images with words

פרימוורה סאונד 2016 הסתיים לפני זמן מה, והגעגוע כבר פה. בפסטיבל שחוזר כל שנה עם שמות כל כך אהובים הכמיהה לשחזור ההתרגשות מתחילה הרבה לפני שהאירוע בעצמו מתחיל. ההמתנה לפרסום הליינאפ, ואז האזנה מאסיבית לאמנים הנבחרים לקראת פיצוץ רגשי נוסף כשלוחות הזמנים יתפרסמו ויהיה צורך לבצע החלטות כואבות: טיים אימפלה, פרוטומרטיר או ג’ון קרפנטר? פיג’יי הארווי או צ’ייר ליפט? שלאק או רדיוהד?

הבנייה האמוציונאלית לקראת האירוע שקורה במשך שלושה ימים כה עצומות, שמזל שמה שמתרחש בו עונה על הציפיות, תמיד. מתוך ההתלהבות והרצון ליצירות זכרונות חדשים, חוויות מוזיקליות בלתי נשכחות, אני רוצה להיכנס ליחסי להקה-קהל. ההתרשמות שלפניכם עלתה אצלי בראש ובפנקס במהלך הפסטיבל עצמו, הרבה בזכות הסמיכות של ההופעה של רדיוהד להופעה של דה לאסט שאדו פאפטס, בשיא של היום השני מתוך השלושה.

לפני שאתחיל,אפרופו הופעות שחיכו להן, על אל סי די סאונדסיסטם כתבתי בקצרה בסיקור היום הראשון. יש ביקורת הופעה מלאה של נעה באסל בכלכליסט. היא מתארת את החוויה במדויק, ואני לא מסכימה איתה רק על דבר אחד- אול מיי פריינדז הוא שיר מרים לחלוטין והכי רחוק שיש ממוזיקת לכו הביתה. זהו, אמרתי את זה.

ולעניין. מי שהופיעו על שתי הבמות המרכזיות בזו אחר זו שתיהן אהובות, מוכרות והוציאו אלבומים חדשים. גם רדיוהד הוותיקה ובעלת תו התקן הבלתי מעורער, וגם דה לאסט שאדו פאפטס הצעירה והצדדית ממנה הן להקות של מוזיקאים ופרפורמרים מעולים. אני אקדיש לאלכס טרנר ומיילס קיין פוסט נפרד. כן, קשה לי להיפרד.

הסמיכות של שתי ההופעות הדגישה את השוני המובהק באופן שבו ההרכבים מגיבים לקהל, איך הם מתקשרים איתו. איזה מן שואו זה – ומה אפשר לנחש ממנו, לשער בלבד, על האופן שבו הלהקה והקהל שלה תופסים את התופעה של הערצה ושל אהבה כה עזה למוזיקה.

קראתי תגובות של מי שאמרו שההופעה של רדיוהד הייתה ההופעה הכי טובה שלהם שראו. מצד שני קראתי תלונות על בעיית סאונד, או יותר נכון בעיה של טווח הסאונד שלא הגיע לכל מי שעמד רחוק יחסית. חלק ממה שאכתוב יהיה מאוד לא פופולארי. גם בביקורת, אולי במיוחד בביקורת, לא ניתן או צריך להימנע מהשפעה של טעם אישי. אני יכולה לנמק כמיטב יכולתי, אבל תמיד ייכנס לטקסט שיקול של חוויית הצפייה וההאזנה שלי. כאן מתחילים חילוקי הדעות, ומתחיל גם הדיון.

נקודת המבט האישית מפלגת עוד יותר כשמדובר באמן שחשוב לי ולמי שבתקווה קורא את השורות האלו. יש במילים האלו מטען רגשי כבד, נוסטלגיה, ציפייה וחרדה מאכזבה.

באחת הביקורות על הפסטיבל התייחס הכותב לכך שהוא היה בהופעה של רדיוהד לפני יותר מעשור, וציין שההופעה הנוכחית התעלתה עליה. גם אני נכחתי בהופעה של רדיוהד פעם, לפני 15 שנה, רגע לפני שקיד איי יצא לחנויות. הם הגיעו לפה והופיעו בסינרמה, מנגנים שירים מוכרים ואהובים עד אוקיי קומפיוטר, כי אלו האלבומים שהיו להם אז, ולסירוגין שירים חדשים שמעולם לא שמענו. ולא, הם לא ניגנו את קריפ.

זה לא הוגן להשוות, כי עבר זמן, קורפוס היצירה אחר ורחב יותר כיום ומדובר במתחם אחר והרבה יותר אינטימי. גם הקהל שהייתי אז הוא לא הקהל שאני היום. בגיל 17 הכול בחוץ, והציניות עדיין בשקט ולא הופכת לכינור שני לכל חוויה. זו גם הייתה ההופעה השנייה שראיתי בחיי, וגם הכרתי לעומק את רדיוהד ממש זמן קצר לפניה – כך שהיה לי קל לקבל חומרים חדשים ושונים.

ובכל זאת, היה לי קשה יחסית להתמסר וליהנות מההופעה של רדיוהד בפרימוורה. חלק מכך קשור לשינוי מהותי ביחסי הלהקה והקהל. זה לאו דווקא שינוי לרעה, תלוי את מי שואלים – ומהדיווחים ממי שעמדו קרוב יותר והצליחו לראות את הלהקה מנגנת בפועל נשמע שהם נראו מושקעים כל כולם בהפקת הצלילים האהובים. הם הרגישו שהם מכבדים את הקהל שמחכה בשתיקה רועמת, ואז שר כאיש אחד את קארמה פוליס.

