ג'ון וויק 2 הוא כמעט סרט פנטזיה – וזה נהדר

cuo8vfrxeaajboe
עברו כבר כ-12 שעות מאז שצפיתי בג'ון וויק 2 שבוים על ידי צ'אד סטהלסקי לפי תסריט של דרק קולסטד ואני עדיין חושבת עליו ועל המשמעויות שלו.
שנייה, אל תירו בי.
אני לא מתכוונת למשמעויות מבחינת עומק דמויות או עלילה – הסרט הזה לא מנסה להיות משהו שהוא לא. אבל בכל הנוגע לסרטים בז'אנר שלו – קורה בו משהו נהדר.
קודם כל מדובר באסקלציה מהסרט הקודם, שגורמת לו להיראות כמו פתיח זניח. הוא מקבל את היחס הראוי לו כאקספוזיציה בסצנת הפתיחה (ולא אפרט) שכוללת גם הומור וגם הרבה מאוד נהמות מנועים, אבל שם בגדול אנחנו נפרדים מג'ון וויק הסרט הראשון, ומגלים אט אט שבונים לנו כאן עולם.
איזה עולם? כזה שמגוון ההשפעות שלו יוצרת השתקפות אפלה, עדכנית ומלאת סרקזם לג'יימס בונד. כאן כבר לא צריך להסתיר את חדוות ההרג מתחת לנימוסים, כאן יש קוד אבל הוא קוד בין מתנקשים. זה עולם שמתכתב עם סרטי מאפיה של פעם, ואפילו (שוב, נא לא לירות בי) עם הארי פוטר, כמעט פנטזיה, כמעט מדע בדיוני על היסטוריה חלופית קרובה.
אני אסביר.
הדמויות בסרט חיות בעולם מקביל לזה שלנו. הוא נראה ריאליסטי (לא האקשן עצמו, אבל כל המסביב) אבל הוא כולל קפיצות לכאורה לא קשורות לזמן ולמקום הנוכחי. טלפניות רוקביליות שמקלידות דברים על מכונות כתיבה, מטבעות זהב, טלפוני חוגה כבדים, קוד חוקים של חברה סודית שבה מתנקשים משום מה יודעים די הרבה שפות (או שזה רק ג'ון) ובאופן כללי נראים מהודרים ומתוחכמים למדיי. זה עולם מחתרתי קסום, מכושף, מושך ומענג נורא. היחס לכלי נשק והשימוש בהם הדגיש לי בבת אחת את כל מה שלא עבד, להבדיל ב"יחידת המתאבדים" ובמיוחד אצל הג'וקר שלה. כאן מעגל האקדחים מסביבו בתמונה הזו מבטיח ומקיים. כשג'ון יורה אנחנו מאמינים לו שהוא יודע מה הוא עושה. אנחנו גם נהנים כמעט בעל כורחנו מכל הדם והאלימות הזו כי היא בשרית, היא קולנית, היא יצרית מאוד.
 היא גם מאוד גברית ולצערי עד כמה שמנסים לתת כאן ייצוג גם לנשים הוא עדיין לא מספק. רובן בתפקידים "מסורתיים" של עובדות משנה, ורובן מפסידות לג'ון בכל דרך אפשרית. אולי בפרק הבא ישכילו לשלב אותן בצורה קצת יותר מוצלחת.
אני יכולה להמשיך עוד ועוד ועוד ואולי אעשה את זה בהמשך, אבל אלו אבחנות ראשוניות ואני לא רוצה להפריז, כי אני באמת רוצה שתראו את הסרט הזה ותיהנו ממנו. הוא מגוחך לפרקים (בחלק גדול ממנו) בלי להתנצל, הוא קורץ לסרטים קודמים בלי עידון אבל בצורה מבדרת מאוד, הוא משלב אלמנטים שמרגישים יחד כמו קומיקס + אנימה + אפוס של עולם חדש נורא שלא הכרנו אבל הוא מתבסס על כל הדברים שאנחנו אוהבים באנטי גיבורים של העשור האחרון.
וכל זה מתאפשר בגלל שילוב של מבע קולנועי משובח – סצנות אקשן שתוכננו והשקיעו בהן מספיק כדי שהקצב שלהן יהיה מהיר אבל לא מהיר מדי, ותוך הבנה מה קיאנו יודע (להתנשף ולזעוף) ומה הוא לא יודע (לייצר יותר משתי הבעות פנים ולדבר הרבה) ולעבוד עם זה היטב לתוך הדמות. זה, וטריק ספרותי ידוע ומוכר שגורם לנו לחבב דמות גם כשאנחנו אמורים להירתע ממנה:
מהסרט הראשון ביססו לנו את ג'ון וויק כאנטי גיבור שאפשר להזדהות איתו. כי הוא אוהב, כי הוא יצא מהעולם הקשה שבו הוא היה, כי הוא מוצג לנו בנקודת שפל שאי אפשר שלא להתחבר אליה רגשית כולל מניפולציה אגרסיבית עם כלבלב חמוד. כל כך אגרסיבית שחלקנו הפסקנו לצפות אחרי אותה סצנה ידועה לשמצה וחזרנו אל הסרט רק עכשיו, כשהתברר שהסרט החדש מעניין. ג'ון וויק מקבל הצדקה ענקית שמבססת אותו כדמות חיובית, וזו משחררת אותו לעשות דברים איומים בלי שנפקפק בו, או שנפקפק אבל אז יגידו לנו "כן אבל אשתו, אבל הכלב, אבל לא הייתה לו ברירה". הוא נותן לנו תירוץ מושלם ליהנות מהמון הרג ודם.
אני רוצה לספר עוד, על סצנת האקשן שבה הניצים מתקרבים זה לזה בהדרגה במקום לברוח ומוכיחים שאנחנו ביקום קולנועי אחר של אנטי גיבורים גדולים מהחיים, על היחס והייצוג הנפלא לפיטבולים, על רובי רוז, על הקונפליקט שלי איתו כי למה אי אפשר לכתוב גם דמויות נשים יותר מעניינות וחזקות, על הנבלים הראויים הפעם, על כך שהוא עושה לי חשק לבדוק אם הוא מבוסס על ספר או קומיקס וכמה מדהים זה שהוא לא, שזה תסריט מקורי הפעם, על האמירה הקטנה והמרושעת על אמנות מודרנית ועל הסיום שהוא בעיניי אחד הדברים הכי אמיצים וחכמים שנעשו בסרט הזה שגם משאיר אותנו בציפייה (מה זה ציפייה, תנו לי עוד שמונה סרטים כאלו בבקשה, ועכשיו) לסרט המשך. אבל די.
לכו לראות אותו, ותצחקו עליי או תודו לי אחר כך.

היי ברטולוצ'י, זו לא אמנות

maria

ברנדו ושניידר ב"טנגו האחרון בפריז". היא בת 19, הוא בן 48, ואף אחד כנראה לא חשב עליה במהלך הסצנה ההיא.

העובדה שסצנת האונס בעזרת חמאה ב"טנגו האחרון בפריז" הייתה תחבולה מניפולטיבית של במאי ושחקן מול שחקנית בת 19 היא לא חדשות. אמנם לא התבצע בה אקט מיני בפועל, אבל ברטלוצ'י וברנדו החליטו להפתיע אותה עם התקיפה המינית בתוך הסצנה, כולל השימוש בחמאה כחומר סיכה. בסרטון מלפני שלוש שנים שפורסם כעת הבמאי מספר איך רצה שתחוש מושפלת, ורצה לחלץ ממריה שניידר תגובה של כעס לא במשחק, לדבריו, הוא רצה שהאישה הצעירה תגיב, לא השחקנית. החדשות היחידות הן שהפעם הבמאי, עטור השבחים, מכה על חטא, בערך.

הוא מצטער על מה שעשה למריה שניידר, ומבין, אולי, למה היא שנאה אותו לאחר מכן. אבל, הוא לא מתחרט. הוא מוסיף משהו ערכי לכאורה על חופש הפעולה הנדרש כדי ליצור אמנות, ופוטר בכך את עצמו מאחריות של ממש.

שניידר כבר לא הייתה בין החיים כדי לשמוע ואולי להגיב על הפסאודו חרטה הזו. היא נפטרה ממחלת הסרטן כשנתיים קודם לכן. בראיון שנערך איתה ב-2007 היא מתארת את הסצנה כטראומטית, כבגידה באמון שלה כאשר ברנדו הבטיח לה שזה רק סרט, אבל הגבול בין הדמות לשחקנית היטשטש וגרם לה לבכות דמעות אמיתיות ולחוש מצוקה אמיתית, בדיוק כמו שהבמאי רצה.

אני לא שחקנית מקצועית, אבל לקחתי חלק בהפקות תיאטרון גם על הבמה וגם כמחזאית לאורך השנים, והמשחק נשאר תמיד קרוב אליי. מתוך ההבנה שלי, בלי להיכנס לשיטות שונות – טוטאליות יותר ופחות, מת'וד אקטינג או לא, מה שברטלוצ'י מתאר הוא לא מקובל לדעתי, ולא צריך להיות מקובל. כן, אפשר לשחק ולביים סצנות קשות ואלימות כולל אונס, כן, מה שעובר על הדמות עשוי לחלחל למה שעובר על השחקנית או השחקן. וכן, שימוש באימפרוביזציה כדי לראות מה קורה בין שתי דמויות הוא לגיטימי לגמרי, זה כלי נהדר לעיבוי וחקר הדמות, אבל כמו בכל סיטואציה רגישה בין אינדיבידואלים, האמת, כמו בכל סיטואציה בכלל – צריכה להיות הקשבה הדדית ורגישות מסוימת. להפתיע שחקנית עם אלתור אלים, להמשיך לצלם כשהשחקנית, ולא רק הדמות שהיא מגלמת, במצוקה – זה לא בימוי מבריק, זו לא טכניקה – זו חציית גבול קשה מאוד. לגרום למישהי או מישהו לסבול, להניח שהכאב שלה אמיתי, להסריט אותו ולהתענג עליו זו לא אמנות, זה סנאף.

אפשר לשאול איך יודעים. הרי כששחקנית נכנסת לדמות, והדמות עוברת התעללות, היא אמורה להגיב, היא אמורה לשחק באופן אמין את הכאב הזה. וכן, משחק טוב אמור להיראות אמיתי, יש כל מיני דרכים בהן שחקנית טובה תשתמש כדי להפגין את הרגש והתגובה הרצויה – היא יכולה להתחבר לזיכרון אמיתי שלה כשחקנית שמתיישב על המקום המדויק שכואב גם לדמות. כשהקסם קורה ממש, לדעתי, את מצליחה להרגיש את עצמך כמו הדמות ממש, גם אם זה טקסט שנאמר בפעם המאה ומשהו, את חיה אותה ונוצר חיבור רגשי כזה, שמאפשר לך לטשטש ולו במעט את הגבול בינך לבינה, אמפתיה ברמה כזו שאת מרגישה ומגישה לקהל/צופים את מה שהיא מרגישה.

אבל, וזה אבל גדול, אמורים לשמור עלייך בתוך המנעד העדין הזה. ההזדהות המוחלטת הזו חייבת להתרחש במרחב בטוח. גם אם את ערומה פיזית ונפשית, ויש סביבך צוות שלם ו/או קהל – את חייבת להגיש מוגנת. זה נכון גם עבור שחקנים גברים, וגם עבור מי שמגלם דמות אלימה, את התוקף. גם הוא צריך להיות מסוגל להבדיל, לדעת שמה שהדמות שלו עושה, היא לא מה שהוא כאדם וכשחקן עושה. גם אם קיימת הזדהות רגשית מוחלטת או גדולה מאוד בתוך הסצנה, חייבת להיות עוד מודעות, כזו שבכל זאת מאפשרת להבדיל. אחרת כל השחקנים היו משתגעים, וכל אלימות שהיינו רואים על במה או מסך הייתה אמיתית ועלולה להיגמר בדם.

