images with words

היום השני 02.06

סינקיין -sinkane
סינקיין וחבורתו מברוקלין חלקו טיסה מברלין עם חברות שלי. נחמד שהיה להם מקום כי לפי ההופעה צריך עוד כמה מושבים בשביל נפח הריאות המרשימות שלהם. הם פתחו מבחינתנו את היום השני של פסטיבל פרימוורה בברצלונה, על הבמה הנושאת את שמו, בשילוב רקיד ומעורר נענועים על הבמה ובקהל – של סואול עם קצת רגאיי ודיסקו, ונוכחות בס וגיטרות מכובדת. חילופי הקולות הצלולים והעמוקים מגבוהים לנמוכים ללא תלות מגדרית בליווי חצוצרה עוררו תחושה שאנחנו נמצאים בשעה מוזהבת על אי קטן. זה לא כל כך רחוק מהמציאות, כי משנה שעברה פתחו בפסטיבל אזור אלקטרוני רחב ידיים שמוביל לחוף הים עליו משקיף כל המתחם.

שלאק – shellac
ובמעבר חד – היינו בטוחים שלא תהיה נפש חיה בהופעה של שלאק, שמתחרה על תשומת הלב מול סאמפה והופעת ההפתעה של מוגוויי שמשיקים אלבום חדש. ובכל זאת היו הרבה אנשים ברחבת אדידס הקטנה שבאו לשמוע את שלישיית הדרון (drone) של המפיק המוזיקלי סטיב אלביני.
שלאק מופיעים כל שנה בפסטיבל בשנים האחרונות, תמיד באותה במה, עם מוזיקה כמעט ערומה – גיטרה בס תופים שמכים עליהם במעין כעס קצבי ומאופק. הם מתאפיינים בהכלה של מקורות של פאנק וגראנג’ לתוך מבנה חזרתי שנותן מקום לקצת משחקים מלודיים ולשירה-דיבור-נאום זעם. זה רועש מאוד, בקטע טוב, במיוחד כשאלביני מנגן עם השיניים, והפידבק משוברי הגלים רק מוסיף עוד שכבה ועושים את העבודה כל פעם מחדש. בהופעה הזו הווליום היה אפילו קצת חזק מדי, כמעט כואב, אבל לרוב הקהל לא נראה שזה הפריע ליהנות, ויכולת ההפנוט של סולו הבס, התופים והגיטרה המהירים לסירוגין עדיין מפתיעה אותי.
החצי הטוב יותר שלי מוסר שההופעה התרחשה בשעה הרבה יותר מדי מוקדמת. העובדה שעדיין היה אור שמש ושרובנו רק התחלנו את את היום ולא שתינו מספיק מחלישות את האנרגיות מהקהל לדבריו, לעומת ההופעה בשנה שעברה שהייתה מול רדיוהד, וכללה הרבה יותר צרחות בשיתוף פעולה עם הלהקה, תזוזה והשתוללות כללית. אל תבינו לא נכון, גם הפעם הריעו ונרשמה התלהבות, גם כשהגיטריסט הציע לענות על שאלות מהקהל וגם כשהסולן הצהיר שכולנו כל כך אטרקטיביים שאם הוא היה יוצא עם מישהו, כל אחד, מהקהל, איבר המין שלו היה נא כמו המבורגר (משימוש יתר?). אבל זו הייתה התלהבות שנשארה יחסית מנומסת. מה שבטוח, תמיד טוב לראות את השלושה משכנעים אותנו שהם למעשה מטוס – השיר הזה מייצר תגובה בכל שעה.

הדסנדנטס – the descendants
להקת פאנק ותיקה וחמודה, שהתנצלה ארוכות על כך שהיא מגיעה מארצות הברית. יש משהו מעניין בלהקות אמריקאיות שמביעות אפולוגטיות על המקום ממנו הן באות, זה עצוב אבל גם מעט מעודד. ” הפאק האד הזה עומד בראשנו… ובששת החודשים האחרונים אנחנו קמים כל בוקר ושאלים מה לעזאזל” כך הם פתחו את ההופעה עם שיר שבגדול מצהיר שהכל מחורבן. אבל הלחנים שמחים, אז אולי לא הכל אבוד.

מאק דמארקו
אני יודעת שיש הרבה אנשים שאוהבים את המוזיקה שלו, ומעריכה אותם ואת טעמם. הוא לא מתיישב איתי, תמיד מרגישה שאני מפספסת משהו לגביו – לא מצליח לראות ולשמוע מעבר לשימוש בכישרון מוזיקלי כדי לייצר פרודיה על ז’אנרים וסגנונות וקצת לעוף על עצמך על חשבון הקהל שלך. העובדה שהוא סיים את ההופעה בתחתונים בלבד שתחובים לאחוריו כחוטיני מאולתר (המתופף שלו היה ערום לגמרי), בזמן שהוא משתעשע עם מצית לא עזר. גם השירים עצמם נשמעו לי מהצד כאוסף להיטים מנומנם מכל הזמנים, כאלו שלא מומלץ להאזין להם במהלך נהיגה. מי שאוהב אותו – אשמח להבין מה הולך כאן, האם זו למעשה סאטירה חריפה על הגוף הגברי ועל רוקסטארים, או משהו מתוחכם אחר שחולף לידי.