אבל אני עמדתי רחוק. חששתי להידחק הפעם. ומי שעמד רחוק, לא היה יכול לראות את רדיוהד מופיעים. בניגוד ללהקות אחרות, מה שצולם על המסכים היה לסירוגין וידאו ארט, ופיצול המסכים לעשרות קוביות קטנות יותר ששוברות את חברי הלהקה לפריימים בלתי נגישים. הדימויים הוקרנו על מסכי הבמה שבה הופיעו בלבד, כשבכל ההופעות האחרות הלהקה מוקרנת באופן ברור גם על המסכים של הבמה המקבילה, כך שאפשר לראות ולשמוע אותה גם אם בחרת לא להתקרב אלא בכלל לתפוס מקום להופעה הבאה שתתחיל אחריה.

כאן נכנס עניין הסאונד. בשורות הראשונות, אלו שאת המעריצים שתפסו אותן ניתן היה לראות מחכים כבר הופעה אחת קודם (אני מכירה ומכבדת קהל כזה אדוק, אלו היינו חברות שלי ואני בפאלפ של 2011) שמעו וראו. מי שהיו איפשהו באמצע סיפרו לי ששמעו די טוב, למרות שכן, הסאונד היה חלש יחסית להופעות אחרות על אותה הבמה. ומי שעמדו רחוק יותר כמוני, כבר הוצאו מהחוויה כמעט לגמרי ברובה.

תוסיפו לסאונד החלש (שיש מי שטוענים שהיה מכוון כי כך מי שרצה להאזין סתם את הפה ולא הפריע בפטפוטי סרק) את העובדה שלא ניתן לראות אותם, שאין דיאלוג או כמעט התייחסות לקהל עד לקראת סוף ההופעה (אישית לא נקודה שמפריעה לי, אבל מצטברת בסכימה של החוויה להקטנה שלה) – שההופעה נפתחת בנגינת חצי מהאלבום החדש ברצף, ומקנחת עם קריפ, שיר שתום יורק התבטא נגדו באופן די אלים ובוטה בעבר, ויש כאן חוסר.

רגע. חכו עם הקלשונים. לא ציפיתי שיורק יצעק “יאללה יאללה” כמו אז בסינרמה כי באמת שזו השוואה טיפשית, שרק מעידה על התפתחות ושינוי. אני כן יכולה להשוות רמות של סאונד ורגש להופעות אחרות שצפיתי בהן על אותה במה. וסליחה, אבל אם פטי סמית’ שלא הכרתי בזמנו טוב את היצירה שלה הצליחה להגיע אליי באור יום מלא כשהיא מבצעת אלבום שלם, ואם פואלז הצליחו להרקיד אותי ממרחקים, רדיוהד אמורים לרסק את הלב שלי בהליכה.

יכול להיות שרדיוהד לא מקשקשים עם הקהל או מראים את עצמם מתוך ענווה או כבוד ורצינות. אולי. הם נותנים למעריצים את מה שהכי מעניין אותם – המוזיקה. אלו המעריצים שכבר האזינו לאלבום שרק יצא, כולל אותי, שישמחו בו וגם בביצועים ממגוון האלבומים הקודמים וגם יתרפקו על נגיעות מהעבר הרחוק כמו סטריט ספיריט. אולי זו הכוונה.

אבל אני לא יודעת את זה. אני לא יכולה לדעת כי לא עמדתי קרוב מספיק בשביל לראות ולשמוע אותם. וכאמור, היו הרכבים אחרים שבאותה נקודה שבה עמדתי נשמעו היטב ואף רחוק יותר. זה לא הופך אותם ליותר טובים, זה כן הופך אותם ליותר נגישים.

החוויה שלי הייתה שיש כאן משחק בין הרצון להשמיע חומר חדש, לבין הצורך לרצות, בתמורה להאזנה הסבלנית הזו, עם “להיטים”. מעין יציאה ידי חובה שלא עבדה עבורי. למשל, מצאתי את עצמי לא נהנית מהביצוע של אידיוטק לו כל כך חיכיתי. משהו בו הרגיש לי צורם וחסר אנרגיה. מצד שני, כשנוגנו בזה אחר זה 2+2=5 ואז ד’ר ד’ר רקדתי, פשוטו כמשמעו, עם דמעות בעיניים. אבל אז קרה הביצוע של קריפ, והוא פשוט היה יותר מדי בשבילי.

אני לא יודעת למה רדיוהד מנגנים אותו בסיבוב ההופעות אם בעבר הצהירו בגאון שהם שונאים אותו. אנשים מתבגרים, אולי. אבל באין התייחסות עדכנית שלהם לנושא, כל מה שנותר הוא שוב, לנחש. אולי הם מחבבים אותו עכשיו ממרחק הזמן, אולי הם שמחים בשמחת הקהל לקראתו, אולי לא אכפת להם. אין לנו שום דרך לדעת.

אולי זה לא משנה, אבל זו חוויית הופעה מאוד מסוימת, שלא מספקת שום “קישוטים” למעט הנגינה עצמה. האם זה אמור להספיק? אני מאמינה בהחלט שכן. האם זה הספיק הפעם? לא לי. אולי כל אלו שנהנו בטירוף ויחלקו עליי פשוט אוהבים אותם הרבה יותר ממני, שיפוטיים פחות ומאוהבים מספיק כדי לא להאזין לרדיוהד באוזניים ציניות. האמת, אני קצת מקנאה.