Review: Fever Ray – To the Moon and Back

Are you ready for this?

After 8 years (8! Years!) She's back. Fever Ray has already released a new song titled "to the moon and back" and an s&m creepy and at the same time compelling video to go along with it. The whole album will be available on streaming services online tonight (Yasssssssssssssss) at midnight, just in time for Halloween. The album's titled "Plunge" and it will be the Knife's Karin Dreijer's second solo project to date. You can find the track listing on Pitchfork, as well as an excerpt of a stream of consciousness by Fever Ray herself.

Here's hoping for a narrative, a concept album even that will greet us tonight, dealing with love, flesh, desire, age, gender, sex, pain and conflicted identities – heavy lyrics all wrapped up in sweet kabuki melodies and twitching tweaking electronic sound.

So, while we wait (what's a few hours compared to eight years, right?) I'd like to take a peek at "to the moon and back" (no connection to the savage garden single. Well, maybe the general topics of them both do have some similarities).

These are the lyrics:

Hey, remember me?
I've been busy working like crazy
I know you like tangerine
And your kiss is sweet and creamy

Oh, can you imagine
A friend sticks for us to bump in
Oh, I'm done looking
Now things can start happening

Hey, remember me?
I've got so much, just come and get me
I play something catchy
You lean forward and kiss me

First I take you then you take me
Breathe some life into a fantasy
Your lips, warm and fuzzy
I want to run my fingers up your pussy

Now, we may take them at face value, and read them as a lusty love song between one person to another woman, preferably as one woman to another if we co it's all there. But we may also read it as a renewal of vows between an artist and her listeners. Her voice tells us, almost apologetically that she's been doing things, creating something new for us all this time, she didn't just disappear. Fever Ray's voice goes on and asks the listeners, repeatedly, if we remember her. And then comes this line, saying "I play something catchy/you lean forward and kiss me". This could be a way to describe the tensed relationship between a singer and her crowd, knowing that if her music will be more mainstream she may be accepted more easily, perhaps.

From there the lyrics continue to describe a mutual inflicted extasy, a very direct talk, that again, represents intimate relations between two individuals and at the same time may represent the intimacy between artist and her crowd. There, in the gap between the music and the listener, a fantasy is allowed to come to  life.

And to top it all we have the way Fever Ray chose to appear in the video, that, along with a few more visual teasers on her YouTube page suggests we're in for a dark delve into the human syche, one that combines the broken and beautiful parts of the soul, all rolled into one.

Well. Is it midnight yet?

מודעות פרסומת

פרימוורה סאונד 2017 -יומן פסטיבל 03

IMG_20170602_201631.jpg

היום השלישי 03.06
ואן מוריסון – van Morrison
ככה ייעשה לאנשים שהתעכבו בדוכני המרצ' – הם יגיעו חמש דקות מאוחר מדי להופעה של ואן מוריסון כדי לשמוע את הסוף הג'אזי של ריקוד לאור ירח. היינו צריכים להזדרז, נכון, זה לא שתהיה עוד הזדמנות לשמוע את האגדה הוותיקה אבל נו, לא חשבנו שהוא יבצע אותו על ההתחלה. מייד אחר כך הוא המשיך עם "have I told you lately", מזכיר לנו כמה שירים מוכרים הם שלו במקור, מופיע עם כובע, משקפי שמש וג'קט מחויט, רואים עליו את השנים אבל הקול שלו, הסכמנו, נשמע עדיין צעיר ונהדר. היה מחמם לב. לראות כל כך הרבה אנשים שהם בטח לכל היותר בני חצי מהגיל שלו בקהל על אחת הבמות הראשיות.

IMG_20170603_212231.jpg

מטרונומי – metronomy
אל היום האחרון של הפסטיבל תמיד מתלווה תחושה מעט מרירה של סוף, כמו הידיעה שההאנגאובר יגיע מחר למרות ואולי בגלל שממש כיף לך עכשיו. לאווירה כזו מטרונומי מתאימים בול, כי לתפיסתי יש בהם שילוב של חופש ומלנכוליה, כמעט בכל שיר. הם עלו לאחת הבמות הראשיות לבושים בלבן, פותחים עם כמה שירים ברצף מהאלבום האחרון אותו כתב והקליט הסולן לבדו. למרות שגם השירים האלו לא רעים בכלל, עבורי ההופעה התחילה באמת עם הביצוע של "I'm Aquarius". השיר העצוב כל כך שמייצר הילה של כבוד למזלות אסטרולוגיים קיבל עיבוד יותר חיוני ומהיר, שהתאים אותו להופעה חיה בלי לפגוע בסנטימנטליות שלו. הם המשיכו לנגן עוד שירים אהובים במיוחד, כשההפתעה החיובית עבורי הייתה ההתלהבות ההיסטרית בה קיבלנו בקהל את "the look", כשכל מי שזיהה אותו מהתווים הראשונים שר את המלודיה של הקלידים האלקטרוניים בפתיח כאילו היה מדובר בהמנון כדורגל. בכלל, החיבה האדירה לאלקטרו פופ עם המילים השוברות שלהם הגבירה את החוויה פי כמה.

המילטון לייטהאוזר hemilton lighthouser
הפרונטמן של דה ווקמן החזיק את הבמה הקטנה ליד הים עם גרון להתפאר. אם מטרונומי עושים פופ עצוב אבל מרים, לייטהאוזר המשיך את מגמת שברון הלב עם פולק שנות ה-50 מעודכן לימינו. הוא הצליח לחמם למרות הבריזה שהגיחה, בפס קול חלומי אבל מעורר בו זמנית.

לבל אפ – lvl up
רביעייה טרייה מניו יורק שעושה רוק גראנג'י וקצת גראז'י. הם חולקים ביניהם את השירה, כשכל פעם מישהו אחר הופך לזמר, ונשמעים לסירוגין קצת כמו פייבמנט ודינוזאור ג'וניור. הם הודו לצוות של פרימוורה ולקהל ובאופן כללי אמרו שהם שמחים ומופתעים שבכלל הגיעו לשמוע אותם. בשלב הזה הם לא נשמעים כמו משהו חדש ומקורי במיוחד, הם עדיין קצת גנריים אבל היי, יש סיכוי שהם יגדלו יפה.

IMG-20170604-WA0002

במקום ארקייד פייר
קינג קרול – king krule
ויתרנו על ארקייד פייר כדי לתפוס שתי הופעות וחצי, כשהחצי הוא של קינג קרול. אפרופו לגדול, הזמר והמפיק הבריטי התחיל בגיל 18 לכל היותר וכיום בגיל המופלג של 22 הוא נחשב בצדק ליוצר מוערך. השירה-דיבור שלו נשמעת כמו ערב נעים בפאב בסופו של יום עבודה קודר. הג'ינג'י התחיל את ההופעה מואר באלומת אור אדומה שיותר מטשטשת מאשר מראה אותו, כשרק הקול שלו וסימפולים הספיקו. הוא נשמע מצוין, נמוך, גרוני ואמוציונלי יותר בלייב, ומהשיר השני הוא הרים גיטרה לצד הנגנים שעלו, מוסיפים מלודיות נוספות לביצועים.

IMG-20170604-WA0000

וויילד ביסטס – wild beasts
הסיבה העיקרית לוויתור על המופע הגדול של הערב השתלמה בענק. הלהקה הבריטית נתנה הופעה שגרמה לי להיות אסירת תודה אפילו יותר על כל המוזיקה המשפיעה של האייטיז. וויילד ביסטס שואבים קצת מברונסקי ביט ומגבירים עם גיטרות חשמליות וטיפה אלקטרו, עם שני ווקליסטים שבלתי אפשרי לבחור ביניהם. עם סטליסט שהורכב בעיקר מהאלבום האחרון שלהם שכולל שיר על חתול גדול בראש השרשרת ועוד אחד על אלפא פימייל הם הופיעו בפני אנשים שהיה ברור שמכירים ואוהבים אותם מאוד. חברי ההרכב הבריטי הביעו תודה בהתאם, גם במילות הערכה לקהל ש"אנחנו בטוחים שיש לכם עוד מקומות להיות בהם הערב" וגם בהופעה עצמה שהפכה למסיבה מרימה בטירוף, מסוג ההופעות שגורם לך לרצות לשמוע את האלבומים של הלהקה שוב ושוב. זו אולי מסיבת הפרידה הראשונה מהפסטיבל, אבל היא הרגישה כמו פתיחה מרהיבה ולוהטת ללילה.

IMG-20170604-WA0001

אגיינסט מי! – against me!
להקת הפאנק שבראשה זמרת טרנסית גאה ונהדרת המשיכה להעיר אותנו, עם רצף נגינה כמעט בלתי פוסק. שפתיים ענקיות עיטרו את הבמה והתחושה הכללית הייתה של מופע גלאם רוק שמזיז גם את הרגליים וגם את הראש, בידיעה שמדובר בלהקה שמעבירה מסרים חיוביים על קבלה עצמית בצורה הכי בועטת ומהנה שיש.

לפנינו עוד היו פריאוקיופיישנז, הופעה בהפתעה של חיים (עליה דילגנו) ו-!!! לפני שהבוקר הגיע, אבל הסוללה של הטלפון הלכה לישון לפניי – אז זמן סיכומים. עם גב קצת כואב אבל הטענת מצברים שיחזיקו לי את הלב, מצחיק לחשוב שזה נתפס בעיניי כליין אפ חלש יחסית השנה. כמה כיף לטעות. ולרקוד. ולחוות כל כך הרבה ז'אנרים. יש המון בלגן בחיים האלה, מזל שיש גם עוגן מוזיקלי שמרגיע אבל גם מאפשר לך לעוף.

פרימוורה סאונד 2017 – יומן פסטיבל 02

IMG_20170602_201550.jpg

היום השני 02.06

סינקיין -sinkane
סינקיין וחבורתו מברוקלין חלקו טיסה מברלין עם חברות שלי. נחמד שהיה להם מקום כי לפי ההופעה צריך עוד כמה מושבים בשביל נפח הריאות המרשימות שלהם. הם פתחו מבחינתנו את היום השני של פסטיבל פרימוורה בברצלונה, על הבמה הנושאת את שמו, בשילוב רקיד ומעורר נענועים על הבמה ובקהל – של סואול עם קצת רגאיי ודיסקו, ונוכחות בס וגיטרות מכובדת. חילופי הקולות הצלולים והעמוקים מגבוהים לנמוכים ללא תלות מגדרית בליווי חצוצרה עוררו תחושה שאנחנו נמצאים בשעה מוזהבת על אי קטן. זה לא כל כך רחוק מהמציאות, כי משנה שעברה פתחו בפסטיבל אזור אלקטרוני רחב ידיים שמוביל לחוף הים עליו משקיף כל המתחם.

