הפוגה קומית קטנה אף פעם לא תזיק
הגענו לפרק השלישי בעונה, ויש בו כמה דברים טובים, והרבה בעיות. גם אם משלימים עם כך שהעונה תהיה מורכבת מפרקים שעומדים בפני עצמם, ושההתפתחות העלילתית לאורכה (ה-arc) מקבלת חשיבות משנית, משהו כאן מקרטע. חלק מהפרקים הטובים ביותר של ההרצה הנוכחית של הסדרה הם פרקים שעומדים בפני עצמם. אבל אף אחד מפרקי העבר האלו לא הרגישו כמו שיעור חינוך מנומס ומעודן כמו הפרק הזה.
הפרק הוא אחד מאלו ששמים את הפוקוס על מסע בזמן באופן מובהק, ופחות על מסע בחלל. הוא מנצל את האלמנט הזה כדי לבקר מחדש אירועים תרבותיים והיסטוריים מעצבים, ולהציג את הרלוונטיות שלהם לימינו-אנו. זה טריק מוכר ואהוב, שיכול להיות אפקטיבי עד רמת הצמרמורת כשעושים אותו כמו שצריך. במקרה הזה, הביצוע העלילתי לוקה בחסר משמעותי מכל מיני סיבות שתכף אפרט, וכל מה שנותר לנו להתנחם בו הוא המסר, והדמויות שעדיין עושות את המיטב עם העלילה אליה נקלעו.
לביקורת על שני הפרקים הראשונים של דוקטור הו עונה 11 – היכנסו לכאן
הסיפור הפעם, בקצרה, הוא על רוזה פארקס, על שמה גם נקרא הפרק בפשטות – “Rosa”. היא האישה השחורה שהפכה לסמל המאבק ב-1955, כאשר סירבה לקום ממושבה באוטובוס ולפנות אותו לטובת אדם לבן, כפי שהיה נהוג על פי חוק בזמנו. היא נעצרה, אבל הפעולה שלה הייתה חלק מתנועת נגד שהעיניים נשואות אליה בהערכה מוצדקת עד היום. הדוקטור וחבורתה נקלעים לאלבמה של 1955, קצת לפני הנסיעה המפורסמת של רוזה, קצת לפני שההיסטוריה עומדת להיעשות.
הם היו אמורים לחזור לשפילד, אבל הטרדיס עושה מה שהטרדיס רוצה, וכך הם מוצאים את עצמם בליבו של הדרום ספוג הגזענות המעוגנת בחוק. גילויי האפליה הגזעית באים לידי ביטוי בפרק באופן יומיומי, מה שמשווה להם חזות נורמלית מבחילה. בישיבה בבית קפה מלצרית אומרת להם שפשוט לא מגישים לאנשים כמו ריאן. האנכרוניזם מודגש כשריאן חווה יחס שעל פניו כבר שייך הרחק לעבר. הוא ויסמין מתחבאים כאשר חוקרים באים לתשאל את הדוקטור וגרהם ולבקש מהם שיפסיקו לעורר מהומה בעיר השלווה. המהומה היא עצם ההתרועעות שלהם עם ריאן, גבר שחור שאינו נחשב לשווה ביניהם, בלשון המעטה.
עוד נקודה מעניינת היא שיסמין לא בטוחה לאן היא שייכת. מבחינתה החזות שלה עוברת כ”שחורה”, אבל הנראות שלה והמוצא שלה הרי אינם אפרו-אמריקאים. היא מוצאת את עצמה בסיטואציה אבסורדית בה היא מתלבטת האם היא אמורה לשבת בחלק האחורי של האוטובוס המיועד לשחורים, או שהיא נראית אחרת אבל גם שונה מהם מספיק כדי לשבת במושבים הקדמיים השמורים ללבנים. הגיחוך שבסיטואציה שהייתה מציאות עבור כל כך הרבה אנשים בעבר הלא-מאוד רחוק הופכת אותה למוחשית מאוד.
