אם יש משהו שאפשר להצביע עליו כעל מכנה משותף בין יצירות טובות במיוחד ליצירות גרועות במיוחד הוא השאלה “איך נתנו לזה לקרות?” כשהסדרה או הסרט חסרים כל בסיס נרטיבי קשה להבין איך מישהו הסכים לתת למשהו כזה לעלות לאוויר בלי עוד סבב עריכת תסריט. כשמה שמוצג בפנינו מוצלח בצורה חדשה, מרעננת, עולה תחושה דומה. הסדרות וחלק מהסרטים הטובים ביותר על המסך כרגע מעוררים תחושה של טיסה מתחת לרדאר המיינסטרים והמסחריות. כאילו מישהו יודע שמדובר בילדים מופרעים במיוחד שהולכים לשבור את חדר המשחקים שלהם, אבל הוא החליט לעצום עין ולהתעלם מהרעש, מתוך ידיעה שבתוך כל הכאוס הזה הוא יקבל מגדל קוביות ממש יפה, שמורכב מכל הצעצועים השבורים של האחרים.
תישארו איתי ועם המטאפורה הזו רגע. גם בארצ’ר של אדם ריד שנכנסה הרגע לעונה ה-8 וגם בליג’ן החדשה של נוח האולי (העיבוד הטלוויזיוני המצליח ל”פארגו”) יש אלמנטים של עירוב ז’אנרים, ושל התפרעות כוללת. שתיהן גם נשמעות סתמיות אם מנסים לתאר אותן בצורה תמציתית, כי הפרמיס שלהן הוא רק בסיס לשעשוע עם המדיום ולמשחק עם רפרנסים לתרבות פופולרית בארצ’ר, ולמשחקי סגנון בליג’ן. שתיהן משודרות במקור ב-FX (וארצ’ר עברה לאחרונה ל-FXX, כלומר נשארה במשפחה הגדולה של פוקס) ואולי זה לא מקרי. לא חסרות דוגמאות לטלוויזיה פרועה ברשת הזו, אבל אני רוצה להתמקד בשתי אלו ספציפית כי הן מפליאות לבצע פירוק של מוסכמות נרטיביות וז’אנריות כמו שאנחנו מכירים אותן. אצל ארצ’ר חיכינו לעונה החדשה לאחר שהוכרזה מעין ספירה לאחור. ריד הודיע שהוא מתכנן שהסדרה תסתיים תוך שלוש עונות (כלומר, בתום העונה ה-10) ושבכל עונה היא תחליף ז’אנר.
הסדרה למי שלא עשה לה בינג’ עדיין (ואני מבינה אתכם, גיליתי אותה במקרה דרך זוג חברים טובים לפני כשנתיים ומאז אני מאוהבת) כבר השתעשעה עם שינויים דומים בעבר, אם כי הם היו מעט יותר מינוריים. מדובר בסדרת אנימציה עם אותן דמויות של סוכנים חשאיים לאורך העונות, עד שבעונה אחת הם הפכו להיות סוחרי סמים – כי החבורה העליזה ומנבלת הפה עושה מה שצריך כדי לשרוד.העונה החדשה מביאה, כמובטח, שינוי מהותי יותר עד כמה שניתן לדגום מהפרק הראשון שלה. היא מכונה ארצ’ר דרימלנד, כי היא מתרחשת כולה בתוך הראש של ארצ’ר (ה. ג’ון בנימין).
אני לא רוצה להוסיף יותר מדי מעבר כי כבר בתחילת הפרק יש טוויסט מתחכם בעלילה ששובר את המתח שבו נגמרה העונה הקודמת, אבל כן אפשר לספר שהסדרה הפכה לסדרת בלשים – נואר מצוירת. הדמויות שנונות כתמיד, חילופי הדברים ביניהן שומרים על תמהיל מבריק של חידודי לשון, רפרורים לתרבות פופולארית וגסויות, אבל הז’אנר זז למקום אחר. אם עד עכשיו ארצ’ר הייתה סדרה שעושה צחוק מסרטי ג’יימס בונד ומהז’אנר בכלל, העונה היא משתעשעת ועושה דקונסטרוקציה פעמיים: פעם אחת לז’אנר הסרט האפל, ופעם נוספת לדמויות שלה עצמה. אנחנו כבר מכירים אותן, הן כמעט ארכיטיפים עבורנו, וכעת הן מתפרקות ונבנות לנגד עינינו מחדש בתור דמויות שונות אבל דומות, בתוך זמן ומקום אחרים, בשינויי תפקיד קלים פי מוחו הקודח של ארצ’ר הדמות, וריד היוצר.