לפני כשנה הייתי מחזאית שותפה בהצגה "הדם זוכר" של אירית ראב, שעוסקת בתקיפה מינית. אחת הסצנות הקשות ביותר בהצגה היא אונס שמתרחש על הבמה, שנכתב בעקבות אונס שהבמאית עברה בעצמה ושהיה חשוב לה להעביר באמצעותו מסר, על אף הקושי האדיר שהוא עורר בתהליך היצירה, גם עבורה וגם עבור השחקנים. לא נכחתי במהלך כל החזרות אבל ביקרתי מספר פעמים, ואני רוצה להאמין שגם השחקנית שגילמה את הנאנסת (לינוי אלבכר-דביר), גם מי שגילם את האנס (אלירן מועלם) וגם השחקנים שגילמו בסצנה הזו דמויות שעדות למתרחש אך לא מפסיקות אותו, הצליחו להרגיש ששומרים עליהם בזמן שהם עובדים. אני יודעת שהם עצרו כמה פעמים חזרות כשזה נהיה יותר מדי. אני גם יודעת שבשלב מסוים נהיה ברור מאוד שגם אם מה שאנחנו רואים כצופים הוא גבר, שמגלם ילד, שמושך לאישה, שמגלמת ילדה, בשיער ומפיל אותה על הרצפה, חייבת להיות שליטה שלה כשחקנית בסיטואציה. לכן הבמאית הביאה כוריאוגרף שבנה יחד איתה את הסצנה מבחינת פעולות ותנועות בצורה מדויקת, כך שמה שאנחנו רואים משכנע וקשה מאוד, אבל בפועל, למשל, השחקנית תופסת את השיער שלה כך שהוא לא נמשך באמת בכאב, והיא יודעת לתזמן את הנפילה על הרצפה כך שגם זו תגרום למינימום אימפקט.

היו המון הכנות לקראת הסצנה הזו, עד שיכלו לעלות איתה על במה ולבצע אותה פעם אחר פעם. כדי להיות מסוגלים לעשות את זה נבנו בין כולם יחסי אמון. אי אפשר אחרת. מה שתיארה שניידר הוא לא יחסי אמון. מה שברטולוצ'י מצטער עליו, אבל לא מתחרט הוא לא יחסי אמון. מה שגורם, "בשם האמנות", לשחקן כמו ג'רד לטו להטריד את השחקניות והשחקנים איתו על הסט כי הוא "נכנס לדמות" של הג'וקר ומזדהה איתו באופן מוחלט, זו לא אמנות אלא תהליך יחצני במקרה הטוב, והטרדה במקרה הרע. כשמשה איבגי עשוי להיות מואשם בהטרדה מינית שבוצעה על סטים אבל מקבל פרס בכל מקרה, כששחקניות ושחקנים לא מוגנים, כשהגבולות בין אימפרוביזציה וכלים לגיטימיים נוספים ללמידה וחקר עצמי הופכים לניצול, זו חציית קו. הקו הזה נמשך כל הדרך מההתבטאות של ברטולוצ'י ועד היום. הוא בולט במיוחד כשיש אינפלציה של סצנות אונס בקולנוע בשנים האחרונות, כמו שכותבת נטע אלכסנדר. לכו תדעו מה עובר על השחקניות (וגם על השחקנים) בדרך לסצנות הקשות האלו. עדיף לקוות שהבמאים (רובם גברים, עדיין) שומרים עליהן, אבל אין לנו באמת דרך לדעת.

קל לנו לסלוד מרומן פולנסקי שעד עכשיו לא יכול להיכנס לארצות הברית כי הוא ייעצר על אונס בת 13. באותה מידה קל לנו, או לפחות להוליווד, להפריד בין האדם למעשים, ולהמשיך להלל אותו ולהעניק לו פרסים, והוא מהווה רק דוגמה אחת מיני רבות. הדיון על האם אפשר וצריך להפריד יוצר ממעשיו או לא מתעורר בכל פעם שאמן מוערך מואשם במעשים איומים. בזמן שהמקרה של ברטולוצ'י אחר לחלוטין מבחינת חומרה (הוא לא פלילי כמובן), הוא כן שובר, ולו לזמן קצר, את הניתוק הזה שחלקנו עושים בכזו קלות. אם יוצר פגע באנשים בזמנו הפנוי, מי אומר שהוא לא פגע באנשים גם במהלך העבודה שלו כיוצר?

באחד משיעורי תולדות הקולנוע לפני למעלה מעשור באוניברסיטת תל אביב נחמן אינגבר הציג לנו את הפסיון של ז'אן דארק. הוא סיפר שבמהלך צילומי הסרט של קארל תיאודור דרייר מ-1928 מריה פלקונטי שגילמה את דארק סבלה מאוד מידיו של הבמאי שהתעלל בה רגשית ואולי גם פיזית כדי להוציא ממנה תגובות אותנטיות שיתאימו לדמות. זו נחשבת עד היום לאחת מתצוגות המשחק הגדולות ביותר בקולנוע, וחיטוט קצרצר בעמוד הוויקיפדיה של פלקונטי מתאר אי ודאות לגבי ההתעללות. בזמן שרוג'ר אברט טוען שהיא אכן אולצה לכרוע על ברכיה בצורה שתכאיב לה ואז למחוק כל רגש מפניה כדי לייצר את ההבעה הדרושה, ביוגרפים טוענים שמדובר בשמועות בלבד. בכל זאת, התאפשר דיון על הסרט ועל גדולתו, כולל המשחק של פלקונטי, שכלל התייחסות למה שהתרחש, אולי, על הסט. במקרה של "הטנגו האחרון בפריז" אין ספק, אם היוצר בכבודו ובעצמו מסביר במילותיו כיצד הוא וברנדו ביצעו מניפולציה על השחקנית כדי לזעזע אותה. אולי הגיע הזמן להתייחס לפגיעה הזו בה בלימודי קולנוע בזמן שמפארים את הסרט? אולי זה יעזור, ולו במעט, למנוע מקרים נוספים של חציית גבולות ופגיעה, "בשם האמנות".

אוהבים את ניק קייב, מזלזלים בביונסה – הגבולות המיטשטשים של הפרסונה


בהופעה של ניק קייב ב-2013 בפסטיבל פרימוורה בברצלונה, התחושה הייתה שאנחנו ניצבים בפני אירוע חד פעמי. קייב בן ה-55 אז הראה לאלפי המעריצים שלו שהוא הפרפורמר הענק שהם קיוו לראות. אלגנטי, חלקלק, מתבדח לפרקים עם ועל חשבון חברי הזרעים הרעים שחלקם מלווים אותו כבר כמה עשורים. וכשהוא נכנס אל תוך הקהל, נותן להם לשאת אותו, להרים אותו בזמן שהוא מחבק מעריצה רנדומלית, לא היה ניתן להישאר אדישים לרגע.

הוא היה עם אלבום חדש שהצליח לייצר מהר שירים אהובים, תכנים מלודרמטיים, לחנים עוצרי נשימה, כל מה שקייב יודע לעשות, הזמר שהופך את הלידה של אלביס לאפוס טרגי, ואת מהמורות החיים האישיים שלו לפזמונים מעוררי הזדהות.


קצת אחר כך, כשהתאוששנו מהמופע, חיפשנו קטעים ממנו שעלו ביוטיוב. מצאנו, ומצאנו הופעות נוספות מאותה שנה, בהיכל אחר, עם קהל אחר – שנראו בדיוק אותו הדבר.

קייב בוחר להתחבר פיזית לקהל באותו השיר, נשען על הקהל באותם רגעים, עושה פאוזה דרמטית באותו המקום ואם אני זוכרת נכון
מחבק מעריצה רנדומלית אחרת – באותה הצורה.

האם החזרה המדויקת הזו על הטקס שהוא ההופעה שלו פוגמת במשהו בהנאה ובתחושת האותנטיות שהייתה לנו כשעמדנו שם, שרים את המילים ומשתאים לנוכח הכריזמה והיהירות הטיפוסית שלו? נכון לאותו רגע, וכשעדיין לא ידענו את זה – בוודאות לא. הרגשנו נהדר, נהנינו בטירוף והייתי חוזרת להופעה שלו, לאותה ההופעה, עכשיו, אם זו הייתה אפשרות ריאלית.

אפילו יותר מכך, צפייה חוזרת בקטעים מההופעה עכשיו, שלוש שנים אחרי, אני עם צמרמורות מוחשיות לגמרי. הסיבה קשורה גם בחיבה וההערכה העמוקה והיציבה שלי למוזיקה של קייב, שמלווה אותי כמעט כל חיי, וגם לטלטלה הטרגית המציאותית עד להחריד שאני יודעת שהאדם הזה שאין לו שום קשר אליי עבר לפני כשנה. אני רוצה להתייחס לאובדן האישי שהוא חווה בהקשר של היותו האמן היוצר שהוא, הדיון הזה מייד יגיע.

אבל כדי להבין למה בכלל אני מקדישה טקסט שלם לחיים הפרטיים שלו, אני חוזרת רגע למודעות שהתעוררה בי כששמתי לב שקייב מופיע בצורה מוקפדת, שזו הופעה מתוזמרת כמו מופע תיאטרון, ולא כמו פרץ התרגשות ספונטני. משהו קטן שלא שמתי לב אליו צף ועלה. המנגנון המחושב שבונה את הפרסונה של קייב נחשף בפניי.

אין שום דבר בעייתי בהופעות מתוזמרות היטב. אם להשוות רגע למופע תיאטרון, שחקנים מתרגשים על הבמה, ועוד איך. כל הצגה אולי דומה מאוד לקודמתה מבחינת הקהל, אבל מבחינת השחקן הוא עשוי לעבור משהו אחר כל ערב. העובדה שהרגש מאורגן לא הופך אותו לפחות רגש.

אז מה הבעיה? אולי מה הארגון שמקובל עלינו במופע תיאטרון ובסרט, לא מתיישב עם הציפיות שלנו מהופעה של אמן מוזיקאי נערץ. הציפיות הן לקבל משהו "אותנטי", והן הולכות וגוברות לדעתי בשנים האחרונות עם השינוי במדיום ועלייתן של הרשתות החברתיות. לכולם, סלבס, פוליטיקאים ואנשים פרטיים כאחד, יש אווטאר, כולם נראים הרבה יותר נגישים באופן ישיר ו"אמיתי" מצד אחד, ונשארים הרבה יותר מתווכים מצד שני.

אני מתייחסת בעיקר לגישה שלנו לאמנים שנתפסים כמי שעומדים מבחינת יצירה מאחורי החומרים שלהם. אני משערת שרובנו, לפחות בחלק מסוים בראש ובלב שלנו, כקהל, מקווים שהפרסונה אמיתית. שהם שרים על דברים שהיו באמת, גם אם הם מדברים במטאפורות, ושהם חולקים איתנו על הבמה רגעים נדירים של התפרצות לא מעובדת של, ובכן, אמת.

אני מבינה ברמה הלוגית שזו לא פחות אמת כשהיא מתוכננת ומסודרת, כל עוד היא מייצגת נאמנה יצירה עם ערך כלשהו עבורי כקהל, אמירה, רגש שמעביר אליי משהו שמפעיל אותי. זה בהחלט מספיק וזו הסיבה שאנחנו אוהבים אמנות כל כך.

ועדיין, יש, במיוחד בשנה האחרונה, כמה דוגמאות של ערבוב הייצוג של האישי, הפרטי לכאורה, באופן מרהיב עם הדמות הציבורית. הרי אין לנו דרך להכיר באמת את האדם, אלא רק את הפרסונה שמוצגת לנו, וזו יכולה להיות מתוזמרת היטב על ידי סוכנים ובעלי אינטרסים, על ידי הצורך לקדם אלבומים ולהתפרנס, להישאר בתודעה, וגם אולי על ידי הרצון של האמן להציג את עצמו "כמו שהוא", אבל האם זה אכן מה שאנחנו מקבלים בספקטקלים האלו? לא בטוח שזה אפשרי לדעת בכלל.

