פרק חדש בפודאקסט: סקירה מפסטיבל פרימוורה סאונד 2018

עוד יגיע בהמשך פוסט כתוב על הזווית של גבריות ודיכאון בפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה השנה, אבל קודם כל, הנה הרשמים הנרגשים משהו של יוני זאבו ושלי, מוקלטים בפודקאסט החדש של דברים עם מילים בתנאי גרילה.

בקרוב נהיה גם באייטיונז, ובינתיים אפשר להאזין לפרק דרך פודבין כאן.

בתפריט הפעם: כל הסיבות בגללן ויתרנו לראשונה על הופעה של ניק קייב והזרעים הרעים, טוב, בעצם סיבה אחת בשם פיבר ריי, המחוות שוברות הלב לסקוט האטצ'ינסון, מוזיקת המחאה שמשלבת גוספל עם מטאל של זיל אנד ארדר, כללי התנהגות בהמתנה של שש שעות כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה, הפאנק החיובי של איידלס, ההופעה של הארקטיק מאנקיז שהצליחה לשנות במידת מה את היחס לאלבום החדש ועוד ועוד ועוד.

יש לנו גם עדכון חשוב שגילינו אחרי שסיימנו להקליט: אחת המגמות הבולטות בפסטיבל השנה הייתה מוזיקת פסקולים או מחוות לפסקולים מהאייטיז. לא פחות מ-3 הרכבים שונים שהופיעו יכולים להיכלל תחת תת-תת-תת הז'אנר הזה, ביניהם המלחינים של פס הקול ל"Stranger Things", נייט קרולר וקרפנטר ברוט. לגבי האחרון, היינו משוכנעים שמדובר בהתחכמות פוסט מודרנית שכוללת פסקולי סינטיסייזר מהירים וסולו צוקים לבי מוביז לא קיימים, וקאבר מופלא אחד שמצורף כאן למטה. אבל, בעוד האלבום החדש הוא אכן פסקול לסרט אימה מומצא, חיטוט של יוני אונליין מצא שחלק מקטעי הסרטים שהוקרנו מאחורי ההרכב שמלווה את אמן הדארק סינט'ווייב די אמיתיים, כמו הפנינה הזו מ-1986. שילוב מבלבל? לגמרי, אבל מהנה מאוד בכל מקרה.

והנה כמה תמונות שתפסנו:

זו המחווה סוחטת הדמעות על הבמה ובקהל:

ולקינוח, עוד קצת טירוף מעריצי קופים:

 

מודעות פרסומת

פרימוורה סאונד 2018 – רשמים לא ערוכים מהיום הראשון

IMG-20180601-WA0018

דה טוויילייט סאד
הישועה של הגבריות החדשה: הזמר של הלהקה הסקוטית the twilight sad כל כך מתרגש כשהוא מופיע, שהוא חייב לשחרר זעקות לא למיקרופון. בזמן שהלהקה מנגנת הוא מרים את הידיים אל הקהל ולסירוגין אל השמיים, שפתיו מבטאות את המילים "I love you" ועוד דברים שלא היה אפשר לזהות. מדובר בתוספת של הרגע האחרון השנה, הם התווספו לליין אפ אחרי ביטול שפינה מקום, והביא אותם לפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה בפעם השנייה, אחרי הופעה ב-2016. זכינו לשמוע שיר אחד חדש לגמרי בהשמעה ראשונה פחות או יותר, ועוד כמה שירים מוכרים שלהם, למי שמכיר ואוהב את העצב המלודי החם שלהם. ויש מי שאוהב, לא מעט גברים שרים את המילים נצפו בקהל, כולל חיבוק והתרגשות רבה בשיר האחרון, שכולל את שורת המחץ "it takes more than fucking someone to keep yourself warm". אחרי תנועות ריקוד בהשראת ג'וי דיוויז'ן, כשהשיר התקרב לסיום, הזמר הוריד את האוזניות, שם יד על העיניים ואז הוריד אותה, נתן לכולנו לראות את הדמעות יורדות. זו לא מטאפורה, הוא התבונן על הקהל שבחר לראות אותו בפסטיבל עם מעל 11 במות – ונתן לכל הרגש לבוא לידי ביטוי. בלי להסתיר, כי אין את מה.

**עדכון: מתברר שהשיר האחרון עם השורה שמייד נחקקה בזיכרון הוא גרסת קאבר שהייתה מחווה כואבת. "Keep yourself warm" הוא שיר של "frightened rabbit", להקה בהובלת סקוט האטצ'ינסון, שהייתה חתומים באותו לייבל עם twilight sad. האטצ'ינסון התאבד לפני כחודש, מה שטוען את הדמעות של הזמר והשירה בקהל באור קורע לב.

IMG-20180601-WA0020

ביורק
לפני ההופעה שלה הופיעו שקופיות מנהלתיות שמסבירות מה כללי ההתנהגות המומלצים והיכן יציאות החירום במקרה שיהיה צורך בפינוי של הפסטיבל. באופן הולם ההופעה נפתחה עם הקדמה בצורת טקסט שמספר סיפור על האוטופיה שתקום אחרי שנהרוס את העולם עם פסולת, מטריארכיה עם ציפורים, פרחים וצורות חיים חדשות. ואז ביורק, החלילניות שלה ותפאורה של יער ובמרכזו כס של שחלות נגלו לעינינו. טוב, האמת שהן נגלו לעיני מי שעמדו קרוב ומי שהביטו אחורה אל המסכים הרחוקים יותר, שם הקרינו את המתרחש על הבמה. במסכים הקדמיים הקרינו וידאו ארט של סחלבים ופרחים נוספים שנפתחו לפי קצב המוזיקה בצורה מהפנטת וארוטית. שלושה שירים אחר כך, וכבר אפשר היה לחזות בביורק, עוטה כמו כל הלהקה עיטור ראש ופנים בצורת סחלב או איבר רבייה נשי, מרהיב כמו שניהם. האלבום האחרון שלה מאתגר להאזנה, לדעתי, כולל שילובים שאמורים להיות הרמוניים, אבל מורכבים באופן מעט צורם במכוון. צלילי הלב השבור שלה עוברים איחוי בהופעה והופכים אותה למלכת היער שהיא יצרה. משהו במסכה שלה מזכיר יצור דמוני, הפיתולים שלה דומים גם לקרניים וגם לאיברי רבייה בו זמנית. מהשירים הוותיקים היותר מוכרים היה אפשר לזהות את "human behavior", וגם בשירים חדשים יותר היא עדיין מרשימה להפליא.

IMG-20180601-WA0019

פיבר ריי
במעבר הולם, שהתאפשר רק כי חתכנו מביורק חצי שעה לפני הסוף, והחלטנו לוותר על ניק קייב (בלתי נסלח בעקרון, קרה רק כי זכינו לראות אותו ואת הזרעים הרעים כמה פעמים, פעמיים השנה בארץ) – הגענו לאפטר פארטי פמיניסטי שמח וחושני במיוחד. אם אצל ביורק יש מסכות ששומרות על ריחוק, התלבושות, האיפור וכל הפרפורמנס של פיבר ריי והלהקה שלה מייצרים תחושת קרבה. הן נראות כמו מי שבאו ליהנות במסיבה על הבמה, והקהל נענה לכל נענוע אגן שלהן. הן עולות לבמה אחת אחת, נעצרות ומתפארות, ורק אז תופסות את המקומות שלהן. כל אחת מהן מציגה דמות קינקית אחרת, כולל חליפת שרירים גרוטסקית של מפתח גוף, וכולן משתלבות יחד לכדי סאטירה מגדרית. פיבר ריי בעצמה מופיעה עם ראש מגולח, איפור שנראה מרוח בקפידה כדי לגרום לה להיראות כמו סמל סקס שנזל, טי שירט עם הכיתוב "אני  אוהבת בנות שבדיות" כשהמילה האחרונה מחוקה באיקס ורוד, עגיל בטבור מעל הבגדים, שורטס לבנים נפוחים וביריות שמתחברות  למכנסיים ארוכים – הכל כדי ליצור סיוט חמוד ומבעית. ברור שהקהל כאן בשבילה, כדי לחזות בה בקדמת הבמה סוף סוף, אבל היא חולקת את תשומת הלב במידה כמעט שווה עם שתי הזמרות – שעומדות בשורה אחת איתה, מחליפות מיקום ומזמוזים במופע שכל כולו התרסה שמחה. זה דבר אחד לראות נשים ש"מתנהגות כמו גברים" כשהן מדברות באופן ישיר על מיניות ותשוקה, כולל מחוות ידיים גרפיות. זה משהו אחר כשהן מייצרות מסיבה פומבית אבל סגורה, כזו שגברים הם פשוט לא הנמענים שלה. אם יש ספק, פיבר ריי שרה באלבום האחרון בין היתר "I want to run my fingers up your pussy", ואפשר לנוע באי נוחות שמרנית מהישירות הזו, או להיזכר כמה מילים של שירים אחרים יש בחוץ, כאלו שמתארים בדיוק מה מישהו רוצה לעשות למישהי ואיך.
המסרים האלו מובאים בתוך אריזה מקפיצה במיוחד, שכוללת עיבודים מלאי אנרגיה לרוב השירים מאלבומי הסולו הראשון והשני של מי שהייתה חלק מהצמד דה נייף. היא רוקדת בצורה מגושמת משהו, משאירה את האלגנטיות לאחרות שסביבה, כאילו היא לא יכולה ולא מעוניינת לשייף את הכוריאוגרפיה במופע שלהן. התוצאה מעוררת תחושה של אותנטיות וחברות, של חדוות עשייה מדבקת.

