ביקורת: קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים


אחרי האכזבה הצפויה מבטמן נגד סופרמן, ההשוואה הבלתי נמנעת ל"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" חייבת להגיע. התזמון של שני הסרטים זה אחר זה, וקווי הדמיון שהיו ברורים עוד מהטריילרים: שני כוחות ענק, שאמורים לעבוד ביחד, הולכים לריב על הערכים שחשובים להם. כמו הקונפליקט המושלם שכל סיפור שואף אליו: התנגשות בלתי נמנעת ובלתי ניתנת להכרעה בין שני ערכים תקפים.

לפני שאצלול פנימה, אני חייבת לקרוא לילד של מארוול בשמו. מארוול נחשבים למספרי סיפורים טובים יותר בקולנוע, ועל פניו זה נכון כי הסרטים מצליחים. היקום הקולנועי שבנו עובד כל כך טוב שהם משחזרים את הנוסחה בטלוויזיה. אבל מה שעובד בו הוא שני דברים עיקריים: הדמויות, והספקטקל. הסרטים של מארוול הם בידור אפקטיבי ומלא אפקטים, סצנות אקשן כל כך עמוסות לפעמים שקשה להבין מה קורה בהן.

בצד השני יש אתנחתות קומיות של דיאלוגים שנונים מבוססי דמויות שהם לא פעם הדבר שזוכרים מהסרטים. אותם, ואת העובדה המרתיחה שהדמות של רומנוף מועברת מיד ליד כפלרטוט זמין בהתאם לשחקן שהיה חסר לו פיתוח דמות באותו סרט. מילא שהיא לא מקבלת סרט משלה בינתיים, מילא ההתבטאויות הדוחות של חבריה לסרטים על כך שהיא משתרללת, אבל מה עם עוד משהו שיאפיין אותה? נניח, למה שהיא לא תנהל איזשהו דיאלוג עם וונדה בסרט החדש? מילה? משהו?

אבל חזרה לעיקר: עד עכשיו, סרטי האוונג'רס היו מהנים, במידה כזו או אחרת, אבל רובם (להוציא אולי את איירון מן 1 ואת סרטי קפטן אמריקה) מיועדים לצריכה חד פעמית על המסך הגדול וזהו. העלילה לא מחזיקה צפייה חוזרת, שגורמת בדרך כלל לכאב ראש, פיהוק, או שניהם. הדמויות טובות, אבל נדחקות הצידה לטובת עלילה שטחית ומסומנת, רקע לקרבות ולבניינים נהרסים.

והנה מגיע "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", ונותן יותר מקום לפיתוח אותן דמויות שהתרגלנו לראות ולחבב, ונשען ברובו עליהן, מבלי לוותר על סצנות הקרב בסטנדרטים הנדרשים. הוא מתבל את זה בהגעה של שתי דמויות חדשות, ובשילוב של חברים ותיקים בנקודות קריטיות בסרט, ומצליח קודם כל להיות סרט אנסמבל כמו שסרט אנסמבל צריך להיות.

אם עוד לא ראיתם אסכם כך: הסרט מקיים את כל מה שהובטח בטריילרים ויותר. קצת פשטני בטיפול שלו בעניין הכוח והאחריות, אבל מצחיק וקורע לב בכל המקומות הנכונים. הוא מצליח לשכנע במניעים של כל הדמויות, ולייצר מתח במהלך הקרבות וכצופים קשה עד בלתי אפשרי לתפוס צד.

כשרודפים אחרי באקי מצד אחד אתם תרצו שיתפסו אותו כי הוא עשה כמה דברים די בעייתיים וכי חלק מהאוונג'רס רודפים אחריו. מצד שני, הקפטן סומך עליו, אז אולי הם טועים? איירון מן וקפטן אמריקה מגיעים בדמויות שלהם לנקודת רתיחה ושבירה, שמייצרת הזדהות ומערערת בו זמנית. מה שעובר עליהם מאפשר לסרט להפעיל את הצופים, לגרום לנו לפקפק ולתהות תוך כדי סצנות אקשן, וזה מה שהופך אותו למהנה במיוחד.