קיבלנו באפריל השנה את Lemonade של ביונסה, אלבום שהוא גם סרט שהוא יותר מאסופת קליפים, ששודר ב-HBO. ביונסה עבדה עם טובי המפיקים והיוצרים על האלבום (המשובח, אגב), עם כל השמות החמים והנכונים. חתומים עליו שבעה במאים כולל ביונסה, ולמרות שיש באלבום ובעיקר בסרט שמלווה אותו תמות נוספות כולל פמיניזם, זהות אתנית, מחאת Black Lives Matter ועוד, ההד התקשורתי הגדול היה על האופן שבו ביונסה מספרת כאן באופן חשוף וישיר על בגידה.


כשמדובר בזמרת פופ, (ובמיוחד כשמדובר באישה שהיא זמרת פופ ולא בגבר) התפיסה האוטומטית היא שמדובר במוצר שעומדים מאחוריו צוות הפקה שלם. זה נכון לא פעם, אבל זה נכון גם בז'אנרים אחרים שלא מקבלים את אותו יחס ביקורתי. וכך, קל מאוד ליהנות מהשירים של ביונסה, ובו זמנית להתמרמר על הניצול הציני של האירוע האישי שקרה לה לטובת מכירת אלבומים והצלחה ביקורתית ומסחרית, לכעוס שהיא לא ממש כותבת בעצמה ומשתמשת בטקסטים של משוררת לחיבור בין הסגמנטים, ועוד ועוד. אפשר לדון האם הייצוג הוויזואלי של הנשים והזהויות בסרט של ביונסה חתרניים, בעלי אמירה או רק מנכיחים סטיריאוטיפים קיימים. אפשר גם לתהות על הגבול המיטשטש והולך בין הפרסונה לאמן ה"אמיתי", לאדם כביכול שמאחורי הדמות שאנחנו רואים ושומעים.

כשמדובר במוזיקה שנתפסת אוטומטית כבידור קליל וכשיא המיינסטרים, ובמיוחד כשמדובר בדיוות אצטדיונים כמו ביונסה, הפקפוק
ב"אמינות" של ה"אמת" שהיא מספרת לנו מגיע הרבה יותר מהר, והשיפוט הוא לרוב לחומרה.

בעולם מקביל, קרה משהו נורא לניק קייב, ועצם ההשוואה בין האלבום והסרט שלו שיוצאים ממש בקרוב כתולדה של אותו אסון לאלבום והסרט של ביונסה, בטח תקומם לא מעט אנשים.

ב-8.9 יוקרן ברחבי העולם הסרט "Once More With Feeling". בטריילר לסרט שומעים את קייב אומר בווייס אובר שנשמע על צילומים שלו בחזרות בשחור לבן ש"מה שקורה כשמתרחש אירוע כל כך קטסטרופלי הוא שאתה פשוט משתנה. אתה משתנה מהאדם הידוע, לאדם בלתי ידוע, וכשאתה מסתכל על עצמך במראה אתה מזהה את מי שהיית אבל האדם שנמצא בתוך העור הוא מישהו אחר".


הסרט עומד להכיל את ההתייחסות הפומבית של קייב לכך שאחד משני בניו, ארתור, נפל מצוק אל מותו ב-14 ביולי 2015, כשהוא בן 15 בלבד. בהמשך התברר שהוא לקח LSD בפעם הראשונה זמן קצר לפני הנפילה הטרגית.

ארתור נפטר כשקייב היה באמצע הקלטת האלבום Skeleton Tree. כשהמוות פורסם בכלי התקשורת קייב הוציא הודעה רשמית לעיתונות בזו הלשון: "הבן שלנו ארתור מת ביום שלישי בערב. הוא היה הבן היפה השמח והאוהב שלנו. אנחנו מבקשים שתינתן לנו הפרטיות שמשפחתנו זקוקה לה על מנת להתאבל בימים קשים אלו".

אני זוכרת את התגובות בפייסבוק והדיון שנקלענו אליו בעקבותיהן. המון אמפתיה לאדם שאנחנו אוהבים את המוזיקה שלו אבל בסופו של דבר הוא זר לנו לחלוטין. ואז את המחשבות והתגובות שנחלקות לשתיים: התהייה אם ייצא בהמשך שיר מדהים שיכאב להאזין לו מתוך הנסיבות האיומות שיולידו אותו. והתהייה השנייה, האם האובדן הזה נושא עימו כאב כל כך עצום, כל כך משתק, שהוא לא יתועל הפעם לתוך יצירה, אלא יוביל לשתיקה מהדהדת.

אנחנו עסקנו בהשערות, והבענו אי נוחות לגבי התהייה הראשונה, כי מה יקרה אם זה יהיה שיר מדהים, איך נעז ליהנות להאזין לו כשהוא נולד מתוך מוות כזה נורא? ומה אם זה יהיה שיר גרוע, איך נעז להודות בכך כשהוא נולד מתוך אותן נסיבות בדיוק?


בדצמבר של אותה השנה, האבל הפרטי קיבל פנים נוספות וציבוריות יותר. קייב חבר לבמאי אנדרו דומיניק ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד") איתו שיתף פעולה בעבר ככותב פס קול, שיתעד את העבודה על האלבום. במקור הפרויקט הקולנועי שצילומיו החלו בפברואר תוכנן להיות תיעוד של השירים בביצוע חי, אבל דומיניק סיפר בראיון לגארדיאן בפרמיירה של הסרט בפסטיבל ונציה שבגלל שהאלבום נמשך 35 דקות בלבד, הם אלתרו את הסרט כולו והפכו אותו למשהו מורחב יותר ואחר.

קייב, כמו הרבה אמנים לפניו ואחריו, ידוע ככותב ופרפורמר שיוצר גם מתוך האירועים של חייו. הפרידה מפיג'יי הארווי הפכה לחצי אלבום נפלא בדה בואט מנס קול, ולאחרונה יצא ספר שירים שלו, דה סיק באג סונג, שבו הוא כותב על הזמן שבו נסע ברחבי העולם בסיבוב ההופעות. בספר יש כתיבה באופן ישיר על עצמו ועל האהבה שלו לאשתו, בלי משלים ואגדות. הוא מתאר את עצמו לפעמים כמישהו שלובש דמות על הבמה, וכזמר שהוא, דמות שהיא חלק ממנו אך היא תפקיד בו זמנית. הוא כותב לאשתו שלא עונה לו לטלפון ומספר איך הוא משאיר לה הודעה במשיבון על כך שהוא האיש שהתחתן וברח למסע ההופעות הזה, שרוצה להיות איתה אבל משאיר אותה לבד. הוא מצטייר כאדם שבורח אל הפרסונה וכפרסונה שמכילה שברים של אדם.


אשתו וילדיו מופיעים לרגעים קצרים גם בסרט הקודם שנעשה עליו, 20 אלף ימים על פני האדמה. סרט ספק דוקומנטרי ספק מוקומנטרי, שתופס לכאורה רגעים לא מצונזרים, עם משפחה וחברים שהם משפחה וגם אצל המטפל, אך הכול בו מוקפד מאוד, מדויק מאוד, כמו הופעת תיאטרון שבה העיקר הוא שינון המילים והחזות המרשימה. אולי זו הסיבה שלסרט החדש קוראים עוד פעם, עם רגש. אולי זו סיבה אחרת לגמרי.

על כל המורכבות הזו, ההנחה הכמעט אוטומטית היא שקייב מעבד את הכאב שלו במונולוגים שנראה ונשמע בסרט (שחלקו יהיה בתלת ממד, אגב) ובאלבום שיוצאים יחד – באופן אמין.

כן התגנבו שאלות על זמן, איך זה קורה כל כך מהר, איך באופן כל כך גדול ופומבי. אבל הן מלוות בביקורת עצמית וכמעט שלא נהגות כי מי אני ואיזו זכות יש לי כמאזינה לשער או לשפוט מצב כזה. אבל והתמודדות עם אובדן הם אינדיבידואליים, במקרה של כוכבים בסדר הגודל של קייב הם פשוט לא פרטיים יותר, ומעלים דיון על הקו, שכנראה כבר לא קיים, בין האבל הפרטי לזה של האמן הציבורי.

הפרסונה מיוסרת ותמכור כרטיסים ואלבומים אך היא באותו הזמן תהליך עיבוד אמיתי לגמרי שהיה חייב לקרות, ולקרות כך בדיוק כי זו הדרך שלו, בין אם היא מוצאת חן בעינינו או לא, בין אם נהנה (איזו מילה איומה בהקשר הזה) מהתוצרים הנלווים שלה או לא.

מה גרם לקייב לבחור במדיום הקולנועי כדרך התמודדות? קייב עונה בתיווך הבמאי שלו עונה על השאלה הזו באופן חלקי: "ניק קייב הבין שהוא יצטרך לקדם את האלבום", אומר דומיניק בראיון לגארדיאן, "ארתור מת באמצע ההקלטות, והרעיון של מסע קידום עשה לקייב רע, כי היה לו ברור שהוא יצטרך לדבר על הנסיבות שליוו את הקלטת האלבום עם מראיינים. זה הכניס אותו למצוקה, והוא בחר אינסטינקטיבית בעשיית הסרט כאקט של שימור עצמי. זו הייתה הדרך שלו לדבר על מה שקרה, אבל באופן שבו הוא ירגיש בטוח במידה מסוימת כי הוא עושה את זה עם מישהו שהוא מכיר".


דומיניק הוסיף שלדעתו הצילומים לא היו בהכרח תרפויטיים עבור קייב: "הוא מתמודד עם כל דבר שקורה לו בחיים דרך העבודה, אם הלב שלו שבור הוא יהפוך אותו לשיר, הכול משמש כחומר גלם ליצירה. אבל אני לא חושב שהסרט, או השירים, עזרו לו להתמודד עם הצער שלו. אולי הם סייעו לו באופן רגעי, אבל הדבר הזה כל כך עצום, שאתה לא מסוגל לתפוס אותו".

התשובה הזו מדגישה את החיים בכפיפה אחת בסתירה מתמדת: אדם ופרסונה, הקיום ביחס לקהל יחד עם קיום ביחס לעצמו ולאנשים שבאמת סובבים אותו.

אז למה קל לנו יותר לשפוט את ביונסה? יש להיטים מדהימים שנכתבו על פרידות ואו בגידות (נניח, בלאק של פרל ג'אם) ויש בוודאות עוד שירים חוץ מטירס אין הבן של אריק קלפטון שנכתבו על אובדן של ילד. (שמרי נפשך של אלתרמן נכתב כשתרצה אתר עוד הייתה בין החיים).

זה קודם כל הז'אנר שבו היא פועלת וההשלכה שלו על הפרסונה שלה. פופ הוא מוצר, ורוק ופולק רוק נתפסים בהכללה גסה כאמנות, וכאמנות של קרביים. זו הכללה כי יש די והותר שירי פופ שנכתבו בכנות עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, ובוודאות יש שירי רוק מהונדסים. רק שהרבה יותר קל לצחוק על טיילור סוויפט ועל כמות השירים שלה על פרידות ובני זוג בעייתיים. ולכן אני משערת שגם המגדר משחק פה תפקיד. אישה היא עדיין קודם כל מושא לתשוקה ולהתבוננות מענגת, גם כשביונסה מצהירה שהיא פמיניסטית, גם כשמיילי סיירוס לוקחת בעלות על הגוף שלה והופכת אותו ואת המיניות שלה לאמירה פוליטית. קל יותר לזלזל תרבותית במישהי שנתפסת כמשהו יפה וחמוד. כשגבר כותב מדם ליבו הוא נשמה מיוסרת, עיינו ערך ג'סטין טימברלייק והפרידה מבריטני ספירס שהוא עדיין סוחט. כשאישה עושה את זה ועוד בפופ, היא בכיינית.