זיל & ארדור
על פניו אין שום קשר בין הסגנון המוזיקלי של ההרכב הזה שמשלב גוספל עם מטאל לפיבר ריי. נקודת ההשקה מתבטאת בכך שגם כאן יש שלושה זמרים, וגם כאן הם לא נמצאים מאחורה או בצד, אלא בשורה אחת עם הסולן, הגיטריסט ןהבסיסטית. רק המתופף נמצא מאחוריהם, סביר להניח שבעיקר מסיבות טכניות. אמנם במקרה הזה יותר ברור שהם בחזקת זמרי ליווי, כי הם לא מנגנים על שום כלי מלבד מיתרי הקול וכי הסולן כן במרכז ואוחז בגיטרה ובשני מיקרופונים, אבל עדיין יש משהו מאוד מרענן בהעמדה כזו. היא מייצרת תחושה של אנסמבל, של להקה של ממש.

זיל אנד ארדור הוציאו בינתיים אלבום אחד שרוכב על אותו גימיק: שירה רפטטיבית שנעה בין צ'אנטים גרגוריאנים לשירי עבדים, עם שבירות של  דיסטורשן, בס חזק וגראולינג שמגבירים את הקצב. הם מזכירים את אלג'ירס, עם פנייה חדה לצד הכבד גם אם הקליט יותר, ובלי נגיעות של אינדסטריאל. הגיוון המלודי של הלחנים והאנרגיות  של כולם יחד מחלצים אותם ממה שהיה עלול להפוך בקלות למופע משעמם, והפכו אותם בקלות לאחת ההופעות המלהיבות של היום. בחלק גדול מהשירים הם מתחילים כמעט קפואים,  שומרים על איפוק מול המיקרופונים, ורק קצת אחר כך משתחררים מעט. זה חלק ממה שהופך את ההופעה שלהם למרשימה וסוחפת, כשהכאוס מפעפע מתחת לפני השטח. הם עומדים להוציא אלבום שני בימים הקרובים, וזכינו לשמוע כמה שירים חדשים. הם שומרים על אותו סגנון, אבל כן נראה שחלה התפתחות עם שילובים קצת יותר מעניינים בין הז'אנרים.

השם של האלבום הבא שלהם יהיה "stranger fruit", וגם בהופעה המשכתי להרגיש את הדיסוננס הקל שהם מעלים בהקשר הזה. להקה שמדברת על עבדות (הפוסטר שעיצבו להם לפסטיבל מציג שלשלאות שבורות לצד פרחי כותנה לבנים טבולים בדם), כאשר כמעט כל החברים בה נראים לבנים, למעט הסולן שלה,  שכותב את כל החומרים. מנואל גגנו הוא חצי שוויצרי חצי אפרו-אמריקני, אבל כשהחבורה הזו, שאמנם לבושה כולה בשחור שרה על איך "אני כל כך שחור" הם מדברים על תרבות איתה הם מזדהים, על המוזיקה או על ניכוס? הם מעלים תהיות האם יש כאן אמירה חתרנית מתוחכמת, או הלצה – גגנו סיפר בראיון שהוא הקים את הלהקה כאשר אנשים כתבו לו אונליין, והציעו לשלב בין מוזיקה שחורה (שתוארה עם מילת גנאי) ומטאל. אפשר להחליט לסמוך עליו ועל מילותיו בראיון נוסף מהשבועות האחרונים, בו הוא התבטא בנושא ואמר שניכוס תרבותי הוא תלוי כוונה – ואם היחס לתרבות ממנה שואבים השראה הוא מכבד, אין כל מניעה להיות מושפעים ממנה. דבר אחד בטוח, מה שהתחיל כתגובה להערה גזענית ב-4chan הפך להיות פרויקט רציני למדיי, שנראה ונשמע מעולה.

פרק חדש בפודקאסט החדש! מחשבות על ארקטיק מאנקיז

אחרי אי אלו האזנות, יוני זאבו ואנוכי התכנסנו בתנאי גרילה להקליט את פרק 2 בפודקאסט הנסיוני של "דברים עם מילים". הפעם: מחשבות ותהיות על האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז: Tranquility Base Hotel & Casino.

בתפריט: האם אנחנו סבלניים יותר לאמנים שהכרנו בגיל מאוחר מאשר לאמנים שאהבנו להאזין להם בתיכון רווי האמוציות והדרמה, האם רוב העולם מעדיף את האמנים שלו קבועים או משתנים כל כמה אלבומים, האם האלבום הזה היה צריך לצאת כאלבום סולו של אלכס טרנר או לא, מה קורה כשאמן שמקבל השראה מחיי היום יום לא חי אותם יותר – ואיך זה מתקשר לסיבה בגלל טרנר מדבר על עצמו כאילו שהוא חי בשנות ה-70.

בונוס: רעשי רקע, ניק הכנעני נובח את דעתו על האלבום והמלצה קטנה לקינוח.

 להאזנה או הורדה לחצו כאן (בקרוב נגיע לאייטיונז, מבטיחים!)

Review: Fever Ray – To the Moon and Back

Are you ready for this?

After 8 years (8! Years!) She's back. Fever Ray has already released a new song titled "to the moon and back" and an s&m creepy and at the same time compelling video to go along with it. The whole album will be available on streaming services online tonight (Yasssssssssssssss) at midnight, just in time for Halloween. The album's titled "Plunge" and it will be the Knife's Karin Dreijer's second solo project to date. You can find the track listing on Pitchfork, as well as an excerpt of a stream of consciousness by Fever Ray herself.

Here's hoping for a narrative, a concept album even that will greet us tonight, dealing with love, flesh, desire, age, gender, sex, pain and conflicted identities – heavy lyrics all wrapped up in sweet kabuki melodies and twitching tweaking electronic sound.

So, while we wait (what's a few hours compared to eight years, right?) I'd like to take a peek at "to the moon and back" (no connection to the savage garden single. Well, maybe the general topics of them both do have some similarities).

These are the lyrics:

Hey, remember me?
I've been busy working like crazy
I know you like tangerine
And your kiss is sweet and creamy

Oh, can you imagine
A friend sticks for us to bump in
Oh, I'm done looking
Now things can start happening

Hey, remember me?
I've got so much, just come and get me
I play something catchy
You lean forward and kiss me

First I take you then you take me
Breathe some life into a fantasy
Your lips, warm and fuzzy
I want to run my fingers up your pussy

Now, we may take them at face value, and read them as a lusty love song between one person to another woman, preferably as one woman to another if we co it's all there. But we may also read it as a renewal of vows between an artist and her listeners. Her voice tells us, almost apologetically that she's been doing things, creating something new for us all this time, she didn't just disappear. Fever Ray's voice goes on and asks the listeners, repeatedly, if we remember her. And then comes this line, saying "I play something catchy/you lean forward and kiss me". This could be a way to describe the tensed relationship between a singer and her crowd, knowing that if her music will be more mainstream she may be accepted more easily, perhaps.

From there the lyrics continue to describe a mutual inflicted extasy, a very direct talk, that again, represents intimate relations between two individuals and at the same time may represent the intimacy between artist and her crowd. There, in the gap between the music and the listener, a fantasy is allowed to come to  life.

And to top it all we have the way Fever Ray chose to appear in the video, that, along with a few more visual teasers on her YouTube page suggests we're in for a dark delve into the human syche, one that combines the broken and beautiful parts of the soul, all rolled into one.

Well. Is it midnight yet?

