופיה שתקום אחרי שנהרוס את העולם עם פסולת, מטריארכיה עם ציפורים, פרחים וצורות חיים חדשות. ואז ביורק, החלילניות שלה ותפאורה של יער ובמרכזו כס של שחלות נגלו לעינינו. טוב, האמת שהן נגלו לעיני מי שעמדו קרוב ומי שהביטו אחורה אל המסכים הרחוקים יותר, שם הקרינו את המתרחש על הבמה. במסכים הקדמיים הקרינו וידאו ארט של סחלבים ופרחים נוספים שנפתחו לפי קצב המוזיקה בצורה מהפנטת וארוטית. שלושה שירים אחר כך, וכבר אפשר היה לחזות בביורק, עוטה כמו כל הלהקה עיטור ראש ופנים בצורת סחלב או איבר רבייה נשי, מרהיב כמו שניהם. האלבום האחרון שלה מאתגר להאזנה, לדעתי, כולל שילובים שאמורים להיות הרמוניים, אבל מורכבים באופן מעט צורם במכוון. צלילי הלב השבור שלה עוברים איחוי בהופעה והופכים אותה למלכת היער שהיא יצרה. משהו במסכה שלה מזכיר יצור דמוני, הפיתולים שלה דומים גם לקרניים וגם לאיברי רבייה בו זמנית. מהשירים הוותיקים היותר מוכרים היה אפשר לזהות את "human behavior", וגם בשירים חדשים יותר היא עדיין מרשימה להפליא.

IMG-20180601-WA0019

פיבר ריי
במעבר הולם, שהתאפשר רק כי חתכנו מביורק חצי שעה לפני הסוף, והחלטנו לוותר על ניק קייב (בלתי נסלח בעקרון, קרה רק כי זכינו לראות אותו ואת הזרעים הרעים כמה פעמים, פעמיים השנה בארץ) – הגענו לאפטר פארטי פמיניסטי שמח וחושני במיוחד. אם אצל ביורק יש מסכות ששומרות על ריחוק, התלבושות, האיפור וכל הפרפורמנס של פיבר ריי והלהקה שלה מייצרים תחושת קרבה. הן נראות כמו מי שבאו ליהנות במסיבה על הבמה, והקהל נענה לכל נענוע אגן שלהן. הן עולות לבמה אחת אחת, נעצרות ומתפארות, ורק אז תופסות את המקומות שלהן. כל אחת מהן מציגה דמות קינקית אחרת, כולל חליפת שרירים גרוטסקית של מפתח גוף, וכולן משתלבות יחד לכדי סאטירה מגדרית. פיבר ריי בעצמה מופיעה עם ראש מגולח, איפור שנראה מרוח בקפידה כדי לגרום לה להיראות כמו סמל סקס שנזל, טי שירט עם הכיתוב "אני  אוהבת בנות שבדיות" כשהמילה האחרונה מחוקה באיקס ורוד, עגיל בטבור מעל הבגדים, שורטס לבנים נפוחים וביריות שמתחברות  למכנסיים ארוכים – הכל כדי ליצור סיוט חמוד ומבעית. ברור שהקהל כאן בשבילה, כדי לחזות בה בקדמת הבמה סוף סוף, אבל היא חולקת את תשומת הלב במידה כמעט שווה עם שתי הזמרות – שעומדות בשורה אחת איתה, מחליפות מיקום ומזמוזים במופע שכל כולו התרסה שמחה. זה דבר אחד לראות נשים ש"מתנהגות כמו גברים" כשהן מדברות באופן ישיר על מיניות ותשוקה, כולל מחוות ידיים גרפיות. זה משהו אחר כשהן מייצרות מסיבה פומבית אבל סגורה, כזו שגברים הם פשוט לא הנמענים שלה. אם יש ספק, פיבר ריי שרה באלבום האחרון בין היתר "I want to run my fingers up your pussy", ואפשר לנוע באי נוחות שמרנית מהישירות הזו, או להיזכר כמה מילים של שירים אחרים יש בחוץ, כאלו שמתארים בדיוק מה מישהו רוצה לעשות למישהי ואיך.
המסרים האלו מובאים בתוך אריזה מקפיצה במיוחד, שכוללת עיבודים מלאי אנרגיה לרוב השירים מאלבומי הסולו הראשון והשני של מי שהייתה חלק מהצמד דה נייף. היא רוקדת בצורה מגושמת משהו, משאירה את האלגנטיות לאחרות שסביבה, כאילו היא לא יכולה ולא מעוניינת לשייף את הכוריאוגרפיה במופע שלהן. התוצאה מעוררת תחושה של אותנטיות וחברות, של חדוות עשייה מדבקת.