זה גם מד ציני של כאב. על פרידה קל יותר להניח שעושים הון מסחרי, אבל על מוות כזה אנחנו חייבים להאמין שכותבים מתוך אמת.
עוד אמן שהפך את המוות ליצירת אמנות פופולרית הוא דיוויד בואי. הוא פשוט עשה את זה עם המוות שלו עצמו. אפשר לומר היום שהוא הצליח להפעיל (או שמא למוטט) רגשית את כל מי שאוהב את המוזיקה שלו ברחבי העולם. רגע אחד חגגנו עם אלבום חדש את יום ההולדת שלו, ויומיים אחר כך לא עיכלנו שקיבלנו מתנת פרידה, עם שני קליפים עמוסי סמלים ורמזים, ומחזמר שעליהם עבד כשידע שהוא חולה. הלוא זו הייתה יצירה מתוכננת ומאורגנת היטב, על זמן שהלך ואזל. ואני לא חושבת שיש מישהו שמנסה או בכלל רוצה לערער על ה"אמת" שבה, על התחושות שהיא מעבירה גם עכשיו. זו הייתה יצירת פרידה וחיבור בין אמן לחיים ולמוות שלו באופן כל כך טוטאלי, שאולי אנחנו לא רוצים להפריד את הפרסונה מהאמן במקרה הזה, אולי כך אנחנו מרגישים שבאמת הכרנו את האליל בעל הדמויות המתחלפות. אולי אנחנו לא יכולים להפריד, כי הקו בין הפרטי לאווטאר הציבורי במקרה של בואי בלתי ניתן לאבחנה עבורנו.

אני הולכת לראות את הסרט של קייב. סביר מאוד שגם ארכוש את האלבום באירוע. הידיעה שאני לוקחת חלק כקהל במשהו שקורה ברחבי העולם בו זמנית עובדת עליי את פעולתה, אני רוצה להשתתף בזה, בהערכה שלי לאמן שאני אוהבת. הפעם אני משתתפת במשהו מריר ומטושטש גבולות יותר מאי פעם. האדם זר לי כתמיד, הפרסונה מרגישה קרובה מעצם החשיפה. כמו בואי, וכן, גם כמו ביונסה. אני אבחר אם לתפוס את שתי היצירות שמולי כ"אמת" או כפעולה מסחרית.

אולי הדרך להיחלץ מהדילמה תהיה שצמד היצירות שלפנינו, עם כל המורכבות שהן פורסות, יעמדו בזכות עצמן כמה שהן. אולי הן לא צריכות להיות משהו שמודדים או מבקרים בכלל, להיתפס כמעין יצירה של אמן תענית שבמקרה הזה חייב לעבד את הכאב כך, ואנחנו חשופים אליו מתוך ההכרח שלו ליצור, לא מתוך שיקול מסחרי. אבל זו תפיסה מעט נאיבית. הרי יצירה תמיד נמדדת גם כיצירה. הביקורות על הסרט כבר התחילו לזרום מפסטיבל ונציה, והן מטפלות בו בעדינות ובכבוד, אך עדיין מתייחסות למבע, לתמה, לנרטיב שהוא חלק מהדיון עצמו כאן, וגם תוהות אם זה סרט לכולם או סרט למעריצים, וקוראות לו ספקטקל, בלי להסס.

יכול להיות שהדרך להגיב לשתי היצירות שעומדות להיחשף היא לקוות שהן יעשו את מה שעשתה ההופעה לפני שלוש שנים – לתעל רגש מפרסונה לקהל שלה, "רק" את זה. כדי להעריך אותן צריך לקבל את הקונפליקט שהן מקפלות בתוכן ובו זמנית לנתק אותן ממנו לרגע, מההקשר הביוגרפי, או לפחות להעביר אותו למושב האחורי. אנסה לתת להן לפעול את פעולתן עלינו, להקשיב, לצפות, לספוג.

את עוד פעם אחת עם רגש אפשר לראות ב-8.9 בסינמטק תל אביב ובסינמטק ירושלים

ובסינמטק הרצליה עם הרצאה של דנה קסלר בשיתוף החוג לתולדות המוזיקה ב-11.9

המסיבה שהעיפה אותי

כשניסיתי לקרוא בפעם הראשונה את "מרד הנפילים" של איין ראנד מצאתי בין העמודים הראשונים כמה פסקאות שהפליאו אותי. הן תיארו בחור אחד, מוצלח למדיי במונחים של ראנד, שלמרות מה שהשיג הסתובב בעולם עם תחושת בדידות גדולה, ניכור תמידי על כך שאיש לא ממש מבין אותו.

הוא ייצר סוג מיוחד של מתכת קלה ועמידה, ומפס הייצור הראשון דאג שיכינו צמיד לאשתו. רק שברגע שהצמיד היה ביד שלו הוא הפנים את העובדה שהוא לא באמת יצליח לחלוק איתה את מה שהוא מרגיש. התהום הרגשית והרעיונית שפעורה ביניהם כל כך גדולה שהיה לו ברור עכשיו שהיא לא רק שלא תעריך את המחווה, היא עוד עלולה לחוות אותה כמקטינה ומזלזלת.

הייתי בת 12 לערך, עדיין עיוורת למסרים הפחות נעימים בפרוזה של ראנד. ולמען הכנות, הנחתי את הספר בצד הרבה לפני שהגעתי למניפסטים הארוכים על עשיית כסף ועל עשירי ותעשייני העולם התאחדו, ותדרכו על העניים בדרך כי הם גם ככה לא מבינים מהחיים שלהם.

כן הזדהיתי באופן מדויק לרמה שקצת הבהילה אותי עם התחושה שתוארה בין הדפים כל כך במדויק. התפעלתי מהאופן שבו טקסט מבוגר הרבה יותר ממני תיאר במילים בדיוק את מה שהרגשתי, מבלי שאני עצמי ידעתי לשים על זה את האצבע עד אותו רגע.

מאז, בכל פעם שנתקלתי בטקסטים (גם במדיה אחרות כמו קולנוע ומוזיקה כמובן) שהדהדו כך דברים שגם אני עברתי או חשתי – התמלאתי תמיד בהתפעלות, ובקצת קנאה. סוג של "וואו נכון כן זה ככה גם אצלי! למה אני לא כתבתי את זה".

אם לשים רגע את קנאת הסופרים שלי בצד, היכולת לשקף למישהו בדיוק את מה שהוא צריך (ומרגיש) עוד לפני שהוא עצמו יודע לתאר במילים את הצורך הזה, נוכחת מאוד בעולם של חווית משתמש ושירות בכלל. מעצבים וחברים מחפשים תמיד את המג'יק מומנט החמקמק, זה שהופך אפליקציות טובות לאפליקציות מדהימות. חבר סיפר לי לא מזמן על ספקית אינטרנט שיודעת לאתר כשיש בעיה ברשת, מעדכנת אותך ומטפלת בבעיה לפני שתגיע למצב שאתה זה שמודיע לה על התקלה. אז כאלו רגעים.

ומה הם קשורים לריקודים ומסיבות?

או.

אז ככה:

לפני שלושה חודשים ליין הקאנט נסגר אחרי כעשור של מסיבות אינדי וכו'. זה היה מבאס גם כי צברתי (צברנו) מלא זכרונות נהדרים במסיבות האלו וגם כי הייתה לי לפחות תחושה שלא יהיה תחליף שינסה למלא את הספוט הספציפי הזה. וזה היה עוד ספוט שכשהכרתי אותו לראשונה, הוא עשה לי את מה שהקריאה הראשונית ההיא עשתה לי. הרגשתי בבית בתוך ים מוזיקה, כזו שהכרתי וכזו שעוד לא הכרתי.

את דה גוסיפ והקלקסונס שמעתי בפעמים הראשונות בקאנט. מהדרזדן דולז שכבר ממש אהבתי התלהבתי כששמעתי בקאנט. כבר כתבתי כאן על הפעם הראשונה שבה הגעתי למועדון "אלטרנטיבי". ההבנה הזו שככה מסיבה יכולה להישמע ולהיראות, שאפשר (לכל מי ששאל אותי אז, כן! אפשר!) לרקוד, ממש להזיז את כל הגוף, עם שירים של הליברטינז וביוניק ג'ייב. להרגיש בבית עם זרים בעלי אינטרס משותף, שבהמשך חלקם הפכו להיות חברים וחברות של ממש, עד היום.

זה היה המג'יק מומנט שלי בכל מה שקשור למועדונים. מאז, תחושה כזו קרתה לי שוב בפסטיבל פרימוורה, אבל הוא מתרחש פעם בשנה, לא כל סופ"ש שני.

הפרישה של הקאנט חידדה לי את התחושה שהמקומות שבהם ארגיש כאילו שאני רוקדת אצלי בסלון רק ילכו ויתמעטו. או שאני פשוט לא יודעת איפה יש עוד מסיבות שמשמיעים בהן את התמהיל הזה, או שפשוט אין יותר כאלה, למעט ביגמאות' החמודים.

לא הספקתי למחות את האייליינר ולהתעשת (איזה אייליינר בקושי עיפרון אני יודעת למרוח לתוך העין) – וכבר קמו שני יורשים פוטנציאליים.

יורשים.

ברבים.

שני ליינים חדשים, שניהם לא במפתיע בחרו לעשות את המסיבה הראשונה שלהם במרתף של לבונטין 7, שמזוהה עם הקאנט במיוחד.
האינדי דיסקו השיקו את עצמם במסיבה מהנה מאוד. אני לא יכולה לחוות דעה מלאה כי הגעתי מאוחר, אבל בגדול התחושה הייתה מוכרת ונעימה עם הרבה שירים שהתרגלתי לשמוע בחלל הזה שעשו לי שמח, וגם כמה הברקות פחות שגרתיות כמו אחד השירים היותר רקידים ואהובים עליי של פאלפ, שכמעט ולא מושמע במסיבות בדרך כלל.

התקלוט הבא שלהם יהיה יחד עם ביגמאות', במסיבה שכל כולה הילולת מוריסי לקראת ההופעות שלו כאן.

גם לאינהיילר הגעתי קצת יותר מאוחר ממה שרציתי (הערכת זמן היא השטן) אבל בואו נגיד את זה ככה: אני והבנזוג לא הפסקנו לקפץ במשך כארבע שעות, והסיבה היחידה שהלכנו הביתה בסביבות 4:30 היא כי היו לנו תוכניות של אנשים מבוגרים בבוקר למחרת. הגעתי למסיבה עם קצת חשש, כי בכנות, הבטיחו לי בעמוד שלהם הרים וגבעות הרמוניות. כתבו שאני אשזם בטירוף, ושיהיה דגש על מוזיקה חדשה.

מה אני אגיד.

בין השירים שלא הכרתי היה השיר הזה:


שיצא לפני שלושה חודשים.

זה:


שיצא לפני כחודש ואני אפסיק לציין מועדים מעכשיו…

וגם זה:


סינגל מהאלבום החדש של שירלי מנסון וחבורתה:

החדש של ביפי קלארו (הוא בועט, אל תשפטו אותי!)

הלכנו לקנות את האלבום אחר כך, ולא מצאנו אותו כי הוא עוד לא יצא.

וגם פלד קיבל ייצוג ותפס לי את כל השרירים למחרת:


בין אלו היו המון דברים שאני אוהבת ולא יצא לי כמעט לרקוד במסיבות כמו שיר הנושא של פואלז, טווין שאדו, האנטינג פור וויטצ'ס של בלוק פארטי שהזכיר לי נשכחות, קצת אדיטורס ואינטרפול כדי להירגע ואני יכולה להמשיך אבל די עם הניים דרופינג.