פרימוורה סאונד 2017 -יומן פסטיבל 03

IMG_20170602_201631.jpg

היום השלישי 03.06
ואן מוריסון – van Morrison
ככה ייעשה לאנשים שהתעכבו בדוכני המרצ' – הם יגיעו חמש דקות מאוחר מדי להופעה של ואן מוריסון כדי לשמוע את הסוף הג'אזי של ריקוד לאור ירח. היינו צריכים להזדרז, נכון, זה לא שתהיה עוד הזדמנות לשמוע את האגדה הוותיקה אבל נו, לא חשבנו שהוא יבצע אותו על ההתחלה. מייד אחר כך הוא המשיך עם "have I told you lately", מזכיר לנו כמה שירים מוכרים הם שלו במקור, מופיע עם כובע, משקפי שמש וג'קט מחויט, רואים עליו את השנים אבל הקול שלו, הסכמנו, נשמע עדיין צעיר ונהדר. היה מחמם לב. לראות כל כך הרבה אנשים שהם בטח לכל היותר בני חצי מהגיל שלו בקהל על אחת הבמות הראשיות.

IMG_20170603_212231.jpg

מטרונומי – metronomy
אל היום האחרון של הפסטיבל תמיד מתלווה תחושה מעט מרירה של סוף, כמו הידיעה שההאנגאובר יגיע מחר למרות ואולי בגלל שממש כיף לך עכשיו. לאווירה כזו מטרונומי מתאימים בול, כי לתפיסתי יש בהם שילוב של חופש ומלנכוליה, כמעט בכל שיר. הם עלו לאחת הבמות הראשיות לבושים בלבן, פותחים עם כמה שירים ברצף מהאלבום האחרון אותו כתב והקליט הסולן לבדו. למרות שגם השירים האלו לא רעים בכלל, עבורי ההופעה התחילה באמת עם הביצוע של "I'm Aquarius". השיר העצוב כל כך שמייצר הילה של כבוד למזלות אסטרולוגיים קיבל עיבוד יותר חיוני ומהיר, שהתאים אותו להופעה חיה בלי לפגוע בסנטימנטליות שלו. הם המשיכו לנגן עוד שירים אהובים במיוחד, כשההפתעה החיובית עבורי הייתה ההתלהבות ההיסטרית בה קיבלנו בקהל את "the look", כשכל מי שזיהה אותו מהתווים הראשונים שר את המלודיה של הקלידים האלקטרוניים בפתיח כאילו היה מדובר בהמנון כדורגל. בכלל, החיבה האדירה לאלקטרו פופ עם המילים השוברות שלהם הגבירה את החוויה פי כמה.

המילטון לייטהאוזר hemilton lighthouser
הפרונטמן של דה ווקמן החזיק את הבמה הקטנה ליד הים עם גרון להתפאר. אם מטרונומי עושים פופ עצוב אבל מרים, לייטהאוזר המשיך את מגמת שברון הלב עם פולק שנות ה-50 מעודכן לימינו. הוא הצליח לחמם למרות הבריזה שהגיחה, בפס קול חלומי אבל מעורר בו זמנית.

לבל אפ – lvl up
רביעייה טרייה מניו יורק שעושה רוק גראנג'י וקצת גראז'י. הם חולקים ביניהם את השירה, כשכל פעם מישהו אחר הופך לזמר, ונשמעים לסירוגין קצת כמו פייבמנט ודינוזאור ג'וניור. הם הודו לצוות של פרימוורה ולקהל ובאופן כללי אמרו שהם שמחים ומופתעים שבכלל הגיעו לשמוע אותם. בשלב הזה הם לא נשמעים כמו משהו חדש ומקורי במיוחד, הם עדיין קצת גנריים אבל היי, יש סיכוי שהם יגדלו יפה.

IMG-20170604-WA0002

במקום ארקייד פייר
קינג קרול – king krule
ויתרנו על ארקייד פייר כדי לתפוס שתי הופעות וחצי, כשהחצי הוא של קינג קרול. אפרופו לגדול, הזמר והמפיק הבריטי התחיל בגיל 18 לכל היותר וכיום בגיל המופלג של 22 הוא נחשב בצדק ליוצר מוערך. השירה-דיבור שלו נשמעת כמו ערב נעים בפאב בסופו של יום עבודה קודר. הג'ינג'י התחיל את ההופעה מואר באלומת אור אדומה שיותר מטשטשת מאשר מראה אותו, כשרק הקול שלו וסימפולים הספיקו. הוא נשמע מצוין, נמוך, גרוני ואמוציונלי יותר בלייב, ומהשיר השני הוא הרים גיטרה לצד הנגנים שעלו, מוסיפים מלודיות נוספות לביצועים.

IMG-20170604-WA0000

וויילד ביסטס – wild beasts
הסיבה העיקרית לוויתור על המופע הגדול של הערב השתלמה בענק. הלהקה הבריטית נתנה הופעה שגרמה לי להיות אסירת תודה אפילו יותר על כל המוזיקה המשפיעה של האייטיז. וויילד ביסטס שואבים קצת מברונסקי ביט ומגבירים עם גיטרות חשמליות וטיפה אלקטרו, עם שני ווקליסטים שבלתי אפשרי לבחור ביניהם. עם סטליסט שהורכב בעיקר מהאלבום האחרון שלהם שכולל שיר על חתול גדול בראש השרשרת ועוד אחד על אלפא פימייל הם הופיעו בפני אנשים שהיה ברור שמכירים ואוהבים אותם מאוד. חברי ההרכב הבריטי הביעו תודה בהתאם, גם במילות הערכה לקהל ש"אנחנו בטוחים שיש לכם עוד מקומות להיות בהם הערב" וגם בהופעה עצמה שהפכה למסיבה מרימה בטירוף, מסוג ההופעות שגורם לך לרצות לשמוע את האלבומים של הלהקה שוב ושוב. זו אולי מסיבת הפרידה הראשונה מהפסטיבל, אבל היא הרגישה כמו פתיחה מרהיבה ולוהטת ללילה.

IMG-20170604-WA0001

אגיינסט מי! – against me!
להקת הפאנק שבראשה זמרת טרנסית גאה ונהדרת המשיכה להעיר אותנו, עם רצף נגינה כמעט בלתי פוסק. שפתיים ענקיות עיטרו את הבמה והתחושה הכללית הייתה של מופע גלאם רוק שמזיז גם את הרגליים וגם את הראש, בידיעה שמדובר בלהקה שמעבירה מסרים חיוביים על קבלה עצמית בצורה הכי בועטת ומהנה שיש.

לפנינו עוד היו פריאוקיופיישנז, הופעה בהפתעה של חיים (עליה דילגנו) ו-!!! לפני שהבוקר הגיע, אבל הסוללה של הטלפון הלכה לישון לפניי – אז זמן סיכומים. עם גב קצת כואב אבל הטענת מצברים שיחזיקו לי את הלב, מצחיק לחשוב שזה נתפס בעיניי כליין אפ חלש יחסית השנה. כמה כיף לטעות. ולרקוד. ולחוות כל כך הרבה ז'אנרים. יש המון בלגן בחיים האלה, מזל שיש גם עוגן מוזיקלי שמרגיע אבל גם מאפשר לך לעוף.

פרימוורה סאונד 2017 – יומן פסטיבל 02

IMG_20170602_201550.jpg

היום השני 02.06

סינקיין -sinkane
סינקיין וחבורתו מברוקלין חלקו טיסה מברלין עם חברות שלי. נחמד שהיה להם מקום כי לפי ההופעה צריך עוד כמה מושבים בשביל נפח הריאות המרשימות שלהם. הם פתחו מבחינתנו את היום השני של פסטיבל פרימוורה בברצלונה, על הבמה הנושאת את שמו, בשילוב רקיד ומעורר נענועים על הבמה ובקהל – של סואול עם קצת רגאיי ודיסקו, ונוכחות בס וגיטרות מכובדת. חילופי הקולות הצלולים והעמוקים מגבוהים לנמוכים ללא תלות מגדרית בליווי חצוצרה עוררו תחושה שאנחנו נמצאים בשעה מוזהבת על אי קטן. זה לא כל כך רחוק מהמציאות, כי משנה שעברה פתחו בפסטיבל אזור אלקטרוני רחב ידיים שמוביל לחוף הים עליו משקיף כל המתחם.