זיל & ארדור
על פניו אין שום קשר בין הסגנון המוזיקלי של ההרכב הזה שמשלב גוספל עם מטאל לפיבר ריי. נקודת ההשקה מתבטאת בכך שגם כאן יש שלושה זמרים, וגם כאן הם לא נמצאים מאחורה או בצד, אלא בשורה אחת עם הסולן, הגיטריסט ןהבסיסטית. רק המתופף נמצא מאחוריהם, סביר להניח שבעיקר מסיבות טכניות. אמנם במקרה הזה יותר ברור שהם בחזקת זמרי ליווי, כי הם לא מנגנים על שום כלי מלבד מיתרי הקול וכי הסולן כן במרכז ואוחז בגיטרה ובשני מיקרופונים, אבל עדיין יש משהו מאוד מרענן בהעמדה כזו. היא מייצרת תחושה של אנסמבל, של להקה של ממש.

זיל אנד ארדור הוציאו בינתיים אלבום אחד שרוכב על אותו גימיק: שירה רפטטיבית שנעה בין צ'אנטים גרגוריאנים לשירי עבדים, עם שבירות של  דיסטורשן, בס חזק וגראולינג שמגבירים את הקצב. הם מזכירים את אלג'ירס, עם פנייה חדה לצד הכבד גם אם הקליט יותר, ובלי נגיעות של אינדסטריאל. הגיוון המלודי של הלחנים והאנרגיות  של כולם יחד מחלצים אותם ממה שהיה עלול להפוך בקלות למופע משעמם, והפכו אותם בקלות לאחת ההופעות המלהיבות של היום. בחלק גדול מהשירים הם מתחילים כמעט קפואים,  שומרים על איפוק מול המיקרופונים, ורק קצת אחר כך משתחררים מעט. זה חלק ממה שהופך את ההופעה שלהם למרשימה וסוחפת, כשהכאוס מפעפע מתחת לפני השטח. הם עומדים להוציא אלבום שני בימים הקרובים, וזכינו לשמוע כמה שירים חדשים. הם שומרים על אותו סגנון, אבל כן נראה שחלה התפתחות עם שילובים קצת יותר מעניינים בין הז'אנרים.

השם של האלבום הבא שלהם יהיה "stranger fruit", וגם בהופעה המשכתי להרגיש את הדיסוננס הקל שהם מעלים בהקשר הזה. להקה שמדברת על עבדות (הפוסטר שעיצבו להם לפסטיבל מציג שלשלאות שבורות לצד פרחי כותנה לבנים טבולים בדם), כאשר כמעט כל החברים בה נראים לבנים, למעט הסולן שלה,  שכותב את כל החומרים. מנואל גגנו הוא חצי שוויצרי חצי אפרו-אמריקני, אבל כשהחבורה הזו, שאמנם לבושה כולה בשחור שרה על איך "אני כל כך שחור" הם מדברים על תרבות איתה הם מזדהים, על המוזיקה או על ניכוס? הם מעלים תהיות האם יש כאן אמירה חתרנית מתוחכמת, או הלצה – גגנו סיפר בראיון שהוא הקים את הלהקה כאשר אנשים כתבו לו אונליין, והציעו לשלב בין מוזיקה שחורה (שתוארה עם מילת גנאי) ומטאל. אפשר להחליט לסמוך עליו ועל מילותיו בראיון נוסף מהשבועות האחרונים, בו הוא התבטא בנושא ואמר שניכוס תרבותי הוא תלוי כוונה – ואם היחס לתרבות ממנה שואבים השראה הוא מכבד, אין כל מניעה להיות מושפעים ממנה. דבר אחד בטוח, מה שהתחיל כתגובה להערה גזענית ב-4chan הפך להיות פרויקט רציני למדיי, שנראה ונשמע מעולה.

