למה נהניתי (יותר מדי) בהופעה של דה לאסט שאדו פאפטס


תודה לאופיר סופר על התיעוד הזה של סקס, אה, סולו גיטרה.

אחרי ששפכתי את הקרביים שלי לגבי מה שהרגשתי, או יותר נכון, לא הרגשתי, במהלך ההופעה של רדיוהד בפסטיבל פרימוורה השנה, מגיע החצי השני והמשלים של אותה חוויה.

הלאסט שאדו פאפטס הופיעו בבמה המרכזית השנייה, מול זו של רדיוהד, ומייד אחריהם. הסמיכות הזו של שני סוגי פרפורמנס כל כך שונים שהם כמעט הפוכים, ושל שתי צורות תקשורת של להקות אהובות מאוד עם הקהל שלהן, גרמו להשתפכות הטקסטואלית שלפניכם.

את רובה כתבתי למחרת בפנקס,במהלך הופעות אחרות ביום האחרון של הפסטיבל, בתור לשירותים וגם (ויסלחו לי מי שחיכו אחריי) בתוך השירותים. בעמידה, לפני שעסקתי בענייניי. לא יכולתי להרפות מהתחושות שעלו בי, מהתובנות שחשבתי שהגעתי אליהן.

יצוין שמאז אני ולפחות עוד שני אנשים שראו איתי את ההופעה שומעים את האלבום החדש שלהם כמעט מדי יום. וזה אחרי שכשהתאוששנו בדירה בברצלונה מסיום הפסטיבל התקבצנו, בני 33 כאילו שאנחנו בני 17 מול אמ טי וי שוב, מול מסך מחשב וראינו קליפ אחרי קליפ מהאלבום הזה.

משועשעים וקצת מכורים, בדקנו את הכימיה בין הצמד חמד, את המתח המיני ביניהם (האמיתי? המלאכותי? הגם וגם? למי אכפת אלוהי המוזיקה זה כל כך לוהט), כי הנה "הם רוקדים ביחד סתם בכיף בהופעה של הסטרוקס, זה בטח אותנטי! הם בטח באמת חברים!" ואת כל העניין הרטרו הזה שהם עושים כל כך טוב.

אחרי הווידוי הקטן הזה, זה לא אומר בהכרח שהגישה שלהם לקהל לא יכולה להתפרש כצינית. הם מתייחסים אליו, בהחלט, הם מתקשרים והכול – אבל כל הזמן במהלך הצפייה בהם התחושה שלי כקהל נותר מאוד אמביוולנטית.

נהניתי מכל רגע מצד אחד, נהניתי בטירוף, אבל גם הרגשתי שאני רואה משהו לא בהכרח אמיתי, שההתרגשות, המחוות הגדולות, כל ההתנהגויות בנוסף למוזיקה שתכף אגיע אליהן הן משחק מאוד מהודק ואולי מהנה, של חברי הלהקה שהוא משהו שהם עושים בינם לבין עצמם, ואנחנו רק משמשים לו רקע, רק מאפשרים להם את ההצגה הזו.

ברור שרדיוהד גדולה יותר, אהובה יותר ולמשך יותר זמן. בכל זאת, ההרכב של אלכס טרנר ומיילס קיין, הלהקה ונגניות כלי הקשת שאיתם על הבמה היא לא הארקטיק מאנקיז. אבל הייתה כמות לא מבוטלת של אנשים, סביר להניח בני 20+, שהעדיפו לתפוס מקום שעה וחצי מראש בהופעה הזו, ולשמוע את רדיוהד מאוד מרחוק.

גם ללאסט שאדו פאפטס יצא אלבום חדש ממש לא מזמן. הסינגל הראשון מתוכו מטעה כי "באד הביט" בפני עצמו הוא מן פזמון רוקנרול די משומש ומשעמם. אבל כשמתייחסים אליו כאל התפרקות של זעם בתוך אלבום מאוד נעים ומלודי הוא עובד. בזה אני בעצם רוצה להדגיש שהאלבום השני שלהם הוא בהחלט כל מה שלמדנו לצפות לו, ויותר.

לראייה, הם פתחו את ההופעה עם "מיריקל אליינר" ואנשים כבר ידעו את המילים. בכלל, ידעו את המילים לרוב השירים וזה כבר עושה משהו.

טרנר את קיין מודעים היטב לכך שהמוזיקה שלהם היא שואו. היא סוג של סימולקרה שמחקה דימוי של אלביס, של סינטרה, של הביטלס כמו שאנחנו חושבים היום שסטארים כאלו אמורים להישמע ולהופיע. זו מוזיקה חדשה שאמורה לעורר נוסטלגיה באופן מיידי בלי שאפילו נבין למה אנחנו מתגעגעים כי רובנו לא חווינו את זה בכלל.

מה שהם עושים על הבמה הוא (כמובן) מופע, תיאטרלי ומודע לעצמו כל כך שהוא מעורר תהייה האם הם כותבים לעצמם שירים כדי לשחק דמויות של זמרים גדולים מהחיים, ולא כי הם פשוט זמרים גדולים מהחיים.

הם מזכירים במובן הזה את הפרפורמנס של די אנטוורד, רק שאם אצל הלהקה הדרום אפריקאית ידוע שיש כאן פרסונות,דמויות שנבנו לטובת המוזיקה, אצל טרנר וקיין קשה לשים את האצבע איפה השירה נגמרת והמשחק מתחיל.