IMG_20170602_202638.jpg

שלאק – shellac
ובמעבר חד – היינו בטוחים שלא תהיה נפש חיה בהופעה של שלאק, שמתחרה על תשומת הלב מול סאמפה והופעת ההפתעה של מוגוויי שמשיקים אלבום חדש. ובכל זאת היו הרבה אנשים ברחבת אדידס הקטנה שבאו לשמוע את שלישיית הדרון (drone) של המפיק המוזיקלי סטיב אלביני.
שלאק מופיעים כל שנה בפסטיבל בשנים האחרונות, תמיד באותה במה, עם מוזיקה כמעט ערומה – גיטרה בס תופים שמכים עליהם במעין כעס קצבי ומאופק. הם מתאפיינים בהכלה של מקורות של פאנק וגראנג' לתוך מבנה חזרתי שנותן מקום לקצת משחקים מלודיים ולשירה-דיבור-נאום זעם. זה רועש מאוד, בקטע טוב, במיוחד כשאלביני מנגן עם השיניים, והפידבק משוברי הגלים רק מוסיף עוד שכבה ועושים את העבודה כל פעם מחדש. בהופעה הזו הווליום היה אפילו קצת חזק מדי, כמעט כואב, אבל לרוב הקהל לא נראה שזה הפריע ליהנות, ויכולת ההפנוט של סולו הבס, התופים והגיטרה המהירים לסירוגין עדיין מפתיעה אותי.
החצי הטוב יותר שלי מוסר שההופעה התרחשה בשעה הרבה יותר מדי מוקדמת. העובדה שעדיין היה אור שמש ושרובנו רק התחלנו את את היום ולא שתינו מספיק מחלישות את האנרגיות מהקהל לדבריו, לעומת ההופעה בשנה שעברה שהייתה מול רדיוהד, וכללה הרבה יותר צרחות בשיתוף פעולה עם הלהקה, תזוזה והשתוללות כללית. אל תבינו לא נכון, גם הפעם הריעו ונרשמה התלהבות, גם כשהגיטריסט הציע לענות על שאלות מהקהל וגם כשהסולן הצהיר שכולנו כל כך אטרקטיביים שאם הוא היה יוצא עם מישהו, כל אחד, מהקהל, איבר המין שלו היה נא כמו המבורגר (משימוש יתר?). אבל זו הייתה התלהבות שנשארה יחסית מנומסת. מה שבטוח, תמיד טוב לראות את השלושה משכנעים אותנו שהם למעשה מטוס – השיר הזה מייצר תגובה בכל שעה.

IMG_20170602_221315.jpg

הדסנדנטס – the descendants
להקת פאנק ותיקה וחמודה, שהתנצלה ארוכות על כך שהיא מגיעה מארצות הברית. יש משהו מעניין בלהקות אמריקאיות שמביעות אפולוגטיות על המקום ממנו הן באות, זה עצוב אבל גם מעט מעודד. " הפאק האד הזה עומד בראשנו… ובששת החודשים האחרונים אנחנו קמים כל בוקר ושאלים מה לעזאזל" כך הם פתחו את ההופעה עם שיר שבגדול מצהיר שהכל מחורבן. אבל הלחנים שמחים, אז אולי לא הכל אבוד.

מאק דמארקו
אני יודעת שיש הרבה אנשים שאוהבים את המוזיקה שלו, ומעריכה אותם ואת טעמם. הוא לא מתיישב איתי, תמיד מרגישה שאני מפספסת משהו לגביו – לא מצליח לראות ולשמוע מעבר לשימוש בכישרון מוזיקלי כדי לייצר פרודיה על ז'אנרים וסגנונות וקצת לעוף על עצמך על חשבון הקהל שלך. העובדה שהוא סיים את ההופעה בתחתונים בלבד שתחובים לאחוריו כחוטיני מאולתר (המתופף שלו היה ערום לגמרי), בזמן שהוא משתעשע עם מצית לא עזר. גם השירים עצמם נשמעו לי מהצד כאוסף להיטים מנומנם מכל הזמנים, כאלו שלא מומלץ להאזין להם במהלך נהיגה. מי שאוהב אותו – אשמח להבין מה הולך כאן, האם זו למעשה סאטירה חריפה על הגוף הגברי ועל רוקסטארים, או משהו מתוחכם אחר שחולף לידי.

IMG_20170602_234811.jpg

ראן דה ג'ולז – run the jewels
קל להשתפך בצדק על ראן דה ג'ולז, אז אנסה לתמצת: פעם לא אהבתי היפהופ – והיום היינו בשורה ראשונה. להופעת פרימוורה הקודמת שלהם הגענו כמעט במקרה, עומדים מרחוק ונסחפים עם הכריזמה של אל פי וקילר מייק. הם גדלו עוד מאז, עם שלושה אלבומים ומקום של כבוד באחת הבמות הראשיות. ואם הדסנדנטס היו אפולוגטיים לגבי המולדת שלהם, צמד הראפרים והדיג'יי שמלווה אותם התחילו עם התנצלות, "הצבענו לברני סנדרס, זה לא הלך ועכשיו האורנג' פאק הזה בשלטון" – הם אכן היו פעילים במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית עבור המתמודד הדמוקרטי. הם המשיכו בהוצאת קיטור מעודנת "כי אנחנו צריכים להצליח לחזור הביתה לארצות הברית, אבל אולי יש לכם איזה דרכון ספרדי בשבילנו?" ועברו למניפסט, שירים הולמים כולל "lie cheat steall kill win" וקינחו בדיבור על איך הם החברים הכי טובים למרות השוני. זאת ועוד – הם אמרו שיש קהילה של אנשים שנראים שונה זה מזה עם נטייה מינית שונה וממוצאים שונים – כולם יכולים למצוא תקווה ולדעת שהם אהובים, כולם מאזינים לאותה להקה, ולכן מתחברים לאותם מסרים וערכים, גם אם הם שומעים אותם לבד בבית ומקבלים בעיטה בתחת מהעולם כרגע. זה נשמע דביק ואפילו קצת יהיר מחוץ לקונטקסט, אבל בתוך ההופעה המילים האלו עברו כהצהרה כנה, משכנעת ואפילו, סליחה, מרגשת.
גם המוזיקה עצמה הייתה נהדרת בביצוע חי, אחרי כמה הדליינרים יותר רגועים הם העירו את כולם – אפילו תקלה טכנית שכיבתה את המיקרופונים שלהם לכמה דקות בתחילת ההופעה לא עצרה את ההתלהבות, הם פשוט רקדו, התפללו והתקוטטו עד שזה הסתדר, לקול תשואות.
ועוד משהו קטן על הפוליטיות שלהם וכמה היא רלוונטית למוזיקה שהם עושים – לאן שלא הסתכלתי הייתה חלוקה שווה למדיי של נשים וגברים בקהל, במיוחד בשורות הראשונות. הם לא להקת ריוט גירל, אבל גם אצלם הבנות נמצאות בחזית ומרגישות שם מאוד מאוד בטוח ונוח, וזה לא מובן מאליו בכלל.

IMG_20170603_013132.jpg

מסיבת חוף
אחרי קצת פרונט 242 לנוסטלגיה ירדנו לים. טוב, לא לחוף ממש, קצת חשוך מדי לזה, אבל ביקרנו באזור בפסטיבל שמוקדש כולו לתקלוטים. מה שבשנה שעברה כלל אוהל אחד שנראה כמו ציליה מהוהה התרחב לשתי רחבות מושקעות – אחת עם במה של ממש והשנייה עם קונסטרוקציה של קשתות. האזור הזה שמופרד מההופעות עם גשר ארוך מרגיש כמו פסטיבל אחר, ומסביר למה יש הרבה יותר אנשים בבגדי ים השנה. בשעות הקטנות של הלילה הוא הופך לחלק העירני ביותר שלו, כי שומעים בו את המוזיקה ורואים את אחת הרחבות מכל נקודה. הוא קטן יותר ומתפקד כמו מועדון באוויר הפתוח. תפסנו תקלוטים של טאף סיטי קידס ודיקסון, שגם עבור מישהי שרק לאחרונה הפנימה את ההבדל בין האוס לטכנו היו מהנים מאוד. והברקה שיווקית לסיום: בין הרחבה לחול הים יש עמדת מציל באדום לבן שהיא כולה פרסומת לסרט משמר המפרץ הבא עלינו לטובה הקיץ. זו לא עמדה אמיתית כמובן, ובמשך היום היא מאוכלסת עם יפים ויפות בבגדי ים אדומים שמעודדים את הרוקדים להצטלם – שימוש מדויק במיקום ובקהל.

עד כאן היום השני. מחר עוד מצפים לנו ואן מוריסון, המילטון לייטהאוזר, גרייס ג'ונס, פריאקיופיישנז, וויילד ביסטס, מטרונומי, !!! והמון נאצ'וס לפני פרידה.