פרק חדש בפודקאסט החדש! מחשבות על ארקטיק מאנקיז

אחרי אי אלו האזנות, יוני זאבו ואנוכי התכנסנו בתנאי גרילה להקליט את פרק 2 בפודקאסט הנסיוני של "דברים עם מילים". הפעם: מחשבות ותהיות על האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז: Tranquility Base Hotel & Casino.

בתפריט: האם אנחנו סבלניים יותר לאמנים שהכרנו בגיל מאוחר מאשר לאמנים שאהבנו להאזין להם בתיכון רווי האמוציות והדרמה, האם רוב העולם מעדיף את האמנים שלו קבועים או משתנים כל כמה אלבומים, האם האלבום הזה היה צריך לצאת כאלבום סולו של אלכס טרנר או לא, מה קורה כשאמן שמקבל השראה מחיי היום יום לא חי אותם יותר – ואיך זה מתקשר לסיבה בגלל טרנר מדבר על עצמו כאילו שהוא חי בשנות ה-70.

בונוס: רעשי רקע, ניק הכנעני נובח את דעתו על האלבום והמלצה קטנה לקינוח.

 להאזנה או הורדה לחצו כאן (בקרוב נגיע לאייטיונז, מבטיחים!)

Review: Fever Ray – To the Moon and Back

Are you ready for this?

After 8 years (8! Years!) She's back. Fever Ray has already released a new song titled "to the moon and back" and an s&m creepy and at the same time compelling video to go along with it. The whole album will be available on streaming services online tonight (Yasssssssssssssss) at midnight, just in time for Halloween. The album's titled "Plunge" and it will be the Knife's Karin Dreijer's second solo project to date. You can find the track listing on Pitchfork, as well as an excerpt of a stream of consciousness by Fever Ray herself.

Here's hoping for a narrative, a concept album even that will greet us tonight, dealing with love, flesh, desire, age, gender, sex, pain and conflicted identities – heavy lyrics all wrapped up in sweet kabuki melodies and twitching tweaking electronic sound.

So, while we wait (what's a few hours compared to eight years, right?) I'd like to take a peek at "to the moon and back" (no connection to the savage garden single. Well, maybe the general topics of them both do have some similarities).

These are the lyrics:

Hey, remember me?
I've been busy working like crazy
I know you like tangerine
And your kiss is sweet and creamy

Oh, can you imagine
A friend sticks for us to bump in
Oh, I'm done looking
Now things can start happening

Hey, remember me?
I've got so much, just come and get me
I play something catchy
You lean forward and kiss me

First I take you then you take me
Breathe some life into a fantasy
Your lips, warm and fuzzy
I want to run my fingers up your pussy

Now, we may take them at face value, and read them as a lusty love song between one person to another woman, preferably as one woman to another if we co it's all there. But we may also read it as a renewal of vows between an artist and her listeners. Her voice tells us, almost apologetically that she's been doing things, creating something new for us all this time, she didn't just disappear. Fever Ray's voice goes on and asks the listeners, repeatedly, if we remember her. And then comes this line, saying "I play something catchy/you lean forward and kiss me". This could be a way to describe the tensed relationship between a singer and her crowd, knowing that if her music will be more mainstream she may be accepted more easily, perhaps.

From there the lyrics continue to describe a mutual inflicted extasy, a very direct talk, that again, represents intimate relations between two individuals and at the same time may represent the intimacy between artist and her crowd. There, in the gap between the music and the listener, a fantasy is allowed to come to  life.

And to top it all we have the way Fever Ray chose to appear in the video, that, along with a few more visual teasers on her YouTube page suggests we're in for a dark delve into the human syche, one that combines the broken and beautiful parts of the soul, all rolled into one.

Well. Is it midnight yet?

