בהופעה של ניק קייב ב-2013 בפסטיבל פרימוורה בברצלונה, התחושה הייתה שאנחנו ניצבים בפני אירוע חד פעמי. קייב בן ה-55 אז הראה לאלפי המעריצים שלו שהוא הפרפורמר הענק שהם קיוו לראות. אלגנטי, חלקלק, מתבדח לפרקים עם ועל חשבון חברי הזרעים הרעים שחלקם מלווים אותו כבר כמה עשורים. וכשהוא נכנס אל תוך הקהל, נותן להם לשאת אותו, להרים אותו בזמן שהוא מחבק מעריצה רנדומלית, לא היה ניתן להישאר אדישים לרגע.
הוא היה עם אלבום חדש שהצליח לייצר מהר שירים אהובים, תכנים מלודרמטיים, לחנים עוצרי נשימה, כל מה שקייב יודע לעשות, הזמר שהופך את הלידה של אלביס לאפוס טרגי, ואת מהמורות החיים האישיים שלו לפזמונים מעוררי הזדהות.
קצת אחר כך, כשהתאוששנו מהמופע, חיפשנו קטעים ממנו שעלו ביוטיוב. מצאנו, ומצאנו הופעות נוספות מאותה שנה, בהיכל אחר, עם קהל אחר – שנראו בדיוק אותו הדבר.
קייב בוחר להתחבר פיזית לקהל באותו השיר, נשען על הקהל באותם רגעים, עושה פאוזה דרמטית באותו המקום ואם אני זוכרת נכון
מחבק מעריצה רנדומלית אחרת – באותה הצורה.
האם החזרה המדויקת הזו על הטקס שהוא ההופעה שלו פוגמת במשהו בהנאה ובתחושת האותנטיות שהייתה לנו כשעמדנו שם, שרים את המילים ומשתאים לנוכח הכריזמה והיהירות הטיפוסית שלו? נכון לאותו רגע, וכשעדיין לא ידענו את זה – בוודאות לא. הרגשנו נהדר, נהנינו בטירוף והייתי חוזרת להופעה שלו, לאותה ההופעה, עכשיו, אם זו הייתה אפשרות ריאלית.
אפילו יותר מכך, צפייה חוזרת בקטעים מההופעה עכשיו, שלוש שנים אחרי, אני עם צמרמורות מוחשיות לגמרי. הסיבה קשורה גם בחיבה וההערכה העמוקה והיציבה שלי למוזיקה של קייב, שמלווה אותי כמעט כל חיי, וגם לטלטלה הטרגית המציאותית עד להחריד שאני יודעת שהאדם הזה שאין לו שום קשר אליי עבר לפני כשנה. אני רוצה להתייחס לאובדן האישי שהוא חווה בהקשר של היותו האמן היוצר שהוא, הדיון הזה מייד יגיע.
אבל כדי להבין למה בכלל אני מקדישה טקסט שלם לחיים הפרטיים שלו, אני חוזרת רגע למודעות שהתעוררה בי כששמתי לב שקייב מופיע בצורה מוקפדת, שזו הופעה מתוזמרת כמו מופע תיאטרון, ולא כמו פרץ התרגשות ספונטני. משהו קטן שלא שמתי לב אליו צף ועלה. המנגנון המחושב שבונה את הפרסונה של קייב נחשף בפניי.
אין שום דבר בעייתי בהופעות מתוזמרות היטב. אם להשוות רגע למופע תיאטרון, שחקנים מתרגשים על הבמה, ועוד איך. כל הצגה אולי דומה מאוד לקודמתה מבחינת הקהל, אבל מבחינת השחקן הוא עשוי לעבור משהו אחר כל ערב. העובדה שהרגש מאורגן לא הופך אותו לפחות רגש.
אז מה הבעיה? אולי מה הארגון שמקובל עלינו במופע תיאטרון ובסרט, לא מתיישב עם הציפיות שלנו מהופעה של אמן מוזיקאי נערץ. הציפיות הן לקבל משהו “אותנטי”, והן הולכות וגוברות לדעתי בשנים האחרונות עם השינוי במדיום ועלייתן של הרשתות החברתיות. לכולם, סלבס, פוליטיקאים ואנשים פרטיים כאחד, יש אווטאר, כולם נראים הרבה יותר נגישים באופן ישיר ו”אמיתי” מצד אחד, ונשארים הרבה יותר מתווכים מצד שני.