פרימוורה סאונד 2017 – יומן פסטיבל 01

IMG_20170601_192655.jpg

אחד הדברים הכי טובים בפרימוורה הוא שלא משנה כמה נתכונן מראש – נאזין בקפידה ללהקות אהובות וגם ללהקות מקריות שפשוט התמזל מזלנו והן הסתדרו לנו בול בלו"ז, תמיד נגלה משהו חדש. כבר היה לנו ברור בדיוק לאלו במות הולכים ומתי, אבל רק כשהשעות פרוסות לפנינו ועוברות מהמחשב או הטלפון אל התוכניה מחליטים באמת לאן הולכים. פתאום המרחק מהופעה להופעה נהיה מוחשי, והשעה נוחה להפתעות. הפעם ההפתעה הראשונה הגיעה מוקדם. רק נכנסנו, סיימנו לקנות עותק (חתום!) של ספר הפרוזה הראשון של קייט טמפסט וצלילי ההופעה הראשונה בבמת ריי באן הגיעו אלינו, מבטיחים שגם השנה הולך להיות טוב להיות כאן. הלכנו בעקבותיהם, סאונד שמשלב קצת דיסטורשן גיטרות, קול צלול של זמרת שבוחרת להצריד את מיתרי הקול שלה מדי פעם כדי להגיע לשיא, מקצב מלודי עם שבירות של כעס, כל הטוב הזה בספרדית של להקה מקומית בשם סולדד וולז –
Soledad vellez. לצליליהם התיישבנו בצל, מים לפני אלכוהול כי חם היום גם בחמש אחר הצהריים, שמש כמו בצהרי היום. נתקלנו בכלב ענק עם בנדנה ששוטט ברחבה מול הבמה, לא מבין על מה כולנו מסתכלים ורשמנו לעצמנו לחפש אלבום של הרעש הנעים הזה בהמשך.

אלכסנדרה סביור
התחנה הבאה שלנו הייתה אלכסנדרה טרנר, או בשמה האמיתי אלכסנדרה סביור. אנחנו מכנים אותה על שם אלכס טרנר בגלל שאי אפשר לנתק את ההשפעה ההדדית של שני אלו זו על זה. סביור היא בת טיפוחיו של סולן הארקטיק מאנקיז והלאסט שאדו פאפטס, וגם כתבה איתו כמה מהשירים שלהם. השירים המלנכוליים עם קול הפעמונים שלה היו יכולים להיות מבוצעים על ידו, מוגשים ומולחנים עם אותה מלודרמטיות עם נימה של אולדיז. סביור נעימה מאוד בהופעה, ובהאזנה מרוחקת עושה חשק לרקוד סלואו.

ארקייד פייר בהפתעה
קצת אחר כך התרחשה הפתעה נוספת. ארקייד פייר כבר הופיעו ככה פתאום יום קודם, והנה הם שוב. ההופעה הרשמית הגדולה שלהם בכלל ביום השני, אבל הם הבליחו בהופעת שקיעה על במה חדשה. לא משנה אם אתם אוהבים אותם ממש או לא, לראות אנשים נוהרים בהדרגה, מבינים שזה באמת קורה ואז מתחילים לרוץ, לחייך ולהתאסף עושה משהו טוב במיוחד למצב הרוח. הלהקה התקבלה בהתרגשות אחרי שסינגל חדש שלהם נמכר בדוכן הרשמי בטעות, עוד לפני שהשיקו אותו על הבמה. עם כל דקה הקהל הפך להמון רב יותר, מקיף אותם במשולש גדל מכל הכיוונים של התלהבות שניזונה מהחום שהם הקרינו בחזרה והמון אנרגיות, גיחה לקהל וסרטים צבעוניים, בנוהל. ואישית השיר שהכי ריגש היה רפלקטור – ההזדמנות לשמוע אותו אחרי שכבר ויתרתי על ההופעה הרשמית לטובת הרכבים אחרים הזיזה אצלי משהו, כמו אישור מחדש שזה קורה שוב, שאנחנו באמת כאן. אי אפשר לשמוע את השיר בלי לחשוב על דיוויד בואי, והסולן אמר תוך כדי השיר, לפני הקטע שלו, שהוא מתגעגע אליו, מאוד, והפך את הביצוע לעוד יותר מרגש ואת המילים "נראה אותך בצד האחר" במשמעות ספציפית נוספת.

IMG_20170601_213753.jpg

גלאס אנימלס
כשהשמש כבר כמעט נעלמה לחלוטין החליף אותה אננס ענק שהחזיר קרני אור לכל הקהל של גלאס אנימלז. הם נתנו הופעה שהפיצה חום עד לקצוות המרוחקים כמו הפרי הטרופי והקקטוסים העצומים שעיטרו את הבמה שלהם, עם שירה חמה וטריפ הופ מרענן. הם הדגימו איך גם להקה שלא הספקתי לחקור לעומק בהאזנה ראויה לפני הפסטיבל יכולה להקפיץ אותך בקלות.

אפגן וויגז
לא הופתענו אבל מאוד שמחנו לראות שנשאר מקום בשורה הראשונה באמצע שעה לפני ההופעה של אפגן וויגז. הם מתחרים מול בון איבר, אבל באופן אישי לא הייתה כאן תחרות עבורנו. אין מה להשוות את במת הריי באן לבארבי, אבל גם כאן וגם שם מבחינתנו מה שחשוב הוא לחוות את המופע של גרג דולי מקרוב. עם אלבום חדש, שני אחרי שנים של הפסקה מאז האלבומים שהוציאו בניינטיז, קיווינו לקבל את אותה חיית הופעות מלאת רגש, מטיפה וקווירית שהתרגלנו לראות ולשמוע.
ובסתירה קטנה לתיאור שנתתי לפני משפט, למרות שדולי הוא המרכז הכריזמתי הברור של הלהקה, כל חבר בה מקבל ומפגין את הפוקוס והאופי שלו על הבמה, גם כשהם מבצעים שיר של תשעה כלים בבת אחת. אחד הדברים שמייחדים את אפגן וויגז הוא ריבוי השכבות המלודיות שבונות הרמוניה על לחן ומקצב של רוק כאשר הקול של דולי כמעט שווה ערך לגיטרות, לפעמים ארבע בבת אחת, לכינור ולצ'לו שנוכחים באופן כמעט קבוע בשירים.
אני יכולה לכתוב פוסט שלם, או כמה, על ההופעה הזו ועליהם בכלל, אבל בקיצור – הדבר הביקורתי היחיד שאני יכולה לומר עליה היא שנגמר לי מהר מדי. זו להקה שלפני שנים ספורות יצאה לסיבוב הופעות נוסטלגי ועכשיו מבססת את רוב ההופעה שלה על שירים חדשים, ומפגינה הנאה משכנעת על הבמה.
ולגבי הכוונה שלי לקוויריות אצל דולי, זו עוד דוגמה לכך שהאפגן וויגז לא נשמעים בדיוק כמו שום דבר אחר. הם פעלו קרוב לסצנת הגראנג' אבל הלחנים שלהם שואבים מסואול ומניו אורלינס עם המון בלוז, והמילים שלהם גבריות עם אחוז טסטוסטרון גבוה, אבל המניירות של דולי ושפת הגוף שלו עוברת הרבה פעמים כנשית מאוד. כשהוא שר את ג'נטלמן הוא החווה עם ידיים ועם הגוף כולו לקהל, מספר סיפור וצועק עלינו כמו דיווה גדולה.
לקינוח הוא הודה לקהל ולפסטיבל, והכיר בכך שמי שצופה בו ויתר על בון איבר כדי לעשות את זה.
אנחנו פספנו לפחות גם שליש מקייט טמפסט, אבל זה היה שווה את זה.