פרימוורה סאונד 2017 -יומן פסטיבל 03

IMG_20170602_201631.jpg

היום השלישי 03.06
ואן מוריסון – van Morrison
ככה ייעשה לאנשים שהתעכבו בדוכני המרצ' – הם יגיעו חמש דקות מאוחר מדי להופעה של ואן מוריסון כדי לשמוע את הסוף הג'אזי של ריקוד לאור ירח. היינו צריכים להזדרז, נכון, זה לא שתהיה עוד הזדמנות לשמוע את האגדה הוותיקה אבל נו, לא חשבנו שהוא יבצע אותו על ההתחלה. מייד אחר כך הוא המשיך עם "have I told you lately", מזכיר לנו כמה שירים מוכרים הם שלו במקור, מופיע עם כובע, משקפי שמש וג'קט מחויט, רואים עליו את השנים אבל הקול שלו, הסכמנו, נשמע עדיין צעיר ונהדר. היה מחמם לב. לראות כל כך הרבה אנשים שהם בטח לכל היותר בני חצי מהגיל שלו בקהל על אחת הבמות הראשיות.

IMG_20170603_212231.jpg

מטרונומי – metronomy
אל היום האחרון של הפסטיבל תמיד מתלווה תחושה מעט מרירה של סוף, כמו הידיעה שההאנגאובר יגיע מחר למרות ואולי בגלל שממש כיף לך עכשיו. לאווירה כזו מטרונומי מתאימים בול, כי לתפיסתי יש בהם שילוב של חופש ומלנכוליה, כמעט בכל שיר. הם עלו לאחת הבמות הראשיות לבושים בלבן, פותחים עם כמה שירים ברצף מהאלבום האחרון אותו כתב והקליט הסולן לבדו. למרות שגם השירים האלו לא רעים בכלל, עבורי ההופעה התחילה באמת עם הביצוע של "I'm Aquarius". השיר העצוב כל כך שמייצר הילה של כבוד למזלות אסטרולוגיים קיבל עיבוד יותר חיוני ומהיר, שהתאים אותו להופעה חיה בלי לפגוע בסנטימנטליות שלו. הם המשיכו לנגן עוד שירים אהובים במיוחד, כשההפתעה החיובית עבורי הייתה ההתלהבות ההיסטרית בה קיבלנו בקהל את "the look", כשכל מי שזיהה אותו מהתווים הראשונים שר את המלודיה של הקלידים האלקטרוניים בפתיח כאילו היה מדובר בהמנון כדורגל. בכלל, החיבה האדירה לאלקטרו פופ עם המילים השוברות שלהם הגבירה את החוויה פי כמה.

המילטון לייטהאוזר hemilton lighthouser
הפרונטמן של דה ווקמן החזיק את הבמה הקטנה ליד הים עם גרון להתפאר. אם מטרונומי עושים פופ עצוב אבל מרים, לייטהאוזר המשיך את מגמת שברון הלב עם פולק שנות ה-50 מעודכן לימינו. הוא הצליח לחמם למרות הבריזה שהגיחה, בפס קול חלומי אבל מעורר בו זמנית.

לבל אפ – lvl up
רביעייה טרייה מניו יורק שעושה רוק גראנג'י וקצת גראז'י. הם חולקים ביניהם את השירה, כשכל פעם מישהו אחר הופך לזמר, ונשמעים לסירוגין קצת כמו פייבמנט ודינוזאור ג'וניור. הם הודו לצוות של פרימוורה ולקהל ובאופן כללי אמרו שהם שמחים ומופתעים שבכלל הגיעו לשמוע אותם. בשלב הזה הם לא נשמעים כמו משהו חדש ומקורי במיוחד, הם עדיין קצת גנריים אבל היי, יש סיכוי שהם יגדלו יפה.

IMG-20170604-WA0002

במקום ארקייד פייר
קינג קרול – king krule
ויתרנו על ארקייד פייר כדי לתפוס שתי הופעות וחצי, כשהחצי הוא של קינג קרול. אפרופו לגדול, הזמר והמפיק הבריטי התחיל בגיל 18 לכל היותר וכיום בגיל המופלג של 22 הוא נחשב בצדק ליוצר מוערך. השירה-דיבור שלו נשמעת כמו ערב נעים בפאב בסופו של יום עבודה קודר. הג'ינג'י התחיל את ההופעה מואר באלומת אור אדומה שיותר מטשטשת מאשר מראה אותו, כשרק הקול שלו וסימפולים הספיקו. הוא נשמע מצוין, נמוך, גרוני ואמוציונלי יותר בלייב, ומהשיר השני הוא הרים גיטרה לצד הנגנים שעלו, מוסיפים מלודיות נוספות לביצועים.