אני מתייחסת בעיקר לגישה שלנו לאמנים שנתפסים כמי שעומדים מבחינת יצירה מאחורי החומרים שלהם. אני משערת שרובנו, לפחות בחלק מסוים בראש ובלב שלנו, כקהל, מקווים שהפרסונה אמיתית. שהם שרים על דברים שהיו באמת, גם אם הם מדברים במטאפורות, ושהם חולקים איתנו על הבמה רגעים נדירים של התפרצות לא מעובדת של, ובכן, אמת.
אני מבינה ברמה הלוגית שזו לא פחות אמת כשהיא מתוכננת ומסודרת, כל עוד היא מייצגת נאמנה יצירה עם ערך כלשהו עבורי כקהל, אמירה, רגש שמעביר אליי משהו שמפעיל אותי. זה בהחלט מספיק וזו הסיבה שאנחנו אוהבים אמנות כל כך.
ועדיין, יש, במיוחד בשנה האחרונה, כמה דוגמאות של ערבוב הייצוג של האישי, הפרטי לכאורה, באופן מרהיב עם הדמות הציבורית. הרי אין לנו דרך להכיר באמת את האדם, אלא רק את הפרסונה שמוצגת לנו, וזו יכולה להיות מתוזמרת היטב על ידי סוכנים ובעלי אינטרסים, על ידי הצורך לקדם אלבומים ולהתפרנס, להישאר בתודעה, וגם אולי על ידי הרצון של האמן להציג את עצמו “כמו שהוא”, אבל האם זה אכן מה שאנחנו מקבלים בספקטקלים האלו? לא בטוח שזה אפשרי לדעת בכלל.
קיבלנו באפריל השנה את Lemonade של ביונסה, אלבום שהוא גם סרט שהוא יותר מאסופת קליפים, ששודר ב-HBO. ביונסה עבדה עם טובי המפיקים והיוצרים על האלבום (המשובח, אגב), עם כל השמות החמים והנכונים. חתומים עליו שבעה במאים כולל ביונסה, ולמרות שיש באלבום ובעיקר בסרט שמלווה אותו תמות נוספות כולל פמיניזם, זהות אתנית, מחאת Black Lives Matter ועוד, ההד התקשורתי הגדול היה על האופן שבו ביונסה מספרת כאן באופן חשוף וישיר על בגידה.
כשמדובר בזמרת פופ, (ובמיוחד כשמדובר באישה שהיא זמרת פופ ולא בגבר) התפיסה האוטומטית היא שמדובר במוצר שעומדים מאחוריו צוות הפקה שלם. זה נכון לא פעם, אבל זה נכון גם בז’אנרים אחרים שלא מקבלים את אותו יחס ביקורתי. וכך, קל מאוד ליהנות מהשירים של ביונסה, ובו זמנית להתמרמר על הניצול הציני של האירוע האישי שקרה לה לטובת מכירת אלבומים והצלחה ביקורתית ומסחרית, לכעוס שהיא לא ממש כותבת בעצמה ומשתמשת בטקסטים של משוררת לחיבור בין הסגמנטים, ועוד ועוד. אפשר לדון האם הייצוג הוויזואלי של הנשים והזהויות בסרט של ביונסה חתרניים, בעלי אמירה או רק מנכיחים סטיריאוטיפים קיימים. אפשר גם לתהות על הגבול המיטשטש והולך בין הפרסונה לאמן ה”אמיתי”, לאדם כביכול שמאחורי הדמות שאנחנו רואים ושומעים.
כשמדובר במוזיקה שנתפסת אוטומטית כבידור קליל וכשיא המיינסטרים, ובמיוחד כשמדובר בדיוות אצטדיונים כמו ביונסה, הפקפוק
ב”אמינות” של ה”אמת” שהיא מספרת לנו מגיע הרבה יותר מהר, והשיפוט הוא לרוב לחומרה.
בעולם מקביל, קרה משהו נורא לניק קייב, ועצם ההשוואה בין האלבום והסרט שלו שיוצאים ממש בקרוב כתולדה של אותו אסון לאלבום והסרט של ביונסה, בטח תקומם לא מעט אנשים.
ב-8.9 יוקרן ברחבי העולם הסרט “Once More With Feeling”. בטריילר לסרט שומעים את קייב אומר בווייס אובר שנשמע על צילומים שלו בחזרות בשחור לבן ש”מה שקורה כשמתרחש אירוע כל כך קטסטרופלי הוא שאתה פשוט משתנה. אתה משתנה מהאדם הידוע, לאדם בלתי ידוע, וכשאתה מסתכל על עצמך במראה אתה מזהה את מי שהיית אבל האדם שנמצא בתוך העור הוא מישהו אחר”.