מה שפחות מוחשי הוא תומך העליונות הלבנה מהעתיד שבא לסבך עניינים בפרק. הבחור המטופש לא יכול לפגוע פיזית באופן אקטיבי באף אחד – זה חלק מהעונש שלו על פשעים איומים שביצע. הוא כן מנסה לשנות את ההיסטוריה ולמנוע מרוזה פארקס לעלות על האוטובוס. הוא חמוש במשגר זמן על פרק היד שלו, שמזכיר אביזר דומה של קפטן ג’ק הארקנס ומהווה קריצה נחמדה. אבל זה הדבר המעניין היחיד בו, פחות או יותר. נהיה ברור מאוד מהר שהוא כאן כדי לגרום צרות ולשנות את ההיסטוריה. כל מה שהדוקטור צריכה לעשות בשלב הזה הוא לכלוא אותו במקום שבו לא יפריע למהלך העניינים. נשמע פשוט, לא?
אם היא הייתה עושה את זה ופועלת בצורה הגיונית, הפרק היה מסתיים תוך עשר דקות. ולכן, במקום לחשוב על עלילה שמציבה אתגרים יותר מסובכים, או מוצאת דרך אחרת להפגיש את הדמויות עם רוזה פארקס, פשוט מתעלמים מהאופציה הזו עד אמצע הפרק לפחות. הגזען הגנרי מהעתיד ממשיך לנסות לחבל באוטובוסים והדוקטור וחבריה ממשיכים לנסות ולתקן את מסלולם. ההתנהלות המגוחכת נמשכת רוב הפרק, עד שגרהם עושה את מה שהיה אמור לקרות מההתחלה. הוא משתמש במשגר של העבריין נגדו, ומעיף אותו אחורה בזמן לנקודה בה לא יוכל לעשות נזק.
בגלל שאין מספיק אנשים לבנים על האוטובוס, הדוקטור, גרהם ויסמין נאלצים לקחת חלק בנסיעה ולתפוס מקומות. כך, הם הופכים לשותפים במהלך המהפכני של רוזה, ובאותה נשימה מוצאים את עצמם בנעלי כל מי שהיה אדם לבן באותה תקופה וחשב שזו התנהגות לגיטימית. זה מהלך מחוכם, גם אם לא מפצה על העלילה הקלושה של הפרק עצמו. כל כולה משובשת לטובת המסרים החשובים שהוא מבקש להעביר. בנוסף, אנחנו עדיין לא מחוברים מספיק לדמויות כדי להרגיש שיש חשיבות גדולה לכך שהן אלו שנקלעות לסיטואציה הזו. הדוקטור לא ממש זכירה בפרק, גרהם אמנם מדבר על החשיבות של האירועים האלו לגרייס וממשיך להתאבל עליה, וזה מעניין, אבל הדמות שלו בעצמו עוד לא מרגישה שלמה. וריאן ויסמין קצת מסומנים וצפויים הפעם. אלו יכלו להיות אנשים אחרים, והיינו מקבלים את אותו סיפור.
הסאבטקסט של הפרק רלוונטי, העלילה – פחות
אחד הדברים הכי מעניינים בפרק נאמרים כלאחר יד וקל מאוד לפספס אותם. כאשר ריאן רק נוחת ב-1955, הוא מרים חפץ שנפל לאישה לבנה, והגבר שאיתה מייד סותר לו. המום, הוא מקשיב לרוזה פארקס שנמצאת שם במקרה, מתערבת לטובתו ומסבירה לריאן שעליו להיזהר יותר. היא מזכירה לו מה עשו לאמט טיל, ומתריעה בפניו שישים לב, כדי שלא יגמור כמוהו, מת בתחתית נהר.
כמו דמותה של פארקס, גם אמט טיל היה אדם שחי ומת במציאות. טיל היה נער בן 14, שנרצח באכזריות ב-1955 על ידי שני גברים לבנים לאחר שלכאורה דיבר עם אשתו של אחד מהם, או שרק לה, או נגע בה, זה תלוי באיזו שנה שואלים אותם מה בדיוק קרה. מה שזה לא היה – זה הספיק להם כדי לחטוף אותו מביתו באיומי אקדח, להכות אותו מכות נמרצות שעיוותו את פניו, לירות בו ולהשליך את גופתו לנהר. זה לא היה מהלך חריג באותה תקופה. רציחות על בסיס גזע היוו כמעט דבר שבשגרה, כולל צילומים ליד הגופה ולקיחת “מזכרות” כאילו היה מדובר בהישג גדול שאפשר להתגאות בו בלי חשש.