IMG_20170602_202638.jpg

שלאק – shellac
ובמעבר חד – היינו בטוחים שלא תהיה נפש חיה בהופעה של שלאק, שמתחרה על תשומת הלב מול סאמפה והופעת ההפתעה של מוגוויי שמשיקים אלבום חדש. ובכל זאת היו הרבה אנשים ברחבת אדידס הקטנה שבאו לשמוע את שלישיית הדרון (drone) של המפיק המוזיקלי סטיב אלביני.
שלאק מופיעים כל שנה בפסטיבל בשנים האחרונות, תמיד באותה במה, עם מוזיקה כמעט ערומה – גיטרה בס תופים שמכים עליהם במעין כעס קצבי ומאופק. הם מתאפיינים בהכלה של מקורות של פאנק וגראנג' לתוך מבנה חזרתי שנותן מקום לקצת משחקים מלודיים ולשירה-דיבור-נאום זעם. זה רועש מאוד, בקטע טוב, במיוחד כשאלביני מנגן עם השיניים, והפידבק משוברי הגלים רק מוסיף עוד שכבה ועושים את העבודה כל פעם מחדש. בהופעה הזו הווליום היה אפילו קצת חזק מדי, כמעט כואב, אבל לרוב הקהל לא נראה שזה הפריע ליהנות, ויכולת ההפנוט של סולו הבס, התופים והגיטרה המהירים לסירוגין עדיין מפתיעה אותי.
החצי הטוב יותר שלי מוסר שההופעה התרחשה בשעה הרבה יותר מדי מוקדמת. העובדה שעדיין היה אור שמש ושרובנו רק התחלנו את את היום ולא שתינו מספיק מחלישות את האנרגיות מהקהל לדבריו, לעומת ההופעה בשנה שעברה שהייתה מול רדיוהד, וכללה הרבה יותר צרחות בשיתוף פעולה עם הלהקה, תזוזה והשתוללות כללית. אל תבינו לא נכון, גם הפעם הריעו ונרשמה התלהבות, גם כשהגיטריסט הציע לענות על שאלות מהקהל וגם כשהסולן הצהיר שכולנו כל כך אטרקטיביים שאם הוא היה יוצא עם מישהו, כל אחד, מהקהל, איבר המין שלו היה נא כמו המבורגר (משימוש יתר?). אבל זו הייתה התלהבות שנשארה יחסית מנומסת. מה שבטוח, תמיד טוב לראות את השלושה משכנעים אותנו שהם למעשה מטוס – השיר הזה מייצר תגובה בכל שעה.

IMG_20170602_221315.jpg

הדסנדנטס – the descendants
להקת פאנק ותיקה וחמודה, שהתנצלה ארוכות על כך שהיא מגיעה מארצות הברית. יש משהו מעניין בלהקות אמריקאיות שמביעות אפולוגטיות על המקום ממנו הן באות, זה עצוב אבל גם מעט מעודד. " הפאק האד הזה עומד בראשנו… ובששת החודשים האחרונים אנחנו קמים כל בוקר ושאלים מה לעזאזל" כך הם פתחו את ההופעה עם שיר שבגדול מצהיר שהכל מחורבן. אבל הלחנים שמחים, אז אולי לא הכל אבוד.

מאק דמארקו
אני יודעת שיש הרבה אנשים שאוהבים את המוזיקה שלו, ומעריכה אותם ואת טעמם. הוא לא מתיישב איתי, תמיד מרגישה שאני מפספסת משהו לגביו – לא מצליח לראות ולשמוע מעבר לשימוש בכישרון מוזיקלי כדי לייצר פרודיה על ז'אנרים וסגנונות וקצת לעוף על עצמך על חשבון הקהל שלך. העובדה שהוא סיים את ההופעה בתחתונים בלבד שתחובים לאחוריו כחוטיני מאולתר (המתופף שלו היה ערום לגמרי), בזמן שהוא משתעשע עם מצית לא עזר. גם השירים עצמם נשמעו לי מהצד כאוסף להיטים מנומנם מכל הזמנים, כאלו שלא מומלץ להאזין להם במהלך נהיגה. מי שאוהב אותו – אשמח להבין מה הולך כאן, האם זו למעשה סאטירה חריפה על הגוף הגברי ועל רוקסטארים, או משהו מתוחכם אחר שחולף לידי.

IMG_20170602_234811.jpg

ראן דה ג'ולז – run the jewels
קל להשתפך בצדק על ראן דה ג'ולז, אז אנסה לתמצת: פעם לא אהבתי היפהופ – והיום היינו בשורה ראשונה. להופעת פרימוורה הקודמת שלהם הגענו כמעט במקרה, עומדים מרחוק ונסחפים עם הכריזמה של אל פי וקילר מייק. הם גדלו עוד מאז, עם שלושה אלבומים ומקום של כבוד באחת הבמות הראשיות. ואם הדסנדנטס היו אפולוגטיים לגבי המולדת שלהם, צמד הראפרים והדיג'יי שמלווה אותם התחילו עם התנצלות, "הצבענו לברני סנדרס, זה לא הלך ועכשיו האורנג' פאק הזה בשלטון" – הם אכן היו פעילים במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית עבור המתמודד הדמוקרטי. הם המשיכו בהוצאת קיטור מעודנת "כי אנחנו צריכים להצליח לחזור הביתה לארצות הברית, אבל אולי יש לכם איזה דרכון ספרדי בשבילנו?" ועברו למניפסט, שירים הולמים כולל "lie cheat steall kill win" וקינחו בדיבור על איך הם החברים הכי טובים למרות השוני. זאת ועוד – הם אמרו שיש קהילה של אנשים שנראים שונה זה מזה עם נטייה מינית שונה וממוצאים שונים – כולם יכולים למצוא תקווה ולדעת שהם אהובים, כולם מאזינים לאותה להקה, ולכן מתחברים לאותם מסרים וערכים, גם אם הם שומעים אותם לבד בבית ומקבלים בעיטה בתחת מהעולם כרגע. זה נשמע דביק ואפילו קצת יהיר מחוץ לקונטקסט, אבל בתוך ההופעה המילים האלו עברו כהצהרה כנה, משכנעת ואפילו, סליחה, מרגשת.
גם המוזיקה עצמה הייתה נהדרת בביצוע חי, אחרי כמה הדליינרים יותר רגועים הם העירו את כולם – אפילו תקלה טכנית שכיבתה את המיקרופונים שלהם לכמה דקות בתחילת ההופעה לא עצרה את ההתלהבות, הם פשוט רקדו, התפללו והתקוטטו עד שזה הסתדר, לקול תשואות.
ועוד משהו קטן על הפוליטיות שלהם וכמה היא רלוונטית למוזיקה שהם עושים – לאן שלא הסתכלתי הייתה חלוקה שווה למדיי של נשים וגברים בקהל, במיוחד בשורות הראשונות. הם לא להקת ריוט גירל, אבל גם אצלם הבנות נמצאות בחזית ומרגישות שם מאוד מאוד בטוח ונוח, וזה לא מובן מאליו בכלל.

IMG_20170603_013132.jpg

מסיבת חוף
אחרי קצת פרונט 242 לנוסטלגיה ירדנו לים. טוב, לא לחוף ממש, קצת חשוך מדי לזה, אבל ביקרנו באזור בפסטיבל שמוקדש כולו לתקלוטים. מה שבשנה שעברה כלל אוהל אחד שנראה כמו ציליה מהוהה התרחב לשתי רחבות מושקעות – אחת עם במה של ממש והשנייה עם קונסטרוקציה של קשתות. האזור הזה שמופרד מההופעות עם גשר ארוך מרגיש כמו פסטיבל אחר, ומסביר למה יש הרבה יותר אנשים בבגדי ים השנה. בשעות הקטנות של הלילה הוא הופך לחלק העירני ביותר שלו, כי שומעים בו את המוזיקה ורואים את אחת הרחבות מכל נקודה. הוא קטן יותר ומתפקד כמו מועדון באוויר הפתוח. תפסנו תקלוטים של טאף סיטי קידס ודיקסון, שגם עבור מישהי שרק לאחרונה הפנימה את ההבדל בין האוס לטכנו היו מהנים מאוד. והברקה שיווקית לסיום: בין הרחבה לחול הים יש עמדת מציל באדום לבן שהיא כולה פרסומת לסרט משמר המפרץ הבא עלינו לטובה הקיץ. זו לא עמדה אמיתית כמובן, ובמשך היום היא מאוכלסת עם יפים ויפות בבגדי ים אדומים שמעודדים את הרוקדים להצטלם – שימוש מדויק במיקום ובקהל.

עד כאן היום השני. מחר עוד מצפים לנו ואן מוריסון, המילטון לייטהאוזר, גרייס ג'ונס, פריאקיופיישנז, וויילד ביסטס, מטרונומי, !!! והמון נאצ'וס לפני פרידה.

פרימוורה סאונד 2017 – יומן פסטיבל 01

IMG_20170601_192655.jpg

אחד הדברים הכי טובים בפרימוורה הוא שלא משנה כמה נתכונן מראש – נאזין בקפידה ללהקות אהובות וגם ללהקות מקריות שפשוט התמזל מזלנו והן הסתדרו לנו בול בלו"ז, תמיד נגלה משהו חדש. כבר היה לנו ברור בדיוק לאלו במות הולכים ומתי, אבל רק כשהשעות פרוסות לפנינו ועוברות מהמחשב או הטלפון אל התוכניה מחליטים באמת לאן הולכים. פתאום המרחק מהופעה להופעה נהיה מוחשי, והשעה נוחה להפתעות. הפעם ההפתעה הראשונה הגיעה מוקדם. רק נכנסנו, סיימנו לקנות עותק (חתום!) של ספר הפרוזה הראשון של קייט טמפסט וצלילי ההופעה הראשונה בבמת ריי באן הגיעו אלינו, מבטיחים שגם השנה הולך להיות טוב להיות כאן. הלכנו בעקבותיהם, סאונד שמשלב קצת דיסטורשן גיטרות, קול צלול של זמרת שבוחרת להצריד את מיתרי הקול שלה מדי פעם כדי להגיע לשיא, מקצב מלודי עם שבירות של כעס, כל הטוב הזה בספרדית של להקה מקומית בשם סולדד וולז –
Soledad vellez. לצליליהם התיישבנו בצל, מים לפני אלכוהול כי חם היום גם בחמש אחר הצהריים, שמש כמו בצהרי היום. נתקלנו בכלב ענק עם בנדנה ששוטט ברחבה מול הבמה, לא מבין על מה כולנו מסתכלים ורשמנו לעצמנו לחפש אלבום של הרעש הנעים הזה בהמשך.

אלכסנדרה סביור
התחנה הבאה שלנו הייתה אלכסנדרה טרנר, או בשמה האמיתי אלכסנדרה סביור. אנחנו מכנים אותה על שם אלכס טרנר בגלל שאי אפשר לנתק את ההשפעה ההדדית של שני אלו זו על זה. סביור היא בת טיפוחיו של סולן הארקטיק מאנקיז והלאסט שאדו פאפטס, וגם כתבה איתו כמה מהשירים שלהם. השירים המלנכוליים עם קול הפעמונים שלה היו יכולים להיות מבוצעים על ידו, מוגשים ומולחנים עם אותה מלודרמטיות עם נימה של אולדיז. סביור נעימה מאוד בהופעה, ובהאזנה מרוחקת עושה חשק לרקוד סלואו.

ארקייד פייר בהפתעה
קצת אחר כך התרחשה הפתעה נוספת. ארקייד פייר כבר הופיעו ככה פתאום יום קודם, והנה הם שוב. ההופעה הרשמית הגדולה שלהם בכלל ביום השני, אבל הם הבליחו בהופעת שקיעה על במה חדשה. לא משנה אם אתם אוהבים אותם ממש או לא, לראות אנשים נוהרים בהדרגה, מבינים שזה באמת קורה ואז מתחילים לרוץ, לחייך ולהתאסף עושה משהו טוב במיוחד למצב הרוח. הלהקה התקבלה בהתרגשות אחרי שסינגל חדש שלהם נמכר בדוכן הרשמי בטעות, עוד לפני שהשיקו אותו על הבמה. עם כל דקה הקהל הפך להמון רב יותר, מקיף אותם במשולש גדל מכל הכיוונים של התלהבות שניזונה מהחום שהם הקרינו בחזרה והמון אנרגיות, גיחה לקהל וסרטים צבעוניים, בנוהל. ואישית השיר שהכי ריגש היה רפלקטור – ההזדמנות לשמוע אותו אחרי שכבר ויתרתי על ההופעה הרשמית לטובת הרכבים אחרים הזיזה אצלי משהו, כמו אישור מחדש שזה קורה שוב, שאנחנו באמת כאן. אי אפשר לשמוע את השיר בלי לחשוב על דיוויד בואי, והסולן אמר תוך כדי השיר, לפני הקטע שלו, שהוא מתגעגע אליו, מאוד, והפך את הביצוע לעוד יותר מרגש ואת המילים "נראה אותך בצד האחר" במשמעות ספציפית נוספת.

