אוקיי לא רק מטאל. גם אינדי (השם הגנרי שניתן למוזיקה שהיא פופ או רוק או קצת אלקטרוני, אבל לא משמיעים אותה בגלגלצ), גם גותי לייט ודארק (והאפי) אייטיז. אני עדיין רוצה לרקוד כמו פעם, כשהייתי יוצאת לפחות פעמיים בשבוע בין ז’אנרים ונהנית מכל רגע ומהוודקה רדבול שיכולתי לקנות בקיוסק בחוץ בזול, כי עוד הרשו למכור אלכוהול בחוץ בזול אחרי 23:00.
לפני קצת יותר מעשור הייתי בת קצת פחות מ-20. זו הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי למסיבות בתל אביב, והפעם הראשונה שנכנסתי, במקרה, לאזימוט. מזל שלא הכניסו אותנו לגת רימון באותו ערב.
הסיבה הייתה: “הבנות יכולות להיכנס, אבל מהבחור אני רוצה תעודת זהות”. לא הפקרנו את הבחור, שלמעשה הכיר לנו את כל מה שהיה קול אז, והוא הציע שנלך למועדון האחד שבו בטוח לא תהיה בעיה להיכנס.
נכנסתי. חלל חשוך, כרטיסיית שתייה על הבר. שמעתי בפעם הראשונה את bizarre love triangle בביצוע האמיתי שלו, זה של ניו אורדר ולא של זמרת מאנפפת. שמעתי בפעם הראשונה את זה:
קלטתי שמנגנים דפש מוד ולינקין פארק, וכשהליין עבר מקום גיליתי שיש רחבה שבה מנגנים בל וסבסטיאן. במועדון. ואנשים רוקדים. הם רוקדים!
לא רציתי ללכת יותר לשום מסיבה רגילה. רציתי רק לאזימוט שהפך ללילינבלום 25, הגיח לזמיר, דילג לקרים ולמימד וחוזר חלילה, והמשכתי גם למוסד. כל סופ”ש.
עם הזמן היה לי את המקום שלי בכל רחבה כזו. הנקודה בחלל, בדרך כלל מול/ליד איזה רמקול ומאוורר, שבה הרגשתי הכי בבית. למדתי לזהות באילו שירים הצפיפות הופכת לקצת פוגו והתחמקתי. חוסר הקואורדינציה שהייתי בטוחה שיש לי הפך ללא רלוונטי כשיכולתי כמעט לעוף באוויר כשמשהו כזה התנגן:
ואם ניגנו אחריו את זה:
וזה מה שקרה בדרך כלל… ידעתי שאני אצטרך לעצור שנייה אחר כך להסדיר נשימה.
למזלי החברות והחברים שלי התלהבו כמוני, ומהצבא ועד כמה שנים אחר כך כשהן התקדמו לאלקטרופאניקה, התייצבנו שם כל יום שישי. התייצבנו גם בפריק לשמוע בריטפופ כל יום שני, ואני התחלתי להגיח ל-1984 בברזילי (הישן, החדש) כל יום רביעי.
כל הטוב הזה היה אפשרי מבחינתי בזמנו מכמה סיבות:
חברים שלי הלוו לי כסף כשהייתי חיילת ענייה
האלכוהול היה זול
אחרי הצבא עבדתי במשמרות
הייתי בת 20 וכלום
המוזיקה במסיבות חידשה לי וריגשה אותי
חידשה לי:
ריגשה אותי:
באתי בגלל המוזיקה, התחברתי גם לבחורים שהיא הביאה
נהניתי מדרמות זולות בייצור עצמי
הייתי בת 20 וכלום
הייתי בת 20 וכלום
הייתי בת 20 וכלום
אני בת 30 ומשהו עכשיו.
אז מה אני רוצה?
לרקוד. עדיין.
אני אסביר:
אי שם בדרך חזרה כשבטח התנגן באוטו שיר של הוט הוט היט אמרתי לחברה שלי שאני קצת מבואסת על כל זה.
למה?
כי כמה שאני נהנית עכשיו, לכי תדעי כמה שנים לגיטימיות עוד יהיו לי בשביל זה.
הסתכלתי בהערכה על בני 26 שעדיין הלכו לאותם ליינים, ותיקי השבט המכובדים. הם נראו לי גדולים ואחראיים ועם עבודות אמיתיות ומחויבות ובכל זאת הרשו לעצמם להגיע למסיבות ולהתפרק.