הוריו של טיל בחרו ללוות את בנם בדרכו האחרונה בהלוויה עם ארון פתוח. הגופה שלו, פניו המושחתות עד ללא היכר, היו חשופים לעיני כל, מציגים את הפגיעה שפגעו בו, מנכסים מחדש את גופתו המתה ולא מאפשרים לה להפוך לעוד מיצג נלעג, אלא להפך הגמור, לכתב אישום נגד הרוצחים שלו ונגד החברה כולה. הרוצחים, אגב, יצאו זכאים במשפט, ומעולם לא נשפטו שוב, למרות שתיארו כיצד רצחו את טיל בראיון שנה לאחר מכן.
הרצח שלו, כמו ההתקוממות של רוזה פארקס, הם חלק מהסמלים של המאבק לזכויות האדם שהתחולל ועדיין מתחולל. הרלוונטיות של טיל ופארקס נשמרת גם לאור גילויי גזענות בארצות הברית ובעולם בכלל, וגם פרטנית כי עכשיו, לאחר שחלפו מעל 60 שנה, תיק הרצח של טיל נפתח מחדש. האישה אותה הטריד, כביכול, הודתה בראיון שנערך עימה לטובת ספר על הנושא שהוא לא עשה לה שום דבר שמצדיק את הרצח שלו. ביולי האחרון דוחח שמתנהלת חקירה חדשה, גם אם סמלית במהותה, בנושא.
הפרק השלישי בעונה של דוקטור הו לא מדבר בהרחבה על אמט. קל יותר להתייחס לסיפור של רוזה פארקס, במיוחד אם הפרק מעלה את האופן שבו אנשים בלי כוונות זדון לוקחים חלק בתהליכים רחבים של דיכוי. קשה לדמיין פרק קליל בו גרהם מבין שהוא צריך לאפשר לרצח של אמט טיל להתרחש, כדי לא לערער את ההיסטוריה. פארקס היא גם דמות פמיניסטית מרהיבה, ומוצגת בפרק כאישה אסרטיבית, שווה בין שווים כאשר היא מנהלת פגישה עם מרטין לותר קינג ופעילים נוספים.
האסטרואיד על שם רוזה פארקס הוא לא מדע בדיוני
בתוך הפרק בעל העלילה הקלושה מתחבא הפעם מסר עגום למדיי – כולנו משתתפים ולוקחים חלק, גם אם לא בכוונה תחילה, בפגיעה באחרים. כולנו עלולים להיות אלו שפשוט נשארו לשבת באוטובוס, ונתנו לאחרים להיפגע בשם סדר חברתי חסר היגיון. ומנגנוני הכוח שמפעילים אותנו האחד נגד האחר ממשיכים לתפקד, וכנראה ימשיכו לתפקד גם בעתיד הרחוק. העבר שלנו לא נמצא כל כך מאחור עד שלא ניתן לראות אותו. אנחנו צריכים להישיר אליו מבט, להשוות וללמוד ממנו כדי לצמצם את הנזקים שאנחנו עושים אלו לאלו בעתיד.
הפרק כן נגמר בטון חיובי יותר, כאשר הדוקטור מעבירה את החברים ואותנו שיעור היסטוריה זריז ודידקטי. היא מציגה את השינוי שהפעולות של רוזה פארקס עזרו להוביל אליו, מכבדת אותה כגיבורה אמיתית מבלי להפחית מכובד המחיר שהיא שילמה. היא אף מגדילה לעשות ומספרת איך פארקס השפיע על היקום כולו, ולראייה מראה את האסטרואיד הקרוי על שמה. האסטרואיד הזה הוא מחווה דביקה משהו, אבל אמיתית לחלוטין. אסטרואיד על שם רוזה פארקס קיבל את שמו אחרי שהתגלה תגלה ב-2010. אז ההשפעה של פארקס אולי לא הגיעה לרחבי היקום, אבל היא מקבלת בו מקום אמיתי של כבוד.
עכשיו, כל אלו נושאים פוליטיים ראויים לדיון, מהסוג שהדוקטור אוהב ועכשיו אוהבת להעלות מתחת לחזות החמודה של תכנית מדע בדיוני עלמפלצות קרטון בחלל. רק חבל שהפרק עצמו מתגמד לעומת התמות שבו. בפרק הבא הובטחה מתקפת עכבישים בשפילד. נראה שהדוקטור מתקשה להתרחק מכדור הארץ ודומיו העונה, וזה יכול להיות בסדר – אם תהיה לכך הצדקה כלשהי בסיומה. בינתיים, קצת קשה לשמור על אופטימיות, אבל נמתין לבאות.
images with words 