כשחיפשתי את האוגדנים של “סקס קרימנילס” כדי להיזכר כמה אני אוהבת אותם, אחד היה במקומו הראוי על הספריה, והשני היה במקומו הראוי אף יותר – ליד המיטה. רק רגע, זה לא כמו שזה נקרא. לא מדובר בקומיקס פורנוגרפי. כלומר, הסדרה של מאט פרקשן וצ’יפ זדרסקי שרצה מ-2014 בהוצאת אימאג’ בהחלט עוסקת בסקס. יש בה עירום (גם פרונטאלי!), יש בה מגוון תנוחות, כמובן שיש בה אורגזמות זרחניות.
אבל יותר מהכול, יש בה דיבור, כן, פתוח, מדויק ונוגע ללב – על סקס.
מההתחלה הדואליות בין קומיקס קליל, חושני ומחוצף לבין עיסוק בתמות “כבדות” נמצאת שם. כשסוזי הגיבורה מבקשת לספר לנו איך הכול התחיל, היא חוזרת לילדות שלה, ועל איך אבא שלה נרצח. היא מייד מבטיחה שהבדיחות והצחוקים יבואו, אבל הם לא יבואו על חשבון סיפור טוב והתפתחות של דמות.
בהמשך יש טיפה (טיפ טיפה, בחיי) ספוילרים למי שלא קרא בכלל, כי קשה מאוד לדבר על הקומיקס בלי לתאר את אחד האלמנטים המרכזיים בו. אם אתם לא רוצים לדעת שום דבר בכלל – זה בסדר. פשוט לכו לקרוא אותו, ואז דלגו לפסקה האחרונה פה בה יש את כל הפרטים על הביקור הקרוב של זדרסקי בארץ. כן כן. כן!!! סליחה, קצת נלהבת.
אתם כאן?
אוקיי.
אז לסוזי יש כישרון, או קללה, או פשוט תופעה פיזיולוגית משונה. כשהיא גומרת – כל שאר העולם קופא. אני יודעת מה אתם חושבים, ולא, זה לא כי היא מאושרת מהאורגזמה וזו המטאפורה השחוקה שבה היא בוחרת לתאר את זה. במקרה של סוזי, זה פשוטו כמשמעו מה שקורה. בני האדם קופאים על מקומם, הכול עוצר לזמן מה, חוץ ממנה.
ברור שזו גם מטאפורה, אבל השימוש שנעשה בה הרבה יותר מרענן ומקורי. אפשר לנתח אותה, ואפשר להתפעל מהאופן שבו היא הופכת לחלק מהותי שמניע את העלילה. היא פועלת בשני המישורים, הקונקרטי של הסיפור, והסמלי עם כל מטעניו על העיסוק באינטימיות וכו’. וכך אנחנו מקבלים תיאור חי ופרטני, וגם אמין מאוד מסוזי על הגילוי המיני וההתבגרות המינית שלה.
ההכרה בכך שהיא יצור מיני, עם תשוקות והכול לפעמים מפחיד מאוד, לפעמים מסעיר ומהנה ולפעמים בודד מאוד – וכל הזמן הזה היא נבנית כדמות שקל מאוד להתחבר אליה ולהזדהות איתה. כי למרות שאצלה קורה משהו פנטסטי, ועוד כמה דברים מופרעים שמתרחשים בחיים שלה כתוצאה ממנו, הדיבור והחוויות שלה על מערכות יחסים ועל החיים בכלל נשארים אמינים ומוכרים עד צחוק, או עד כאב.
“סקס קרימינלס” עוסק לא רק בסקס, כמובן, אלא גם בזוגיות, ברגשות, בהתבגרות ובכל הג’אז הזה. הבחור שמעניין את סוזי (ואל דאגה, לא מדובר בקומיקס שמתנהל כאילו שיש רק סטרייטים בעולם) הוא ג’ון. ג’ון מצליח להיות אטרקטיבי בטירוף, ובו זמנית מישהו שכל אחד מאיתנו היה או הייתה יכולים לפגוש במסיבת בית.
הוא חכם, די חמוד ושנון, בגדול עובד בעבודה משרדית כלשהי, סובל מבעיות כאלו ואחרות שלא ניכנס אליהן כאן, קרא את לוליטה (אוקיי
אולי זה קצת חריג כיום) ומקבל חלק גדול מהייחוד שלו מכך שסוזי מוצאת אותו מיוחד. שניהם בנויים כדמויות עגולות – עם כמה תכונות אופי, עם טעויות שנעשות, עם התרגשות ובלגן.