ומכאן ואילך: חפירת ספוילרים – ספוילרים להכול! ראו הוזהרתם.
כמו כן: דונאט


יש בסרט שתי סצנות קרב מעניינות במיוחד שתכף אגיע אליהן, המרכזית שבה החבורה מתחלקת לשניים, וזו שמגיעה לקראת הסוף  – קטנה יותר מבחינת אפקטים, אבל הפוכה ממנה לחלוטין מבחינת התחושה שהיא נותנת.  בבלגן המרכזי מצליחים לתת מקום לכל דמות לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב, כולל כמה הפתעות (לא רק מצד טום הולאנד כספיידרמן הצעיר – כל כך צעיר! והחדש). השכילו לתת לנו כאן את הבדיחות הכאילו פנימיות בין הדמויות, את האינטימיות שלהם, בתוך קרב, שמצליח להיות מצחיק עד שהוא נהיה רציני.

וכך, נכון לעכשיו הסרט כבר עבר מבחן טעם אחד: מתחשק לראות אותו שוב. לא כי הסיפור מבריק, אבל כי היחסים והרגשות שהוא מציף משכנעים מספיק, חזקים מספיק, ובמקביל הוא מתובל באיזון מצוין בין רצינות להומור, המון הומור, בין הבעיטות. כל ההומור הזה לא מפתיע אגב, כשזוכרים שהבמאים אנתוני וג'ו רוסו קשורים גם לקומויוניטי. התסריטאים הם כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי, שאחראים לסרטי קפטן אמריקה הקודמים, אחד מסרטי ת'ור ולסוכנת קארטר.

אם היה צריך לסכם אותו במשפט: הצליחו לעשות כאן את רוב הדברים שקרטעו בבטמן נגד סופרמן כמו שצריך. זה מתחיל בהשקעה הרגשית שלנו כצופים בדמויות. אנחנו מכירים אותם, יודעים שהם עברו לא מעט, שאיירון מן עבר סוג של פוסט טראומה, ושקפטן אמריקה מרגיש שהוא לבד בעולם. את התחושות המבוססות האלו, יחד עם הידיעה שהם חברים שהם גם קצת יריבים, הסרט מחזק ומגביר, בונה לקראת הפיצוץ.

זה ממשיך עם התמה המשותפת להם ולבטמן וסופרמן – ההשלכות של הכוח האדיר וההרס שהם זורעים. טוני סטארק מגיע לסרט כשהוא כמעט מובס מבפנים. פפר ככל הנראה עזבה אותו בגלל שהוא לא מסוגל ולא רוצה להפסיק להיות איירון מן. הוא מואשם על ידי אם שכולה בכך שהוא והאוונג'רז אחראים ישירות למותו של בנה שנהרג במהלך הקרב בסוקוביה. "הפלתם עליו בניין והלכתם", היא מטיחה בו.  במקביל הסרט נפתח במבצע פיזי מאוד, שבו האוונג'רס כמעט נכשלים – בגלל שקפטן אמריקה מוסח.

הוא מוסח כי הנבל שנתפס מתחיל לדבר איתו על באקי. כל מה שהוא צריך לעשות זה לומר לו שבאקי זיהה אותו ושהוא עובר שטיפת מוח, והקפטן מתבלבל ולא שם לב שהוא מחזיק חומר נפץ ועומד לפוצץ את שניהם לאלף עזאזל. בגלל חוסר הזהירות וונדה גורמת ל"נזק משני", המון הרוגים אזרחים, כשהיא מצילה את הקפטן.

