images with words

דה טוויילייט סאד
הישועה של הגבריות החדשה: הזמר של הלהקה הסקוטית the twilight sad כל כך מתרגש כשהוא מופיע, שהוא חייב לשחרר זעקות לא למיקרופון. בזמן שהלהקה מנגנת הוא מרים את הידיים אל הקהל ולסירוגין אל השמיים, שפתיו מבטאות את המילים “I love you” ועוד דברים שלא היה אפשר לזהות. מדובר בתוספת של הרגע האחרון השנה, הם התווספו לליין אפ אחרי ביטול שפינה מקום, והביא אותם לפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה בפעם השנייה, אחרי הופעה ב-2016. זכינו לשמוע שיר אחד חדש לגמרי בהשמעה ראשונה פחות או יותר, ועוד כמה שירים מוכרים שלהם, למי שמכיר ואוהב את העצב המלודי החם שלהם. ויש מי שאוהב, לא מעט גברים שרים את המילים נצפו בקהל, כולל חיבוק והתרגשות רבה בשיר האחרון, שכולל את שורת המחץ “it takes more than fucking someone to keep yourself warm”. אחרי תנועות ריקוד בהשראת ג’וי דיוויז’ן, כשהשיר התקרב לסיום, הזמר הוריד את האוזניות, שם יד על העיניים ואז הוריד אותה, נתן לכולנו לראות את הדמעות יורדות. זו לא מטאפורה, הוא התבונן על הקהל שבחר לראות אותו בפסטיבל עם מעל 11 במות – ונתן לכל הרגש לבוא לידי ביטוי. בלי להסתיר, כי אין את מה.

**עדכון: מתברר שהשיר האחרון עם השורה שמייד נחקקה בזיכרון הוא גרסת קאבר שהייתה מחווה כואבת. “Keep yourself warm” הוא שיר של “frightened rabbit”, להקה בהובלת סקוט האטצ’ינסון, שהייתה חתומים באותו לייבל עם twilight sad. האטצ’ינסון התאבד לפני כחודש, מה שטוען את הדמעות של הזמר והשירה בקהל באור קורע לב.

ביורק
לפני ההופעה שלה הופיעו שקופיות מנהלתיות שמסבירות מה כללי ההתנהגות המומלצים והיכן יציאות החירום במקרה שיהיה צורך בפינוי של הפסטיבל. באופן הולם ההופעה נפתחה עם הקדמה בצורת טקסט שמספר סיפור על האוטופיה שתקום אחרי שנהרוס את העולם עם פסולת, מטריארכיה עם ציפורים, פרחים וצורות חיים חדשות. ואז ביורק, החלילניות שלה ותפאורה של יער ובמרכזו כס של שחלות נגלו לעינינו. טוב, האמת שהן נגלו לעיני מי שעמדו קרוב ומי שהביטו אחורה אל המסכים הרחוקים יותר, שם הקרינו את המתרחש על הבמה. במסכים הקדמיים הקרינו וידאו ארט של סחלבים ופרחים נוספים שנפתחו לפי קצב המוזיקה בצורה מהפנטת וארוטית. שלושה שירים אחר כך, וכבר אפשר היה לחזות בביורק, עוטה כמו כל הלהקה עיטור ראש ופנים בצורת סחלב או איבר רבייה נשי, מרהיב כמו שניהם. האלבום האחרון שלה מאתגר להאזנה, לדעתי, כולל שילובים שאמורים להיות הרמוניים, אבל מורכבים באופן מעט צורם במכוון. צלילי הלב השבור שלה עוברים איחוי בהופעה והופכים אותה למלכת היער שהיא יצרה. משהו במסכה שלה מזכיר יצור דמוני, הפיתולים שלה דומים גם לקרניים וגם לאיברי רבייה בו זמנית. מהשירים הוותיקים היותר מוכרים היה אפשר לזהות את “human behavior”, וגם בשירים חדשים יותר היא עדיין מרשימה להפליא.