טרנר לא קפץ לקהל, אבל לכל אורך ההופעה הוא השתמש בגוף שלו ובידיעה שמתבוננים בו בעיניים חושקות כדי לייצר נוכחות מוגזמת, נוטפת מיניות (ברצינות, כמות כזו של קלוז אפים על מפשעה ותחת לא נראתה מעולם בפסטיבל) וכל הלהקה משתפת פעולה.

הם לבושים, מנגנים וזזים כאילו שאנחנו בסרט על כוכבי ביג באנד, בסרט על רוקנרול. אפשר לחשוש לטרנר כי הוא נראה גם שיכור (או מסומם) מאוד וקשקש יותר מדי פעמים "מוצ'וס מוצ'וס גרסיאס פרימוורה". אפשר גם לחשוב שהא משחק בדיוק את התפקיד של הרוקסטאר ששותה או עושה יותר מדי קוק וזה מאפשר לו להתלהב מעצמו, לייצר סיטואציות דרמטיות עם הפרטנר שלו על הבמה, להרים אותו ולהתפלש ברצפה ולגרום לכולם להזיל ריר.

קשה לדעת אם הלהקה מתלהבת מהאהבה המופגנת של הקהל הבקיא בשני האלבומים שלהם, או שהם פשוט רוכבים עליה במקצועיות. התוצאה מלהיבה בצורה שאי אפשר שלא להיסחף לתוכה מחד, ולא להרגיש שהיא אובר דה טופ מצד שני.

גם הם, כמו רדיוהד רק אחרת, פרפורמרים נהדרים. מתחת לדרמה, נענועי האגן וכיווצי הגבות הם ביצעו את כל השירים בגרסאות שהתעלו על עצמן גם מבחינת אנרגיה וגם מבחינת דיוק. הם לא התבלבלו לרגע כשהמיקרופון של טרנר (בטעות? בכוונה?) נפל.

הרגע שגרם לי להעריך את היהירות מחד, ואת האהבה שלהם למוזיקה מאידך היה הבחירה שלהם לבצע את "איז דיס וואט יו וונטד" של לאונרד כהן. זה שיר ישן של הגאון הוותיק, שיש בו קטיעות מכוונות בין בית לפזמון שמפריעות שמייצרות אי שקט בין הבתים המשעשעים, ושלא אמור להיות מוכר לאוזניים שלא חובבות את הזמר הזה ספציפית. טרנר הסביר לקהל שבטח אפשר למצוא את זה בספוטיפיי כדי להבין על מה מדובר, והביצוע? מזכיר מאוד ומכבד מאוד את המקור.

למי מיועד הביצוע הזה, בעצם? רוב מי שהיה סביבנו לא נראה כאילו שהוא מזהה את השיר. הם נהנו לבצע אותו, בשביל עצמם? בשביל להתפאר? בשביל לקשור בינם לבין אחד מהגדולים ביותר? לא משנה, זה היה מעולה.

ואז, אז קרה הקאבר לביטלס לשיז סו הבי. בסולו הגיטרה האחרון הם נצמדו זה לזה, התבוננו בעיניים וזה כבר לא נראה כמו שני חברים טובים שמנגנים, זה נראה כמו סקס ממש טוב.

מבדיקה עם חברים שצפו יחד איתי משהו בהופעה הזו הרגיש כמו צפייה בפורנו (וצפייה בפורנו זה דבר נורא, אבל כאן אין שחקניות מנוצלות), או לפחות בסרט ארוטי. גם אחר כך הם תפסו אחד את השני, וב"מיטינג פלייס" שסגר את ההופעה הם שרו מחובקים למיקרופון אחד, צוואר לצוואר.

זו הומוארוטיקה מכוונת שמזכירה את הקריצה של להקות בנים לקהילה הגאה מצד אחד ולנערות מצד שני. תוסיפו לזה את העובדה ששניהם כיום מייצגים שני מודלים שונים של גבריות – טרנר רך ונשי יותר וקיין מחוספס וגרמי יותר, וכל המגע הזה נהיה לוהט מאוד.

המתח המיני בין שני גברים בתוך ז'אנר מוזיקלי של רוקנרול, שהוא כל כך משפריץ טסטוסטרון, כל כך הטרונורמטיבי במהות שלו, הוא לא רק מהנה ומבדר. הוא אפילו חתרני במידה מסוימת, ולכן מרענן במיוחד. יש במה שטרנר וקיין עושים שבירה ובנייה מחדש של הדימוי הגברי הסטרייטי הטיפוסי הזה, והעובדה שהם עושים את זה בקלילות, בחיוך בלי ביג דיל, הופכת אותה לעוד יותר מוצלחת, בלי להיכנס להאם זו העמדת פנים או לא. הייצוג שם.

בלי להרפות מהנוסטלגיה, האופן שבו טרנר וקיין מפעילים את הקהל מזכירה לי את האופן שבו תום יורק של לפני למעלה מעשור הפעיל אותנו בסינרמה. הוא זז על הבמה בכוונה ימינה ושמאלה כשהוא קלט שהקהל זז ונדחק לעברו בהתרגשות נואשת עם כל צעד שעשה. הוא חייך ונראה נהנה מגלי האדם שהתנפצו לעברו אז, באופן כה שונה מהאינטראקציה שלו עם המעריצים היום.

תהא הסיבה לפרפורמנס שלהם אשר תהא, אפשר רק לנחש איך ההופעה של טרנר וקיין תיראה עוד עשור, בהנחה שהראשון לא ישרוף את עצמו. בכל זאת, פעם נהוג היה לומר על הארקטיק מאנקיז שהם לא יודעים להופיע.

מודעות פרסומת

One comment

  1. פינגבאק: המסיבה שהעיפה אותי |

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s