IMG_20170601_213753.jpg

גלאס אנימלס
כשהשמש כבר כמעט נעלמה לחלוטין החליף אותה אננס ענק שהחזיר קרני אור לכל הקהל של גלאס אנימלז. הם נתנו הופעה שהפיצה חום עד לקצוות המרוחקים כמו הפרי הטרופי והקקטוסים העצומים שעיטרו את הבמה שלהם, עם שירה חמה וטריפ הופ מרענן. הם הדגימו איך גם להקה שלא הספקתי לחקור לעומק בהאזנה ראויה לפני הפסטיבל יכולה להקפיץ אותך בקלות.

אפגן וויגז
לא הופתענו אבל מאוד שמחנו לראות שנשאר מקום בשורה הראשונה באמצע שעה לפני ההופעה של אפגן וויגז. הם מתחרים מול בון איבר, אבל באופן אישי לא הייתה כאן תחרות עבורנו. אין מה להשוות את במת הריי באן לבארבי, אבל גם כאן וגם שם מבחינתנו מה שחשוב הוא לחוות את המופע של גרג דולי מקרוב. עם אלבום חדש, שני אחרי שנים של הפסקה מאז האלבומים שהוציאו בניינטיז, קיווינו לקבל את אותה חיית הופעות מלאת רגש, מטיפה וקווירית שהתרגלנו לראות ולשמוע.
ובסתירה קטנה לתיאור שנתתי לפני משפט, למרות שדולי הוא המרכז הכריזמתי הברור של הלהקה, כל חבר בה מקבל ומפגין את הפוקוס והאופי שלו על הבמה, גם כשהם מבצעים שיר של תשעה כלים בבת אחת. אחד הדברים שמייחדים את אפגן וויגז הוא ריבוי השכבות המלודיות שבונות הרמוניה על לחן ומקצב של רוק כאשר הקול של דולי כמעט שווה ערך לגיטרות, לפעמים ארבע בבת אחת, לכינור ולצ'לו שנוכחים באופן כמעט קבוע בשירים.
אני יכולה לכתוב פוסט שלם, או כמה, על ההופעה הזו ועליהם בכלל, אבל בקיצור – הדבר הביקורתי היחיד שאני יכולה לומר עליה היא שנגמר לי מהר מדי. זו להקה שלפני שנים ספורות יצאה לסיבוב הופעות נוסטלגי ועכשיו מבססת את רוב ההופעה שלה על שירים חדשים, ומפגינה הנאה משכנעת על הבמה.
ולגבי הכוונה שלי לקוויריות אצל דולי, זו עוד דוגמה לכך שהאפגן וויגז לא נשמעים בדיוק כמו שום דבר אחר. הם פעלו קרוב לסצנת הגראנג' אבל הלחנים שלהם שואבים מסואול ומניו אורלינס עם המון בלוז, והמילים שלהם גבריות עם אחוז טסטוסטרון גבוה, אבל המניירות של דולי ושפת הגוף שלו עוברת הרבה פעמים כנשית מאוד. כשהוא שר את ג'נטלמן הוא החווה עם ידיים ועם הגוף כולו לקהל, מספר סיפור וצועק עלינו כמו דיווה גדולה.
לקינוח הוא הודה לקהל ולפסטיבל, והכיר בכך שמי שצופה בו ויתר על בון איבר כדי לעשות את זה.
אנחנו פספנו לפחות גם שליש מקייט טמפסט, אבל זה היה שווה את זה.

קייט טמפסט
קייט טמפסט הבריטית בת ה-32 היא כישרון להתקנא בו. אחרי מחזות וביסוס מעמדה כאמנית ספוקן וורד עם שני אלבומים וספרי שירה, היא הוציאה גם ספר פרוזה ראשון, שממשיך את עלילת האלבום הראשון שלה. טמפסט מספרת סיפור באלבום הזה על צעירים מדרום מזרח לונדון ומצליחה להיות מרתקת ומעוררת הזדהות עם הדמויות והנרטיב משיר לשיר, וגם לייצר עניין והנאה כשהקול שלה משתלב עם מוזיקה וביטים. יש לה ניגון בקול גם כשהיא לא מלווה בשום כלי. ההגשה של האלבום השני שלה שמדבר על בדידות ועל סוף העולם ועל צדק ואחריות חברתית (כך נשמע מהמעט שיצא לי לשמוע בהופעה, הוא חדש לי) גדשה את במת אדידס הקטנה. כשטמפסט דיברה על הצורך שלנו להיות שייכים ומחוברים למשהו, ועל הניכור וחוסר היכולת להתקיים, על העייפות שגורמת לנו לא להתנער מאחריות ולהיות אדישים, הקול שלה התגבר על כל הצפיפות והמהום האנשים שעמדו רחוק ממנה על יד הבר כי כבר לא נותר מקום. הבמה בהחלט הייתה קטנה עליה, יורה ברצף מילים וסיפורים כמעט בלי לעצור, כשעל המונולוגים הדרמטיים שלה מתלבשת מוזיקה אלקטרונית שמוסיפה להם עוד קצת חספוס ותנועה, אבל ברור שהדיבור-שירה שלה הם אלו שקובעים את הטון ועושים חשק לשמוע ממנה עוד ועוד.

IMG_20170602_043245.jpg

סקיני פאפי
אני מדלגת על אפקס טווין כי אני לא האדם הנכון לכתוב על ההופעה הזו, בגלל חוסר היכרות מספק איתם ופחות חיבור לז'אנר ולכן עוברת לקינוח של לפנות בוקר: מופע קצת רפטטיבי אבל מבדר של סקיני פאפי. על צלילי האינדסטריאל חיפה פרפורמנס עם אדם בדמות חיה – שור עם עיניים רושפות שנועץ מזרקים בסולן ששופך על עצמו את תכולתם, לבוש סמרטוטים ונראה באופן כללי כמו זומבי מבי מובי ישן וטוב, בזמן שנגן הליווי שלו נראה קודם כמו חייזר או חרק ענק ואחר כך כמו סטים פאנקיסט מכובד. זו הייתה חוויה מהנה מאוד, למרות שבשלב מסוים העיניים קצת נעצמו תוך כדי ריקוד, אי שם בין השפרצת תוכן של עוד מזרק אחד למשנהו. וכן, היה גם מעין גימפ על הבמה עם חולצה עליה הכיתוב "פאק נאציז" שלא יהיו טעויות לגבי אופי המוזיקה או התוכן שלה.

עד כאן היום הראשון. ביום הבא יש שמועות על הופעת הפתעה של מוגוויי, לצד הופעות של סינקיין, XX, ראן דה ג'ולז ופרונט 242 ועוד, ועוד ועוד.

ברודצ'רץ' עונה 3 פרק 01

התחושה שאת פוגשת שוב חברים ותיקים שלא ראית זמן מה מעידה כבר לטובת העונה ה-3 של ברודצ'רץ'. אני יודעת שהיא לא באה בטוב לחלק מהצופים, אבל אני מגיעה אופטימית – גם כי השחקנים ודיוויד טננט ואוליביה קולן בראשם חביבים עליי ממש, וגם כי אני מעריכה את עבודת הצילום (העונה הזו מצולמת על ידי קרלוס קטלן) ואת הכתיבה של כריס צ'יבנל, גם אם יש לה נפילות פה ושם. אני אוהבת את הטיפול שלו ברגשות "כבדים" – הצער, האבל והכאב בברודצ'רץ' מצליחים להיות משכנעים אבל לא מאמללים עבור הצופים עצמם, אלא מצע לדיון על מערכות יחסים וחלק אינטגרלי מהאופן שבו הסיפור נבנה.

התובנה הראשונה מהפרק היא שאין הרבה מקרים של תקיפה מינית בעיירה (עוד לפני שמילר אומרת שהיא לא זוכרת מקרה של תקיפה אקראית), לפחות לא כאלו שמדווחים עליהם – כי "חדר 4" שלהם שליו ומאובזר, עם אשת צוות נעימה, רגועה ולא עמוסה. הוא נראה כמו מה שהיינו רוצים שיתנהל בחדרי המיון האקוטיים בארץ. הטיפול בנושא הדיווח על אונס מתנהל ברצינות ובאמינות גם אם קצת צפויה – כשהארדי לוקה בחוסר רגישות על חשבון הרצון להתקדם בחקירה, בזמן שמילר מביעה יותר אמפתיה לשורדת האונס. נראה שצ'יבנל עשה שיעורי בית של צפייה ב"דה פול" כי יש בפרק כמה סצנות הסברתיות מצוינות – כולל אחת בה מילר מבהירה לבלשית צעירה שלא מזלזלים באמינות של מי שמדווחת על תקיפה מינית גם לא כשעברו לה כמה ימים בין האונס לדיווח שלה למשטרה.

טריש (ג'ולי הסמונדאהל), הדמות שמדווחת על האונס, מצוירת ברגישות ובאמינות עד כאב, כשהיא נעה בין חוסר יכולת לדבר על מה שקרה, חשש מתגובות הסביבה הקרובה, פחד והיזכרות הדרגתית בחלקים מהאירוע שעולות יחד עם השאלה "למה זה קרה דווקא לי".

ובנוגע לנקודות הפחות טריגריות של הפרק – יש כבר ניצנים של מתח ומיסתורין אפקטיביים לגבי פענוח התעלומה מחד, וסקירה מעניינת של הדמויות הזכורות משתי העונות הקודמות בראי הזמן שחלף. מספרים לנו שעברו 3 שנים מאז פרשת הרצח, סוג של חיים שחזרו למסלולם אבל לא באמת. מה שהשתבח עוד הוא הדינמיקה בין מילר להארדי, שממשיכים להקניט זה את זו בזעם ומבטא סקוטי לצד הידיעה הברורה שהם זוג בלשים מצוין יחד. הארדי ממשיך להיות מריר, מילר ממשיכה להבהיר לו שהוא צריך להתנצל כשהוא מגזים והעבודה המקצועית שלהם מגובה במוזיקה דרמטית ובצילומי לונג שוט מרהיבים שמדגישים את האיכות האסתטית של הסדרה, ורומזים לנו על חקירה רחבת יריעה שנכונה לנו. סך הכול – הבטחה לא רעה בכלל לפרק ראשון.

ארצ'ר וליג'ן: דקונסטרוקציה פרועה

אם יש משהו שאפשר להצביע עליו כעל מכנה משותף בין יצירות טובות במיוחד ליצירות גרועות במיוחד הוא השאלה "איך נתנו לזה לקרות?" כשהסדרה או הסרט חסרים כל בסיס נרטיבי קשה להבין איך מישהו הסכים לתת למשהו כזה לעלות לאוויר בלי עוד סבב עריכת תסריט. כשמה שמוצג בפנינו מוצלח בצורה חדשה, מרעננת, עולה תחושה דומה. הסדרות וחלק מהסרטים הטובים ביותר על המסך כרגע מעוררים תחושה של טיסה מתחת לרדאר המיינסטרים והמסחריות. כאילו מישהו יודע שמדובר בילדים מופרעים במיוחד שהולכים לשבור את חדר המשחקים שלהם, אבל הוא החליט לעצום עין ולהתעלם מהרעש, מתוך ידיעה שבתוך כל הכאוס הזה הוא יקבל מגדל קוביות ממש יפה, שמורכב מכל הצעצועים השבורים של האחרים.

תישארו איתי ועם המטאפורה הזו רגע. גם בארצ'ר של אדם ריד שנכנסה הרגע לעונה ה-8 וגם בליג'ן החדשה של נוח האולי (העיבוד הטלוויזיוני המצליח ל"פארגו") יש אלמנטים של עירוב ז'אנרים, ושל התפרעות כוללת. שתיהן גם נשמעות סתמיות אם מנסים לתאר אותן בצורה תמציתית, כי הפרמיס שלהן הוא רק בסיס לשעשוע עם המדיום ולמשחק עם רפרנסים לתרבות פופולרית בארצ'ר, ולמשחקי סגנון בליג'ן. שתיהן משודרות במקור ב-FX (וארצ'ר עברה לאחרונה ל-FXX, כלומר נשארה במשפחה הגדולה של פוקס) ואולי זה לא מקרי. לא חסרות דוגמאות לטלוויזיה פרועה ברשת הזו, אבל אני רוצה להתמקד בשתי אלו ספציפית כי הן מפליאות לבצע פירוק של מוסכמות נרטיביות וז'אנריות כמו שאנחנו מכירים אותן. אצל ארצ'ר חיכינו לעונה החדשה לאחר שהוכרזה מעין ספירה לאחור. ריד הודיע שהוא מתכנן שהסדרה תסתיים תוך שלוש עונות (כלומר, בתום העונה ה-10) ושבכל עונה היא תחליף ז'אנר.