חבל לעשות ג’ינקס ולהרים את הציפיות כל כך גבוה אחרי פרק אחד בלבד, אבל בו זמנית קשה מאוד להתאפק. יש הרבה סדרות שמנסות להמציא את עצמן מחדש, אבל אצל ארצ’ר לוקחים את העניין הזה, באופן כל כך הולם לסדרה, בצורה מילולית. זה שינוי קיצוני יותר ממה שקרה לסדרה בעונות קודמות, והתוצאה מהטעימה שקיבלנו היא טיזר מלהיב לעונה החדשה, וכזה שגורם להתפעלות מכך שנראה שריד פשוט משחק עם הכלים הטלוויזיוניים והקולנועיים שברשותו, ומקבל אישור לעשות מה שהוא רוצה יחד עם הצוות שלו – כי הם עושים את זה כל כך טוב, גם אחרי 7 עונות.
בליג’ן של האולי הפירוק הוא של הציפיות שלנו כצופים, תוך כדי טיפול אחר ממה שהתרגלנו לראות לסדרות גיבורי על. נכון, ההבנה שאפשר לייצר טונים מאוד שונים כשמטפלים בעיבודים טלוויזיוניים לקומיקס כבר הגיעה בשעה טובה למיינסטרים. החל מסדרות מצוירות מבדרות וקלילות (למרות שהיי, גם לגרסה הנוכחית של צבי הנינג’ה יש צדדים אפלים) ועד לחבורת הדפנדרס של נטפליקס – דרדוויל, ג’סיקה ג’ונס, לוק קייג’ ואיירון פיסט (המושמץ, קצת שלא בצדק לדעתי, אבל זה סיפור לפוסט אחר) יש אינספור גוונים של רצינות לעומת הומור, של אקשן עם דם או בלי דם. אבל עם כל הגיוון המבורך, עוד לא ראינו משהו כמו ליג’ן.
הסתייגות/התנצלות קלה – עוד לא סיימתי לראות את העונה, חסרים לי שני פרקים לשם כך. אז אם היא נגמרת בקול ענות חלושה והורסת את כל מה שבנתה עד כה – סליחה! אני מקווה מאוד שלא, עם זאת, כי עד כה, למרות ההתעקשות לתת יותר שאלות מתשובות (ואולי בגלל ההחלטה הזו?) היא הצליחה לא להיות מאכזבת.
בהתחלה נראה היה שלא יהיה מנוס אלא להתאכזב, כי פרק הפתיחה שלה היה כל כך חזק וכל כך מרענן בחידתיות ובאסתטיקה שלו. לא האמנתי שיש לאן להמשיך מכאן בלי לתת תשובות והסברים ארוכים לכל השאלות שהוא העלה, ושיהיה קשה מאוד להמשיך בסגנון של כתב חידה בלי להיות מבלבלים ומתישים מאוד. ליג’ן היא מעין טווין פיקס פוגשת סרטי בילוש וקונספירציה מהסבנטיז עם תיבול של אקסמן. במרכזה נמצא דיוויד (דן סטיבנס), בחור שבתחילת הסדרה מתואר לנו כמי שמאובחן עם סכיזופרניה ומטופל בגללה במוסד סגור וצבעוני מאוד. הוא נראה כמו ספא בסבנטיז, ובכלל הסדרה משתמשת בפס קול ובצבעים צעקניים מאוד אך גם מוקפדים, כך שכל פריים בה נראה מתוכנן היטב כדי להעביר לנו אווירה ולא רק עלילה.