IMG-20170604-WA0000

וויילד ביסטס – wild beasts
הסיבה העיקרית לוויתור על המופע הגדול של הערב השתלמה בענק. הלהקה הבריטית נתנה הופעה שגרמה לי להיות אסירת תודה אפילו יותר על כל המוזיקה המשפיעה של האייטיז. וויילד ביסטס שואבים קצת מברונסקי ביט ומגבירים עם גיטרות חשמליות וטיפה אלקטרו, עם שני ווקליסטים שבלתי אפשרי לבחור ביניהם. עם סטליסט שהורכב בעיקר מהאלבום האחרון שלהם שכולל שיר על חתול גדול בראש השרשרת ועוד אחד על אלפא פימייל הם הופיעו בפני אנשים שהיה ברור שמכירים ואוהבים אותם מאוד. חברי ההרכב הבריטי הביעו תודה בהתאם, גם במילות הערכה לקהל ש"אנחנו בטוחים שיש לכם עוד מקומות להיות בהם הערב" וגם בהופעה עצמה שהפכה למסיבה מרימה בטירוף, מסוג ההופעות שגורם לך לרצות לשמוע את האלבומים של הלהקה שוב ושוב. זו אולי מסיבת הפרידה הראשונה מהפסטיבל, אבל היא הרגישה כמו פתיחה מרהיבה ולוהטת ללילה.

IMG-20170604-WA0001

אגיינסט מי! – against me!
להקת הפאנק שבראשה זמרת טרנסית גאה ונהדרת המשיכה להעיר אותנו, עם רצף נגינה כמעט בלתי פוסק. שפתיים ענקיות עיטרו את הבמה והתחושה הכללית הייתה של מופע גלאם רוק שמזיז גם את הרגליים וגם את הראש, בידיעה שמדובר בלהקה שמעבירה מסרים חיוביים על קבלה עצמית בצורה הכי בועטת ומהנה שיש.

לפנינו עוד היו פריאוקיופיישנז, הופעה בהפתעה של חיים (עליה דילגנו) ו-!!! לפני שהבוקר הגיע, אבל הסוללה של הטלפון הלכה לישון לפניי – אז זמן סיכומים. עם גב קצת כואב אבל הטענת מצברים שיחזיקו לי את הלב, מצחיק לחשוב שזה נתפס בעיניי כליין אפ חלש יחסית השנה. כמה כיף לטעות. ולרקוד. ולחוות כל כך הרבה ז'אנרים. יש המון בלגן בחיים האלה, מזל שיש גם עוגן מוזיקלי שמרגיע אבל גם מאפשר לך לעוף.

פרימוורה סאונד 2017 – יומן פסטיבל 02

IMG_20170602_201550.jpg

היום השני 02.06

סינקיין -sinkane
סינקיין וחבורתו מברוקלין חלקו טיסה מברלין עם חברות שלי. נחמד שהיה להם מקום כי לפי ההופעה צריך עוד כמה מושבים בשביל נפח הריאות המרשימות שלהם. הם פתחו מבחינתנו את היום השני של פסטיבל פרימוורה בברצלונה, על הבמה הנושאת את שמו, בשילוב רקיד ומעורר נענועים על הבמה ובקהל – של סואול עם קצת רגאיי ודיסקו, ונוכחות בס וגיטרות מכובדת. חילופי הקולות הצלולים והעמוקים מגבוהים לנמוכים ללא תלות מגדרית בליווי חצוצרה עוררו תחושה שאנחנו נמצאים בשעה מוזהבת על אי קטן. זה לא כל כך רחוק מהמציאות, כי משנה שעברה פתחו בפסטיבל אזור אלקטרוני רחב ידיים שמוביל לחוף הים עליו משקיף כל המתחם.