הסרט עומד להכיל את ההתייחסות הפומבית של קייב לכך שאחד משני בניו, ארתור, נפל מצוק אל מותו ב-14 ביולי 2015, כשהוא בן 15 בלבד. בהמשך התברר שהוא לקח LSD בפעם הראשונה זמן קצר לפני הנפילה הטרגית.
ארתור נפטר כשקייב היה באמצע הקלטת האלבום Skeleton Tree. כשהמוות פורסם בכלי התקשורת קייב הוציא הודעה רשמית לעיתונות בזו הלשון: “הבן שלנו ארתור מת ביום שלישי בערב. הוא היה הבן היפה השמח והאוהב שלנו. אנחנו מבקשים שתינתן לנו הפרטיות שמשפחתנו זקוקה לה על מנת להתאבל בימים קשים אלו”.
אני זוכרת את התגובות בפייסבוק והדיון שנקלענו אליו בעקבותיהן. המון אמפתיה לאדם שאנחנו אוהבים את המוזיקה שלו אבל בסופו של דבר הוא זר לנו לחלוטין. ואז את המחשבות והתגובות שנחלקות לשתיים: התהייה אם ייצא בהמשך שיר מדהים שיכאב להאזין לו מתוך הנסיבות האיומות שיולידו אותו. והתהייה השנייה, האם האובדן הזה נושא עימו כאב כל כך עצום, כל כך משתק, שהוא לא יתועל הפעם לתוך יצירה, אלא יוביל לשתיקה מהדהדת.
אנחנו עסקנו בהשערות, והבענו אי נוחות לגבי התהייה הראשונה, כי מה יקרה אם זה יהיה שיר מדהים, איך נעז ליהנות להאזין לו כשהוא נולד מתוך מוות כזה נורא? ומה אם זה יהיה שיר גרוע, איך נעז להודות בכך כשהוא נולד מתוך אותן נסיבות בדיוק?
בדצמבר של אותה השנה, האבל הפרטי קיבל פנים נוספות וציבוריות יותר. קייב חבר לבמאי אנדרו דומיניק (“ההתנקשות בג’סי ג’יימס על ידי הפחדן רוברט פורד”) איתו שיתף פעולה בעבר ככותב פס קול, שיתעד את העבודה על האלבום. במקור הפרויקט הקולנועי שצילומיו החלו בפברואר תוכנן להיות תיעוד של השירים בביצוע חי, אבל דומיניק סיפר בראיון לגארדיאן בפרמיירה של הסרט בפסטיבל ונציה שבגלל שהאלבום נמשך 35 דקות בלבד, הם אלתרו את הסרט כולו והפכו אותו למשהו מורחב יותר ואחר.
קייב, כמו הרבה אמנים לפניו ואחריו, ידוע ככותב ופרפורמר שיוצר גם מתוך האירועים של חייו. הפרידה מפיג’יי הארווי הפכה לחצי אלבום נפלא בדה בואט מנס קול, ולאחרונה יצא ספר שירים שלו, דה סיק באג סונג, שבו הוא כותב על הזמן שבו נסע ברחבי העולם בסיבוב ההופעות. בספר יש כתיבה באופן ישיר על עצמו ועל האהבה שלו לאשתו, בלי משלים ואגדות. הוא מתאר את עצמו לפעמים כמישהו שלובש דמות על הבמה, וכזמר שהוא, דמות שהיא חלק ממנו אך היא תפקיד בו זמנית. הוא כותב לאשתו שלא עונה לו לטלפון ומספר איך הוא משאיר לה הודעה במשיבון על כך שהוא האיש שהתחתן וברח למסע ההופעות הזה, שרוצה להיות איתה אבל משאיר אותה לבד. הוא מצטייר כאדם שבורח אל הפרסונה וכפרסונה שמכילה שברים של אדם.
אשתו וילדיו מופיעים לרגעים קצרים גם בסרט הקודם שנעשה עליו, 20 אלף ימים על פני האדמה. סרט ספק דוקומנטרי ספק מוקומנטרי, שתופס לכאורה רגעים לא מצונזרים, עם משפחה וחברים שהם משפחה וגם אצל המטפל, אך הכול בו מוקפד מאוד, מדויק מאוד, כמו הופעת תיאטרון שבה העיקר הוא שינון המילים והחזות המרשימה. אולי זו הסיבה שלסרט החדש קוראים עוד פעם, עם רגש. אולי זו סיבה אחרת לגמרי.