קייט טמפסט
קייט טמפסט הבריטית בת ה-32 היא כישרון להתקנא בו. אחרי מחזות וביסוס מעמדה כאמנית ספוקן וורד עם שני אלבומים וספרי שירה, היא הוציאה גם ספר פרוזה ראשון, שממשיך את עלילת האלבום הראשון שלה. טמפסט מספרת סיפור באלבום הזה על צעירים מדרום מזרח לונדון ומצליחה להיות מרתקת ומעוררת הזדהות עם הדמויות והנרטיב משיר לשיר, וגם לייצר עניין והנאה כשהקול שלה משתלב עם מוזיקה וביטים. יש לה ניגון בקול גם כשהיא לא מלווה בשום כלי. ההגשה של האלבום השני שלה שמדבר על בדידות ועל סוף העולם ועל צדק ואחריות חברתית (כך נשמע מהמעט שיצא לי לשמוע בהופעה, הוא חדש לי) גדשה את במת אדידס הקטנה. כשטמפסט דיברה על הצורך שלנו להיות שייכים ומחוברים למשהו, ועל הניכור וחוסר היכולת להתקיים, על העייפות שגורמת לנו לא להתנער מאחריות ולהיות אדישים, הקול שלה התגבר על כל הצפיפות והמהום האנשים שעמדו רחוק ממנה על יד הבר כי כבר לא נותר מקום. הבמה בהחלט הייתה קטנה עליה, יורה ברצף מילים וסיפורים כמעט בלי לעצור, כשעל המונולוגים הדרמטיים שלה מתלבשת מוזיקה אלקטרונית שמוסיפה להם עוד קצת חספוס ותנועה, אבל ברור שהדיבור-שירה שלה הם אלו שקובעים את הטון ועושים חשק לשמוע ממנה עוד ועוד.

IMG_20170602_043245.jpg

סקיני פאפי
אני מדלגת על אפקס טווין כי אני לא האדם הנכון לכתוב על ההופעה הזו, בגלל חוסר היכרות מספק איתם ופחות חיבור לז'אנר ולכן עוברת לקינוח של לפנות בוקר: מופע קצת רפטטיבי אבל מבדר של סקיני פאפי. על צלילי האינדסטריאל חיפה פרפורמנס עם אדם בדמות חיה – שור עם עיניים רושפות שנועץ מזרקים בסולן ששופך על עצמו את תכולתם, לבוש סמרטוטים ונראה באופן כללי כמו זומבי מבי מובי ישן וטוב, בזמן שנגן הליווי שלו נראה קודם כמו חייזר או חרק ענק ואחר כך כמו סטים פאנקיסט מכובד. זו הייתה חוויה מהנה מאוד, למרות שבשלב מסוים העיניים קצת נעצמו תוך כדי ריקוד, אי שם בין השפרצת תוכן של עוד מזרק אחד למשנהו. וכן, היה גם מעין גימפ על הבמה עם חולצה עליה הכיתוב "פאק נאציז" שלא יהיו טעויות לגבי אופי המוזיקה או התוכן שלה.

עד כאן היום הראשון. ביום הבא יש שמועות על הופעת הפתעה של מוגוויי, לצד הופעות של סינקיין, XX, ראן דה ג'ולז ופרונט 242 ועוד, ועוד ועוד.

ברודצ'רץ' עונה 3 פרק 01

התחושה שאת פוגשת שוב חברים ותיקים שלא ראית זמן מה מעידה כבר לטובת העונה ה-3 של ברודצ'רץ'. אני יודעת שהיא לא באה בטוב לחלק מהצופים, אבל אני מגיעה אופטימית – גם כי השחקנים ודיוויד טננט ואוליביה קולן בראשם חביבים עליי ממש, וגם כי אני מעריכה את עבודת הצילום (העונה הזו מצולמת על ידי קרלוס קטלן) ואת הכתיבה של כריס צ'יבנל, גם אם יש לה נפילות פה ושם. אני אוהבת את הטיפול שלו ברגשות "כבדים" – הצער, האבל והכאב בברודצ'רץ' מצליחים להיות משכנעים אבל לא מאמללים עבור הצופים עצמם, אלא מצע לדיון על מערכות יחסים וחלק אינטגרלי מהאופן שבו הסיפור נבנה.

התובנה הראשונה מהפרק היא שאין הרבה מקרים של תקיפה מינית בעיירה (עוד לפני שמילר אומרת שהיא לא זוכרת מקרה של תקיפה אקראית), לפחות לא כאלו שמדווחים עליהם – כי "חדר 4" שלהם שליו ומאובזר, עם אשת צוות נעימה, רגועה ולא עמוסה. הוא נראה כמו מה שהיינו רוצים שיתנהל בחדרי המיון האקוטיים בארץ. הטיפול בנושא הדיווח על אונס מתנהל ברצינות ובאמינות גם אם קצת צפויה – כשהארדי לוקה בחוסר רגישות על חשבון הרצון להתקדם בחקירה, בזמן שמילר מביעה יותר אמפתיה לשורדת האונס. נראה שצ'יבנל עשה שיעורי בית של צפייה ב"דה פול" כי יש בפרק כמה סצנות הסברתיות מצוינות – כולל אחת בה מילר מבהירה לבלשית צעירה שלא מזלזלים באמינות של מי שמדווחת על תקיפה מינית גם לא כשעברו לה כמה ימים בין האונס לדיווח שלה למשטרה.

טריש (ג'ולי הסמונדאהל), הדמות שמדווחת על האונס, מצוירת ברגישות ובאמינות עד כאב, כשהיא נעה בין חוסר יכולת לדבר על מה שקרה, חשש מתגובות הסביבה הקרובה, פחד והיזכרות הדרגתית בחלקים מהאירוע שעולות יחד עם השאלה "למה זה קרה דווקא לי".

ובנוגע לנקודות הפחות טריגריות של הפרק – יש כבר ניצנים של מתח ומיסתורין אפקטיביים לגבי פענוח התעלומה מחד, וסקירה מעניינת של הדמויות הזכורות משתי העונות הקודמות בראי הזמן שחלף. מספרים לנו שעברו 3 שנים מאז פרשת הרצח, סוג של חיים שחזרו למסלולם אבל לא באמת. מה שהשתבח עוד הוא הדינמיקה בין מילר להארדי, שממשיכים להקניט זה את זו בזעם ומבטא סקוטי לצד הידיעה הברורה שהם זוג בלשים מצוין יחד. הארדי ממשיך להיות מריר, מילר ממשיכה להבהיר לו שהוא צריך להתנצל כשהוא מגזים והעבודה המקצועית שלהם מגובה במוזיקה דרמטית ובצילומי לונג שוט מרהיבים שמדגישים את האיכות האסתטית של הסדרה, ורומזים לנו על חקירה רחבת יריעה שנכונה לנו. סך הכול – הבטחה לא רעה בכלל לפרק ראשון.

ארצ'ר וליג'ן: דקונסטרוקציה פרועה

אם יש משהו שאפשר להצביע עליו כעל מכנה משותף בין יצירות טובות במיוחד ליצירות גרועות במיוחד הוא השאלה "איך נתנו לזה לקרות?" כשהסדרה או הסרט חסרים כל בסיס נרטיבי קשה להבין איך מישהו הסכים לתת למשהו כזה לעלות לאוויר בלי עוד סבב עריכת תסריט. כשמה שמוצג בפנינו מוצלח בצורה חדשה, מרעננת, עולה תחושה דומה. הסדרות וחלק מהסרטים הטובים ביותר על המסך כרגע מעוררים תחושה של טיסה מתחת לרדאר המיינסטרים והמסחריות. כאילו מישהו יודע שמדובר בילדים מופרעים במיוחד שהולכים לשבור את חדר המשחקים שלהם, אבל הוא החליט לעצום עין ולהתעלם מהרעש, מתוך ידיעה שבתוך כל הכאוס הזה הוא יקבל מגדל קוביות ממש יפה, שמורכב מכל הצעצועים השבורים של האחרים.

תישארו איתי ועם המטאפורה הזו רגע. גם בארצ'ר של אדם ריד שנכנסה הרגע לעונה ה-8 וגם בליג'ן החדשה של נוח האולי (העיבוד הטלוויזיוני המצליח ל"פארגו") יש אלמנטים של עירוב ז'אנרים, ושל התפרעות כוללת. שתיהן גם נשמעות סתמיות אם מנסים לתאר אותן בצורה תמציתית, כי הפרמיס שלהן הוא רק בסיס לשעשוע עם המדיום ולמשחק עם רפרנסים לתרבות פופולרית בארצ'ר, ולמשחקי סגנון בליג'ן. שתיהן משודרות במקור ב-FX (וארצ'ר עברה לאחרונה ל-FXX, כלומר נשארה במשפחה הגדולה של פוקס) ואולי זה לא מקרי. לא חסרות דוגמאות לטלוויזיה פרועה ברשת הזו, אבל אני רוצה להתמקד בשתי אלו ספציפית כי הן מפליאות לבצע פירוק של מוסכמות נרטיביות וז'אנריות כמו שאנחנו מכירים אותן. אצל ארצ'ר חיכינו לעונה החדשה לאחר שהוכרזה מעין ספירה לאחור. ריד הודיע שהוא מתכנן שהסדרה תסתיים תוך שלוש עונות (כלומר, בתום העונה ה-10) ושבכל עונה היא תחליף ז'אנר.

