images with words

ברצינות, אפשר להבין למה אפוקליפס של פו דמרון (סליחה, אוסקר אייזק) גונח, נאנח ומלחשש כל כך הרבה? ממש קשה להבין אם הוא על סף אורגזמה כל הזמן, או צרוד בגלל החול בגרון מכל השנים מתחת לפירמידות.

בריאן סינגר ביים את אקס מן: אפוקליפס ואת התסריט כתב סימון קינברג, שאחראים גם לאקס מן העתיד שהיה וטוב שהיה, וגם לחלק מהסרטים בגלגול של תחילת שנות ה-2000. הם לא נותנים לסרטים הטובים לעצור אותם. הם מקיימים, באופן מדכא, את כל מה שהטריילרים הבטיחו: המון רעש וצלצולים, שום קוהרנטיות או היגיון, או ניסיון לשמור על המשכיות (continuity) סבירה.

וזה מוזר, שאין כאן שום כבוד לנרטיב (העקום) שהתחילו לבנות. כי אלו אותם יוצרים, בחלק נרחב מהם. הם אמורים להכיר את החומר, או לזכור אותו ולשער שחלקנו (אהמ, אני) לא נבין למה כולם בשנות ה-80 פתאום ולא בהווה. אולי בגלל שהסרט הקודם עשה כזה ברדק בציר הזמן והיה כל כך קלוש מבחינת עלילה שאי אפשר באמת לזכור מה קרה בו. אבל אוקיי, אנחנו באייטיז עכשיו, ולכן כולם לבושים גרוע, ויש מוזיקה מגניבה.

זה לא הופך לנסבל את העובדה שכולם מדברים בסיסמאות, כשחלק מהן שמענו בסרטים קודמים (או בטריילר). יש דברים שאמורים להיות מפתיעים (אבל ראינו אותם כבר, בטריילר) והנבל שאמור להיות מטיל אימה, עתיק כמו האמונות ביום הדין, נשמע כאילו הוא סובל משקדים מוגלתיים, וצועק שטויות (ששמענו בטריילר).

אם היה צריך לתאר את אקס מן: אפוקליפס במילה אחת היא הייתה: נפוח.
הוא כל כך נפוח שהוא משער שאנחנו זוכרים דברים קריטיים לעלילה, לא סרט אחד אחורה, אלא שני סרטים וחמש שנים בעבר. נניח פרט קטן ושולי כמו מי זה הבחור שאומר שהוא אח של סקוט, שיורה גם הוא משהו אדום מהגוף שלו. אה, הוא היה באקס מן פירסט קלאס? וואלה, פשוט נתתם כל כך הרבה מקום ואופי לכל הדמויות שהצגתם שם. אה, זה לא הייתם אתם? זה היה מתיו ווהן? טוב. כי מתיו ווהן הלך ועשה את קינגסמן מאז. ואתם? אתם מצפים שאתנחם במוירה.

רגע, מי זו מוירה ולמה אקסבייר ממלמל כמו תיכוניסט מחוצ’קן כשהוא שומע את השם שלה? אה, גם היא הייתה באקס מן פירסט קלאס. והיא לא זוכרת את אקסבייר כי… הוא עשה מה?! יכול להיות שהוא מחק גם לי את הזיכרון כי פשוט לא הצלחתי לזכור שזה מה שקרה איתה ואיתו.

ברמה הקצת יותר מרגיזה מצופה מאיתנו לזכור שמיסטיק יותר מבוגרת מג’ין ומסקוט כאן, ולשכוח שג’ין אמורה לחוות את כל עניין הפניקס רק בשלב הרבה יותר מאוחר בחיים שלה (לפחות לפי הסרטים), או שמי שהיה טינאייג’ר בשואה, כמו מגנטו, לא אמור להיראות בן 40 בקושי באייטיז.

והוא הכי נפוח כי אנחנו יודעים שסינגר ביים את “החשוד המיידי”. וזה היה סרט טוב, כזה שעד היום מדברים עליו ומפחדים לגלות את הסוף אם בטעות עוד לא ראיתם. אז מאיפה, בשם קייזר סוזה, החוצפה לעשות משהו כל כך שבור מבחינת נרטיב, שאין בו שום כבוד לסרטים שקדמו לו, או לצופים?