רשימת המכולת הזו מספיקה בשביל להבהיר שנהניתי מאוד. הדבר שגרם לי ליהנות בטירוף ולחכות למסיבה הבאה הוא שהרגשתי שאינהיילר גם אוהבים, באמת, את המוזיקה שהם מנגנים, וגם יודעים איך לנגן אותה. התקלוט לא היה מורכב רק ממעברים חלקים בין השירים, אלא מקרוסים על גבול המאש אפ מדי פעם, באופן שהרגיש כל כך נכון ולא פגם באף שיר אלא רק הרים. המקצועיות הזו נראתה כאילו היא באה להם בכזו קלות, שזה הרגיש טבעי, והנה זה: הרגע הקטן שבו עובר לי בראש – זה בדיוק מה שהייתי צריכה. לדעת שמסיבות יכולות להישמע ככה. שאני עדיין יכולה לקפוץ באוויר ולהיות סבבה עם היפהופ שעובר לגראנג' שעובר לאינדי ולעוף.

וגילוי נאות – לא הכרתי את הנפשות הפועלות באינהיילר לפני המסיבה, ואת הפוסט החלטתי לכתוב איפשהו בצעדי הריקוד בין הארקטיק מאנקיז לוולף מאדר. אני כן מכירה אחת מהן עכשיו, פשוט כי טרחתי לומר לו כמה נהניתי. ורגע לפני המסיבה השנייה של הליין הסופ"ש, אני שוב עם חששות קלים, כי הפעם אני כבר מגיעה (מוקדם!) עם ציפיות בשמיים.

אני זקנה מדי בשביל זה: אין מה לעשות איתי אני רק רוצה לרקוד (במסיבות מטאל!)


אוקיי לא רק מטאל. גם אינדי (השם הגנרי שניתן למוזיקה שהיא פופ או רוק או קצת אלקטרוני, אבל לא משמיעים אותה בגלגלצ), גם גותי לייט ודארק (והאפי) אייטיז. אני עדיין רוצה לרקוד כמו פעם, כשהייתי יוצאת לפחות פעמיים בשבוע בין ז'אנרים ונהנית מכל רגע ומהוודקה רדבול שיכולתי לקנות בקיוסק בחוץ בזול, כי עוד הרשו למכור אלכוהול בחוץ בזול אחרי 23:00.

לפני קצת יותר מעשור הייתי בת קצת פחות מ-20. זו הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי למסיבות בתל אביב, והפעם הראשונה שנכנסתי, במקרה, לאזימוט. מזל שלא הכניסו אותנו לגת רימון באותו ערב.

הסיבה הייתה: "הבנות יכולות להיכנס, אבל מהבחור אני רוצה תעודת זהות". לא הפקרנו את הבחור, שלמעשה הכיר לנו את כל מה שהיה קול אז, והוא הציע שנלך למועדון האחד שבו בטוח לא תהיה בעיה להיכנס.

נכנסתי. חלל חשוך, כרטיסיית שתייה על הבר. שמעתי בפעם הראשונה את bizarre love triangle בביצוע האמיתי שלו, זה של ניו אורדר ולא של זמרת מאנפפת. שמעתי בפעם הראשונה את זה:


קלטתי שמנגנים דפש מוד ולינקין פארק, וכשהליין עבר מקום גיליתי שיש רחבה שבה מנגנים בל וסבסטיאן. במועדון. ואנשים רוקדים. הם רוקדים!

לא רציתי ללכת יותר לשום מסיבה רגילה. רציתי רק לאזימוט שהפך ללילינבלום 25, הגיח לזמיר, דילג לקרים ולמימד וחוזר חלילה, והמשכתי גם למוסד. כל סופ"ש.

עם הזמן היה לי את המקום שלי בכל רחבה כזו. הנקודה בחלל, בדרך כלל מול/ליד איזה רמקול ומאוורר, שבה הרגשתי הכי בבית. למדתי לזהות באילו שירים הצפיפות הופכת לקצת פוגו והתחמקתי. חוסר הקואורדינציה שהייתי בטוחה שיש לי הפך ללא רלוונטי כשיכולתי כמעט לעוף באוויר כשמשהו כזה התנגן:


ואם ניגנו אחריו את זה:

וזה מה שקרה בדרך כלל… ידעתי שאני אצטרך לעצור שנייה אחר כך להסדיר נשימה.

למזלי החברות והחברים שלי התלהבו כמוני, ומהצבא ועד כמה שנים אחר כך כשהן התקדמו לאלקטרופאניקה, התייצבנו שם כל יום שישי. התייצבנו גם בפריק לשמוע בריטפופ כל יום שני, ואני התחלתי להגיח ל-1984 בברזילי (הישן, החדש) כל יום רביעי.

כל הטוב הזה היה אפשרי מבחינתי בזמנו מכמה סיבות:

חברים שלי הלוו לי כסף כשהייתי חיילת ענייה

האלכוהול היה זול

אחרי הצבא עבדתי במשמרות

הייתי בת 20 וכלום

המוזיקה במסיבות חידשה לי וריגשה אותי

חידשה לי:


ריגשה אותי:

באתי בגלל המוזיקה, התחברתי גם לבחורים שהיא הביאה

נהניתי מדרמות זולות בייצור עצמי

הייתי בת 20 וכלום

הייתי בת 20 וכלום

הייתי בת 20 וכלום

אני בת 30 ומשהו עכשיו.

אז מה אני רוצה?

לרקוד. עדיין.

אני אסביר:

אי שם בדרך חזרה כשבטח התנגן באוטו שיר של הוט הוט היט אמרתי לחברה שלי שאני קצת מבואסת על כל זה.


למה?

כי כמה שאני נהנית עכשיו, לכי תדעי כמה שנים לגיטימיות עוד יהיו לי בשביל זה.

הסתכלתי בהערכה על בני 26 שעדיין הלכו לאותם ליינים, ותיקי השבט המכובדים. הם נראו לי גדולים ואחראיים ועם עבודות אמיתיות ומחויבות ובכל זאת הרשו לעצמם להגיע למסיבות ולהתפרק.

הרגשתי מחנק קבוע וקטן באחורי הראש שלי שאני על זמן שאול. עוד מעט המוזיקה תפסיק להזיז לי כמו שהיא מזיזה, אני כבר לא אוריד בכיף שלי וודקה תפוזים כדי לשטוף צ'ייסר טקילה עם ספרייט, ולרקוד מחצות וחצי עד חמש וחצי בבוקר יהיה משהו בלתי נתפס. הרגע שבו אעבור את גבול הטעם הטוב ואראה וארגיש פתטית, לא יאחר לבוא.

ובכן.

הקיבולת בהחלט לא מה שהיא הייתה. אני עדיין נהנית לשתות לפני שאני רוקדת, אבל אני דואגת לשתות המון מים, כי חמרמורת זה פשוט לא סקסי יותר. היי, זה לא היה סקסי גם אז אבל עוד לא הפנמתי את העובדה הזו.

לפעמים המוזיקה לא מזיזה לי כמו שהיא הזיזה. ברוב המקרים זה כי בפעם המי יודעת כמה שבה אני שומעת את רולינג של לימפ ביזקיט אני יודעת שיש עוד המון מוזיקה טובה בחוץ, ומקווה שינגנו יותר ממנה גם כשזה אומר להמר על הטעם של הקהל שלך.
מצד שני, יש כאלו שממשיכים לגרום לי לחשוב שאני יכולה לרקוד עד 5:30:


וכן, הגעתי לנקודה הלא סבירה שבה אני מסתכלת על תמונות שלי מלפני עשור וקצת, וחוץ מתהייה על כמה בחירות איפור מעט, אהמ, מעניינות, אני חושבת: בחייך ילדה, תראי איזו מהממת היית. למה, בשם האלים, אפשרת לעצמך לסבול מדימוי גוף כל כך נמוך?

הגעתי גם לנקודה שחלק גדול ממי שהיו חברים שלי אז, הם עדיין החברים שלי היום. לכולם יש עבודות אמיתיות, לכולם יש חיות, לחלקם יש דירה ולכמה מהם אפילו יש ילדים. ו-וואלה, מדי פעם אנחנו עדיין יושבים לשתות ביחד, עדיין שומעים מוזיקה חדשה ביחד ועדיין יוצאים לרקוד.

אם לא הייתי ממשיכה לעשות את זה גם בליין הנויז שעדיין קורה, כשחשבתי שכולם במועדון יותר צעירים ממני ושזה לא הגיוני שהמוסד חזר לרב ש"ך, לא הייתי פוגשת את בן הזוג שלי. מזל שהסתכלנו אחד על השנייה רגע לפני שניגנו את זה:


זה היה שיר מרענן אז, אני נשבעת.

מוזיקה היא עדיין אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם. אני סופגת אותה הכי טוב דרך הרגליים וכשאפשר לשיר בקולי קולות כשהרמקולים חזקים מספיק.

על התפר שבין נוסטלגיה במסיבות ניינטיז ואייטיז ללהיט החדש הבא, לתרבות הזו מגיע יחס ודיון משלה, ואני הולכת לתת לה אותו.
כי אני הכי מבוגרת מדי בשביל זה.

אבל עדיין לא מסוגלת לשבת בשקט כשמשהו כזה קורה:

לזמן את הרוע 2: מותר לצפות ליותר מסרטי אימה


אמ;לק: הקפצות יעילות, משחק טוב וצילום משובח לא מספיקים כדי להפוך סרט אימה בינוני לסרט אימה מעולה.

ולאכזבה בהרחבה: ציפיות גבוהות הן השטן, במיוחד כשהן באות בצורת ביקורות מהללות לסרט שמעורר חשש סביר לחלוטין. היו כמה רמיזות שלזמן את הרוע 2 יהיה סרט טוב: ההצלחה של הסרט הקודם, השחקנים שרובם עושים עבודה טובה ומעלה, הקרדנשיאלס של ג'יימס וואן שחתום על "המסור" ועל "הרוע שבפנים" (אגב, וואו, די עם זה כבר – לאף אחד מהסרטים האלו אין את המילה "רוע" בשם שלהם במקור).

לראיון איתו בגיימס ראדאר ניתנה הכותרת "ג'יימס וואן מגדיר מחדש את האימה המודרנית" – בזמן שבראיון עצמו וואן דיבר הרבה על כמה הוא חובב של אימה קלאסית, כצופה וגם בגישה שלו כקולנוען. עוד דובר על תנועת המצלמה הייחודית יחסית לז'אנר בסרט, תחת ידיו של דון בורג'ס. היא אכן אחד הדברים הכי מרשימים בסרט, כשהיא נעה במבט על דרך קירות הבית הרדוף, מנקודת מבט שגורמת לבית בו גרה משפחת הודג'סון להיראות כמו בית בובות שנשלט על ידי כוחות אחרים.

עוד דבר ששמו דגש עליו בראיון הוא שהפעם בחרו לספר את הסיפור לא באחוזה רחבת ידיים בה יש מקום לכל הרוע להיות מזומן. הפעם הוא עושה שמות במבנה הצנוע באופן יחסי שבו מתגוררת אם גרושה יחד עם ארבעת ילדיה. בהתאמה הוא מפואר פחות, גדול פחות, רק שעם כל הכבוד לכך שהוא קטן יותר באופן יחסי – עדיין יש בו כמה מפלסים.

לזמן את הרוע 2 מתיימר להביא את האימה אל היום יום, אל הסלון הביתי, אל חדר השינה ואל המסדרון עמוס צעצועי ילדים. וזה נחמד, זה גם רעיון לא רע, אבל בשום פנים ואופן לא רעיון חדש. זו נקודה חוזרת בסרטי אימה ובכלל – קשה מאוד להמציא את הגלגל היום, וזה בסדר, הבסיס יכול להישאר רוח/שד/משהו עם כוחות שמפר את השלווה ומחרפן אמא/בת/משהו עם ילדים. זה גם בסדר ששוב יש אנשים מן החוץ עם משנה סדורה כלשהי – לענייננו, הזוג וורן, שנחלצים לעזרתם.