זו הדגמה די ברורה, ומאכילה בכפית, של הכוחות והמשמעויות שלהם. הסרט מצהיר מן ההתחלה שיש כאן עניין של פעולה מתוך אינטרס אישי, שברגע האמת הגיבורים עובדים מתוך מניעים רגשיים, אנוכיים אפילו. זו אמירה מעניינת וביקורתית בהקשר של כוח ופיקוח, אבל היא לא מטופלת לעומק.

זו אחת הנקודות היותר חלשות של הסרט – מהר מאוד מבקשים לשכנע אותנו כצופים שכל הדיבור על כך שהאוונג'רס צריכים להיות תחת האו"מ הוא קשקוש פוליטי מקושקש. כל דיון רציני עליו נגמר תוך רבע שעה. מחליטים בשבילנו בקלילות שהאוונג'רס בעצם לא צריכים פיקוח, כי הם עם כוונות טובות, ולא משנה מי נפגע בדרך. הנושא עובר לרקע, ואנחנו עוברים לדיון הרבה יותר "קטן" והרבה יותר אישי.

הקפטן משוכנע, וכנראה צודק, שלבאקי מגיעה חזקת החפות לא רק כי הוא עבר שטיפת מוח שגרמה לו לחסל את כל האנשים שחיסל במשך השנים, אלא שהפעם מישהו מפליל אותו אקטיבית כדי להגיע אליו. סטיב רוג'רס בדיוק איבד את פגי, הקשר היחיד שלו חוץ מבאקי לעולם שהכיר פעם, הוא מרגיש שהאוונג'רז נמצאים תחת איום של פירוק והוא בטוח שמשהו נורא עומד לקרות אם הוא לא יגן על באקי בעצמו, ויגלה יחד איתו מי הפליל אותו ואיזה אסון הוא מבשל.

הוא צודק? בגדול כן. הוא פועל לבד ובלי להקשיב לאף אחד אחר, ומסכן את החברים שלו בדרך? לגמרי.

ובצד השני – טוני סטארק מנסה להכות על חטא ולעשות את הדבר הנכון. אחרי אולטרון, אחרי ההרוגים האזרחים הנוספים, הוא רוצה שיפקחו עליו. הוא עושה את זה תוך חבירה שנראית די פוליטית ודי כנועה, והוא לא רוצה שהקפטן יהרוס הכול מתוך יהירות. מצחיק, שסטארק חושש מיהירות.

בהמשך המאבק בין השניים מקבל טוויסט אישי עוד יותר, מעבר לעניין המי חבר של מי כאן ואיפה הנאמנות שלכם נמצאת. גם כאן מעורבים הורים מתים, שמוציאים מכולם הרבה אלימות והרבה דמעות. אבל לפחות לאף אחת לא קוראים מרתה.

מה שעובד טוב במיוחד הוא לא רק ששניהם צודקים, אלא ששניהם, לקראת הסוף, נראים כאילו שהם ירדו מהפסים. בקרב הגדול בין שני המחנות אנחנו מתפעלים מספיידרמן עם העיניים הזזות והכול, ואפילו מאנטמן.  אבל כשהקרב האחרון בין איירון מן, הקפטן ובאקי מתרחש, אפשר להאמין לרגע באמת ובתמים ששניהם איבדו את זה. באקי כבר אמר שהוא לא התכוון מעולם לפגוע באיש, הוא הופך כאן לסיידקיק שוב, ושלושתם הופכים לכלים על לוח משחק מונע נקמה.

מה שנהדר הוא שהעובדה שהם מודעים לחלוטין לכך ששיחקו בהם, בניגוד לבטמן וסופרמן, לא מאפשרת להם לצאת מזה. לא מאפשרת להם להתנער ולהמשיך הלאה. הרגשות מציפים אותם ברמה כזו שהם באמת מאבדים שליטה ופועלים מתוך זעם ופחד, מתוך רגשות בלבד.