פיבר ריי
במעבר הולם, שהתאפשר רק כי חתכנו מביורק חצי שעה לפני הסוף, והחלטנו לוותר על ניק קייב (בלתי נסלח בעקרון, קרה רק כי זכינו לראות אותו ואת הזרעים הרעים כמה פעמים, פעמיים השנה בארץ) – הגענו לאפטר פארטי פמיניסטי שמח וחושני במיוחד. אם אצל ביורק יש מסכות ששומרות על ריחוק, התלבושות, האיפור וכל הפרפורמנס של פיבר ריי והלהקה שלה מייצרים תחושת קרבה. הן נראות כמו מי שבאו ליהנות במסיבה על הבמה, והקהל נענה לכל נענוע אגן שלהן. הן עולות לבמה אחת אחת, נעצרות ומתפארות, ורק אז תופסות את המקומות שלהן. כל אחת מהן מציגה דמות קינקית אחרת, כולל חליפת שרירים גרוטסקית של מפתח גוף, וכולן משתלבות יחד לכדי סאטירה מגדרית. פיבר ריי בעצמה מופיעה עם ראש מגולח, איפור שנראה מרוח בקפידה כדי לגרום לה להיראות כמו סמל סקס שנזל, טי שירט עם הכיתוב “אני  אוהבת בנות שבדיות” כשהמילה האחרונה מחוקה באיקס ורוד, עגיל בטבור מעל הבגדים, שורטס לבנים נפוחים וביריות שמתחברות  למכנסיים ארוכים – הכל כדי ליצור סיוט חמוד ומבעית. ברור שהקהל כאן בשבילה, כדי לחזות בה בקדמת הבמה סוף סוף, אבל היא חולקת את תשומת הלב במידה כמעט שווה עם שתי הזמרות – שעומדות בשורה אחת איתה, מחליפות מיקום ומזמוזים במופע שכל כולו התרסה שמחה. זה דבר אחד לראות נשים ש”מתנהגות כמו גברים” כשהן מדברות באופן ישיר על מיניות ותשוקה, כולל מחוות ידיים גרפיות. זה משהו אחר כשהן מייצרות מסיבה פומבית אבל סגורה, כזו שגברים הם פשוט לא הנמענים שלה. אם יש ספק, פיבר ריי שרה באלבום האחרון בין היתר “I want to run my fingers up your pussy”, ואפשר לנוע באי נוחות שמרנית מהישירות הזו, או להיזכר כמה מילים של שירים אחרים יש בחוץ, כאלו שמתארים בדיוק מה מישהו רוצה לעשות למישהי ואיך.
המסרים האלו מובאים בתוך אריזה מקפיצה במיוחד, שכוללת עיבודים מלאי אנרגיה לרוב השירים מאלבומי הסולו הראשון והשני של מי שהייתה חלק מהצמד דה נייף. היא רוקדת בצורה מגושמת משהו, משאירה את האלגנטיות לאחרות שסביבה, כאילו היא לא יכולה ולא מעוניינת לשייף את הכוריאוגרפיה במופע שלהן. התוצאה מעוררת תחושה של אותנטיות וחברות, של חדוות עשייה מדבקת.

זיל & ארדור
על פניו אין שום קשר בין הסגנון המוזיקלי של ההרכב הזה שמשלב גוספל עם מטאל לפיבר ריי. נקודת ההשקה מתבטאת בכך שגם כאן יש שלושה זמרים, וגם כאן הם לא נמצאים מאחורה או בצד, אלא בשורה אחת עם הסולן, הגיטריסט ןהבסיסטית. רק המתופף נמצא מאחוריהם, סביר להניח שבעיקר מסיבות טכניות. אמנם במקרה הזה יותר ברור שהם בחזקת זמרי ליווי, כי הם לא מנגנים על שום כלי מלבד מיתרי הקול וכי הסולן כן במרכז ואוחז בגיטרה ובשני מיקרופונים, אבל עדיין יש משהו מאוד מרענן בהעמדה כזו. היא מייצרת תחושה של אנסמבל, של להקה של ממש.

זיל אנד ארדור הוציאו בינתיים אלבום אחד שרוכב על אותו גימיק: שירה רפטטיבית שנעה בין צ’אנטים גרגוריאנים לשירי עבדים, עם שבירות של  דיסטורשן, בס חזק וגראולינג שמגבירים את הקצב. הם מזכירים את אלג’ירס, עם פנייה חדה לצד הכבד גם אם הקליט יותר, ובלי נגיעות של אינדסטריאל. הגיוון המלודי של הלחנים והאנרגיות  של כולם יחד מחלצים אותם ממה שהיה עלול להפוך בקלות למופע משעמם, והפכו אותם בקלות לאחת ההופעות המלהיבות של היום. בחלק גדול מהשירים הם מתחילים כמעט קפואים,  שומרים על איפוק מול המיקרופונים, ורק קצת אחר כך משתחררים מעט. זה חלק ממה שהופך את ההופעה שלהם למרשימה וסוחפת, כשהכאוס מפעפע מתחת לפני השטח. הם עומדים להוציא אלבום שני בימים הקרובים, וזכינו לשמוע כמה שירים חדשים. הם שומרים על אותו סגנון, אבל כן נראה שחלה התפתחות עם שילובים קצת יותר מעניינים בין הז’אנרים.

השם של האלבום הבא שלהם יהיה “stranger fruit”, וגם בהופעה המשכתי להרגיש את הדיסוננס הקל שהם מעלים בהקשר הזה. להקה שמדברת על עבדות (הפוסטר שעיצבו להם לפסטיבל מציג שלשלאות שבורות לצד פרחי כותנה לבנים טבולים בדם), כאשר כמעט כל החברים בה נראים לבנים, למעט הסולן שלה,  שכותב את כל החומרים. מנואל גגנו הוא חצי שוויצרי חצי אפרו-אמריקני, אבל כשהחבורה הזו, שאמנם לבושה כולה בשחור שרה על איך “אני כל כך שחור” הם מדברים על תרבות איתה הם מזדהים, על המוזיקה או על ניכוס? הם מעלים תהיות האם יש כאן אמירה חתרנית מתוחכמת, או הלצה – גגנו סיפר בראיון שהוא הקים את הלהקה כאשר אנשים כתבו לו אונליין, והציעו לשלב בין מוזיקה שחורה (שתוארה עם מילת גנאי) ומטאל. אפשר להחליט לסמוך עליו ועל מילותיו בראיון נוסף מהשבועות האחרונים, בו הוא התבטא בנושא ואמר שניכוס תרבותי הוא תלוי כוונה – ואם היחס לתרבות ממנה שואבים השראה הוא מכבד, אין כל מניעה להיות מושפעים ממנה. דבר אחד בטוח, מה שהתחיל כתגובה להערה גזענית ב-4chan הפך להיות פרויקט רציני למדיי, שנראה ונשמע מעולה.