אין לי בעיה עקרונית עם תבניות מוכרות, השאלה היא מה עושים עם התבנית הזו, כיצד משחקים ומאתגרים אותה. והתבנית של לזמן את הרוע (שני הסרטים לצורך העניין) היא שטאנץ מוכר בלי שום חידושים למעט ההקפדה על רצינות הסרט בעיני עצמו. לכן כן מקומם אותי כל הרעש סביב הסרט החדש, ההתפעמות כאילו אנחנו חוזים כאן באיזה פלא חדש, בבשורה גדולה לז'אנר. חוסר ההצדקה לכך מודגשת עוד יותר כשיש מסביב כמה סרטים שלוקחים אותו בהליכה מבחינת החדשנות וההתנסות שלהם.

גם ב"It Follows", "The Babadook", "The Witch" ו"Maggie" יש צילומי לונג שוט מרשימים, משחק טוב ואווירה רצינית מאוד. הם גם מנסים באמת לחדש משהו ועל כך עוד יגיע פוסט נפרד בהמשך. ויודעים מה, בהחלט אפשרי שההצלחה הקופתית של לזמן את הרוע הראשון פתחה להם את הדלת. העובדה שאפשר לעשות סרט אימה "רציני" שפונה לקהל הרחב ומתקבל על ידו יפה בעידן שאחרי סרטים מטא-ז'אנריים ומודעים לעצמם כמו "צעקה" או "יעד סופי" (ושניהם נפלאים, כן) היא מבורכת.
אבל זה לא מספיק בשביל להבליג על כך שהסיפור שהסרט מספר (על התסריט אמונים קארי וצ'אד הייז, וואן ודיוויד לסלי ג'ונסון) מפוספס לחלוטין לטעמי.

הוא מנסה לשחק בין היתר על השאלה האם אנחנו מאמינים בשדים ורוחות. הוא מתיימר להיות אדפטציה דרמטית לסיפור אמיתי. המקרה של משפחת הודג'סון (עם פרנסס או'קונר כאם המשפחה, ומדיסון וולף שלא רע בכלל בתור הבת הרדופה ג'נט) התרחש בצורה כזו או אחרת במציאות. מדובר במקרה מתועד מאוד ושנוי במחלוקת באשר לאמינות שלו כמובן (כי אם היו לנו הוכחות קונקרטיות לקיום רוחות ושדים כנראה שהז'אנר והמציאות היו נראים אחרת לגמרי).

הזוג אד ולוריין וורן (בסרט אלו עדיין פטריק ווילסון וורה פרמיגה) פעלו במציאות. היא עדיין חיה ומגיעה לכנסים והכול, אבל הטיעון שמה שאנחנו רואים מבוסס על האמת לא מספיק כדי להרים את הסרט ולהפוך אותו מתרגיל אפקטיבי בהפחדות רגעיות – למעורר אימה באמת.

ההקפצות שלו יעילות, יש בנייה יפה של סגירת שדה הראייה ואז פתיחה שלו מסביב לדמויות, כשאנחנו כל הזמן מחכים שמשהו נורא יצוץ. זה עובד הכי טוב עם מרלין מנסון. כלומר, עם הנזירה המפלצתית שנראית בדיוק כמוהו. ברצינות, כשלוריין שואלת אותה לשמה או מה היא רוצה לא הבנתי איך היא לא פצחה בשירת "we're the nobodies wanna be somebodies!". ולחובבי מלהולנד דרייב, תשמחו לדעת שמדובר בבוני ארונס, שגילמה את ההובו המבעית. אם כבר לפחד, אז בגלל הסצנה הזו:


הנזירה מפחידה כל כך לא רק כי היא מזעזעת בנראות שלה, אלא כי היא נוגעת בנימי נפשה של לוריין. היא נגלית בפניה לא בפעם הראשונה, פותחת בפניה חזיונות אפלים ואיומים כבר שנים, וגורמת לה לחשוש מהשלכות נפשיות ומעשיות שיגיעו אם היא ואד ימשיכו להילחם בכוחות האופל. זה סיפור הרבה יותר מעניין מעוד מקרה של בית רדוף.

וזו הסיבה שהמקרה שבמרכז הסרט לא מצליח לתפוס את תשומת הלב. הוא מרגיש כמו תפאורה משומשת לחרדות ולתשישות של לוריין מהעיסוק שלה ושל בן הזוג שלה. למרות שגם הבת שלהם מתנהל כמו אביזר במה, יש כאן קצה של דיון על מחיר אישי, על סכנה אמיתית שמרחפת מעל ראשיהן של שתי דמויות שאנחנו כבר מכירים ומחבבים. הסרט הזה הוא הרבה יותר עליהם מאשר על משפחת הודג'סון.

זה היה יכול להיות קונספט מרענן, חתרני אפילו, להתנהל במתכוון כשהסיפור על המשפחה הופך לשולי ולרקע למאבק אחר, כזה שנמשך כבר זמן מה בתוך עולמה הפנימי הרוחני של לוריין ומאיים להרוס הכול. כמה הרס היא הייתה עלולה להביא על המשפחה שזקוקה לעזרתה ומה זה היה עושה לה, לו רק היו מפתחים את התסריט עוד לכיוון הזה.

אבל זה לא קורה. גירוש השד נותר אותו מהלך צפוי למרות ניסיונות לייצר כמה טוויסטים. הפתרונות פשוטים, צלבים ואמונה ושות', הסכנה ממנו לא באמת מבעיתה. והזוג וורן, לטעמי, לא באמת מתמודדים עם השד של המשפחה ושלהם כמו שנתנו לנו לצפות שיקרה. העימותים נשארים קלים מדי כל הזמן.

ועוד הערה לסיום –האיש העקום (אותו מגלם חוויאר בוטט, מי שמגלם את רוב המפלצות ארוכות הגפיים ומעוררות הפלצות לאחרונה – ב"Rec", "Mama" ו"The Babadook") הוא עבודת אפקטים כלשהי – CGI, שילוב של מודל פלסטי, לא יודעת מה זה היה, אבל זה היה גרוע ברמה מביכה. בסרט שהכול בו עשוי בצורה כל כך מוקפדת האיש הזה נראה כמו חיקוי גומי מקרטע של הבאבדוק.

הוא מסמל במידה מסוימת את מה שלא טוב בלזמן את הרוע 2. הוא לא מתקרב לחדשנות בז'אנר, אבל גם את הסיפור הקלאסי שהוא מתיימר לספר הוא עושה באופן מרושל, והופך לקראת הסיום שלו לדרמה רומנטית דביקה. למרות צילום נהדר ודמויות שמעוררת הזדהות – מותר לנו לדרוש יותר מהז'אנר. סרטי אימה כבר מקבלים כבוד מזה זמן מה, ובעשור האחרון במיוחד אז אין שום סיבה להסתפק יותר במועט.

השורה התחתונה: מלהולנד דרייב יותר מפחיד.
מי ייהנה: חובבי הקפצות, מעריצי מרלין מנסון ומנמיכי ציפיות.
יעשה לכם חשק לראות את: מגרש השדים ואת ההופעה הזו של בילי קורגן ומרלין מנסון:

ביקורת קולנוע: החיים הסודיים של חיות המחמד

יש לי בעיה עם טריילרים. לפעמים הם ערוכים ככה שהם מגלים את כל רגעי המפתח בסרט (או לפחות ככה זה נראה) ואז פשוט לא בא לך לראות את הסרט, עיינו ערך הטריילר ל"הרומן של מגי".

לפעמים הם ערוכים כך שהם מבטיחים הבטחה שהסרט לא מסוגל לקיים. הם יוצרים ציפיות למשהו אחד, כשהסרט הוא פשוט משהו אחר לגמרי, או משהו פחות טוב.

זה מה שקרה לי עם הטריילר הראשון של "החיים הסודיים של חיות המחמד". סרט האנימציה שמתהדר בכך שהוא מבית היוצר של "המיניונים", ובוים על ידי כריס רנו וירו צ'ני  ונכתב על ידי קו דוריו, בריאן לינץ' וסינקו פול הוא לא סרט גרוע. הוא פשוט לא קשור לטריילר הראשון והמופתי שלו, וזה מאכזב, בטירוף.

זה לא נכון לצפות למשהו מטריילר, אוקיי. אבל אם הייתי מקבלת סרט שונה לחלוטין וטוב, זה היה סיפור אחר. והסיפור כאן הוא חלק גדול מהבעיה.

יש לנו בית דירות ניו יורקי בו גרות חיות מחמד, כשניו יורק נראית מאוד כמו זוטופיה וזה נחמד, אבל גם מזכיר שאפשר להשוות לסרט הרבה יותר מוצלח ומתוחכם שיצא השנה, לקהל דומה. אחד הכלבים, מקס (לואי סי קיי, לא פחות), מזדעזע לקבל הביתה כלב נוסף. אם מקס הוא כלב קטן וחמוד (רק למה הרגליים שלו כל כך דקות? כל שאר החיות בסרט מצוירות בצורה די מדויקת אנטומית גם אם מונפשת, אז למה הוא הולך על קיסמים?), דיוק (אריק סטונסטריט מ"משפחה מודרנית") הוא כלב גדול ומסורבל. גוש פרווה שנראית קצת כמו ראסטות.

בין השניים מתפתחת קנאה ומאבקי אגו ושליטה בין הישן שחושש למעמדו ככלבלב האהוב של הבית, לבין החדש שרוצה להשתלב אבל גם לא יהסס להפגין כוח כדי לא להיות מגורש שוב אל המכלאה.

הרפתקאות לא צפויות, שקשורות בריב בין השניים, שולחות אותם למסע ברחבי העיר שבו הם גם הולכים לאיבוד וגם מגלים את עצמם מחדש. במקביל ההיעלמות שלהם שולחת את גידג'ט השכנה (ג'ני סלייט), הדמות הכי מלהיבה בסרט לטעמי, כלבת פומרניאן מפונפנת ומפונקת, להפגין מנהיגות ותעוזה פמיניסטית ולצאת בראש משלחת לחפש את הצמד שהלך לאיבוד.

אם זה נשמע לכם מוכר, זה כי ראיתם את הסרט הזה כבר. קראו לו צעצוע של סיפור לפני 21 שנה, והיו בו דמויות עם מורכבות מעניינת פי כמה, שמעוררות אמפתיה אמיתית ולא הרמת גבה או צחקוק פה ושם.

גם אחרי שהתגברתי על כך שהקטע הכי טוב בסרט מתרחש בעשר הדקות הראשונות שלו (ויש חזרה קטנה לסגנון הזה בסוף הסרט, לנחמה), כשרואים מה כל חיה עושה אצלה בבית – הוא ממשיך ומתפספס. הרפיתי מהתקווה שהגיבורים של הסרט יתנהגו יותר כמו מיניונים, כלומר, פחות כמו בני אדם – שימשיכו לנבוח/ליילל ולעשות דברים שהם יותר סלפסטיקיים מאשר לדבר איתי על רגשות במילים.

אבל ברגע שהרפיתי ממנו, וקיבלתי את הדמויות כבעלי חיים מואנשים,  לא קיבלתי שום ערך מוסף. יש כאן שני קומיקאים שמגלמים בקולם את הדמויות הראשיות ואין לכך תמורה. מקס ודיוק נקלעים להמון צרות, אבל התגובות שלהם לא מקוריות, די צפויות רוב הזמן ולמעט רגע או שניים שפוגעים בכמה מיתרים רגשיים מדויקים, הם סתם מעבירים את הזמן.

יש בסרט נגיעות של עניין – הקשר בין כלבים לבעליהם, נטישות של בעלי חיים ויחס לא הולם (בלשון המעטה) מבני אדם שלא היו טובים אליהם. אבל הם נשארים בעיקר כר פורה לבדיחות ממוחזרות ולהערות שוליים. הדיון על כלבים עזובים ורגע טעון מאוד שאחת הדמויות אמורה לחוות בהקשר שלו מתמסמס תוך שתי דקות, אפילו לא מספיקים ללחלח את העין.

גם הבדיחות לא מספיק מצחיקות. הסרט כן מבדר, אבל לא קורע מצחוק כמו שהיה אפשר לצפות. קחו למשל את סנובול (קווין הארט) – ארנב מופרע בתור ראש המחתרת של חיות המחמד הדחויות, שמורדות נגד כל המין האנושי. המחתרת חיה בביוב וכועסת גם על חיות מחמד שעדיין חושבות שבני אדם הם אחלה.

