המסיבה האחרונה: ביי ביי קאנט


היום בערב נגמר משהו שהתחיל לפני עשר שנים, ומבחינת הרבה מהאנשים שאוהבים לרקוד, התחיל עוד קודם. אני לא הולכת להספיד את הסצנה לגמרי, כי יש עדיין קצת מסיבות בעיר, הבלוק בועט למרות הכול, ליינים של נוסטלגיה לשנות ה-90 (ולאט לאט לשנות ה-00) פורחים ומשתלטים על מיני מועדונים, מי שרוצה להזיז את הרגליים יזיז אותן.

אבל לסצנה האלטרנטיבית, לפחות כך זה מרגיש למי שנהנה ממנה לפני כ-15 שנה ככה, (אלוהים אנחנו זקנים!), היו יותר בתים פעם, או לפחות בתים יותר גדולים. השינוי הגדול מבחינתי היה שהם לא היו מבוססי נוסטלגיה אז, אלא הכילו את השילוב המושלם מבחינת מי שגם אוהב לרקוד, אוהב לפרוק בסופ"ש בין צבא לצבא (ואחר כך בין עבודה מתישה לאוניברסיטה מלחיצה): חדש לגמרי, ואהוב בטירוף.

אני ארחיב: כשנכנסתי בפעם הראשונה למועדון אלטרנטיבי (זה היה האזימוט, כי לא בדקו תעודות זהות בכניסה והיינו בטוחים שיכניסו גם את הבן שהיה איתנו, לא רק את הבנות, בניגוד לגת רימון… הבושה) ההלם התרבותי הלך ככה: האלכוהול היה זול, כלומר, ממש זול, כלומר כרטיסיה של 5 דרינקים בעשרה שקלים, עם צ'ייסרים של טקילה כל כך גרועה שחייבים להוריד אותה עם וודקה תפוזים.

אבל מעבר לזה, היו שם שני דברים: אחד היה שירים שבחיים שלי לא שמעתי שמצאו חן בעיניי כל כך שהלכתי לחפש אותם ברשת ולהאזין לאוסף שחברה הכינה לי במיוחד (רבותיי, לא היה שזאם. לא היה! שבועות חיפשתי את השיר הזה של וולפשיים – the sparrow and the nightingale – חיכיתי שישמיעו אותו שוב במסיבה אחרת והלכתי לשאול את הדיג'יי). השני היה שירים שכל כך אהבתי אבל לא האמנתי שאשמע אותם מעולם במסיבה.

עד שהתחלתי, לגמרי במקרה ובעצם לגמרי במזל, ללכת למסיבות שבהן המוזיקה היא העיקר, חשבתי שלנצח אוכל לרקוד רק לשירי פופ במיקסים אלקטרוניים כאלו ואחרים. זה בסדר, לפעמים זה אפילו כיף ממש (היוש ADD, אתם ממש טובים בזה) – אבל זה כיף אפילו יותר לרקוד לדברים עם דיסטורשן, או לפחות דברים שהטקסטים שלהם אומרים לך משהו, או פשוט ניו אורדר. ניו אורדר!

במסיבות בלילינבלום 25 שמעתי בפעם הראשונה את הליברטינס מצד אחד, ואת דיסטרבד מצד שני. ואחרי כמה שנים, כשהמסיבות האלו דעכו כי המיקום כבר לא היה מה שהוא היה, כי כולם נהיו צעירים ממני במלא שנים, כי לא היה כזה ביקוש למסיבות עם מוזיקה בריטית… הקאנט היה שם.

ליין שקצת קשה להגדיר אותו על פניו, בגדול היה בו הרבה מהכול, מכל מה שכיף לשמוע בבית מצד אחד, וגם כיף לרקוד מצד שני, מכמה עשורים. והשם שלו? זה לא עניין פוגעני, אלא המקום הכי קוויר פריינדלי, או בעצם פריינדלי לכולם, שיש.

ומבחינת המוזיקה, השילוב המדויק המשיך שם. פתאום הגיעו ללימה לימה בשבתות כל הפרצופים המוכרים שהתרגלתי לראות בלילינבלום ובמימד, ובסטודיו 49 לפני שהוא הפך להאנגר לממכר ריהוט.