מאיפה היהירות להניח שאם נשים על הקול של אוסקר אייזק פילטר טיפשי שהופך אותו ללחשן וצרחן לסירוגין, וקצת גומי כחול על הפרצוף, הוא באמת יהיה מפחיד? ומה זו הרכבת הרים התקופתית הזו בתחילת הסרט? תלת ממד כבר מזמן עובד בעיקר לטובת מיגרנות, היינו מסתדרים בלי זה ועם טיפה יותר עריכת תסריט, או הגהה, או מישהו שישאל איפה אלוהים היה בשואה… אה, רגע.
יכול להיות שיהיו קצת ספוילרים, אז אני אתאוורר עם הדבר הטוב (הכמעט) יחיד שיצא מהסרט הזה:

אני מבטיחה לציין גם את שלושת הדברים הטובים שיש בסרט. בי נשבעתי.
הנה הספוילר המדובר: כמה מוטנטים הולכים אחרי אפוקליפס. הוא מבטיח להם להרוס, ואז לבנות את העולם מחדש עם המוטנטים שישרדו את השואה המתכתית/תודעתית שהוא מתכנן. נניח שזה לא מופרך שכמה מוטנטים שפויים לגמרי (טוב, חוץ ממגנטו) מוכנים ללכת על התוכנית הרצחנית הזו רק כי הפכו אותם למגניבים יותר, וכי כשאפוקליפס מלחשש הוא גם נושף להם בצורה נעימה באוזן.

בפועל, התוכנית מובילה לכך שהם רוצחים המון אנשים וזורעים המון הרס. מגנטו במיוחד, אבל גם האחרים לא נשארים חייבים. אז איך, בשם הפניקס, פשוט סולחים להם על זה ברגע שהם מבינים שללכת אחרי מוטאנט עתיק שחושב שהוא אלוהים זה בעצם רעיון דפוק? בן רגע מוותרים על מינימום של לקיחת אחריות ונותנים להם פשוט להצטרף לבית הספר.

בטמן, סופרמן והאוונג’רז מעלים לדיון שאלות של פיקוח וכוח בסרטים החדשים (לא בצורה מאוד עמוקה אולי, אבל זה שם), ועובדים על לפחות שתי סדרות טלוויזיה שעוסקות באנשים שמנקים את הבלגן שגיבורי העל גורמים. זה מאוד יהיר וטיפשי שהעניין הזה עובר בלי שום חרטה. כולה כמה גשרים הרוסים, בניינים ואולי ערים שנחרבו. בקטנה. בואו לבית הספר, נעיף קרשים באוויר, נחרטט.

וכשג’ין נאלצת להשתמש בכל הכוח שלה, להיות הפניקס למעשה, ורגע אחרי הדבר הכביר הזה שהיא עושה, במקום להיות מבועתת (כי אנחנו יודעים מה יקרה לה בתור הפניקס עוד כמה שנים) היא רגועה ומרוצה לגמרי. שום פחד מכך שהכוח הענק השתחרר ממנה עכשיו, שום דיבור על הפחדים שלה עליהם היא קדחה כל הסרט. אחלה. הגיוני.

קטן אבל בלתי נסלח: צ’רלס מגלה למוירה שהוא מחק לה את הזיכרונות משניהם, לפני שנים. אהבה או לפחות מתח מיני, אירוע ביטחוני בקנה מידה פסיכי – פוף. והיא בתגובה לגילוי המרעיש הזה, כשאנחנו יודעים שהנישואים שלה לא צלחו (מעניין למה, כולנו ראינו “שמש נצחית בראש צלול”) – דומעת בחינניות. היא הייתה אמורה להוריד לו סטירה. את הסטירה של החיים שלו. אבל לא. זה בסדר. זה היה לטובתה.

אה, וגם זה קרה:
-בני, (חרחור, גרגור), אני האל שלך. אני אוהב אותך, ואתה טוב עם מתכות.
-איפה היית בשואה?
-ישנתי.
-בחייך.
-הממ. (לחשוש, כחכוח) המופתי אשם, בני.
-אה, אז בוא נהרוס מלא דברים.

אז מה בכל זאת היה טוב?

העובדה הלא מתוכננת שאפוקליפס נראה ונשמע כמו נבל בסרט פורנו.

קוויקסילבר. למרות שסצנת הדגל שלו כאן דומה להחריד לסרט הקודם וארוכה להפליא, לפחות יש לו חוש הומור, והוא היה נוגע ללב בכמה רגעים. אולי זה כי הוא מהדמויות היחידות שפועלות כמו דמות ולא כמו פוסטר.

הפלרטוט המקריפ של אקסבייר: עוד רגע נדיר של אמינות. צ’רלס מתגעגע למוירה, ומודה שהוא התנהג כמו סטוקר וחיפש אותה בעזרת הכוחות שלו פעם או פעמיים. כשהוא מתבלבל ומקשקש שטויות פרוידיאניות לפני ובמהלך הפגישה זה טיפשי, אבל כה משכנע שזה מצחיק.

לקינוח: אקס מן אפוקליפס נורא מספיק כדי להפוך להיות קאמפי וזה הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו. זה, ושהוא עושה חשק לראות את הסדרה המצוירת ולחכות לסיניסטר. הוא באמת מפחיד.