סנובול פועל על הסתירה המובנית שבין חיה חמודה וצמרירית לבין אופי של ראש כנופיה מסוכן ואלים להפליא. כמו גורם ההפתעה עם הארנבת אוכלת האדם של מונטי פייתון, רק מצויר, ונמתח הרבה מעבר לעשר דקות. הוא מצחיק בהתחלה, ואחר כך פשוט הופך לאותה בדיחה בניסוחים אחרים. התחושה שעוברת היא של כתיבה מעט עצלנית, גם בבניית הדמויות וגם בקווי העלילה.

האנימציה עצמה חמודה מאוד, ולמעט מקס החיות נראות אמינות, שפת הגוף שלהן מדויקת ולכן חמודה להפליא, וכשקורות להם כל מיני תאונות ביתיות (התרסקות לתוך חלון, מעידה לתוך קערת פונץ' וכו') וכשהם מגיבים איפשהו על התפר בין חיה "רגילה" שרודפת אחרי כדור לבין חיה עם מודעות יותר אנושית, זה עובד. אבל זה לא קורה מספיק פעמים בסרט, וחבל.

השורה התחתונה: בידור בינוני וסביר.

מי ייהנה: ילדים, טרום גיל התבגרות ומטה.

 יעשה לכם חשק לראות את: צעצוע של סיפור, ואז את זוטופיה, ואז שוב את צעצוע של סיפור, כל השלושה.

 

משחקי הכס 06.10: סוף העונה הכי טוב אי פעם

Game-Thrones-Season-6-Finale-large_trans++2oUEflmHZZHjcYuvN_Gr-bVmXC2g6irFbtWDjolSHWg
כלומר, במשחקי הכס. טוב, הוא היה ממש טוב גם ביחס לסדרות אחרות, אבל קשה לשחרר ופשוט ליהנות ממנו.

שנייה – ספוילרים! ספוילרים בכל מקום!

אוקיי.

אז כן, אפילו שפרק 9 הכיל שני קרבות מרהיבים ומדויקים באמינות שלהם. האחד מהיר כי כשאת תוקפת עם דרקונים חיל רגלים זה קצת כמו להביא אף 16 למלחמה שעד כה התנהלה רק עם טנקים. השני ארוך ובוצי ומדמם והנה מוטלות גופותינו, ורגע ג'ון סנואו שוב לא יודע כלום והופ עוד שנייה הוא נקבר מתחת לכל הגופות מה ליטל פינגר עושה כאן, טואוב!


רגע.

זה עדיין לא מפצה על עונה שלמה (ואי אלו עונות לפניה) שהתנהלה כמו אופרת סבון גם מבחינת הקצב, וגם מבחינת החזרה לנקודות ההתחלה במובנים מסוימים. אני יודעת, אני יודעת שקיבלנו פיי אוף רציני עם אריה סטארק בפרק האחרון, ועוד אגע בזה (אבל אני לא הולכת לתת לזה ביס, איכס!). העובדה שהיא שמרה על היכולת שלה להחליף פנים בהחלט משמחת ואפילו קצת מפתיעה, אבל היא הייתה צריכה לייאש אותנו במשך כל העונה עם הפינג פונג הזה בשבילה.

מי את? אני אף אחת. מי את?? אף אחת! מי את??? אף אחת!!

טוב מאוד ילדה, עכשיו לכי תרצחי מישהי נחמדה.
מה.

כן נו, זה מה שאנחנו עושים. זה הקטע של האל ללא פנים.

אה. אז אני מתפטרת.

מה?! אחרי כל מה שעברנו? תמותי!

נופ. המישהי הנחמדה תמות בכל מקרה (וגם הילדה המעצבנת, יש) אבל אני אריה סטארק אז לא אכפת לכם נכון?

יופי.

ואת כל זה היו חייבים למרוח על פני כל העונה? למה, בשם האלים החדשים והישנים, למה.

אז כן, אני בכנות חושבת שההתלהבות מהפרק האחרון, שהיא המשכו של גל התרוממות הרוח אחרי הפרק שקדם לו, מגיעה כי כבר היינו חבוטים ומותשים כצופים. עד מתי נתייבש מול המסך עם מבנה עונה של מלא-פרקים-לא-קורה-פה-כלום-למי-אכפת-בום מלא דם יאדה יאדה יאדה. שיבואו כבר מהלכים לבנים ויעשו משהו!

ואחרי שפרקתי את המרירות, כמה דברים טובים. היו המון כאלו, אבל אם אמנה את כולם לא אסיים עד שהחורף יבוא גם לכאן. ולכן, אציין את מה שבלט לטעמי ולטעם החבורה הנרגשת שצפתה איתי באופן במיוחד:

פס הקול: הפרק רק התחיל והתעוררו קולות תמיהה של מה זו הנעימה העגומה והמאוד מורגשת הזו. היא הדגישה על ההתחלה, וככל שהמשיכה, שמחכה לנו משהו שונה. הצופים והצפון זוכרים מה קורה כשמתנגנות נעימות עגומות בסדרה. דם נשפך בגלונים.

אז הפעם הוא לא נשפך, הוא בטח השפריץ ואז התאייד בזמן שכולם עלו באש. אחד הדברים שכן עבדו יפה העונה הייתה בניית המתח בקינגס לנדינג. היה ברור שסרסיי תעשה משהו, אבל זה? זה נרמז, נכון, אבל עדיין היה מדובר במהלך מרשים ומפחיד בטוטליות הפשוטה שלו. האופן שבו אפשרו לנו להשתהות עד לרגע הפיצוץ היה לא פחות ממופתי ונוראי.

קודם כל רצח אחד (על ידי ילדים קטנים, שלא יהיה שגרתי חלילה), עוד דקירה, מבטים מבוהלים ונחושים, רגעים אחרונים של שכל ואומץ עם מרג'ורי (הו מרג'ורי! אני כבר מתגעגעת), ההבנה שמשהו השתבש באופן חסר תקנה… בום.

ובאותה נשימה, ההתאבדות של טומן שמשלימה את הנבואה הנוראית שניתנה לסרסיי כילדה על כך שתאבד את כל ילדיה. הקפיצה שלו שנראתה יותר כמו צניחה הזכירה את ג'יימי דוחף את בראן מהחלון בעונה הראשונה. אירוני, מהיר, חד משמעי. קולות של "מה! מה הוא עשה! הו לא" נשמעו מכל עבר.

בכלל, אני לא חושבת שהיה שום פרק (טוב, בסדר, החתונה האדומה, בסדר!) שזכה לתגובות כל כך רגשיות וקולניות בצפייה שנכחתי בה. התרגשנו, צחקנו, התפלצנו ומחאנו כפיים – פעמיים.


לפני התשואות, אני רוצה להתעכב על שני רגעים של מבטים רבי משמעות.

האחד, כשג'יימי חוזר לממלכה השרופה כדי לגלות שאהבת חייו, אחותו, סרסיי, או השתגעה (והוא היה כבר בסרט הזה) או פשוט הולכת במסלול הרבה יותר אכזרי ממה שהוא קיווה. התלבושת שלה הייתה מרהיבה, אגב, והפגנת הכוח המטורף שלה בישיבה על הכסא הנחשק טענה את המבט שלו בכל כך הרבה אמביוולנטיות. זה היה נהדר.

(וכוכבית: הנקמה האישית בגברת בושה הייתה נוראית ומבדרת בו זמנית, אך גם הרגישה קצת כמו קריצה מתחכמת ומגחיכה)

השני, כשנראה שסאנסה פתאום מתחילה לעכל את מה שליטל פינגר אמר לה. כולם מריעים והיא, אפרופו אופרת סבון, מתבוננת בו מתבונן בה מתבוננת בו ושניהם מחייכים ואז מרצינים ברוב דרמה. האם סאנסה תתהפך על ג'ון? האם ליטל פינגר יחזור להיות רלוונטי? האם זה לא מופרך לחלוטין?

ואם כבר מבטים, המעבר מג'ון סנואו התינוק לג'ון סנואו המלך בצפון היה חלק ונאה. אבל מה שהיה פחות חלק ונאה הוא העובדה שאלמלא כתבתם (בראש, בסמאטרפון, על המקרר) את כל האזכורים של דמויות וההקשרים ביניהן במהלך העונה, יכול להיות שפספסתם מי האבא שלו. למזלי הייתה איתי צופה שקראה את כל הספרים ופרשנה לי. אולי זו קריצה מכבדת מכוונת לקוראים שהם גם צופים, אולי אני סתם קטנונית.

עוד משהו שהיה קל לפספס הוא איך לורד ואריס הגיע תוך סצנה וחצי מדורן לספינות של דאינריז. ובכן, צופים חדי אבחנה יותר הסבירו שהיו שם גם דגלים של דורן (איך העזנו לא לשים לב בשוט הרחב הזה עם כל הספינות באמת!). מה שאומר שכשהראו לנו את הצי הדרקוני הוא לא יצא הרגע, כמו שנראה, הוא כבר עבר בדורן וממש קרוב ליעד. הא! פתאום את המסע הזה יכולתם לעשות בהילוך מהיר, הא? תודה רבה באמת.

אבל באמת תודה, על העונה שבה הנשים תפסו את החרבות, המושכות, הדרקונים, מה שתרצו. הדיבור הפמיניסטי היה כל כך ישיר בחלק מהפרקים שהוא מהדהד במובהק את הביקורת על הסדרה בתחילת דרכה ומראה למלעיזים מה זה. בואו נקווה שהאחווה הנשית הזו לא תתהפך עלינו בצורת קלישאה של נשים תככניות בהמשך (אני ממש אכעס!), ושלא נראה עוד המון סצנות סטייל סרסיי וגברת בושה.

וכעת, תשואות:

מחאנו כפיים בפעם הראשונה: כשדאינריז שלפה מהמחשוף שלה את הסיכה המוכרת, רגע אחרי המונולוג המרגש של טיריון, והברית ביניהם הפכה למוחשית, משכנעת ומבטיחה.

מחאנו כפיים בפעם השנייה: כשהבנו מי שמה את הבנים של וולדר פריי בפשטידה, ואז כשהיא סוף כל סוף חיסלה את הרוצח, התככן המיזוגן הדוחה הזה. צדק פואטי והמבט הנוקם של אריה שכל כך חסר במהלך העונה, הידד.

מילות פרידה: משוחררים מהספרים לטוב ולרע, רוב הזמן זו הייתה עונה בעייתית. הפרק האחרון וזה שקדם לו (ועוד איזו סצנה ורבע עם דאינריז והדותרקים באמצע) התעלו, אבל זה לא מספיק, לא אם ימשיכו למשוך אותנו ככה. התקווה העיקרית היא שעכשיו כשהחורף הגיע ויש די הרבה מידע וכלי לחימה בחוץ, נקבל משהו הרבה יותר מהודק. יותר התקדמות עלילתית, פחות רמזים מעכבים.

למה נהניתי (יותר מדי) בהופעה של דה לאסט שאדו פאפטס


תודה לאופיר סופר על התיעוד הזה של סקס, אה, סולו גיטרה.

אחרי ששפכתי את הקרביים שלי לגבי מה שהרגשתי, או יותר נכון, לא הרגשתי, במהלך ההופעה של רדיוהד בפסטיבל פרימוורה השנה, מגיע החצי השני והמשלים של אותה חוויה.

הלאסט שאדו פאפטס הופיעו בבמה המרכזית השנייה, מול זו של רדיוהד, ומייד אחריהם. הסמיכות הזו של שני סוגי פרפורמנס כל כך שונים שהם כמעט הפוכים, ושל שתי צורות תקשורת של להקות אהובות מאוד עם הקהל שלהן, גרמו להשתפכות הטקסטואלית שלפניכם.

