יש לי בעיה עם טריילרים. לפעמים הם ערוכים ככה שהם מגלים את כל רגעי המפתח בסרט (או לפחות ככה זה נראה) ואז פשוט לא בא לך לראות את הסרט, עיינו ערך הטריילר ל”הרומן של מגי”.
לפעמים הם ערוכים כך שהם מבטיחים הבטחה שהסרט לא מסוגל לקיים. הם יוצרים ציפיות למשהו אחד, כשהסרט הוא פשוט משהו אחר לגמרי, או משהו פחות טוב.
זה מה שקרה לי עם הטריילר הראשון של “החיים הסודיים של חיות המחמד“. סרט האנימציה שמתהדר בכך שהוא מבית היוצר של “המיניונים”, ובוים על ידי כריס רנו וירו צ’ני ונכתב על ידי קו דוריו, בריאן לינץ’ וסינקו פול הוא לא סרט גרוע. הוא פשוט לא קשור לטריילר הראשון והמופתי שלו, וזה מאכזב, בטירוף.
זה לא נכון לצפות למשהו מטריילר, אוקיי. אבל אם הייתי מקבלת סרט שונה לחלוטין וטוב, זה היה סיפור אחר. והסיפור כאן הוא חלק גדול מהבעיה.
יש לנו בית דירות ניו יורקי בו גרות חיות מחמד, כשניו יורק נראית מאוד כמו זוטופיה וזה נחמד, אבל גם מזכיר שאפשר להשוות לסרט הרבה יותר מוצלח ומתוחכם שיצא השנה, לקהל דומה. אחד הכלבים, מקס (לואי סי קיי, לא פחות), מזדעזע לקבל הביתה כלב נוסף. אם מקס הוא כלב קטן וחמוד (רק למה הרגליים שלו כל כך דקות? כל שאר החיות בסרט מצוירות בצורה די מדויקת אנטומית גם אם מונפשת, אז למה הוא הולך על קיסמים?), דיוק (אריק סטונסטריט מ”משפחה מודרנית”) הוא כלב גדול ומסורבל. גוש פרווה שנראית קצת כמו ראסטות.
בין השניים מתפתחת קנאה ומאבקי אגו ושליטה בין הישן שחושש למעמדו ככלבלב האהוב של הבית, לבין החדש שרוצה להשתלב אבל גם לא יהסס להפגין כוח כדי לא להיות מגורש שוב אל המכלאה.
הרפתקאות לא צפויות, שקשורות בריב בין השניים, שולחות אותם למסע ברחבי העיר שבו הם גם הולכים לאיבוד וגם מגלים את עצמם מחדש. במקביל ההיעלמות שלהם שולחת את גידג’ט השכנה (ג’ני סלייט), הדמות הכי מלהיבה בסרט לטעמי, כלבת פומרניאן מפונפנת ומפונקת, להפגין מנהיגות ותעוזה פמיניסטית ולצאת בראש משלחת לחפש את הצמד שהלך לאיבוד.
אם זה נשמע לכם מוכר, זה כי ראיתם את הסרט הזה כבר. קראו לו צעצוע של סיפור לפני 21 שנה, והיו בו דמויות עם מורכבות מעניינת פי כמה, שמעוררות אמפתיה אמיתית ולא הרמת גבה או צחקוק פה ושם.
גם אחרי שהתגברתי על כך שהקטע הכי טוב בסרט מתרחש בעשר הדקות הראשונות שלו (ויש חזרה קטנה לסגנון הזה בסוף הסרט, לנחמה), כשרואים מה כל חיה עושה אצלה בבית – הוא ממשיך ומתפספס. הרפיתי מהתקווה שהגיבורים של הסרט יתנהגו יותר כמו מיניונים, כלומר, פחות כמו בני אדם – שימשיכו לנבוח/ליילל ולעשות דברים שהם יותר סלפסטיקיים מאשר לדבר איתי על רגשות במילים.
אבל ברגע שהרפיתי ממנו, וקיבלתי את הדמויות כבעלי חיים מואנשים, לא קיבלתי שום ערך מוסף. יש כאן שני קומיקאים שמגלמים בקולם את הדמויות הראשיות ואין לכך תמורה. מקס ודיוק נקלעים להמון צרות, אבל התגובות שלהם לא מקוריות, די צפויות רוב הזמן ולמעט רגע או שניים שפוגעים בכמה מיתרים רגשיים מדויקים, הם סתם מעבירים את הזמן.
יש בסרט נגיעות של עניין – הקשר בין כלבים לבעליהם, נטישות של בעלי חיים ויחס לא הולם (בלשון המעטה) מבני אדם שלא היו טובים אליהם. אבל הם נשארים בעיקר כר פורה לבדיחות ממוחזרות ולהערות שוליים. הדיון על כלבים עזובים ורגע טעון מאוד שאחת הדמויות אמורה לחוות בהקשר שלו מתמסמס תוך שתי דקות, אפילו לא מספיקים ללחלח את העין.
גם הבדיחות לא מספיק מצחיקות. הסרט כן מבדר, אבל לא קורע מצחוק כמו שהיה אפשר לצפות. קחו למשל את סנובול (קווין הארט) – ארנב מופרע בתור ראש המחתרת של חיות המחמד הדחויות, שמורדות נגד כל המין האנושי. המחתרת חיה בביוב וכועסת גם על חיות מחמד שעדיין חושבות שבני אדם הם אחלה.
סנובול פועל על הסתירה המובנית שבין חיה חמודה וצמרירית לבין אופי של ראש כנופיה מסוכן ואלים להפליא. כמו גורם ההפתעה עם הארנבת אוכלת האדם של מונטי פייתון, רק מצויר, ונמתח הרבה מעבר לעשר דקות. הוא מצחיק בהתחלה, ואחר כך פשוט הופך לאותה בדיחה בניסוחים אחרים. התחושה שעוברת היא של כתיבה מעט עצלנית, גם בבניית הדמויות וגם בקווי העלילה.
האנימציה עצמה חמודה מאוד, ולמעט מקס החיות נראות אמינות, שפת הגוף שלהן מדויקת ולכן חמודה להפליא, וכשקורות להם כל מיני תאונות ביתיות (התרסקות לתוך חלון, מעידה לתוך קערת פונץ’ וכו’) וכשהם מגיבים איפשהו על התפר בין חיה “רגילה” שרודפת אחרי כדור לבין חיה עם מודעות יותר אנושית, זה עובד. אבל זה לא קורה מספיק פעמים בסרט, וחבל.
השורה התחתונה: בידור בינוני וסביר.
מי ייהנה: ילדים, טרום גיל התבגרות ומטה.
יעשה לכם חשק לראות את: צעצוע של סיפור, ואז את זוטופיה, ואז שוב את צעצוע של סיפור, כל השלושה.
images with words 