דיוויד מבוסס על דמות קומיקס שמוכרת למי שבקיא בנבכי האקסמן, אך במובן מסוים אפילו לומר מי הדמות הזו הוא סוג של ספוילר. מה גם, שבנקודה הזו אנחנו עדיין לא יודעים עד כמה העיבוד הטלוויזיוני מתכנן להיות נאמן למקור ואילו שינויים הוא עורך. במהלך הפרק הראשון שלה ליג’ן הצליחה לבלבל, לרתק ולגרום לנו לפקפק בכל מה שמוצג לנו על המסך. כשהמספר שלך בלתי מהימן, הכל כולל הכל יכול להתהפך ברגע. מי שצופה ב”מר רובוט” יודע על מה אני מדברת, רק שלעומת מה שנראה כמו מהלך מתאמץ שלפעמים כל מטרתו היא לתעתע, הבלבול בליג’ן מרגיש קשור באמת לדמות הראשית, ולא להתחכמות מנייריסטית של התסריט. אנחנו הולכים לאיבוד ביחד עם דיוויד, לא בגללו. כל העניין הזה של האם מה שהוא רואה אמיתי או לא, איפה הוא נמצא באמת ומה תיאוריית קונספירציה ומה אמיתי נפתר, לכאורה בפרק השני. כצפוי וכפי שניתן היה לחשוש, קיבלנו הסברים עליו ועל סיד בארט (רייצ’ל קלר בשם שהוא מחווה חמודה לחבר ההרכב המקורי של פינק פלויד) ומשהו בחידתיות נרגע. בינתיים.
במאמר מוסגר אפשר לבקר את האופן שבו הסדרה מטפלת בהפרעות נפש ולתהות האם זהו דיון מכבד בנושא, או ניצול נרטיבי ציני כדי לדלג בקלילות לדיבור על כוחות על. כל עניין ה”אתם לא משוגעים, אתם רבי עוצמה ולכן חוששים מכם ורוצים לכלוא אתכם” הוא לא חדש, אבל הדימוי של בית חולים לחולי נפש חוזר בסדרה שוב ושוב והוא מרגיש מאוד כמו כלא. היות ויש בעולם אנשים שאשפוז וטיפול תרופתי באמת עוזרים להם, אני תוהה אם לא הלכו קצת רחוק מדי עם זה.
עם זאת, אי אפשר שלא להתפעל (לפחות בעיניי) מהמהלך הנרטיבי שנעשה בפרק שש. עם כל הפינג פונג של תשובות ושאלות נוספות שעולות בעקבותיהן, משהו בסדרה, ושוב בלי לגלות יותר מדי, סוג של התאפס בבת אחת גם מבחינת קצב, גם מבחינת התרחשות וגם מבחינת הסיפור. אם מה שהגיוני לצפות לו בפרק 6 מתוך 8 פרקים בסך הכול הוא בנייה לקראת שיא וקרשנדו, קיבלנו הפוגה קיצונית.
יש רגעים כאלו בסדרות, בדרך כלל הם מכונים “פילרים” בזלזול כי מדובר בפרק אתנחתא שלא קשור לעלילה המרכזית ולא תורם יותר מדי. אבל הפרק הנ”ל לא מרגיש כמו סתימת חורים בשום צורה. הוא גם ממשיך את הקו המבעית של הסדרה, לוקח עוד צעד קדימה את הדמות של אוברי פלאזה ונותן לה נאמבר שלם של ריקוד בתוך (כנראה) התודעה של דיוויד ובונה את המתח למרות שההתרחשויות בפרק עצמו הן מינוריות ביותר.
אני מדמיינת ישיבת הפקה שבה צריך להגן על מהלך נרטיבי כזה, וזה נשמע לי כמו משהו שהיה מקבל חיצי ביקורת ארסיים במיוחד. למה לעצור את השוונג ולהיתקע, לכאורה, קצת לפני הסוף? ומילא לתת פרק שמספק עצירה ללקיחת אוויר. זה מקובל. אבל לייצר את העצירה הזו בסגנון ובמראה של תחילת העונה? על פניו זה אמור לעצבן ולהרחיק את הצופים. ובכל זאת, הנה זה קרה, והתמורה בינתיים מספקת עד מאוד. ליג’ן ממשיכה למשוך אותנו באף בצורה מתוחכמת, בונה על הקונבנציות שלנו (מה שהדמות אומרת לנו הוא בדרך כלל אמיתי, מה שאנחנו רואים מתרחש באמת, אם זה חלום יש סימן ויזואלי מוסכם כלשהו לשם כך וכו’) ואז שוברת אותן ובונה מהן משהו חדש. אני מקווה שיותר סדרות וסרטים יעיזו ללכת לכיוונים האלו, בעיקר כי הם גורמים לתחושה שנותנים לנו איזשהו קרדיט כצופים.
images with words 