זה היה בחינם אז, היו ראשים של בובות פרווה תלויים על הקירות, ובערבים הטובים ביותר שלו טל ארגמן, צח זמרוני, נועם כמיאל, אביחי פרטוק ולאחרונה גם אביה פרחי גרמו לי לשיר בקולי קולות, ולשאול את כל מי שלידי "מה זה השיר הזה, מי אלה????" לסירוגין. מדי פעם היה אפשר לראות אותי מקפצת וצוווחת "יו! דרזדן דולז! אני לא מאמינה ששמו דרזדן דולז!"

איזה מזל שבהמשך הם שמו מקרן שדרכו התנוסס שם השיר והאמן, תובנות ושיבושי שמות כאלו ואחרים. הרגע הכי טוב אי פעם של השימוש במסך היה כשנועם רותם התארח לתקלוט, שם שיר של סווייד וכתב שזה שיר של קרח9.

רגע לפני שנפרדים, ואני אשאר לתהות איפה עוד אני יכולה גם לרקוד וגם לדעת את כל המילים לפעמים (חוץ מכמה מסיבות מסיבות אלטרנטיביות, יבורכו, שבינינו, כבר מכוונות לילדים צעירים גם בגיל ולא רק ברוחם) הנה חמישה שירים שהם הכי קאנט מבחינתי. הדיג'ייז הנפרדים עשו רשימה כזו בעצמם, הם מטפטפים אותה כבר כמה שבועות, אני בחרתי את אלו שמזקקים את החוויה עבורי:

Klaxons – Golden Skans


הם היו צעירים, חצופים, בועטים, והמקום שבו יכולתי לשמוע אותם, ולא רק את הסינגל הזה היה בחדר הבריטי בלילינבלום, ובקאנט. וכמה כיף זה היה? כיף כמו לשמוע את כל החברים שלך עושים ביחד "טו לו לו לו לו לו לו לו לו א-הה".

The Gossip: Standing in the Way of Control


הנה הוא, השיר ששאלתי לפחות שלוש פעמים ברצף מסיבה אחרי מסיבה את מי שאתרע מזלו לרקוד לידי "מה זה? מי אלה???? ומה היא אומרת בפזמון?!" אין על שירים שמספקים אפשרות להוציא עצבים ולהיות שמחים בו זמנית. אני יכולה להקדיש עוד המון מילים לבת' דיטו, אבל הפוסט הזה לא ייגמר לעולם.

Bloc Party: Banquet


דרך טובה לזהות מי רוקד בקאנט יותר מחמש שנים: מתנגן שיר של בלוק פארטי. מי שבבת אחת מרחיב את טווח הצעדים שלו ליותר משתי בלטות. זה לרוב משלב קפיצות למעלה ולמטה.

The Futureheads: Hounds of Love


קאבר כל כך טוב לקייט בוש שקל להתבלבל ולהניח שהביצוע הזה הוא המקור. משחק ווקאלי הרמוני ובאותה נשימה מקוטע במקצב ובסגנון, עם גיטרות שנכנסות בדיוק ברגע הנכון. אהוב זו לא מילה.

Pulp: Miss Shapes


פאלפ הן בין הלהקות היחידות הבריטיות מהניינטיז שאהבתי אז ואני עדיין שומעת. קשה לי להאזין לאלבום שלם של סווייד היום, גם פלסיבו פחות ובלר ממש לא. אבל פאלפ? הם עוד איתי, משהו בשילוב בין הסיפורים העצובים על התבגרות מינית והתפכחות ללחנים שלא התיישנו עבורי. והשיר הזה היה אחד משירי המרד התמימים יחסית, שכל כך עובד עליי, עדיין גורם לי להאמין שאני הולכת לבעוט בכל המוסכמות רק בעזרת כוח המחשבה. הוא אפקטיבי במיוחד בחדר חשוך עם החברים הכי טובים שלי לידי.

תודה על כל זה קאנט,
נתראה הלילה בפעם האחרונה.

מודעות פרסומת

One comment

  1. פינגבאק: המסיבה שהעיפה אותי |

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s