הסדרה למי שלא עשה לה בינג' עדיין (ואני מבינה אתכם, גיליתי אותה במקרה דרך זוג חברים טובים לפני כשנתיים ומאז אני מאוהבת) כבר השתעשעה עם שינויים דומים בעבר, אם כי הם היו מעט יותר מינוריים. מדובר בסדרת אנימציה עם אותן דמויות של סוכנים חשאיים לאורך העונות, עד שבעונה אחת הם הפכו להיות סוחרי סמים – כי החבורה העליזה ומנבלת הפה עושה מה שצריך כדי לשרוד.העונה החדשה מביאה, כמובטח, שינוי מהותי יותר עד כמה שניתן לדגום מהפרק הראשון שלה. היא מכונה ארצ'ר דרימלנד, כי היא מתרחשת כולה בתוך הראש של ארצ'ר (ה. ג'ון בנימין).

אני לא רוצה להוסיף יותר מדי מעבר כי כבר בתחילת הפרק יש טוויסט מתחכם בעלילה ששובר את המתח שבו נגמרה העונה הקודמת, אבל כן אפשר לספר שהסדרה הפכה לסדרת בלשים – נואר מצוירת. הדמויות שנונות כתמיד, חילופי הדברים ביניהן שומרים על תמהיל מבריק של חידודי לשון, רפרורים לתרבות פופולארית וגסויות, אבל הז'אנר זז למקום אחר. אם עד עכשיו ארצ'ר הייתה סדרה שעושה צחוק מסרטי ג'יימס בונד ומהז'אנר בכלל, העונה היא משתעשעת ועושה דקונסטרוקציה פעמיים: פעם אחת לז'אנר הסרט האפל, ופעם נוספת לדמויות שלה עצמה. אנחנו כבר מכירים אותן, הן כמעט ארכיטיפים עבורנו, וכעת הן מתפרקות ונבנות לנגד עינינו מחדש בתור דמויות שונות אבל דומות, בתוך זמן ומקום אחרים, בשינויי תפקיד קלים פי מוחו הקודח של ארצ'ר הדמות, וריד היוצר.

חבל לעשות ג'ינקס ולהרים את הציפיות כל כך גבוה אחרי פרק אחד בלבד, אבל בו זמנית קשה מאוד להתאפק. יש הרבה סדרות שמנסות להמציא את עצמן מחדש, אבל אצל ארצ'ר לוקחים את העניין הזה, באופן כל כך הולם לסדרה, בצורה מילולית. זה שינוי קיצוני יותר ממה שקרה לסדרה בעונות קודמות, והתוצאה מהטעימה שקיבלנו היא טיזר מלהיב לעונה החדשה, וכזה שגורם להתפעלות מכך שנראה שריד פשוט משחק עם הכלים הטלוויזיוניים והקולנועיים שברשותו, ומקבל אישור לעשות מה שהוא רוצה יחד עם הצוות שלו – כי הם עושים את זה כל כך טוב, גם אחרי 7 עונות.

בליג'ן של האולי הפירוק הוא של הציפיות שלנו כצופים, תוך כדי טיפול אחר ממה שהתרגלנו לראות לסדרות גיבורי על. נכון, ההבנה שאפשר לייצר טונים מאוד שונים כשמטפלים בעיבודים טלוויזיוניים לקומיקס כבר הגיעה בשעה טובה למיינסטרים. החל מסדרות מצוירות מבדרות וקלילות (למרות שהיי, גם לגרסה הנוכחית של צבי הנינג'ה יש צדדים אפלים) ועד לחבורת הדפנדרס של נטפליקס – דרדוויל, ג'סיקה ג'ונס, לוק קייג' ואיירון פיסט (המושמץ, קצת שלא בצדק לדעתי, אבל זה סיפור לפוסט אחר) יש אינספור גוונים של רצינות לעומת הומור, של אקשן עם דם או בלי דם. אבל עם כל הגיוון המבורך, עוד לא ראינו משהו כמו ליג'ן.

הסתייגות/התנצלות קלה – עוד לא סיימתי לראות את העונה, חסרים לי שני פרקים לשם כך. אז אם היא נגמרת בקול ענות חלושה והורסת את כל מה שבנתה עד כה – סליחה! אני מקווה מאוד שלא, עם זאת, כי עד כה, למרות ההתעקשות לתת יותר שאלות מתשובות (ואולי בגלל ההחלטה הזו?) היא הצליחה לא להיות מאכזבת.

בהתחלה נראה היה שלא יהיה מנוס אלא להתאכזב, כי פרק הפתיחה שלה היה כל כך חזק וכל כך מרענן בחידתיות ובאסתטיקה שלו. לא האמנתי שיש לאן להמשיך מכאן בלי לתת תשובות והסברים ארוכים לכל השאלות שהוא העלה, ושיהיה קשה מאוד להמשיך בסגנון של כתב חידה בלי להיות מבלבלים ומתישים מאוד. ליג'ן היא מעין טווין פיקס פוגשת סרטי בילוש וקונספירציה מהסבנטיז עם תיבול של אקסמן. במרכזה נמצא דיוויד (דן סטיבנס), בחור שבתחילת הסדרה מתואר לנו כמי שמאובחן עם סכיזופרניה ומטופל בגללה במוסד סגור וצבעוני מאוד. הוא נראה כמו ספא בסבנטיז, ובכלל הסדרה משתמשת בפס קול ובצבעים צעקניים מאוד אך גם מוקפדים, כך שכל פריים בה נראה מתוכנן היטב כדי להעביר לנו אווירה ולא רק עלילה.

דיוויד מבוסס על דמות קומיקס שמוכרת למי שבקיא בנבכי האקסמן, אך במובן מסוים אפילו לומר מי הדמות הזו הוא סוג של ספוילר. מה גם, שבנקודה הזו אנחנו עדיין לא יודעים עד כמה העיבוד הטלוויזיוני מתכנן להיות נאמן למקור ואילו שינויים הוא עורך. במהלך הפרק הראשון שלה ליג'ן הצליחה לבלבל, לרתק ולגרום לנו לפקפק בכל מה שמוצג לנו על המסך. כשהמספר שלך בלתי מהימן, הכל כולל הכל יכול להתהפך ברגע. מי שצופה ב"מר רובוט" יודע על מה אני מדברת, רק שלעומת מה שנראה כמו מהלך מתאמץ שלפעמים כל מטרתו היא לתעתע, הבלבול בליג'ן מרגיש קשור באמת לדמות הראשית, ולא להתחכמות מנייריסטית של התסריט. אנחנו הולכים לאיבוד ביחד עם דיוויד, לא בגללו. כל העניין הזה של האם מה שהוא רואה אמיתי או לא, איפה הוא נמצא באמת ומה תיאוריית קונספירציה ומה אמיתי נפתר, לכאורה בפרק השני. כצפוי וכפי שניתן היה לחשוש, קיבלנו הסברים עליו ועל סיד בארט (רייצ'ל קלר בשם שהוא מחווה חמודה לחבר ההרכב המקורי של פינק פלויד) ומשהו בחידתיות נרגע. בינתיים.

במאמר מוסגר אפשר לבקר את האופן שבו הסדרה מטפלת בהפרעות נפש ולתהות האם זהו דיון מכבד בנושא, או ניצול נרטיבי ציני כדי לדלג בקלילות לדיבור על כוחות על. כל עניין ה"אתם לא משוגעים, אתם רבי עוצמה ולכן חוששים מכם ורוצים לכלוא אתכם" הוא לא חדש, אבל הדימוי של בית חולים לחולי נפש חוזר בסדרה שוב ושוב והוא מרגיש מאוד כמו כלא. היות ויש בעולם אנשים שאשפוז וטיפול תרופתי באמת עוזרים להם, אני תוהה אם לא הלכו קצת רחוק מדי עם זה.

עם זאת, אי אפשר שלא להתפעל (לפחות בעיניי) מהמהלך הנרטיבי שנעשה בפרק שש. עם כל הפינג פונג של תשובות ושאלות נוספות שעולות בעקבותיהן, משהו בסדרה, ושוב בלי לגלות יותר מדי, סוג של התאפס בבת אחת גם מבחינת קצב, גם מבחינת התרחשות וגם מבחינת הסיפור. אם מה שהגיוני לצפות לו בפרק 6 מתוך 8 פרקים בסך הכול הוא בנייה לקראת שיא וקרשנדו, קיבלנו הפוגה קיצונית.

יש רגעים כאלו בסדרות, בדרך כלל הם מכונים "פילרים" בזלזול כי מדובר בפרק אתנחתא שלא קשור לעלילה המרכזית ולא תורם יותר מדי. אבל הפרק הנ"ל לא מרגיש כמו סתימת חורים בשום צורה. הוא גם ממשיך את הקו המבעית של הסדרה, לוקח עוד צעד קדימה את הדמות של אוברי פלאזה ונותן לה נאמבר שלם של ריקוד בתוך (כנראה) התודעה של דיוויד ובונה את המתח למרות שההתרחשויות בפרק עצמו הן מינוריות ביותר.

אני מדמיינת ישיבת הפקה שבה צריך להגן על מהלך נרטיבי כזה, וזה נשמע לי כמו משהו שהיה מקבל חיצי ביקורת ארסיים במיוחד. למה לעצור את השוונג ולהיתקע, לכאורה, קצת לפני הסוף? ומילא לתת פרק שמספק עצירה ללקיחת אוויר. זה מקובל. אבל לייצר את העצירה הזו בסגנון ובמראה של תחילת העונה? על פניו זה אמור לעצבן ולהרחיק את הצופים. ובכל זאת, הנה זה קרה, והתמורה בינתיים מספקת עד מאוד. ליג'ן ממשיכה למשוך אותנו באף בצורה מתוחכמת, בונה על הקונבנציות שלנו (מה שהדמות אומרת לנו הוא בדרך כלל אמיתי, מה שאנחנו רואים מתרחש באמת, אם זה חלום יש סימן ויזואלי מוסכם כלשהו לשם כך וכו') ואז שוברת אותן ובונה מהן משהו חדש. אני מקווה שיותר סדרות וסרטים יעיזו ללכת לכיוונים האלו, בעיקר כי הם גורמים לתחושה שנותנים לנו איזשהו קרדיט כצופים.