על כל המורכבות הזו, ההנחה הכמעט אוטומטית היא שקייב מעבד את הכאב שלו במונולוגים שנראה ונשמע בסרט (שחלקו יהיה בתלת ממד, אגב) ובאלבום שיוצאים יחד – באופן אמין.
כן התגנבו שאלות על זמן, איך זה קורה כל כך מהר, איך באופן כל כך גדול ופומבי. אבל הן מלוות בביקורת עצמית וכמעט שלא נהגות כי מי אני ואיזו זכות יש לי כמאזינה לשער או לשפוט מצב כזה. אבל והתמודדות עם אובדן הם אינדיבידואליים, במקרה של כוכבים בסדר הגודל של קייב הם פשוט לא פרטיים יותר, ומעלים דיון על הקו, שכנראה כבר לא קיים, בין האבל הפרטי לזה של האמן הציבורי.
הפרסונה מיוסרת ותמכור כרטיסים ואלבומים אך היא באותו הזמן תהליך עיבוד אמיתי לגמרי שהיה חייב לקרות, ולקרות כך בדיוק כי זו הדרך שלו, בין אם היא מוצאת חן בעינינו או לא, בין אם נהנה (איזו מילה איומה בהקשר הזה) מהתוצרים הנלווים שלה או לא.
מה גרם לקייב לבחור במדיום הקולנועי כדרך התמודדות? קייב עונה בתיווך הבמאי שלו עונה על השאלה הזו באופן חלקי: “ניק קייב הבין שהוא יצטרך לקדם את האלבום”, אומר דומיניק בראיון לגארדיאן, “ארתור מת באמצע ההקלטות, והרעיון של מסע קידום עשה לקייב רע, כי היה לו ברור שהוא יצטרך לדבר על הנסיבות שליוו את הקלטת האלבום עם מראיינים. זה הכניס אותו למצוקה, והוא בחר אינסטינקטיבית בעשיית הסרט כאקט של שימור עצמי. זו הייתה הדרך שלו לדבר על מה שקרה, אבל באופן שבו הוא ירגיש בטוח במידה מסוימת כי הוא עושה את זה עם מישהו שהוא מכיר”.
דומיניק הוסיף שלדעתו הצילומים לא היו בהכרח תרפויטיים עבור קייב: “הוא מתמודד עם כל דבר שקורה לו בחיים דרך העבודה, אם הלב שלו שבור הוא יהפוך אותו לשיר, הכול משמש כחומר גלם ליצירה. אבל אני לא חושב שהסרט, או השירים, עזרו לו להתמודד עם הצער שלו. אולי הם סייעו לו באופן רגעי, אבל הדבר הזה כל כך עצום, שאתה לא מסוגל לתפוס אותו”.
התשובה הזו מדגישה את החיים בכפיפה אחת בסתירה מתמדת: אדם ופרסונה, הקיום ביחס לקהל יחד עם קיום ביחס לעצמו ולאנשים שבאמת סובבים אותו.
אז למה קל לנו יותר לשפוט את ביונסה? יש להיטים מדהימים שנכתבו על פרידות ואו בגידות (נניח, בלאק של פרל ג’אם) ויש בוודאות עוד שירים חוץ מטירס אין הבן של אריק קלפטון שנכתבו על אובדן של ילד. (שמרי נפשך של אלתרמן נכתב כשתרצה אתר עוד הייתה בין החיים).
זה קודם כל הז’אנר שבו היא פועלת וההשלכה שלו על הפרסונה שלה. פופ הוא מוצר, ורוק ופולק רוק נתפסים בהכללה גסה כאמנות, וכאמנות של קרביים. זו הכללה כי יש די והותר שירי פופ שנכתבו בכנות עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, ובוודאות יש שירי רוק מהונדסים. רק שהרבה יותר קל לצחוק על טיילור סוויפט ועל כמות השירים שלה על פרידות ובני זוג בעייתיים. ולכן אני משערת שגם המגדר משחק פה תפקיד. אישה היא עדיין קודם כל מושא לתשוקה ולהתבוננות מענגת, גם כשביונסה מצהירה שהיא פמיניסטית, גם כשמיילי סיירוס לוקחת בעלות על הגוף שלה והופכת אותו ואת המיניות שלה לאמירה פוליטית. קל יותר לזלזל תרבותית במישהי שנתפסת כמשהו יפה וחמוד. כשגבר כותב מדם ליבו הוא נשמה מיוסרת, עיינו ערך ג’סטין טימברלייק והפרידה מבריטני ספירס שהוא עדיין סוחט. כשאישה עושה את זה ועוד בפופ, היא בכיינית.
