images with words

אני יכולה להמשיך עוד ועוד ועוד ואולי אעשה את זה בהמשך, אבל אלו אבחנות ראשוניות ואני לא רוצה להפריז, כי אני באמת רוצה שתראו את הסרט הזה ותיהנו ממנו. הוא מגוחך לפרקים (בחלק גדול ממנו) בלי להתנצל, הוא קורץ לסרטים קודמים בלי עידון אבל בצורה מבדרת מאוד, הוא משלב אלמנטים שמרגישים יחד כמו קומיקס + אנימה + אפוס של עולם חדש נורא שלא הכרנו אבל הוא מתבסס על כל הדברים שאנחנו אוהבים באנטי גיבורים של העשור האחרון.

וכל זה מתאפשר בגלל שילוב של מבע קולנועי משובח – סצנות אקשן שתוכננו והשקיעו בהן מספיק כדי שהקצב שלהן יהיה מהיר אבל לא מהיר מדי, ותוך הבנה מה קיאנו יודע (להתנשף ולזעוף) ומה הוא לא יודע (לייצר יותר משתי הבעות פנים ולדבר הרבה) ולעבוד עם זה היטב לתוך הדמות. זה, וטריק ספרותי ידוע ומוכר שגורם לנו לחבב דמות גם כשאנחנו אמורים להירתע ממנה:

מהסרט הראשון ביססו לנו את ג’ון וויק כאנטי גיבור שאפשר להזדהות איתו. כי הוא אוהב, כי הוא יצא מהעולם הקשה שבו הוא היה, כי הוא מוצג לנו בנקודת שפל שאי אפשר שלא להתחבר אליה רגשית כולל מניפולציה אגרסיבית עם כלבלב חמוד. כל כך אגרסיבית שחלקנו הפסקנו לצפות אחרי אותה סצנה ידועה לשמצה וחזרנו אל הסרט רק עכשיו, כשהתברר שהסרט החדש מעניין. ג’ון וויק מקבל הצדקה ענקית שמבססת אותו כדמות חיובית, וזו משחררת אותו לעשות דברים איומים בלי שנפקפק בו, או שנפקפק אבל אז יגידו לנו “כן אבל אשתו, אבל הכלב, אבל לא הייתה לו ברירה”. הוא נותן לנו תירוץ מושלם ליהנות מהמון הרג ודם.

אני רוצה לספר עוד, על סצנת האקשן שבה הניצים מתקרבים זה לזה בהדרגה במקום לברוח ומוכיחים שאנחנו ביקום קולנועי אחר של אנטי גיבורים גדולים מהחיים, על היחס והייצוג הנפלא לפיטבולים, על רובי רוז, על הקונפליקט שלי איתו כי למה אי אפשר לכתוב גם דמויות נשים יותר מעניינות וחזקות, על הנבלים הראויים הפעם, על כך שהוא עושה לי חשק לבדוק אם הוא מבוסס על ספר או קומיקס וכמה מדהים זה שהוא לא, שזה תסריט מקורי הפעם, על האמירה הקטנה והמרושעת על אמנות מודרנית ועל הסיום שהוא בעיניי אחד הדברים הכי אמיצים וחכמים שנעשו בסרט הזה שגם משאיר אותנו בציפייה (מה זה ציפייה, תנו לי עוד שמונה סרטים כאלו בבקשה, ועכשיו) לסרט המשך. אבל די.

לכו לראות אותו, ותצחקו עליי או תודו לי אחר כך.