אחד הדברים הכי טובים בפרימוורה הוא שלא משנה כמה נתכונן מראש – נאזין בקפידה ללהקות אהובות וגם ללהקות מקריות שפשוט התמזל מזלנו והן הסתדרו לנו בול בלו”ז, תמיד נגלה משהו חדש. כבר היה לנו ברור בדיוק לאלו במות הולכים ומתי, אבל רק כשהשעות פרוסות לפנינו ועוברות מהמחשב או הטלפון אל התוכניה מחליטים באמת לאן הולכים. פתאום המרחק מהופעה להופעה נהיה מוחשי, והשעה נוחה להפתעות. הפעם ההפתעה הראשונה הגיעה מוקדם. רק נכנסנו, סיימנו לקנות עותק (חתום!) של ספר הפרוזה הראשון של קייט טמפסט וצלילי ההופעה הראשונה בבמת ריי באן הגיעו אלינו, מבטיחים שגם השנה הולך להיות טוב להיות כאן. הלכנו בעקבותיהם, סאונד שמשלב קצת דיסטורשן גיטרות, קול צלול של זמרת שבוחרת להצריד את מיתרי הקול שלה מדי פעם כדי להגיע לשיא, מקצב מלודי עם שבירות של כעס, כל הטוב הזה בספרדית של להקה מקומית בשם סולדד וולז –
Soledad vellez. לצליליהם התיישבנו בצל, מים לפני אלכוהול כי חם היום גם בחמש אחר הצהריים, שמש כמו בצהרי היום. נתקלנו בכלב ענק עם בנדנה ששוטט ברחבה מול הבמה, לא מבין על מה כולנו מסתכלים ורשמנו לעצמנו לחפש אלבום של הרעש הנעים הזה בהמשך.
אלכסנדרה סביור
התחנה הבאה שלנו הייתה אלכסנדרה טרנר, או בשמה האמיתי אלכסנדרה סביור. אנחנו מכנים אותה על שם אלכס טרנר בגלל שאי אפשר לנתק את ההשפעה ההדדית של שני אלו זו על זה. סביור היא בת טיפוחיו של סולן הארקטיק מאנקיז והלאסט שאדו פאפטס, וגם כתבה איתו כמה מהשירים שלהם. השירים המלנכוליים עם קול הפעמונים שלה היו יכולים להיות מבוצעים על ידו, מוגשים ומולחנים עם אותה מלודרמטיות עם נימה של אולדיז. סביור נעימה מאוד בהופעה, ובהאזנה מרוחקת עושה חשק לרקוד סלואו.
ארקייד פייר בהפתעה
קצת אחר כך התרחשה הפתעה נוספת. ארקייד פייר כבר הופיעו ככה פתאום יום קודם, והנה הם שוב. ההופעה הרשמית הגדולה שלהם בכלל ביום השני, אבל הם הבליחו בהופעת שקיעה על במה חדשה. לא משנה אם אתם אוהבים אותם ממש או לא, לראות אנשים נוהרים בהדרגה, מבינים שזה באמת קורה ואז מתחילים לרוץ, לחייך ולהתאסף עושה משהו טוב במיוחד למצב הרוח. הלהקה התקבלה בהתרגשות אחרי שסינגל חדש שלהם נמכר בדוכן הרשמי בטעות, עוד לפני שהשיקו אותו על הבמה. עם כל דקה הקהל הפך להמון רב יותר, מקיף אותם במשולש גדל מכל הכיוונים של התלהבות שניזונה מהחום שהם הקרינו בחזרה והמון אנרגיות, גיחה לקהל וסרטים צבעוניים, בנוהל. ואישית השיר שהכי ריגש היה רפלקטור – ההזדמנות לשמוע אותו אחרי שכבר ויתרתי על ההופעה הרשמית לטובת הרכבים אחרים הזיזה אצלי משהו, כמו אישור מחדש שזה קורה שוב, שאנחנו באמת כאן. אי אפשר לשמוע את השיר בלי לחשוב על דיוויד בואי, והסולן אמר תוך כדי השיר, לפני הקטע שלו, שהוא מתגעגע אליו, מאוד, והפך את הביצוע לעוד יותר מרגש ואת המילים “נראה אותך בצד האחר” במשמעות ספציפית נוספת.
גלאס אנימלס
כשהשמש כבר כמעט נעלמה לחלוטין החליף אותה אננס ענק שהחזיר קרני אור לכל הקהל של גלאס אנימלז. הם נתנו הופעה שהפיצה חום עד לקצוות המרוחקים כמו הפרי הטרופי והקקטוסים העצומים שעיטרו את הבמה שלהם, עם שירה חמה וטריפ הופ מרענן. הם הדגימו איך גם להקה שלא הספקתי לחקור לעומק בהאזנה ראויה לפני הפסטיבל יכולה להקפיץ אותך בקלות.
אפגן וויגז
לא הופתענו אבל מאוד שמחנו לראות שנשאר מקום בשורה הראשונה באמצע שעה לפני ההופעה של אפגן וויגז. הם מתחרים מול בון איבר, אבל באופן אישי לא הייתה כאן תחרות עבורנו. אין מה להשוות את במת הריי באן לבארבי, אבל גם כאן וגם שם מבחינתנו מה שחשוב הוא לחוות את המופע של גרג דולי מקרוב. עם אלבום חדש, שני אחרי שנים של הפסקה מאז האלבומים שהוציאו בניינטיז, קיווינו לקבל את אותה חיית הופעות מלאת רגש, מטיפה וקווירית שהתרגלנו לראות ולשמוע.