IMG_20170602_202638.jpg

שלאק – shellac
ובמעבר חד – היינו בטוחים שלא תהיה נפש חיה בהופעה של שלאק, שמתחרה על תשומת הלב מול סאמפה והופעת ההפתעה של מוגוויי שמשיקים אלבום חדש. ובכל זאת היו הרבה אנשים ברחבת אדידס הקטנה שבאו לשמוע את שלישיית הדרון (drone) של המפיק המוזיקלי סטיב אלביני.
שלאק מופיעים כל שנה בפסטיבל בשנים האחרונות, תמיד באותה במה, עם מוזיקה כמעט ערומה – גיטרה בס תופים שמכים עליהם במעין כעס קצבי ומאופק. הם מתאפיינים בהכלה של מקורות של פאנק וגראנג' לתוך מבנה חזרתי שנותן מקום לקצת משחקים מלודיים ולשירה-דיבור-נאום זעם. זה רועש מאוד, בקטע טוב, במיוחד כשאלביני מנגן עם השיניים, והפידבק משוברי הגלים רק מוסיף עוד שכבה ועושים את העבודה כל פעם מחדש. בהופעה הזו הווליום היה אפילו קצת חזק מדי, כמעט כואב, אבל לרוב הקהל לא נראה שזה הפריע ליהנות, ויכולת ההפנוט של סולו הבס, התופים והגיטרה המהירים לסירוגין עדיין מפתיעה אותי.
החצי הטוב יותר שלי מוסר שההופעה התרחשה בשעה הרבה יותר מדי מוקדמת. העובדה שעדיין היה אור שמש ושרובנו רק התחלנו את את היום ולא שתינו מספיק מחלישות את האנרגיות מהקהל לדבריו, לעומת ההופעה בשנה שעברה שהייתה מול רדיוהד, וכללה הרבה יותר צרחות בשיתוף פעולה עם הלהקה, תזוזה והשתוללות כללית. אל תבינו לא נכון, גם הפעם הריעו ונרשמה התלהבות, גם כשהגיטריסט הציע לענות על שאלות מהקהל וגם כשהסולן הצהיר שכולנו כל כך אטרקטיביים שאם הוא היה יוצא עם מישהו, כל אחד, מהקהל, איבר המין שלו היה נא כמו המבורגר (משימוש יתר?). אבל זו הייתה התלהבות שנשארה יחסית מנומסת. מה שבטוח, תמיד טוב לראות את השלושה משכנעים אותנו שהם למעשה מטוס – השיר הזה מייצר תגובה בכל שעה.

IMG_20170602_221315.jpg

הדסנדנטס – the descendants
להקת פאנק ותיקה וחמודה, שהתנצלה ארוכות על כך שהיא מגיעה מארצות הברית. יש משהו מעניין בלהקות אמריקאיות שמביעות אפולוגטיות על המקום ממנו הן באות, זה עצוב אבל גם מעט מעודד. " הפאק האד הזה עומד בראשנו… ובששת החודשים האחרונים אנחנו קמים כל בוקר ושאלים מה לעזאזל" כך הם פתחו את ההופעה עם שיר שבגדול מצהיר שהכל מחורבן. אבל הלחנים שמחים, אז אולי לא הכל אבוד.

מאק דמארקו
אני יודעת שיש הרבה אנשים שאוהבים את המוזיקה שלו, ומעריכה אותם ואת טעמם. הוא לא מתיישב איתי, תמיד מרגישה שאני מפספסת משהו לגביו – לא מצליח לראות ולשמוע מעבר לשימוש בכישרון מוזיקלי כדי לייצר פרודיה על ז'אנרים וסגנונות וקצת לעוף על עצמך על חשבון הקהל שלך. העובדה שהוא סיים את ההופעה בתחתונים בלבד שתחובים לאחוריו כחוטיני מאולתר (המתופף שלו היה ערום לגמרי), בזמן שהוא משתעשע עם מצית לא עזר. גם השירים עצמם נשמעו לי מהצד כאוסף להיטים מנומנם מכל הזמנים, כאלו שלא מומלץ להאזין להם במהלך נהיגה. מי שאוהב אותו – אשמח להבין מה הולך כאן, האם זו למעשה סאטירה חריפה על הגוף הגברי ועל רוקסטארים, או משהו מתוחכם אחר שחולף לידי.