השאיפה של הנבל בסרט, שגם לו יש מניע די משכנע די דומה לזה של כמה מהדמויות ה"טובות", היא להעניש את החבורה על ההרס שזרעו, על ידי כך שיגרום להם להרוג זה את זה, להתפרק מבפנים. והוא כמעט מצליח. כמעט. הוא מביא את השלושה יחד, כשאיירון מן כבר מבין שטעה ורוצה בסך הכול לעזור, ואז ממוטט הכול. כמה פשוט, כמה מניפולטיבי ומלודרמטי: הוא מגלה לו מי הרג את ההורים שלו. והוא גורם לו להבין שקפטן אמריקה ידע, ולא אמר לו. בום.

הכול נהיה סצנה של דם, זיעה ודמעות מכאן. וכאמור לכמה דקות, מעבר לכך שהגיבורים נפצעים ומדממים וגורמים זה לזה נזק, אפשר להאמין להם שהם יהרגו אחד את השני.

כמובן שזה לא קורה, כי מארוול לא יעזו להגיע באמת לנקודת אל חזור. וזו האכזבה העיקרית, גם אם הלא מפתיעה, בסרט. אין בסיום באמת הרגשה שהחבורה מפורקת. עם כל הכאב, די ברור שעם האיום הקיומי הבא הכול יסתדר וכולם יחזרו לעבוד יחד, וחבל. היה מרתק לראות אותם הולכים עם הפירוק הזה עד הסוף.

אבל, אי אפשר לקבל הכול. מותר להסתפק בסרט שפשוט עובד, ברוב המישורים. קפטן אמריקה מלחמת האזרחים לא חושף את כל קטעים הטובים שלו בטריילר. הוא קורע מצחוק לפרקים, מציג בכבוד את הפנתר השחור ואת ספיידרמן ומכניס עוד אופי לרוב הדמויות.

כמה דברים קטנים לקינוח:
זו הפעם הראשונה שממש הפריע לי שהגיבורות הנשים הולכות מכות עם שיער מתבדר ולא אסוף. זה עניין של סטייל, אני יודעת, אבל זה לא באמת יכול להיות נוח. אולי זה בלט כי בקרב הראשון הן בבגדי יום יום ולא בחליפות שלהן, אבל ממש חיכיתי שמישהו יתפוס את רומנוף בשיער, ואז זה פחות או יותר קרה. למה הגברים בחליפות שמגנות עליהן מצוין ובשיער קצר והיא צריכה להסתכן ככה? מי מצליחה ללכת ככה מכות כשיש לה פוני? זה מסתיר!

ואם כבר נשיות וגבריות, החליפה של הפנתר השחור נראתה חושנית וצמודה במיוחד. אולי זה כי הוא חתולי גם בתנועות שלו, אולי זה כי אנחנו אוטומטית תופסים כל אחר כקצת נשי? אבל בשורה התחתונה הוא הוצג בצורה מבטיחה – כמעט מצליח לכסח את קפטן אמריקה, שולף ציפורניים כשצריך, וגם מספיק לעבור תהליך של התפכחות והתבגרות. ועם כל הטענות (המוצדקות) על ווייט וואשינג בהוליווד, משמח לראות את הליהוק של צ'דוויק בוסמן, ולשמוע את המבטא של הדמות.

ואם כבר הערות על סטייל: אם הוא יחזור מתישהו, גם באקי פשוט חייב להסתפר.

הנפילה ופציעת הגב של רודס הייתה בחירה פחדנית. בשורה התחתונה, אף אחד כאן לא נהרג, ואפילו הפציעה החמורה שלו הולכת להיפתר מאוד בקלות. אף אחד פה לא באמת שילם מחיר על איבוד השליטה שלו.

ואחרון באמת: כמה מהרגעים המצחיקים ביותר בסרט הוגשו בלי טיפת מאמץ, ותודה למי שחשב על חיפושית כרכב מילוט בלי מקום לברכיים. התגלגלתי על הרצפה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s