ובסתירה קטנה לתיאור שנתתי לפני משפט, למרות שדולי הוא המרכז הכריזמתי הברור של הלהקה, כל חבר בה מקבל ומפגין את הפוקוס והאופי שלו על הבמה, גם כשהם מבצעים שיר של תשעה כלים בבת אחת. אחד הדברים שמייחדים את אפגן וויגז הוא ריבוי השכבות המלודיות שבונות הרמוניה על לחן ומקצב של רוק כאשר הקול של דולי כמעט שווה ערך לגיטרות, לפעמים ארבע בבת אחת, לכינור ולצ’לו שנוכחים באופן כמעט קבוע בשירים.
אני יכולה לכתוב פוסט שלם, או כמה, על ההופעה הזו ועליהם בכלל, אבל בקיצור – הדבר הביקורתי היחיד שאני יכולה לומר עליה היא שנגמר לי מהר מדי. זו להקה שלפני שנים ספורות יצאה לסיבוב הופעות נוסטלגי ועכשיו מבססת את רוב ההופעה שלה על שירים חדשים, ומפגינה הנאה משכנעת על הבמה.
ולגבי הכוונה שלי לקוויריות אצל דולי, זו עוד דוגמה לכך שהאפגן וויגז לא נשמעים בדיוק כמו שום דבר אחר. הם פעלו קרוב לסצנת הגראנג’ אבל הלחנים שלהם שואבים מסואול ומניו אורלינס עם המון בלוז, והמילים שלהם גבריות עם אחוז טסטוסטרון גבוה, אבל המניירות של דולי ושפת הגוף שלו עוברת הרבה פעמים כנשית מאוד. כשהוא שר את ג’נטלמן הוא החווה עם ידיים ועם הגוף כולו לקהל, מספר סיפור וצועק עלינו כמו דיווה גדולה.
לקינוח הוא הודה לקהל ולפסטיבל, והכיר בכך שמי שצופה בו ויתר על בון איבר כדי לעשות את זה.
אנחנו פספנו לפחות גם שליש מקייט טמפסט, אבל זה היה שווה את זה.
קייט טמפסט
קייט טמפסט הבריטית בת ה-32 היא כישרון להתקנא בו. אחרי מחזות וביסוס מעמדה כאמנית ספוקן וורד עם שני אלבומים וספרי שירה, היא הוציאה גם ספר פרוזה ראשון, שממשיך את עלילת האלבום הראשון שלה. טמפסט מספרת סיפור באלבום הזה על צעירים מדרום מזרח לונדון ומצליחה להיות מרתקת ומעוררת הזדהות עם הדמויות והנרטיב משיר לשיר, וגם לייצר עניין והנאה כשהקול שלה משתלב עם מוזיקה וביטים. יש לה ניגון בקול גם כשהיא לא מלווה בשום כלי. ההגשה של האלבום השני שלה שמדבר על בדידות ועל סוף העולם ועל צדק ואחריות חברתית (כך נשמע מהמעט שיצא לי לשמוע בהופעה, הוא חדש לי) גדשה את במת אדידס הקטנה. כשטמפסט דיברה על הצורך שלנו להיות שייכים ומחוברים למשהו, ועל הניכור וחוסר היכולת להתקיים, על העייפות שגורמת לנו לא להתנער מאחריות ולהיות אדישים, הקול שלה התגבר על כל הצפיפות והמהום האנשים שעמדו רחוק ממנה על יד הבר כי כבר לא נותר מקום. הבמה בהחלט הייתה קטנה עליה, יורה ברצף מילים וסיפורים כמעט בלי לעצור, כשעל המונולוגים הדרמטיים שלה מתלבשת מוזיקה אלקטרונית שמוסיפה להם עוד קצת חספוס ותנועה, אבל ברור שהדיבור-שירה שלה הם אלו שקובעים את הטון ועושים חשק לשמוע ממנה עוד ועוד.
סקיני פאפי
אני מדלגת על אפקס טווין כי אני לא האדם הנכון לכתוב על ההופעה הזו, בגלל חוסר היכרות מספק איתם ופחות חיבור לז’אנר ולכן עוברת לקינוח של לפנות בוקר: מופע קצת רפטטיבי אבל מבדר של סקיני פאפי. על צלילי האינדסטריאל חיפה פרפורמנס עם אדם בדמות חיה – שור עם עיניים רושפות שנועץ מזרקים בסולן ששופך על עצמו את תכולתם, לבוש סמרטוטים ונראה באופן כללי כמו זומבי מבי מובי ישן וטוב, בזמן שנגן הליווי שלו נראה קודם כמו חייזר או חרק ענק ואחר כך כמו סטים פאנקיסט מכובד. זו הייתה חוויה מהנה מאוד, למרות שבשלב מסוים העיניים קצת נעצמו תוך כדי ריקוד, אי שם בין השפרצת תוכן של עוד מזרק אחד למשנהו. וכן, היה גם מעין גימפ על הבמה עם חולצה עליה הכיתוב “פאק נאציז” שלא יהיו טעויות לגבי אופי המוזיקה או התוכן שלה.
עד כאן היום הראשון. ביום הבא יש שמועות על הופעת הפתעה של מוגוויי, לצד הופעות של סינקיין, XX, ראן דה ג’ולז ופרונט 242 ועוד, ועוד ועוד.
images with words 