IMG_20170602_234811.jpg

ראן דה ג'ולז – run the jewels
קל להשתפך בצדק על ראן דה ג'ולז, אז אנסה לתמצת: פעם לא אהבתי היפהופ – והיום היינו בשורה ראשונה. להופעת פרימוורה הקודמת שלהם הגענו כמעט במקרה, עומדים מרחוק ונסחפים עם הכריזמה של אל פי וקילר מייק. הם גדלו עוד מאז, עם שלושה אלבומים ומקום של כבוד באחת הבמות הראשיות. ואם הדסנדנטס היו אפולוגטיים לגבי המולדת שלהם, צמד הראפרים והדיג'יי שמלווה אותם התחילו עם התנצלות, "הצבענו לברני סנדרס, זה לא הלך ועכשיו האורנג' פאק הזה בשלטון" – הם אכן היו פעילים במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית עבור המתמודד הדמוקרטי. הם המשיכו בהוצאת קיטור מעודנת "כי אנחנו צריכים להצליח לחזור הביתה לארצות הברית, אבל אולי יש לכם איזה דרכון ספרדי בשבילנו?" ועברו למניפסט, שירים הולמים כולל "lie cheat steall kill win" וקינחו בדיבור על איך הם החברים הכי טובים למרות השוני. זאת ועוד – הם אמרו שיש קהילה של אנשים שנראים שונה זה מזה עם נטייה מינית שונה וממוצאים שונים – כולם יכולים למצוא תקווה ולדעת שהם אהובים, כולם מאזינים לאותה להקה, ולכן מתחברים לאותם מסרים וערכים, גם אם הם שומעים אותם לבד בבית ומקבלים בעיטה בתחת מהעולם כרגע. זה נשמע דביק ואפילו קצת יהיר מחוץ לקונטקסט, אבל בתוך ההופעה המילים האלו עברו כהצהרה כנה, משכנעת ואפילו, סליחה, מרגשת.
גם המוזיקה עצמה הייתה נהדרת בביצוע חי, אחרי כמה הדליינרים יותר רגועים הם העירו את כולם – אפילו תקלה טכנית שכיבתה את המיקרופונים שלהם לכמה דקות בתחילת ההופעה לא עצרה את ההתלהבות, הם פשוט רקדו, התפללו והתקוטטו עד שזה הסתדר, לקול תשואות.
ועוד משהו קטן על הפוליטיות שלהם וכמה היא רלוונטית למוזיקה שהם עושים – לאן שלא הסתכלתי הייתה חלוקה שווה למדיי של נשים וגברים בקהל, במיוחד בשורות הראשונות. הם לא להקת ריוט גירל, אבל גם אצלם הבנות נמצאות בחזית ומרגישות שם מאוד מאוד בטוח ונוח, וזה לא מובן מאליו בכלל.

IMG_20170603_013132.jpg

מסיבת חוף
אחרי קצת פרונט 242 לנוסטלגיה ירדנו לים. טוב, לא לחוף ממש, קצת חשוך מדי לזה, אבל ביקרנו באזור בפסטיבל שמוקדש כולו לתקלוטים. מה שבשנה שעברה כלל אוהל אחד שנראה כמו ציליה מהוהה התרחב לשתי רחבות מושקעות – אחת עם במה של ממש והשנייה עם קונסטרוקציה של קשתות. האזור הזה שמופרד מההופעות עם גשר ארוך מרגיש כמו פסטיבל אחר, ומסביר למה יש הרבה יותר אנשים בבגדי ים השנה. בשעות הקטנות של הלילה הוא הופך לחלק העירני ביותר שלו, כי שומעים בו את המוזיקה ורואים את אחת הרחבות מכל נקודה. הוא קטן יותר ומתפקד כמו מועדון באוויר הפתוח. תפסנו תקלוטים של טאף סיטי קידס ודיקסון, שגם עבור מישהי שרק לאחרונה הפנימה את ההבדל בין האוס לטכנו היו מהנים מאוד. והברקה שיווקית לסיום: בין הרחבה לחול הים יש עמדת מציל באדום לבן שהיא כולה פרסומת לסרט משמר המפרץ הבא עלינו לטובה הקיץ. זו לא עמדה אמיתית כמובן, ובמשך היום היא מאוכלסת עם יפים ויפות בבגדי ים אדומים שמעודדים את הרוקדים להצטלם – שימוש מדויק במיקום ובקהל.

עד כאן היום השני. מחר עוד מצפים לנו ואן מוריסון, המילטון לייטהאוזר, גרייס ג'ונס, פריאקיופיישנז, וויילד ביסטס, מטרונומי, !!! והמון נאצ'וס לפני פרידה.