זה גם מד ציני של כאב. על פרידה קל יותר להניח שעושים הון מסחרי, אבל על מוות כזה אנחנו חייבים להאמין שכותבים מתוך אמת.
עוד אמן שהפך את המוות ליצירת אמנות פופולרית הוא דיוויד בואי. הוא פשוט עשה את זה עם המוות שלו עצמו. אפשר לומר היום שהוא הצליח להפעיל (או שמא למוטט) רגשית את כל מי שאוהב את המוזיקה שלו ברחבי העולם. רגע אחד חגגנו עם אלבום חדש את יום ההולדת שלו, ויומיים אחר כך לא עיכלנו שקיבלנו מתנת פרידה, עם שני קליפים עמוסי סמלים ורמזים, ומחזמר שעליהם עבד כשידע שהוא חולה. הלוא זו הייתה יצירה מתוכננת ומאורגנת היטב, על זמן שהלך ואזל. ואני לא חושבת שיש מישהו שמנסה או בכלל רוצה לערער על ה”אמת” שבה, על התחושות שהיא מעבירה גם עכשיו. זו הייתה יצירת פרידה וחיבור בין אמן לחיים ולמוות שלו באופן כל כך טוטאלי, שאולי אנחנו לא רוצים להפריד את הפרסונה מהאמן במקרה הזה, אולי כך אנחנו מרגישים שבאמת הכרנו את האליל בעל הדמויות המתחלפות. אולי אנחנו לא יכולים להפריד, כי הקו בין הפרטי לאווטאר הציבורי במקרה של בואי בלתי ניתן לאבחנה עבורנו.
אני הולכת לראות את הסרט של קייב. סביר מאוד שגם ארכוש את האלבום באירוע. הידיעה שאני לוקחת חלק כקהל במשהו שקורה ברחבי העולם בו זמנית עובדת עליי את פעולתה, אני רוצה להשתתף בזה, בהערכה שלי לאמן שאני אוהבת. הפעם אני משתתפת במשהו מריר ומטושטש גבולות יותר מאי פעם. האדם זר לי כתמיד, הפרסונה מרגישה קרובה מעצם החשיפה. כמו בואי, וכן, גם כמו ביונסה. אני אבחר אם לתפוס את שתי היצירות שמולי כ”אמת” או כפעולה מסחרית.
אולי הדרך להיחלץ מהדילמה תהיה שצמד היצירות שלפנינו, עם כל המורכבות שהן פורסות, יעמדו בזכות עצמן כמה שהן. אולי הן לא צריכות להיות משהו שמודדים או מבקרים בכלל, להיתפס כמעין יצירה של אמן תענית שבמקרה הזה חייב לעבד את הכאב כך, ואנחנו חשופים אליו מתוך ההכרח שלו ליצור, לא מתוך שיקול מסחרי. אבל זו תפיסה מעט נאיבית. הרי יצירה תמיד נמדדת גם כיצירה. הביקורות על הסרט כבר התחילו לזרום מפסטיבל ונציה, והן מטפלות בו בעדינות ובכבוד, אך עדיין מתייחסות למבע, לתמה, לנרטיב שהוא חלק מהדיון עצמו כאן, וגם תוהות אם זה סרט לכולם או סרט למעריצים, וקוראות לו ספקטקל, בלי להסס.
יכול להיות שהדרך להגיב לשתי היצירות שעומדות להיחשף היא לקוות שהן יעשו את מה שעשתה ההופעה לפני שלוש שנים – לתעל רגש מפרסונה לקהל שלה, “רק” את זה. כדי להעריך אותן צריך לקבל את הקונפליקט שהן מקפלות בתוכן ובו זמנית לנתק אותן ממנו לרגע, מההקשר הביוגרפי, או לפחות להעביר אותו למושב האחורי. אנסה לתת להן לפעול את פעולתן עלינו, להקשיב, לצפות, לספוג.
את עוד פעם אחת עם רגש אפשר לראות ב-8.9 בסינמטק תל אביב ובסינמטק ירושלים
ובסינמטק הרצליה עם הרצאה של דנה קסלר בשיתוף החוג לתולדות המוזיקה ב-11.9
images with words 