ראן דה ג’ולז – run the jewels
קל להשתפך בצדק על ראן דה ג’ולז, אז אנסה לתמצת: פעם לא אהבתי היפהופ – והיום היינו בשורה ראשונה. להופעת פרימוורה הקודמת שלהם הגענו כמעט במקרה, עומדים מרחוק ונסחפים עם הכריזמה של אל פי וקילר מייק. הם גדלו עוד מאז, עם שלושה אלבומים ומקום של כבוד באחת הבמות הראשיות. ואם הדסנדנטס היו אפולוגטיים לגבי המולדת שלהם, צמד הראפרים והדיג’יי שמלווה אותם התחילו עם התנצלות, “הצבענו לברני סנדרס, זה לא הלך ועכשיו האורנג’ פאק הזה בשלטון” – הם אכן היו פעילים במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית עבור המתמודד הדמוקרטי. הם המשיכו בהוצאת קיטור מעודנת “כי אנחנו צריכים להצליח לחזור הביתה לארצות הברית, אבל אולי יש לכם איזה דרכון ספרדי בשבילנו?” ועברו למניפסט, שירים הולמים כולל “lie cheat steall kill win” וקינחו בדיבור על איך הם החברים הכי טובים למרות השוני. זאת ועוד – הם אמרו שיש קהילה של אנשים שנראים שונה זה מזה עם נטייה מינית שונה וממוצאים שונים – כולם יכולים למצוא תקווה ולדעת שהם אהובים, כולם מאזינים לאותה להקה, ולכן מתחברים לאותם מסרים וערכים, גם אם הם שומעים אותם לבד בבית ומקבלים בעיטה בתחת מהעולם כרגע. זה נשמע דביק ואפילו קצת יהיר מחוץ לקונטקסט, אבל בתוך ההופעה המילים האלו עברו כהצהרה כנה, משכנעת ואפילו, סליחה, מרגשת.
גם המוזיקה עצמה הייתה נהדרת בביצוע חי, אחרי כמה הדליינרים יותר רגועים הם העירו את כולם – אפילו תקלה טכנית שכיבתה את המיקרופונים שלהם לכמה דקות בתחילת ההופעה לא עצרה את ההתלהבות, הם פשוט רקדו, התפללו והתקוטטו עד שזה הסתדר, לקול תשואות.
ועוד משהו קטן על הפוליטיות שלהם וכמה היא רלוונטית למוזיקה שהם עושים – לאן שלא הסתכלתי הייתה חלוקה שווה למדיי של נשים וגברים בקהל, במיוחד בשורות הראשונות. הם לא להקת ריוט גירל, אבל גם אצלם הבנות נמצאות בחזית ומרגישות שם מאוד מאוד בטוח ונוח, וזה לא מובן מאליו בכלל.

מסיבת חוף
אחרי קצת פרונט 242 לנוסטלגיה ירדנו לים. טוב, לא לחוף ממש, קצת חשוך מדי לזה, אבל ביקרנו באזור בפסטיבל שמוקדש כולו לתקלוטים. מה שבשנה שעברה כלל אוהל אחד שנראה כמו ציליה מהוהה התרחב לשתי רחבות מושקעות – אחת עם במה של ממש והשנייה עם קונסטרוקציה של קשתות. האזור הזה שמופרד מההופעות עם גשר ארוך מרגיש כמו פסטיבל אחר, ומסביר למה יש הרבה יותר אנשים בבגדי ים השנה. בשעות הקטנות של הלילה הוא הופך לחלק העירני ביותר שלו, כי שומעים בו את המוזיקה ורואים את אחת הרחבות מכל נקודה. הוא קטן יותר ומתפקד כמו מועדון באוויר הפתוח. תפסנו תקלוטים של טאף סיטי קידס ודיקסון, שגם עבור מישהי שרק לאחרונה הפנימה את ההבדל בין האוס לטכנו היו מהנים מאוד. והברקה שיווקית לסיום: בין הרחבה לחול הים יש עמדת מציל באדום לבן שהיא כולה פרסומת לסרט משמר המפרץ הבא עלינו לטובה הקיץ. זו לא עמדה אמיתית כמובן, ובמשך היום היא מאוכלסת עם יפים ויפות בבגדי ים אדומים שמעודדים את הרוקדים להצטלם – שימוש מדויק במיקום ובקהל.

עד כאן היום השני. מחר עוד מצפים לנו ואן מוריסון, המילטון לייטהאוזר, גרייס ג’ונס, פריאקיופיישנז, וויילד ביסטס, מטרונומי, !!! והמון נאצ’וס לפני פרידה.