ג'ון וויק 2 הוא כמעט סרט פנטזיה – וזה נהדר

cuo8vfrxeaajboe
עברו כבר כ-12 שעות מאז שצפיתי בג'ון וויק 2 שבוים על ידי צ'אד סטהלסקי לפי תסריט של דרק קולסטד ואני עדיין חושבת עליו ועל המשמעויות שלו.
שנייה, אל תירו בי.
אני לא מתכוונת למשמעויות מבחינת עומק דמויות או עלילה – הסרט הזה לא מנסה להיות משהו שהוא לא. אבל בכל הנוגע לסרטים בז'אנר שלו – קורה בו משהו נהדר.
קודם כל מדובר באסקלציה מהסרט הקודם, שגורמת לו להיראות כמו פתיח זניח. הוא מקבל את היחס הראוי לו כאקספוזיציה בסצנת הפתיחה (ולא אפרט) שכוללת גם הומור וגם הרבה מאוד נהמות מנועים, אבל שם בגדול אנחנו נפרדים מג'ון וויק הסרט הראשון, ומגלים אט אט שבונים לנו כאן עולם.
איזה עולם? כזה שמגוון ההשפעות שלו יוצרת השתקפות אפלה, עדכנית ומלאת סרקזם לג'יימס בונד. כאן כבר לא צריך להסתיר את חדוות ההרג מתחת לנימוסים, כאן יש קוד אבל הוא קוד בין מתנקשים. זה עולם שמתכתב עם סרטי מאפיה של פעם, ואפילו (שוב, נא לא לירות בי) עם הארי פוטר, כמעט פנטזיה, כמעט מדע בדיוני על היסטוריה חלופית קרובה.
אני אסביר.
הדמויות בסרט חיות בעולם מקביל לזה שלנו. הוא נראה ריאליסטי (לא האקשן עצמו, אבל כל המסביב) אבל הוא כולל קפיצות לכאורה לא קשורות לזמן ולמקום הנוכחי. טלפניות רוקביליות שמקלידות דברים על מכונות כתיבה, מטבעות זהב, טלפוני חוגה כבדים, קוד חוקים של חברה סודית שבה מתנקשים משום מה יודעים די הרבה שפות (או שזה רק ג'ון) ובאופן כללי נראים מהודרים ומתוחכמים למדיי. זה עולם מחתרתי קסום, מכושף, מושך ומענג נורא. היחס לכלי נשק והשימוש בהם הדגיש לי בבת אחת את כל מה שלא עבד, להבדיל ב"יחידת המתאבדים" ובמיוחד אצל הג'וקר שלה. כאן מעגל האקדחים מסביבו בתמונה הזו מבטיח ומקיים. כשג'ון יורה אנחנו מאמינים לו שהוא יודע מה הוא עושה. אנחנו גם נהנים כמעט בעל כורחנו מכל הדם והאלימות הזו כי היא בשרית, היא קולנית, היא יצרית מאוד.
 היא גם מאוד גברית ולצערי עד כמה שמנסים לתת כאן ייצוג גם לנשים הוא עדיין לא מספק. רובן בתפקידים "מסורתיים" של עובדות משנה, ורובן מפסידות לג'ון בכל דרך אפשרית. אולי בפרק הבא ישכילו לשלב אותן בצורה קצת יותר מוצלחת.
אני יכולה להמשיך עוד ועוד ועוד ואולי אעשה את זה בהמשך, אבל אלו אבחנות ראשוניות ואני לא רוצה להפריז, כי אני באמת רוצה שתראו את הסרט הזה ותיהנו ממנו. הוא מגוחך לפרקים (בחלק גדול ממנו) בלי להתנצל, הוא קורץ לסרטים קודמים בלי עידון אבל בצורה מבדרת מאוד, הוא משלב אלמנטים שמרגישים יחד כמו קומיקס + אנימה + אפוס של עולם חדש נורא שלא הכרנו אבל הוא מתבסס על כל הדברים שאנחנו אוהבים באנטי גיבורים של העשור האחרון.
וכל זה מתאפשר בגלל שילוב של מבע קולנועי משובח – סצנות אקשן שתוכננו והשקיעו בהן מספיק כדי שהקצב שלהן יהיה מהיר אבל לא מהיר מדי, ותוך הבנה מה קיאנו יודע (להתנשף ולזעוף) ומה הוא לא יודע (לייצר יותר משתי הבעות פנים ולדבר הרבה) ולעבוד עם זה היטב לתוך הדמות. זה, וטריק ספרותי ידוע ומוכר שגורם לנו לחבב דמות גם כשאנחנו אמורים להירתע ממנה:
מהסרט הראשון ביססו לנו את ג'ון וויק כאנטי גיבור שאפשר להזדהות איתו. כי הוא אוהב, כי הוא יצא מהעולם הקשה שבו הוא היה, כי הוא מוצג לנו בנקודת שפל שאי אפשר שלא להתחבר אליה רגשית כולל מניפולציה אגרסיבית עם כלבלב חמוד. כל כך אגרסיבית שחלקנו הפסקנו לצפות אחרי אותה סצנה ידועה לשמצה וחזרנו אל הסרט רק עכשיו, כשהתברר שהסרט החדש מעניין. ג'ון וויק מקבל הצדקה ענקית שמבססת אותו כדמות חיובית, וזו משחררת אותו לעשות דברים איומים בלי שנפקפק בו, או שנפקפק אבל אז יגידו לנו "כן אבל אשתו, אבל הכלב, אבל לא הייתה לו ברירה". הוא נותן לנו תירוץ מושלם ליהנות מהמון הרג ודם.
אני רוצה לספר עוד, על סצנת האקשן שבה הניצים מתקרבים זה לזה בהדרגה במקום לברוח ומוכיחים שאנחנו ביקום קולנועי אחר של אנטי גיבורים גדולים מהחיים, על היחס והייצוג הנפלא לפיטבולים, על רובי רוז, על הקונפליקט שלי איתו כי למה אי אפשר לכתוב גם דמויות נשים יותר מעניינות וחזקות, על הנבלים הראויים הפעם, על כך שהוא עושה לי חשק לבדוק אם הוא מבוסס על ספר או קומיקס וכמה מדהים זה שהוא לא, שזה תסריט מקורי הפעם, על האמירה הקטנה והמרושעת על אמנות מודרנית ועל הסיום שהוא בעיניי אחד הדברים הכי אמיצים וחכמים שנעשו בסרט הזה שגם משאיר אותנו בציפייה (מה זה ציפייה, תנו לי עוד שמונה סרטים כאלו בבקשה, ועכשיו) לסרט המשך. אבל די.
לכו לראות אותו, ותצחקו עליי או תודו לי אחר כך.

היי ברטולוצ'י, זו לא אמנות

maria

ברנדו ושניידר ב"טנגו האחרון בפריז". היא בת 19, הוא בן 48, ואף אחד כנראה לא חשב עליה במהלך הסצנה ההיא.

העובדה שסצנת האונס בעזרת חמאה ב"טנגו האחרון בפריז" הייתה תחבולה מניפולטיבית של במאי ושחקן מול שחקנית בת 19 היא לא חדשות. אמנם לא התבצע בה אקט מיני בפועל, אבל ברטלוצ'י וברנדו החליטו להפתיע אותה עם התקיפה המינית בתוך הסצנה, כולל השימוש בחמאה כחומר סיכה. בסרטון מלפני שלוש שנים שפורסם כעת הבמאי מספר איך רצה שתחוש מושפלת, ורצה לחלץ ממריה שניידר תגובה של כעס לא במשחק, לדבריו, הוא רצה שהאישה הצעירה תגיב, לא השחקנית. החדשות היחידות הן שהפעם הבמאי, עטור השבחים, מכה על חטא, בערך.

הוא מצטער על מה שעשה למריה שניידר, ומבין, אולי, למה היא שנאה אותו לאחר מכן. אבל, הוא לא מתחרט. הוא מוסיף משהו ערכי לכאורה על חופש הפעולה הנדרש כדי ליצור אמנות, ופוטר בכך את עצמו מאחריות של ממש.

שניידר כבר לא הייתה בין החיים כדי לשמוע ואולי להגיב על הפסאודו חרטה הזו. היא נפטרה ממחלת הסרטן כשנתיים קודם לכן. בראיון שנערך איתה ב-2007 היא מתארת את הסצנה כטראומטית, כבגידה באמון שלה כאשר ברנדו הבטיח לה שזה רק סרט, אבל הגבול בין הדמות לשחקנית היטשטש וגרם לה לבכות דמעות אמיתיות ולחוש מצוקה אמיתית, בדיוק כמו שהבמאי רצה.

אני לא שחקנית מקצועית, אבל לקחתי חלק בהפקות תיאטרון גם על הבמה וגם כמחזאית לאורך השנים, והמשחק נשאר תמיד קרוב אליי. מתוך ההבנה שלי, בלי להיכנס לשיטות שונות – טוטאליות יותר ופחות, מת'וד אקטינג או לא, מה שברטלוצ'י מתאר הוא לא מקובל לדעתי, ולא צריך להיות מקובל. כן, אפשר לשחק ולביים סצנות קשות ואלימות כולל אונס, כן, מה שעובר על הדמות עשוי לחלחל למה שעובר על השחקנית או השחקן. וכן, שימוש באימפרוביזציה כדי לראות מה קורה בין שתי דמויות הוא לגיטימי לגמרי, זה כלי נהדר לעיבוי וחקר הדמות, אבל כמו בכל סיטואציה רגישה בין אינדיבידואלים, האמת, כמו בכל סיטואציה בכלל – צריכה להיות הקשבה הדדית ורגישות מסוימת. להפתיע שחקנית עם אלתור אלים, להמשיך לצלם כשהשחקנית, ולא רק הדמות שהיא מגלמת, במצוקה – זה לא בימוי מבריק, זו לא טכניקה – זו חציית גבול קשה מאוד. לגרום למישהי או מישהו לסבול, להניח שהכאב שלה אמיתי, להסריט אותו ולהתענג עליו זו לא אמנות, זה סנאף.

אפשר לשאול איך יודעים. הרי כששחקנית נכנסת לדמות, והדמות עוברת התעללות, היא אמורה להגיב, היא אמורה לשחק באופן אמין את הכאב הזה. וכן, משחק טוב אמור להיראות אמיתי, יש כל מיני דרכים בהן שחקנית טובה תשתמש כדי להפגין את הרגש והתגובה הרצויה – היא יכולה להתחבר לזיכרון אמיתי שלה כשחקנית שמתיישב על המקום המדויק שכואב גם לדמות. כשהקסם קורה ממש, לדעתי, את מצליחה להרגיש את עצמך כמו הדמות ממש, גם אם זה טקסט שנאמר בפעם המאה ומשהו, את חיה אותה ונוצר חיבור רגשי כזה, שמאפשר לך לטשטש ולו במעט את הגבול בינך לבינה, אמפתיה ברמה כזו שאת מרגישה ומגישה לקהל/צופים את מה שהיא מרגישה.

אבל, וזה אבל גדול, אמורים לשמור עלייך בתוך המנעד העדין הזה. ההזדהות המוחלטת הזו חייבת להתרחש במרחב בטוח. גם אם את ערומה פיזית ונפשית, ויש סביבך צוות שלם ו/או קהל – את חייבת להגיש מוגנת. זה נכון גם עבור שחקנים גברים, וגם עבור מי שמגלם דמות אלימה, את התוקף. גם הוא צריך להיות מסוגל להבדיל, לדעת שמה שהדמות שלו עושה, היא לא מה שהוא כאדם וכשחקן עושה. גם אם קיימת הזדהות רגשית מוחלטת או גדולה מאוד בתוך הסצנה, חייבת להיות עוד מודעות, כזו שבכל זאת מאפשרת להבדיל. אחרת כל השחקנים היו משתגעים, וכל אלימות שהיינו רואים על במה או מסך הייתה אמיתית ועלולה להיגמר בדם.

לפני כשנה הייתי מחזאית שותפה בהצגה "הדם זוכר" של אירית ראב, שעוסקת בתקיפה מינית. אחת הסצנות הקשות ביותר בהצגה היא אונס שמתרחש על הבמה, שנכתב בעקבות אונס שהבמאית עברה בעצמה ושהיה חשוב לה להעביר באמצעותו מסר, על אף הקושי האדיר שהוא עורר בתהליך היצירה, גם עבורה וגם עבור השחקנים. לא נכחתי במהלך כל החזרות אבל ביקרתי מספר פעמים, ואני רוצה להאמין שגם השחקנית שגילמה את הנאנסת (לינוי אלבכר-דביר), גם מי שגילם את האנס (אלירן מועלם) וגם השחקנים שגילמו בסצנה הזו דמויות שעדות למתרחש אך לא מפסיקות אותו, הצליחו להרגיש ששומרים עליהם בזמן שהם עובדים. אני יודעת שהם עצרו כמה פעמים חזרות כשזה נהיה יותר מדי. אני גם יודעת שבשלב מסוים נהיה ברור מאוד שגם אם מה שאנחנו רואים כצופים הוא גבר, שמגלם ילד, שמושך לאישה, שמגלמת ילדה, בשיער ומפיל אותה על הרצפה, חייבת להיות שליטה שלה כשחקנית בסיטואציה. לכן הבמאית הביאה כוריאוגרף שבנה יחד איתה את הסצנה מבחינת פעולות ותנועות בצורה מדויקת, כך שמה שאנחנו רואים משכנע וקשה מאוד, אבל בפועל, למשל, השחקנית תופסת את השיער שלה כך שהוא לא נמשך באמת בכאב, והיא יודעת לתזמן את הנפילה על הרצפה כך שגם זו תגרום למינימום אימפקט.