הסדרה למי שלא עשה לה בינג' עדיין (ואני מבינה אתכם, גיליתי אותה במקרה דרך זוג חברים טובים לפני כשנתיים ומאז אני מאוהבת) כבר השתעשעה עם שינויים דומים בעבר, אם כי הם היו מעט יותר מינוריים. מדובר בסדרת אנימציה עם אותן דמויות של סוכנים חשאיים לאורך העונות, עד שבעונה אחת הם הפכו להיות סוחרי סמים – כי החבורה העליזה ומנבלת הפה עושה מה שצריך כדי לשרוד.העונה החדשה מביאה, כמובטח, שינוי מהותי יותר עד כמה שניתן לדגום מהפרק הראשון שלה. היא מכונה ארצ'ר דרימלנד, כי היא מתרחשת כולה בתוך הראש של ארצ'ר (ה. ג'ון בנימין).

אני לא רוצה להוסיף יותר מדי מעבר כי כבר בתחילת הפרק יש טוויסט מתחכם בעלילה ששובר את המתח שבו נגמרה העונה הקודמת, אבל כן אפשר לספר שהסדרה הפכה לסדרת בלשים – נואר מצוירת. הדמויות שנונות כתמיד, חילופי הדברים ביניהן שומרים על תמהיל מבריק של חידודי לשון, רפרורים לתרבות פופולארית וגסויות, אבל הז'אנר זז למקום אחר. אם עד עכשיו ארצ'ר הייתה סדרה שעושה צחוק מסרטי ג'יימס בונד ומהז'אנר בכלל, העונה היא משתעשעת ועושה דקונסטרוקציה פעמיים: פעם אחת לז'אנר הסרט האפל, ופעם נוספת לדמויות שלה עצמה. אנחנו כבר מכירים אותן, הן כמעט ארכיטיפים עבורנו, וכעת הן מתפרקות ונבנות לנגד עינינו מחדש בתור דמויות שונות אבל דומות, בתוך זמן ומקום אחרים, בשינויי תפקיד קלים פי מוחו הקודח של ארצ'ר הדמות, וריד היוצר.

חבל לעשות ג'ינקס ולהרים את הציפיות כל כך גבוה אחרי פרק אחד בלבד, אבל בו זמנית קשה מאוד להתאפק. יש הרבה סדרות שמנסות להמציא את עצמן מחדש, אבל אצל ארצ'ר לוקחים את העניין הזה, באופן כל כך הולם לסדרה, בצורה מילולית. זה שינוי קיצוני יותר ממה שקרה לסדרה בעונות קודמות, והתוצאה מהטעימה שקיבלנו היא טיזר מלהיב לעונה החדשה, וכזה שגורם להתפעלות מכך שנראה שריד פשוט משחק עם הכלים הטלוויזיוניים והקולנועיים שברשותו, ומקבל אישור לעשות מה שהוא רוצה יחד עם הצוות שלו – כי הם עושים את זה כל כך טוב, גם אחרי 7 עונות.

בליג'ן של האולי הפירוק הוא של הציפיות שלנו כצופים, תוך כדי טיפול אחר ממה שהתרגלנו לראות לסדרות גיבורי על. נכון, ההבנה שאפשר לייצר טונים מאוד שונים כשמטפלים בעיבודים טלוויזיוניים לקומיקס כבר הגיעה בשעה טובה למיינסטרים. החל מסדרות מצוירות מבדרות וקלילות (למרות שהיי, גם לגרסה הנוכחית של צבי הנינג'ה יש צדדים אפלים) ועד לחבורת הדפנדרס של נטפליקס – דרדוויל, ג'סיקה ג'ונס, לוק קייג' ואיירון פיסט (המושמץ, קצת שלא בצדק לדעתי, אבל זה סיפור לפוסט אחר) יש אינספור גוונים של רצינות לעומת הומור, של אקשן עם דם או בלי דם. אבל עם כל הגיוון המבורך, עוד לא ראינו משהו כמו ליג'ן.

הסתייגות/התנצלות קלה – עוד לא סיימתי לראות את העונה, חסרים לי שני פרקים לשם כך. אז אם היא נגמרת בקול ענות חלושה והורסת את כל מה שבנתה עד כה – סליחה! אני מקווה מאוד שלא, עם זאת, כי עד כה, למרות ההתעקשות לתת יותר שאלות מתשובות (ואולי בגלל ההחלטה הזו?) היא הצליחה לא להיות מאכזבת.

בהתחלה נראה היה שלא יהיה מנוס אלא להתאכזב, כי פרק הפתיחה שלה היה כל כך חזק וכל כך מרענן בחידתיות ובאסתטיקה שלו. לא האמנתי שיש לאן להמשיך מכאן בלי לתת תשובות והסברים ארוכים לכל השאלות שהוא העלה, ושיהיה קשה מאוד להמשיך בסגנון של כתב חידה בלי להיות מבלבלים ומתישים מאוד. ליג'ן היא מעין טווין פיקס פוגשת סרטי בילוש וקונספירציה מהסבנטיז עם תיבול של אקסמן. במרכזה נמצא דיוויד (דן סטיבנס), בחור שבתחילת הסדרה מתואר לנו כמי שמאובחן עם סכיזופרניה ומטופל בגללה במוסד סגור וצבעוני מאוד. הוא נראה כמו ספא בסבנטיז, ובכלל הסדרה משתמשת בפס קול ובצבעים צעקניים מאוד אך גם מוקפדים, כך שכל פריים בה נראה מתוכנן היטב כדי להעביר לנו אווירה ולא רק עלילה.

דיוויד מבוסס על דמות קומיקס שמוכרת למי שבקיא בנבכי האקסמן, אך במובן מסוים אפילו לומר מי הדמות הזו הוא סוג של ספוילר. מה גם, שבנקודה הזו אנחנו עדיין לא יודעים עד כמה העיבוד הטלוויזיוני מתכנן להיות נאמן למקור ואילו שינויים הוא עורך. במהלך הפרק הראשון שלה ליג'ן הצליחה לבלבל, לרתק ולגרום לנו לפקפק בכל מה שמוצג לנו על המסך. כשהמספר שלך בלתי מהימן, הכל כולל הכל יכול להתהפך ברגע. מי שצופה ב"מר רובוט" יודע על מה אני מדברת, רק שלעומת מה שנראה כמו מהלך מתאמץ שלפעמים כל מטרתו היא לתעתע, הבלבול בליג'ן מרגיש קשור באמת לדמות הראשית, ולא להתחכמות מנייריסטית של התסריט. אנחנו הולכים לאיבוד ביחד עם דיוויד, לא בגללו. כל העניין הזה של האם מה שהוא רואה אמיתי או לא, איפה הוא נמצא באמת ומה תיאוריית קונספירציה ומה אמיתי נפתר, לכאורה בפרק השני. כצפוי וכפי שניתן היה לחשוש, קיבלנו הסברים עליו ועל סיד בארט (רייצ'ל קלר בשם שהוא מחווה חמודה לחבר ההרכב המקורי של פינק פלויד) ומשהו בחידתיות נרגע. בינתיים.

במאמר מוסגר אפשר לבקר את האופן שבו הסדרה מטפלת בהפרעות נפש ולתהות האם זהו דיון מכבד בנושא, או ניצול נרטיבי ציני כדי לדלג בקלילות לדיבור על כוחות על. כל עניין ה"אתם לא משוגעים, אתם רבי עוצמה ולכן חוששים מכם ורוצים לכלוא אתכם" הוא לא חדש, אבל הדימוי של בית חולים לחולי נפש חוזר בסדרה שוב ושוב והוא מרגיש מאוד כמו כלא. היות ויש בעולם אנשים שאשפוז וטיפול תרופתי באמת עוזרים להם, אני תוהה אם לא הלכו קצת רחוק מדי עם זה.

עם זאת, אי אפשר שלא להתפעל (לפחות בעיניי) מהמהלך הנרטיבי שנעשה בפרק שש. עם כל הפינג פונג של תשובות ושאלות נוספות שעולות בעקבותיהן, משהו בסדרה, ושוב בלי לגלות יותר מדי, סוג של התאפס בבת אחת גם מבחינת קצב, גם מבחינת התרחשות וגם מבחינת הסיפור. אם מה שהגיוני לצפות לו בפרק 6 מתוך 8 פרקים בסך הכול הוא בנייה לקראת שיא וקרשנדו, קיבלנו הפוגה קיצונית.