זה גם האופן שבו הם מאוירים. שניהם נראים טוב, אובייקטיבית. אבל, וזה אבל גדול, הם נראים טוב כמו מישהו שאנחנו מכירים. הם לא מוגזמים בחינניות שלהם, יש לכל אחד מהם מבנה גוף ריאליסטי מאוד, ויופי שלא בהכרח מתיישר עם אידיאל מופרך.
לסוזי יש שיער שחור, פוני, פנים קצת רחבות ואף די ארוך, בזמן שג’ון מתהדר באף די בולבוסי סך הכול, שיער חום, והוא אולי גבוה ומרשים – אבל גם די גמלוני. לסוזי יש קמטי הבעה כשהיא מדברת, משהו שלא קורה הרבה, בטח לא בעיצוב של דמויות צעירות.
העובדה ששניהם נראים קצת כמו אנשים שהיו יכולים להיות חברים שלנו לא גורעת מהייחוד של כל אחד מהם. הם שונים זה מזו, ביחס שלהם לחיים וגם לגילוי המיניות שלהם, והם מדברים על זה, שזה בכלל נהדר. ויש להם חוש הומור, כזה שמרחף מעל עם קריצה של פרקשן וזדרסקי לקומיקסים אחרים (וואו הקאבר הממש בוטה בסגנון סקוט פילגרים, וואו) ולקוראים:
הם מתארים זה לזו הרפתקאות מיניות מהעבר, למשל כשבאמצע האקט מהרמקולים בחדר השינה בקע זמר שמתהדר בבלורית בדיוק כמו של מוריסי (רק שקוראים לו אסטבן). הוא שר על כמה הכול נורא ואיום באיזו עיירת חוף. מתכון בדוק להרוס את המוג’ו.
ואני לא אגיד כלום על מה קרה כשסוזי החליטה לשיר בקולי קולות את “fat bottomed girls” של קווין, כי זו פשוט פנייה ישירה לקוראים כל כך חצופה וגאונית שתצטרכו להאמין לי.
כשם שהדיאלוגים והמונולוגים שמכוונים לקוראים נשמרים בגובה העיניים, כמו ש”אנשים רגילים” מדברים, זדרסקי מקפיד לייצר מבני גוף שונים ותווי פנים אחרים ממש לכל דמות שמופיעה, משנית ככל שתהיה. ההשקעה הזו בשפה הכתובה והמצוירת בונה עולם שלם מאוד, צבעוני מאוד (הפאנלים בזמן אורגזמות מרהיבים על גבול המסנוורים) ונגיש מאוד.
יש גם התייחסות לכוכבות פורנו, שהיא אולי סלחנית מדי (אם כי אולי העניינים נכנסים קצת יותר לעומק בחוברות הבאות, מישהי פה קראה את שני האוגדנים הראשונים ומחכה בהיסטריה שייצא השלישי) – אבל היא היוצא מן הכלל. זה מרשים עד מפתיע שכל הדיבור הלא מתנצל והלא נבוך על מיניות מפיה של דמות נשית נכתב ומאויר על ידי שני גברים.
הם מצליחים לכבד את סוזי, ולייצג שיח מיני של אישה על עצמה, עם עצמה ועם נשים אחרות וגברים אחרים בלי ליפול אפילו פעם אחת למקום שיפוטי או מציצני. ברור שכיף לראות ולקרוא את סוזי וג’ון עושים סקס, ברור ששניהם מושכים, אבל יש כאן עוד כל כך הרבה יותר מעבר לכל זה. והעובדה שסוזי היא זו שמזמינה אותנו לדעת מה עובר עליה, משנה את כל נקודת המבט. ממציצנים מרוחקים ומזלזלים אנחנו הופכים לשותפים שלה, ורואים אותה כשווה, לא כאביזר לצריכה וזריקה.
ולמה כל ההשתפכות הזו דווקא עכשיו?
או. אז ככה: צ’יפ זדרסקי, החצי המאייר של הסדרה, שגם זכה עליה בפרס האייזנר היוקרתי, מגיע לבקר. הוא יהיה בראשון הקרוב, 03.04.2016 בקומיקאזה שבדיזנגוף סנטר בתל אביב, להזדנגף ולחתום על הקומיקסים שלו. הכינו את האוגדנים.
images with words 