היו המון הכנות לקראת הסצנה הזו, עד שיכלו לעלות איתה על במה ולבצע אותה פעם אחר פעם. כדי להיות מסוגלים לעשות את זה נבנו בין כולם יחסי אמון. אי אפשר אחרת. מה שתיארה שניידר הוא לא יחסי אמון. מה שברטולוצ'י מצטער עליו, אבל לא מתחרט הוא לא יחסי אמון. מה שגורם, "בשם האמנות", לשחקן כמו ג'רד לטו להטריד את השחקניות והשחקנים איתו על הסט כי הוא "נכנס לדמות" של הג'וקר ומזדהה איתו באופן מוחלט, זו לא אמנות אלא תהליך יחצני במקרה הטוב, והטרדה במקרה הרע. כשמשה איבגי עשוי להיות מואשם בהטרדה מינית שבוצעה על סטים אבל מקבל פרס בכל מקרה, כששחקניות ושחקנים לא מוגנים, כשהגבולות בין אימפרוביזציה וכלים לגיטימיים נוספים ללמידה וחקר עצמי הופכים לניצול, זו חציית קו. הקו הזה נמשך כל הדרך מההתבטאות של ברטולוצ'י ועד היום. הוא בולט במיוחד כשיש אינפלציה של סצנות אונס בקולנוע בשנים האחרונות, כמו שכותבת נטע אלכסנדר. לכו תדעו מה עובר על השחקניות (וגם על השחקנים) בדרך לסצנות הקשות האלו. עדיף לקוות שהבמאים (רובם גברים, עדיין) שומרים עליהן, אבל אין לנו באמת דרך לדעת.

קל לנו לסלוד מרומן פולנסקי שעד עכשיו לא יכול להיכנס לארצות הברית כי הוא ייעצר על אונס בת 13. באותה מידה קל לנו, או לפחות להוליווד, להפריד בין האדם למעשים, ולהמשיך להלל אותו ולהעניק לו פרסים, והוא מהווה רק דוגמה אחת מיני רבות. הדיון על האם אפשר וצריך להפריד יוצר ממעשיו או לא מתעורר בכל פעם שאמן מוערך מואשם במעשים איומים. בזמן שהמקרה של ברטולוצ'י אחר לחלוטין מבחינת חומרה (הוא לא פלילי כמובן), הוא כן שובר, ולו לזמן קצר, את הניתוק הזה שחלקנו עושים בכזו קלות. אם יוצר פגע באנשים בזמנו הפנוי, מי אומר שהוא לא פגע באנשים גם במהלך העבודה שלו כיוצר?

באחד משיעורי תולדות הקולנוע לפני למעלה מעשור באוניברסיטת תל אביב נחמן אינגבר הציג לנו את הפסיון של ז'אן דארק. הוא סיפר שבמהלך צילומי הסרט של קארל תיאודור דרייר מ-1928 מריה פלקונטי שגילמה את דארק סבלה מאוד מידיו של הבמאי שהתעלל בה רגשית ואולי גם פיזית כדי להוציא ממנה תגובות אותנטיות שיתאימו לדמות. זו נחשבת עד היום לאחת מתצוגות המשחק הגדולות ביותר בקולנוע, וחיטוט קצרצר בעמוד הוויקיפדיה של פלקונטי מתאר אי ודאות לגבי ההתעללות. בזמן שרוג'ר אברט טוען שהיא אכן אולצה לכרוע על ברכיה בצורה שתכאיב לה ואז למחוק כל רגש מפניה כדי לייצר את ההבעה הדרושה, ביוגרפים טוענים שמדובר בשמועות בלבד. בכל זאת, התאפשר דיון על הסרט ועל גדולתו, כולל המשחק של פלקונטי, שכלל התייחסות למה שהתרחש, אולי, על הסט. במקרה של "הטנגו האחרון בפריז" אין ספק, אם היוצר בכבודו ובעצמו מסביר במילותיו כיצד הוא וברנדו ביצעו מניפולציה על השחקנית כדי לזעזע אותה. אולי הגיע הזמן להתייחס לפגיעה הזו בה בלימודי קולנוע בזמן שמפארים את הסרט? אולי זה יעזור, ולו במעט, למנוע מקרים נוספים של חציית גבולות ופגיעה, "בשם האמנות".

אוהבים את ניק קייב, מזלזלים בביונסה – הגבולות המיטשטשים של הפרסונה


בהופעה של ניק קייב ב-2013 בפסטיבל פרימוורה בברצלונה, התחושה הייתה שאנחנו ניצבים בפני אירוע חד פעמי. קייב בן ה-55 אז הראה לאלפי המעריצים שלו שהוא הפרפורמר הענק שהם קיוו לראות. אלגנטי, חלקלק, מתבדח לפרקים עם ועל חשבון חברי הזרעים הרעים שחלקם מלווים אותו כבר כמה עשורים. וכשהוא נכנס אל תוך הקהל, נותן להם לשאת אותו, להרים אותו בזמן שהוא מחבק מעריצה רנדומלית, לא היה ניתן להישאר אדישים לרגע.

הוא היה עם אלבום חדש שהצליח לייצר מהר שירים אהובים, תכנים מלודרמטיים, לחנים עוצרי נשימה, כל מה שקייב יודע לעשות, הזמר שהופך את הלידה של אלביס לאפוס טרגי, ואת מהמורות החיים האישיים שלו לפזמונים מעוררי הזדהות.


קצת אחר כך, כשהתאוששנו מהמופע, חיפשנו קטעים ממנו שעלו ביוטיוב. מצאנו, ומצאנו הופעות נוספות מאותה שנה, בהיכל אחר, עם קהל אחר – שנראו בדיוק אותו הדבר.

קייב בוחר להתחבר פיזית לקהל באותו השיר, נשען על הקהל באותם רגעים, עושה פאוזה דרמטית באותו המקום ואם אני זוכרת נכון
מחבק מעריצה רנדומלית אחרת – באותה הצורה.

האם החזרה המדויקת הזו על הטקס שהוא ההופעה שלו פוגמת במשהו בהנאה ובתחושת האותנטיות שהייתה לנו כשעמדנו שם, שרים את המילים ומשתאים לנוכח הכריזמה והיהירות הטיפוסית שלו? נכון לאותו רגע, וכשעדיין לא ידענו את זה – בוודאות לא. הרגשנו נהדר, נהנינו בטירוף והייתי חוזרת להופעה שלו, לאותה ההופעה, עכשיו, אם זו הייתה אפשרות ריאלית.

אפילו יותר מכך, צפייה חוזרת בקטעים מההופעה עכשיו, שלוש שנים אחרי, אני עם צמרמורות מוחשיות לגמרי. הסיבה קשורה גם בחיבה וההערכה העמוקה והיציבה שלי למוזיקה של קייב, שמלווה אותי כמעט כל חיי, וגם לטלטלה הטרגית המציאותית עד להחריד שאני יודעת שהאדם הזה שאין לו שום קשר אליי עבר לפני כשנה. אני רוצה להתייחס לאובדן האישי שהוא חווה בהקשר של היותו האמן היוצר שהוא, הדיון הזה מייד יגיע.

אבל כדי להבין למה בכלל אני מקדישה טקסט שלם לחיים הפרטיים שלו, אני חוזרת רגע למודעות שהתעוררה בי כששמתי לב שקייב מופיע בצורה מוקפדת, שזו הופעה מתוזמרת כמו מופע תיאטרון, ולא כמו פרץ התרגשות ספונטני. משהו קטן שלא שמתי לב אליו צף ועלה. המנגנון המחושב שבונה את הפרסונה של קייב נחשף בפניי.

אין שום דבר בעייתי בהופעות מתוזמרות היטב. אם להשוות רגע למופע תיאטרון, שחקנים מתרגשים על הבמה, ועוד איך. כל הצגה אולי דומה מאוד לקודמתה מבחינת הקהל, אבל מבחינת השחקן הוא עשוי לעבור משהו אחר כל ערב. העובדה שהרגש מאורגן לא הופך אותו לפחות רגש.

אז מה הבעיה? אולי מה הארגון שמקובל עלינו במופע תיאטרון ובסרט, לא מתיישב עם הציפיות שלנו מהופעה של אמן מוזיקאי נערץ. הציפיות הן לקבל משהו "אותנטי", והן הולכות וגוברות לדעתי בשנים האחרונות עם השינוי במדיום ועלייתן של הרשתות החברתיות. לכולם, סלבס, פוליטיקאים ואנשים פרטיים כאחד, יש אווטאר, כולם נראים הרבה יותר נגישים באופן ישיר ו"אמיתי" מצד אחד, ונשארים הרבה יותר מתווכים מצד שני.

אני מתייחסת בעיקר לגישה שלנו לאמנים שנתפסים כמי שעומדים מבחינת יצירה מאחורי החומרים שלהם. אני משערת שרובנו, לפחות בחלק מסוים בראש ובלב שלנו, כקהל, מקווים שהפרסונה אמיתית. שהם שרים על דברים שהיו באמת, גם אם הם מדברים במטאפורות, ושהם חולקים איתנו על הבמה רגעים נדירים של התפרצות לא מעובדת של, ובכן, אמת.

אני מבינה ברמה הלוגית שזו לא פחות אמת כשהיא מתוכננת ומסודרת, כל עוד היא מייצגת נאמנה יצירה עם ערך כלשהו עבורי כקהל, אמירה, רגש שמעביר אליי משהו שמפעיל אותי. זה בהחלט מספיק וזו הסיבה שאנחנו אוהבים אמנות כל כך.

ועדיין, יש, במיוחד בשנה האחרונה, כמה דוגמאות של ערבוב הייצוג של האישי, הפרטי לכאורה, באופן מרהיב עם הדמות הציבורית. הרי אין לנו דרך להכיר באמת את האדם, אלא רק את הפרסונה שמוצגת לנו, וזו יכולה להיות מתוזמרת היטב על ידי סוכנים ובעלי אינטרסים, על ידי הצורך לקדם אלבומים ולהתפרנס, להישאר בתודעה, וגם אולי על ידי הרצון של האמן להציג את עצמו "כמו שהוא", אבל האם זה אכן מה שאנחנו מקבלים בספקטקלים האלו? לא בטוח שזה אפשרי לדעת בכלל.

קיבלנו באפריל השנה את Lemonade של ביונסה, אלבום שהוא גם סרט שהוא יותר מאסופת קליפים, ששודר ב-HBO. ביונסה עבדה עם טובי המפיקים והיוצרים על האלבום (המשובח, אגב), עם כל השמות החמים והנכונים. חתומים עליו שבעה במאים כולל ביונסה, ולמרות שיש באלבום ובעיקר בסרט שמלווה אותו תמות נוספות כולל פמיניזם, זהות אתנית, מחאת Black Lives Matter ועוד, ההד התקשורתי הגדול היה על האופן שבו ביונסה מספרת כאן באופן חשוף וישיר על בגידה.