יש רגעים כאלו בסדרות, בדרך כלל הם מכונים "פילרים" בזלזול כי מדובר בפרק אתנחתא שלא קשור לעלילה המרכזית ולא תורם יותר מדי. אבל הפרק הנ"ל לא מרגיש כמו סתימת חורים בשום צורה. הוא גם ממשיך את הקו המבעית של הסדרה, לוקח עוד צעד קדימה את הדמות של אוברי פלאזה ונותן לה נאמבר שלם של ריקוד בתוך (כנראה) התודעה של דיוויד ובונה את המתח למרות שההתרחשויות בפרק עצמו הן מינוריות ביותר.

אני מדמיינת ישיבת הפקה שבה צריך להגן על מהלך נרטיבי כזה, וזה נשמע לי כמו משהו שהיה מקבל חיצי ביקורת ארסיים במיוחד. למה לעצור את השוונג ולהיתקע, לכאורה, קצת לפני הסוף? ומילא לתת פרק שמספק עצירה ללקיחת אוויר. זה מקובל. אבל לייצר את העצירה הזו בסגנון ובמראה של תחילת העונה? על פניו זה אמור לעצבן ולהרחיק את הצופים. ובכל זאת, הנה זה קרה, והתמורה בינתיים מספקת עד מאוד. ליג'ן ממשיכה למשוך אותנו באף בצורה מתוחכמת, בונה על הקונבנציות שלנו (מה שהדמות אומרת לנו הוא בדרך כלל אמיתי, מה שאנחנו רואים מתרחש באמת, אם זה חלום יש סימן ויזואלי מוסכם כלשהו לשם כך וכו') ואז שוברת אותן ובונה מהן משהו חדש. אני מקווה שיותר סדרות וסרטים יעיזו ללכת לכיוונים האלו, בעיקר כי הם גורמים לתחושה שנותנים לנו איזשהו קרדיט כצופים.

ג'ון וויק 2 הוא כמעט סרט פנטזיה – וזה נהדר

cuo8vfrxeaajboe
עברו כבר כ-12 שעות מאז שצפיתי בג'ון וויק 2 שבוים על ידי צ'אד סטהלסקי לפי תסריט של דרק קולסטד ואני עדיין חושבת עליו ועל המשמעויות שלו.
שנייה, אל תירו בי.
אני לא מתכוונת למשמעויות מבחינת עומק דמויות או עלילה – הסרט הזה לא מנסה להיות משהו שהוא לא. אבל בכל הנוגע לסרטים בז'אנר שלו – קורה בו משהו נהדר.
קודם כל מדובר באסקלציה מהסרט הקודם, שגורמת לו להיראות כמו פתיח זניח. הוא מקבל את היחס הראוי לו כאקספוזיציה בסצנת הפתיחה (ולא אפרט) שכוללת גם הומור וגם הרבה מאוד נהמות מנועים, אבל שם בגדול אנחנו נפרדים מג'ון וויק הסרט הראשון, ומגלים אט אט שבונים לנו כאן עולם.
איזה עולם? כזה שמגוון ההשפעות שלו יוצרת השתקפות אפלה, עדכנית ומלאת סרקזם לג'יימס בונד. כאן כבר לא צריך להסתיר את חדוות ההרג מתחת לנימוסים, כאן יש קוד אבל הוא קוד בין מתנקשים. זה עולם שמתכתב עם סרטי מאפיה של פעם, ואפילו (שוב, נא לא לירות בי) עם הארי פוטר, כמעט פנטזיה, כמעט מדע בדיוני על היסטוריה חלופית קרובה.
אני אסביר.
הדמויות בסרט חיות בעולם מקביל לזה שלנו. הוא נראה ריאליסטי (לא האקשן עצמו, אבל כל המסביב) אבל הוא כולל קפיצות לכאורה לא קשורות לזמן ולמקום הנוכחי. טלפניות רוקביליות שמקלידות דברים על מכונות כתיבה, מטבעות זהב, טלפוני חוגה כבדים, קוד חוקים של חברה סודית שבה מתנקשים משום מה יודעים די הרבה שפות (או שזה רק ג'ון) ובאופן כללי נראים מהודרים ומתוחכמים למדיי. זה עולם מחתרתי קסום, מכושף, מושך ומענג נורא. היחס לכלי נשק והשימוש בהם הדגיש לי בבת אחת את כל מה שלא עבד, להבדיל ב"יחידת המתאבדים" ובמיוחד אצל הג'וקר שלה. כאן מעגל האקדחים מסביבו בתמונה הזו מבטיח ומקיים. כשג'ון יורה אנחנו מאמינים לו שהוא יודע מה הוא עושה. אנחנו גם נהנים כמעט בעל כורחנו מכל הדם והאלימות הזו כי היא בשרית, היא קולנית, היא יצרית מאוד.
 היא גם מאוד גברית ולצערי עד כמה שמנסים לתת כאן ייצוג גם לנשים הוא עדיין לא מספק. רובן בתפקידים "מסורתיים" של עובדות משנה, ורובן מפסידות לג'ון בכל דרך אפשרית. אולי בפרק הבא ישכילו לשלב אותן בצורה קצת יותר מוצלחת.
אני יכולה להמשיך עוד ועוד ועוד ואולי אעשה את זה בהמשך, אבל אלו אבחנות ראשוניות ואני לא רוצה להפריז, כי אני באמת רוצה שתראו את הסרט הזה ותיהנו ממנו. הוא מגוחך לפרקים (בחלק גדול ממנו) בלי להתנצל, הוא קורץ לסרטים קודמים בלי עידון אבל בצורה מבדרת מאוד, הוא משלב אלמנטים שמרגישים יחד כמו קומיקס + אנימה + אפוס של עולם חדש נורא שלא הכרנו אבל הוא מתבסס על כל הדברים שאנחנו אוהבים באנטי גיבורים של העשור האחרון.
וכל זה מתאפשר בגלל שילוב של מבע קולנועי משובח – סצנות אקשן שתוכננו והשקיעו בהן מספיק כדי שהקצב שלהן יהיה מהיר אבל לא מהיר מדי, ותוך הבנה מה קיאנו יודע (להתנשף ולזעוף) ומה הוא לא יודע (לייצר יותר משתי הבעות פנים ולדבר הרבה) ולעבוד עם זה היטב לתוך הדמות. זה, וטריק ספרותי ידוע ומוכר שגורם לנו לחבב דמות גם כשאנחנו אמורים להירתע ממנה:
מהסרט הראשון ביססו לנו את ג'ון וויק כאנטי גיבור שאפשר להזדהות איתו. כי הוא אוהב, כי הוא יצא מהעולם הקשה שבו הוא היה, כי הוא מוצג לנו בנקודת שפל שאי אפשר שלא להתחבר אליה רגשית כולל מניפולציה אגרסיבית עם כלבלב חמוד. כל כך אגרסיבית שחלקנו הפסקנו לצפות אחרי אותה סצנה ידועה לשמצה וחזרנו אל הסרט רק עכשיו, כשהתברר שהסרט החדש מעניין. ג'ון וויק מקבל הצדקה ענקית שמבססת אותו כדמות חיובית, וזו משחררת אותו לעשות דברים איומים בלי שנפקפק בו, או שנפקפק אבל אז יגידו לנו "כן אבל אשתו, אבל הכלב, אבל לא הייתה לו ברירה". הוא נותן לנו תירוץ מושלם ליהנות מהמון הרג ודם.
אני רוצה לספר עוד, על סצנת האקשן שבה הניצים מתקרבים זה לזה בהדרגה במקום לברוח ומוכיחים שאנחנו ביקום קולנועי אחר של אנטי גיבורים גדולים מהחיים, על היחס והייצוג הנפלא לפיטבולים, על רובי רוז, על הקונפליקט שלי איתו כי למה אי אפשר לכתוב גם דמויות נשים יותר מעניינות וחזקות, על הנבלים הראויים הפעם, על כך שהוא עושה לי חשק לבדוק אם הוא מבוסס על ספר או קומיקס וכמה מדהים זה שהוא לא, שזה תסריט מקורי הפעם, על האמירה הקטנה והמרושעת על אמנות מודרנית ועל הסיום שהוא בעיניי אחד הדברים הכי אמיצים וחכמים שנעשו בסרט הזה שגם משאיר אותנו בציפייה (מה זה ציפייה, תנו לי עוד שמונה סרטים כאלו בבקשה, ועכשיו) לסרט המשך. אבל די.
לכו לראות אותו, ותצחקו עליי או תודו לי אחר כך.