הרגשתי מחנק קבוע וקטן באחורי הראש שלי שאני על זמן שאול. עוד מעט המוזיקה תפסיק להזיז לי כמו שהיא מזיזה, אני כבר לא אוריד בכיף שלי וודקה תפוזים כדי לשטוף צ’ייסר טקילה עם ספרייט, ולרקוד מחצות וחצי עד חמש וחצי בבוקר יהיה משהו בלתי נתפס. הרגע שבו אעבור את גבול הטעם הטוב ואראה וארגיש פתטית, לא יאחר לבוא.
ובכן.
הקיבולת בהחלט לא מה שהיא הייתה. אני עדיין נהנית לשתות לפני שאני רוקדת, אבל אני דואגת לשתות המון מים, כי חמרמורת זה פשוט לא סקסי יותר. היי, זה לא היה סקסי גם אז אבל עוד לא הפנמתי את העובדה הזו.
לפעמים המוזיקה לא מזיזה לי כמו שהיא הזיזה. ברוב המקרים זה כי בפעם המי יודעת כמה שבה אני שומעת את רולינג של לימפ ביזקיט אני יודעת שיש עוד המון מוזיקה טובה בחוץ, ומקווה שינגנו יותר ממנה גם כשזה אומר להמר על הטעם של הקהל שלך.
מצד שני, יש כאלו שממשיכים לגרום לי לחשוב שאני יכולה לרקוד עד 5:30:
וכן, הגעתי לנקודה הלא סבירה שבה אני מסתכלת על תמונות שלי מלפני עשור וקצת, וחוץ מתהייה על כמה בחירות איפור מעט, אהמ, מעניינות, אני חושבת: בחייך ילדה, תראי איזו מהממת היית. למה, בשם האלים, אפשרת לעצמך לסבול מדימוי גוף כל כך נמוך?
הגעתי גם לנקודה שחלק גדול ממי שהיו חברים שלי אז, הם עדיין החברים שלי היום. לכולם יש עבודות אמיתיות, לכולם יש חיות, לחלקם יש דירה ולכמה מהם אפילו יש ילדים. ו-וואלה, מדי פעם אנחנו עדיין יושבים לשתות ביחד, עדיין שומעים מוזיקה חדשה ביחד ועדיין יוצאים לרקוד.
אם לא הייתי ממשיכה לעשות את זה גם בליין הנויז שעדיין קורה, כשחשבתי שכולם במועדון יותר צעירים ממני ושזה לא הגיוני שהמוסד חזר לרב ש”ך, לא הייתי פוגשת את בן הזוג שלי. מזל שהסתכלנו אחד על השנייה רגע לפני שניגנו את זה:
זה היה שיר מרענן אז, אני נשבעת.
מוזיקה היא עדיין אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם. אני סופגת אותה הכי טוב דרך הרגליים וכשאפשר לשיר בקולי קולות כשהרמקולים חזקים מספיק.
על התפר שבין נוסטלגיה במסיבות ניינטיז ואייטיז ללהיט החדש הבא, לתרבות הזו מגיע יחס ודיון משלה, ואני הולכת לתת לה אותו.
כי אני הכי מבוגרת מדי בשביל זה.
אבל עדיין לא מסוגלת לשבת בשקט כשמשהו כזה קורה:
images with words 
קראתי אחורה מהפוסט מהיום (אני מחברי האינדי דיסקו, ונהניתי לקרוא מה שכתבת על המסיבות! ), והרגשתי צורך להגיב פה 🙂
אני זקנה אפילו יותר, ולצאת למסיבות התחלתי (לצערי) רק בערך בגיל 26 המופלג. עשור ומשהו אח”כ, לא מיציתי בכלל, ומסיבות והופעות – של המוזיקה שאני אוהבת -הם הדברים הכי כיפיים. את רוב המקומות שהזכרת אמנם הכרתי רק מיד 2, מאנשים שהכרתי (כמובן) במסיבות ונהגו לצאת אליהם כל שבוע, אבל מהרגע שהתחלתי סוף סוף ללכת למסיבות האלו, לא הפסקתי, ו-40 כבר נראה באופק. בן זוגי, שהכרתי (שוב, כמובן) במסיבה, אפילו עבר אותו קצת 🙂
בקיצור, אין לזה תאריך פג תוקף, לדעתי, כל עוד נהנים; עם הדירה, העבודה, החיות, והגיל המתקדם 🙂
LikeLike
אני מסכימה לגמרי 🙂 זה מאוד משחרר להודות בזה שאני עדיין נהנית במסיבות ושאם זה עושה לנו טוב – זה פשוט טוב ולא צריך לדפוק חשבון
LikeLike