כשמדובר בזמרת פופ, (ובמיוחד כשמדובר באישה שהיא זמרת פופ ולא בגבר) התפיסה האוטומטית היא שמדובר במוצר שעומדים מאחוריו צוות הפקה שלם. זה נכון לא פעם, אבל זה נכון גם בז'אנרים אחרים שלא מקבלים את אותו יחס ביקורתי. וכך, קל מאוד ליהנות מהשירים של ביונסה, ובו זמנית להתמרמר על הניצול הציני של האירוע האישי שקרה לה לטובת מכירת אלבומים והצלחה ביקורתית ומסחרית, לכעוס שהיא לא ממש כותבת בעצמה ומשתמשת בטקסטים של משוררת לחיבור בין הסגמנטים, ועוד ועוד. אפשר לדון האם הייצוג הוויזואלי של הנשים והזהויות בסרט של ביונסה חתרניים, בעלי אמירה או רק מנכיחים סטיריאוטיפים קיימים. אפשר גם לתהות על הגבול המיטשטש והולך בין הפרסונה לאמן ה"אמיתי", לאדם כביכול שמאחורי הדמות שאנחנו רואים ושומעים.

כשמדובר במוזיקה שנתפסת אוטומטית כבידור קליל וכשיא המיינסטרים, ובמיוחד כשמדובר בדיוות אצטדיונים כמו ביונסה, הפקפוק
ב"אמינות" של ה"אמת" שהיא מספרת לנו מגיע הרבה יותר מהר, והשיפוט הוא לרוב לחומרה.

בעולם מקביל, קרה משהו נורא לניק קייב, ועצם ההשוואה בין האלבום והסרט שלו שיוצאים ממש בקרוב כתולדה של אותו אסון לאלבום והסרט של ביונסה, בטח תקומם לא מעט אנשים.

ב-8.9 יוקרן ברחבי העולם הסרט "Once More With Feeling". בטריילר לסרט שומעים את קייב אומר בווייס אובר שנשמע על צילומים שלו בחזרות בשחור לבן ש"מה שקורה כשמתרחש אירוע כל כך קטסטרופלי הוא שאתה פשוט משתנה. אתה משתנה מהאדם הידוע, לאדם בלתי ידוע, וכשאתה מסתכל על עצמך במראה אתה מזהה את מי שהיית אבל האדם שנמצא בתוך העור הוא מישהו אחר".


הסרט עומד להכיל את ההתייחסות הפומבית של קייב לכך שאחד משני בניו, ארתור, נפל מצוק אל מותו ב-14 ביולי 2015, כשהוא בן 15 בלבד. בהמשך התברר שהוא לקח LSD בפעם הראשונה זמן קצר לפני הנפילה הטרגית.

ארתור נפטר כשקייב היה באמצע הקלטת האלבום Skeleton Tree. כשהמוות פורסם בכלי התקשורת קייב הוציא הודעה רשמית לעיתונות בזו הלשון: "הבן שלנו ארתור מת ביום שלישי בערב. הוא היה הבן היפה השמח והאוהב שלנו. אנחנו מבקשים שתינתן לנו הפרטיות שמשפחתנו זקוקה לה על מנת להתאבל בימים קשים אלו".

אני זוכרת את התגובות בפייסבוק והדיון שנקלענו אליו בעקבותיהן. המון אמפתיה לאדם שאנחנו אוהבים את המוזיקה שלו אבל בסופו של דבר הוא זר לנו לחלוטין. ואז את המחשבות והתגובות שנחלקות לשתיים: התהייה אם ייצא בהמשך שיר מדהים שיכאב להאזין לו מתוך הנסיבות האיומות שיולידו אותו. והתהייה השנייה, האם האובדן הזה נושא עימו כאב כל כך עצום, כל כך משתק, שהוא לא יתועל הפעם לתוך יצירה, אלא יוביל לשתיקה מהדהדת.

אנחנו עסקנו בהשערות, והבענו אי נוחות לגבי התהייה הראשונה, כי מה יקרה אם זה יהיה שיר מדהים, איך נעז ליהנות להאזין לו כשהוא נולד מתוך מוות כזה נורא? ומה אם זה יהיה שיר גרוע, איך נעז להודות בכך כשהוא נולד מתוך אותן נסיבות בדיוק?


בדצמבר של אותה השנה, האבל הפרטי קיבל פנים נוספות וציבוריות יותר. קייב חבר לבמאי אנדרו דומיניק ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד") איתו שיתף פעולה בעבר ככותב פס קול, שיתעד את העבודה על האלבום. במקור הפרויקט הקולנועי שצילומיו החלו בפברואר תוכנן להיות תיעוד של השירים בביצוע חי, אבל דומיניק סיפר בראיון לגארדיאן בפרמיירה של הסרט בפסטיבל ונציה שבגלל שהאלבום נמשך 35 דקות בלבד, הם אלתרו את הסרט כולו והפכו אותו למשהו מורחב יותר ואחר.

קייב, כמו הרבה אמנים לפניו ואחריו, ידוע ככותב ופרפורמר שיוצר גם מתוך האירועים של חייו. הפרידה מפיג'יי הארווי הפכה לחצי אלבום נפלא בדה בואט מנס קול, ולאחרונה יצא ספר שירים שלו, דה סיק באג סונג, שבו הוא כותב על הזמן שבו נסע ברחבי העולם בסיבוב ההופעות. בספר יש כתיבה באופן ישיר על עצמו ועל האהבה שלו לאשתו, בלי משלים ואגדות. הוא מתאר את עצמו לפעמים כמישהו שלובש דמות על הבמה, וכזמר שהוא, דמות שהיא חלק ממנו אך היא תפקיד בו זמנית. הוא כותב לאשתו שלא עונה לו לטלפון ומספר איך הוא משאיר לה הודעה במשיבון על כך שהוא האיש שהתחתן וברח למסע ההופעות הזה, שרוצה להיות איתה אבל משאיר אותה לבד. הוא מצטייר כאדם שבורח אל הפרסונה וכפרסונה שמכילה שברים של אדם.


אשתו וילדיו מופיעים לרגעים קצרים גם בסרט הקודם שנעשה עליו, 20 אלף ימים על פני האדמה. סרט ספק דוקומנטרי ספק מוקומנטרי, שתופס לכאורה רגעים לא מצונזרים, עם משפחה וחברים שהם משפחה וגם אצל המטפל, אך הכול בו מוקפד מאוד, מדויק מאוד, כמו הופעת תיאטרון שבה העיקר הוא שינון המילים והחזות המרשימה. אולי זו הסיבה שלסרט החדש קוראים עוד פעם, עם רגש. אולי זו סיבה אחרת לגמרי.

על כל המורכבות הזו, ההנחה הכמעט אוטומטית היא שקייב מעבד את הכאב שלו במונולוגים שנראה ונשמע בסרט (שחלקו יהיה בתלת ממד, אגב) ובאלבום שיוצאים יחד – באופן אמין.

כן התגנבו שאלות על זמן, איך זה קורה כל כך מהר, איך באופן כל כך גדול ופומבי. אבל הן מלוות בביקורת עצמית וכמעט שלא נהגות כי מי אני ואיזו זכות יש לי כמאזינה לשער או לשפוט מצב כזה. אבל והתמודדות עם אובדן הם אינדיבידואליים, במקרה של כוכבים בסדר הגודל של קייב הם פשוט לא פרטיים יותר, ומעלים דיון על הקו, שכנראה כבר לא קיים, בין האבל הפרטי לזה של האמן הציבורי.

הפרסונה מיוסרת ותמכור כרטיסים ואלבומים אך היא באותו הזמן תהליך עיבוד אמיתי לגמרי שהיה חייב לקרות, ולקרות כך בדיוק כי זו הדרך שלו, בין אם היא מוצאת חן בעינינו או לא, בין אם נהנה (איזו מילה איומה בהקשר הזה) מהתוצרים הנלווים שלה או לא.

מה גרם לקייב לבחור במדיום הקולנועי כדרך התמודדות? קייב עונה בתיווך הבמאי שלו עונה על השאלה הזו באופן חלקי: "ניק קייב הבין שהוא יצטרך לקדם את האלבום", אומר דומיניק בראיון לגארדיאן, "ארתור מת באמצע ההקלטות, והרעיון של מסע קידום עשה לקייב רע, כי היה לו ברור שהוא יצטרך לדבר על הנסיבות שליוו את הקלטת האלבום עם מראיינים. זה הכניס אותו למצוקה, והוא בחר אינסטינקטיבית בעשיית הסרט כאקט של שימור עצמי. זו הייתה הדרך שלו לדבר על מה שקרה, אבל באופן שבו הוא ירגיש בטוח במידה מסוימת כי הוא עושה את זה עם מישהו שהוא מכיר".


דומיניק הוסיף שלדעתו הצילומים לא היו בהכרח תרפויטיים עבור קייב: "הוא מתמודד עם כל דבר שקורה לו בחיים דרך העבודה, אם הלב שלו שבור הוא יהפוך אותו לשיר, הכול משמש כחומר גלם ליצירה. אבל אני לא חושב שהסרט, או השירים, עזרו לו להתמודד עם הצער שלו. אולי הם סייעו לו באופן רגעי, אבל הדבר הזה כל כך עצום, שאתה לא מסוגל לתפוס אותו".

התשובה הזו מדגישה את החיים בכפיפה אחת בסתירה מתמדת: אדם ופרסונה, הקיום ביחס לקהל יחד עם קיום ביחס לעצמו ולאנשים שבאמת סובבים אותו.

אז למה קל לנו יותר לשפוט את ביונסה? יש להיטים מדהימים שנכתבו על פרידות ואו בגידות (נניח, בלאק של פרל ג'אם) ויש בוודאות עוד שירים חוץ מטירס אין הבן של אריק קלפטון שנכתבו על אובדן של ילד. (שמרי נפשך של אלתרמן נכתב כשתרצה אתר עוד הייתה בין החיים).

זה קודם כל הז'אנר שבו היא פועלת וההשלכה שלו על הפרסונה שלה. פופ הוא מוצר, ורוק ופולק רוק נתפסים בהכללה גסה כאמנות, וכאמנות של קרביים. זו הכללה כי יש די והותר שירי פופ שנכתבו בכנות עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, ובוודאות יש שירי רוק מהונדסים. רק שהרבה יותר קל לצחוק על טיילור סוויפט ועל כמות השירים שלה על פרידות ובני זוג בעייתיים. ולכן אני משערת שגם המגדר משחק פה תפקיד. אישה היא עדיין קודם כל מושא לתשוקה ולהתבוננות מענגת, גם כשביונסה מצהירה שהיא פמיניסטית, גם כשמיילי סיירוס לוקחת בעלות על הגוף שלה והופכת אותו ואת המיניות שלה לאמירה פוליטית. קל יותר לזלזל תרבותית במישהי שנתפסת כמשהו יפה וחמוד. כשגבר כותב מדם ליבו הוא נשמה מיוסרת, עיינו ערך ג'סטין טימברלייק והפרידה מבריטני ספירס שהוא עדיין סוחט. כשאישה עושה את זה ועוד בפופ, היא בכיינית.

זה גם מד ציני של כאב. על פרידה קל יותר להניח שעושים הון מסחרי, אבל על מוות כזה אנחנו חייבים להאמין שכותבים מתוך אמת.
עוד אמן שהפך את המוות ליצירת אמנות פופולרית הוא דיוויד בואי. הוא פשוט עשה את זה עם המוות שלו עצמו. אפשר לומר היום שהוא הצליח להפעיל (או שמא למוטט) רגשית את כל מי שאוהב את המוזיקה שלו ברחבי העולם. רגע אחד חגגנו עם אלבום חדש את יום ההולדת שלו, ויומיים אחר כך לא עיכלנו שקיבלנו מתנת פרידה, עם שני קליפים עמוסי סמלים ורמזים, ומחזמר שעליהם עבד כשידע שהוא חולה. הלוא זו הייתה יצירה מתוכננת ומאורגנת היטב, על זמן שהלך ואזל. ואני לא חושבת שיש מישהו שמנסה או בכלל רוצה לערער על ה"אמת" שבה, על התחושות שהיא מעבירה גם עכשיו. זו הייתה יצירת פרידה וחיבור בין אמן לחיים ולמוות שלו באופן כל כך טוטאלי, שאולי אנחנו לא רוצים להפריד את הפרסונה מהאמן במקרה הזה, אולי כך אנחנו מרגישים שבאמת הכרנו את האליל בעל הדמויות המתחלפות. אולי אנחנו לא יכולים להפריד, כי הקו בין הפרטי לאווטאר הציבורי במקרה של בואי בלתי ניתן לאבחנה עבורנו.

אני הולכת לראות את הסרט של קייב. סביר מאוד שגם ארכוש את האלבום באירוע. הידיעה שאני לוקחת חלק כקהל במשהו שקורה ברחבי העולם בו זמנית עובדת עליי את פעולתה, אני רוצה להשתתף בזה, בהערכה שלי לאמן שאני אוהבת. הפעם אני משתתפת במשהו מריר ומטושטש גבולות יותר מאי פעם. האדם זר לי כתמיד, הפרסונה מרגישה קרובה מעצם החשיפה. כמו בואי, וכן, גם כמו ביונסה. אני אבחר אם לתפוס את שתי היצירות שמולי כ"אמת" או כפעולה מסחרית.

אולי הדרך להיחלץ מהדילמה תהיה שצמד היצירות שלפנינו, עם כל המורכבות שהן פורסות, יעמדו בזכות עצמן כמה שהן. אולי הן לא צריכות להיות משהו שמודדים או מבקרים בכלל, להיתפס כמעין יצירה של אמן תענית שבמקרה הזה חייב לעבד את הכאב כך, ואנחנו חשופים אליו מתוך ההכרח שלו ליצור, לא מתוך שיקול מסחרי. אבל זו תפיסה מעט נאיבית. הרי יצירה תמיד נמדדת גם כיצירה. הביקורות על הסרט כבר התחילו לזרום מפסטיבל ונציה, והן מטפלות בו בעדינות ובכבוד, אך עדיין מתייחסות למבע, לתמה, לנרטיב שהוא חלק מהדיון עצמו כאן, וגם תוהות אם זה סרט לכולם או סרט למעריצים, וקוראות לו ספקטקל, בלי להסס.

יכול להיות שהדרך להגיב לשתי היצירות שעומדות להיחשף היא לקוות שהן יעשו את מה שעשתה ההופעה לפני שלוש שנים – לתעל רגש מפרסונה לקהל שלה, "רק" את זה. כדי להעריך אותן צריך לקבל את הקונפליקט שהן מקפלות בתוכן ובו זמנית לנתק אותן ממנו לרגע, מההקשר הביוגרפי, או לפחות להעביר אותו למושב האחורי. אנסה לתת להן לפעול את פעולתן עלינו, להקשיב, לצפות, לספוג.

את עוד פעם אחת עם רגש אפשר לראות ב-8.9 בסינמטק תל אביב ובסינמטק ירושלים

ובסינמטק הרצליה עם הרצאה של דנה קסלר בשיתוף החוג לתולדות המוזיקה ב-11.9

המסיבה שהעיפה אותי

כשניסיתי לקרוא בפעם הראשונה את "מרד הנפילים" של איין ראנד מצאתי בין העמודים הראשונים כמה פסקאות שהפליאו אותי. הן תיארו בחור אחד, מוצלח למדיי במונחים של ראנד, שלמרות מה שהשיג הסתובב בעולם עם תחושת בדידות גדולה, ניכור תמידי על כך שאיש לא ממש מבין אותו.

הוא ייצר סוג מיוחד של מתכת קלה ועמידה, ומפס הייצור הראשון דאג שיכינו צמיד לאשתו. רק שברגע שהצמיד היה ביד שלו הוא הפנים את העובדה שהוא לא באמת יצליח לחלוק איתה את מה שהוא מרגיש. התהום הרגשית והרעיונית שפעורה ביניהם כל כך גדולה שהיה לו ברור עכשיו שהיא לא רק שלא תעריך את המחווה, היא עוד עלולה לחוות אותה כמקטינה ומזלזלת.

הייתי בת 12 לערך, עדיין עיוורת למסרים הפחות נעימים בפרוזה של ראנד. ולמען הכנות, הנחתי את הספר בצד הרבה לפני שהגעתי למניפסטים הארוכים על עשיית כסף ועל עשירי ותעשייני העולם התאחדו, ותדרכו על העניים בדרך כי הם גם ככה לא מבינים מהחיים שלהם.

כן הזדהיתי באופן מדויק לרמה שקצת הבהילה אותי עם התחושה שתוארה בין הדפים כל כך במדויק. התפעלתי מהאופן שבו טקסט מבוגר הרבה יותר ממני תיאר במילים בדיוק את מה שהרגשתי, מבלי שאני עצמי ידעתי לשים על זה את האצבע עד אותו רגע.

מאז, בכל פעם שנתקלתי בטקסטים (גם במדיה אחרות כמו קולנוע ומוזיקה כמובן) שהדהדו כך דברים שגם אני עברתי או חשתי – התמלאתי תמיד בהתפעלות, ובקצת קנאה. סוג של "וואו נכון כן זה ככה גם אצלי! למה אני לא כתבתי את זה".

אם לשים רגע את קנאת הסופרים שלי בצד, היכולת לשקף למישהו בדיוק את מה שהוא צריך (ומרגיש) עוד לפני שהוא עצמו יודע לתאר במילים את הצורך הזה, נוכחת מאוד בעולם של חווית משתמש ושירות בכלל. מעצבים וחברים מחפשים תמיד את המג'יק מומנט החמקמק, זה שהופך אפליקציות טובות לאפליקציות מדהימות. חבר סיפר לי לא מזמן על ספקית אינטרנט שיודעת לאתר כשיש בעיה ברשת, מעדכנת אותך ומטפלת בבעיה לפני שתגיע למצב שאתה זה שמודיע לה על התקלה. אז כאלו רגעים.

ומה הם קשורים לריקודים ומסיבות?

או.

אז ככה:

לפני שלושה חודשים ליין הקאנט נסגר אחרי כעשור של מסיבות אינדי וכו'. זה היה מבאס גם כי צברתי (צברנו) מלא זכרונות נהדרים במסיבות האלו וגם כי הייתה לי לפחות תחושה שלא יהיה תחליף שינסה למלא את הספוט הספציפי הזה. וזה היה עוד ספוט שכשהכרתי אותו לראשונה, הוא עשה לי את מה שהקריאה הראשונית ההיא עשתה לי. הרגשתי בבית בתוך ים מוזיקה, כזו שהכרתי וכזו שעוד לא הכרתי.

את דה גוסיפ והקלקסונס שמעתי בפעמים הראשונות בקאנט. מהדרזדן דולז שכבר ממש אהבתי התלהבתי כששמעתי בקאנט. כבר כתבתי כאן על הפעם הראשונה שבה הגעתי למועדון "אלטרנטיבי". ההבנה הזו שככה מסיבה יכולה להישמע ולהיראות, שאפשר (לכל מי ששאל אותי אז, כן! אפשר!) לרקוד, ממש להזיז את כל הגוף, עם שירים של הליברטינז וביוניק ג'ייב. להרגיש בבית עם זרים בעלי אינטרס משותף, שבהמשך חלקם הפכו להיות חברים וחברות של ממש, עד היום.

זה היה המג'יק מומנט שלי בכל מה שקשור למועדונים. מאז, תחושה כזו קרתה לי שוב בפסטיבל פרימוורה, אבל הוא מתרחש פעם בשנה, לא כל סופ"ש שני.

הפרישה של הקאנט חידדה לי את התחושה שהמקומות שבהם ארגיש כאילו שאני רוקדת אצלי בסלון רק ילכו ויתמעטו. או שאני פשוט לא יודעת איפה יש עוד מסיבות שמשמיעים בהן את התמהיל הזה, או שפשוט אין יותר כאלה, למעט ביגמאות' החמודים.

לא הספקתי למחות את האייליינר ולהתעשת (איזה אייליינר בקושי עיפרון אני יודעת למרוח לתוך העין) – וכבר קמו שני יורשים פוטנציאליים.

יורשים.

ברבים.

שני ליינים חדשים, שניהם לא במפתיע בחרו לעשות את המסיבה הראשונה שלהם במרתף של לבונטין 7, שמזוהה עם הקאנט במיוחד.
האינדי דיסקו השיקו את עצמם במסיבה מהנה מאוד. אני לא יכולה לחוות דעה מלאה כי הגעתי מאוחר, אבל בגדול התחושה הייתה מוכרת ונעימה עם הרבה שירים שהתרגלתי לשמוע בחלל הזה שעשו לי שמח, וגם כמה הברקות פחות שגרתיות כמו אחד השירים היותר רקידים ואהובים עליי של פאלפ, שכמעט ולא מושמע במסיבות בדרך כלל.

התקלוט הבא שלהם יהיה יחד עם ביגמאות', במסיבה שכל כולה הילולת מוריסי לקראת ההופעות שלו כאן.

גם לאינהיילר הגעתי קצת יותר מאוחר ממה שרציתי (הערכת זמן היא השטן) אבל בואו נגיד את זה ככה: אני והבנזוג לא הפסקנו לקפץ במשך כארבע שעות, והסיבה היחידה שהלכנו הביתה בסביבות 4:30 היא כי היו לנו תוכניות של אנשים מבוגרים בבוקר למחרת. הגעתי למסיבה עם קצת חשש, כי בכנות, הבטיחו לי בעמוד שלהם הרים וגבעות הרמוניות. כתבו שאני אשזם בטירוף, ושיהיה דגש על מוזיקה חדשה.

מה אני אגיד.

בין השירים שלא הכרתי היה השיר הזה:


שיצא לפני שלושה חודשים.

זה:


שיצא לפני כחודש ואני אפסיק לציין מועדים מעכשיו…

וגם זה:


סינגל מהאלבום החדש של שירלי מנסון וחבורתה:

החדש של ביפי קלארו (הוא בועט, אל תשפטו אותי!)

הלכנו לקנות את האלבום אחר כך, ולא מצאנו אותו כי הוא עוד לא יצא.

וגם פלד קיבל ייצוג ותפס לי את כל השרירים למחרת:


בין אלו היו המון דברים שאני אוהבת ולא יצא לי כמעט לרקוד במסיבות כמו שיר הנושא של פואלז, טווין שאדו, האנטינג פור וויטצ'ס של בלוק פארטי שהזכיר לי נשכחות, קצת אדיטורס ואינטרפול כדי להירגע ואני יכולה להמשיך אבל די עם הניים דרופינג.

רשימת המכולת הזו מספיקה בשביל להבהיר שנהניתי מאוד. הדבר שגרם לי ליהנות בטירוף ולחכות למסיבה הבאה הוא שהרגשתי שאינהיילר גם אוהבים, באמת, את המוזיקה שהם מנגנים, וגם יודעים איך לנגן אותה. התקלוט לא היה מורכב רק ממעברים חלקים בין השירים, אלא מקרוסים על גבול המאש אפ מדי פעם, באופן שהרגיש כל כך נכון ולא פגם באף שיר אלא רק הרים. המקצועיות הזו נראתה כאילו היא באה להם בכזו קלות, שזה הרגיש טבעי, והנה זה: הרגע הקטן שבו עובר לי בראש – זה בדיוק מה שהייתי צריכה. לדעת שמסיבות יכולות להישמע ככה. שאני עדיין יכולה לקפוץ באוויר ולהיות סבבה עם היפהופ שעובר לגראנג' שעובר לאינדי ולעוף.

וגילוי נאות – לא הכרתי את הנפשות הפועלות באינהיילר לפני המסיבה, ואת הפוסט החלטתי לכתוב איפשהו בצעדי הריקוד בין הארקטיק מאנקיז לוולף מאדר. אני כן מכירה אחת מהן עכשיו, פשוט כי טרחתי לומר לו כמה נהניתי. ורגע לפני המסיבה השנייה של הליין הסופ"ש, אני שוב עם חששות קלים, כי הפעם אני כבר מגיעה (מוקדם!) עם ציפיות בשמיים.