את רובה כתבתי למחרת בפנקס,במהלך הופעות אחרות ביום האחרון של הפסטיבל, בתור לשירותים וגם (ויסלחו לי מי שחיכו אחריי) בתוך השירותים. בעמידה, לפני שעסקתי בענייניי. לא יכולתי להרפות מהתחושות שעלו בי, מהתובנות שחשבתי שהגעתי אליהן.

יצוין שמאז אני ולפחות עוד שני אנשים שראו איתי את ההופעה שומעים את האלבום החדש שלהם כמעט מדי יום. וזה אחרי שכשהתאוששנו בדירה בברצלונה מסיום הפסטיבל התקבצנו, בני 33 כאילו שאנחנו בני 17 מול אמ טי וי שוב, מול מסך מחשב וראינו קליפ אחרי קליפ מהאלבום הזה.

משועשעים וקצת מכורים, בדקנו את הכימיה בין הצמד חמד, את המתח המיני ביניהם (האמיתי? המלאכותי? הגם וגם? למי אכפת אלוהי המוזיקה זה כל כך לוהט), כי הנה "הם רוקדים ביחד סתם בכיף בהופעה של הסטרוקס, זה בטח אותנטי! הם בטח באמת חברים!" ואת כל העניין הרטרו הזה שהם עושים כל כך טוב.

אחרי הווידוי הקטן הזה, זה לא אומר בהכרח שהגישה שלהם לקהל לא יכולה להתפרש כצינית. הם מתייחסים אליו, בהחלט, הם מתקשרים והכול – אבל כל הזמן במהלך הצפייה בהם התחושה שלי כקהל נותר מאוד אמביוולנטית.

נהניתי מכל רגע מצד אחד, נהניתי בטירוף, אבל גם הרגשתי שאני רואה משהו לא בהכרח אמיתי, שההתרגשות, המחוות הגדולות, כל ההתנהגויות בנוסף למוזיקה שתכף אגיע אליהן הן משחק מאוד מהודק ואולי מהנה, של חברי הלהקה שהוא משהו שהם עושים בינם לבין עצמם, ואנחנו רק משמשים לו רקע, רק מאפשרים להם את ההצגה הזו.

ברור שרדיוהד גדולה יותר, אהובה יותר ולמשך יותר זמן. בכל זאת, ההרכב של אלכס טרנר ומיילס קיין, הלהקה ונגניות כלי הקשת שאיתם על הבמה היא לא הארקטיק מאנקיז. אבל הייתה כמות לא מבוטלת של אנשים, סביר להניח בני 20+, שהעדיפו לתפוס מקום שעה וחצי מראש בהופעה הזו, ולשמוע את רדיוהד מאוד מרחוק.

גם ללאסט שאדו פאפטס יצא אלבום חדש ממש לא מזמן. הסינגל הראשון מתוכו מטעה כי "באד הביט" בפני עצמו הוא מן פזמון רוקנרול די משומש ומשעמם. אבל כשמתייחסים אליו כאל התפרקות של זעם בתוך אלבום מאוד נעים ומלודי הוא עובד. בזה אני בעצם רוצה להדגיש שהאלבום השני שלהם הוא בהחלט כל מה שלמדנו לצפות לו, ויותר.

לראייה, הם פתחו את ההופעה עם "מיריקל אליינר" ואנשים כבר ידעו את המילים. בכלל, ידעו את המילים לרוב השירים וזה כבר עושה משהו.

טרנר את קיין מודעים היטב לכך שהמוזיקה שלהם היא שואו. היא סוג של סימולקרה שמחקה דימוי של אלביס, של סינטרה, של הביטלס כמו שאנחנו חושבים היום שסטארים כאלו אמורים להישמע ולהופיע. זו מוזיקה חדשה שאמורה לעורר נוסטלגיה באופן מיידי בלי שאפילו נבין למה אנחנו מתגעגעים כי רובנו לא חווינו את זה בכלל.

מה שהם עושים על הבמה הוא (כמובן) מופע, תיאטרלי ומודע לעצמו כל כך שהוא מעורר תהייה האם הם כותבים לעצמם שירים כדי לשחק דמויות של זמרים גדולים מהחיים, ולא כי הם פשוט זמרים גדולים מהחיים.

הם מזכירים במובן הזה את הפרפורמנס של די אנטוורד, רק שאם אצל הלהקה הדרום אפריקאית ידוע שיש כאן פרסונות,דמויות שנבנו לטובת המוזיקה, אצל טרנר וקיין קשה לשים את האצבע איפה השירה נגמרת והמשחק מתחיל.

טרנר לא קפץ לקהל, אבל לכל אורך ההופעה הוא השתמש בגוף שלו ובידיעה שמתבוננים בו בעיניים חושקות כדי לייצר נוכחות מוגזמת, נוטפת מיניות (ברצינות, כמות כזו של קלוז אפים על מפשעה ותחת לא נראתה מעולם בפסטיבל) וכל הלהקה משתפת פעולה.

הם לבושים, מנגנים וזזים כאילו שאנחנו בסרט על כוכבי ביג באנד, בסרט על רוקנרול. אפשר לחשוש לטרנר כי הוא נראה גם שיכור (או מסומם) מאוד וקשקש יותר מדי פעמים "מוצ'וס מוצ'וס גרסיאס פרימוורה". אפשר גם לחשוב שהא משחק בדיוק את התפקיד של הרוקסטאר ששותה או עושה יותר מדי קוק וזה מאפשר לו להתלהב מעצמו, לייצר סיטואציות דרמטיות עם הפרטנר שלו על הבמה, להרים אותו ולהתפלש ברצפה ולגרום לכולם להזיל ריר.

קשה לדעת אם הלהקה מתלהבת מהאהבה המופגנת של הקהל הבקיא בשני האלבומים שלהם, או שהם פשוט רוכבים עליה במקצועיות. התוצאה מלהיבה בצורה שאי אפשר שלא להיסחף לתוכה מחד, ולא להרגיש שהיא אובר דה טופ מצד שני.

גם הם, כמו רדיוהד רק אחרת, פרפורמרים נהדרים. מתחת לדרמה, נענועי האגן וכיווצי הגבות הם ביצעו את כל השירים בגרסאות שהתעלו על עצמן גם מבחינת אנרגיה וגם מבחינת דיוק. הם לא התבלבלו לרגע כשהמיקרופון של טרנר (בטעות? בכוונה?) נפל.

הרגע שגרם לי להעריך את היהירות מחד, ואת האהבה שלהם למוזיקה מאידך היה הבחירה שלהם לבצע את "איז דיס וואט יו וונטד" של לאונרד כהן. זה שיר ישן של הגאון הוותיק, שיש בו קטיעות מכוונות בין בית לפזמון שמפריעות שמייצרות אי שקט בין הבתים המשעשעים, ושלא אמור להיות מוכר לאוזניים שלא חובבות את הזמר הזה ספציפית. טרנר הסביר לקהל שבטח אפשר למצוא את זה בספוטיפיי כדי להבין על מה מדובר, והביצוע? מזכיר מאוד ומכבד מאוד את המקור.

למי מיועד הביצוע הזה, בעצם? רוב מי שהיה סביבנו לא נראה כאילו שהוא מזהה את השיר. הם נהנו לבצע אותו, בשביל עצמם? בשביל להתפאר? בשביל לקשור בינם לבין אחד מהגדולים ביותר? לא משנה, זה היה מעולה.

ואז, אז קרה הקאבר לביטלס לשיז סו הבי. בסולו הגיטרה האחרון הם נצמדו זה לזה, התבוננו בעיניים וזה כבר לא נראה כמו שני חברים טובים שמנגנים, זה נראה כמו סקס ממש טוב.

מבדיקה עם חברים שצפו יחד איתי משהו בהופעה הזו הרגיש כמו צפייה בפורנו (וצפייה בפורנו זה דבר נורא, אבל כאן אין שחקניות מנוצלות), או לפחות בסרט ארוטי. גם אחר כך הם תפסו אחד את השני, וב"מיטינג פלייס" שסגר את ההופעה הם שרו מחובקים למיקרופון אחד, צוואר לצוואר.

זו הומוארוטיקה מכוונת שמזכירה את הקריצה של להקות בנים לקהילה הגאה מצד אחד ולנערות מצד שני. תוסיפו לזה את העובדה ששניהם כיום מייצגים שני מודלים שונים של גבריות – טרנר רך ונשי יותר וקיין מחוספס וגרמי יותר, וכל המגע הזה נהיה לוהט מאוד.

המתח המיני בין שני גברים בתוך ז'אנר מוזיקלי של רוקנרול, שהוא כל כך משפריץ טסטוסטרון, כל כך הטרונורמטיבי במהות שלו, הוא לא רק מהנה ומבדר. הוא אפילו חתרני במידה מסוימת, ולכן מרענן במיוחד. יש במה שטרנר וקיין עושים שבירה ובנייה מחדש של הדימוי הגברי הסטרייטי הטיפוסי הזה, והעובדה שהם עושים את זה בקלילות, בחיוך בלי ביג דיל, הופכת אותה לעוד יותר מוצלחת, בלי להיכנס להאם זו העמדת פנים או לא. הייצוג שם.

בלי להרפות מהנוסטלגיה, האופן שבו טרנר וקיין מפעילים את הקהל מזכירה לי את האופן שבו תום יורק של לפני למעלה מעשור הפעיל אותנו בסינרמה. הוא זז על הבמה בכוונה ימינה ושמאלה כשהוא קלט שהקהל זז ונדחק לעברו בהתרגשות נואשת עם כל צעד שעשה. הוא חייך ונראה נהנה מגלי האדם שהתנפצו לעברו אז, באופן כה שונה מהאינטראקציה שלו עם המעריצים היום.

תהא הסיבה לפרפורמנס שלהם אשר תהא, אפשר רק לנחש איך ההופעה של טרנר וקיין תיראה עוד עשור, בהנחה שהראשון לא ישרוף את עצמו. בכל זאת, פעם נהוג היה לומר על הארקטיק מאנקיז שהם לא יודעים להופיע.

למה לא נהניתי (מספיק) בהופעה של רדיוהד בפרימוורה

פרימוורה סאונד 2016 הסתיים לפני זמן מה, והגעגוע כבר פה. בפסטיבל שחוזר כל שנה עם שמות כל כך אהובים הכמיהה לשחזור ההתרגשות מתחילה הרבה לפני שהאירוע בעצמו מתחיל. ההמתנה לפרסום הליינאפ, ואז האזנה מאסיבית לאמנים הנבחרים לקראת פיצוץ רגשי נוסף כשלוחות הזמנים יתפרסמו ויהיה צורך לבצע החלטות כואבות: טיים אימפלה, פרוטומרטיר או ג'ון קרפנטר? פיג'יי הארווי או צ'ייר ליפט? שלאק או רדיוהד?

הבנייה האמוציונאלית לקראת האירוע שקורה במשך שלושה ימים כה עצומות, שמזל שמה שמתרחש בו עונה על הציפיות, תמיד. מתוך ההתלהבות והרצון ליצירות זכרונות חדשים, חוויות מוזיקליות בלתי נשכחות, אני רוצה להיכנס ליחסי להקה-קהל. ההתרשמות שלפניכם עלתה אצלי בראש ובפנקס במהלך הפסטיבל עצמו, הרבה בזכות הסמיכות של ההופעה של רדיוהד להופעה של דה לאסט שאדו פאפטס, בשיא של היום השני מתוך השלושה.

לפני שאתחיל,אפרופו הופעות שחיכו להן, על אל סי די סאונדסיסטם כתבתי בקצרה בסיקור היום הראשון. יש ביקורת הופעה מלאה של נעה באסל בכלכליסט. היא מתארת את החוויה במדויק, ואני לא מסכימה איתה רק על דבר אחד- אול מיי פריינדז הוא שיר מרים לחלוטין והכי רחוק שיש ממוזיקת לכו הביתה. זהו, אמרתי את זה.

ולעניין. מי שהופיעו על שתי הבמות המרכזיות בזו אחר זו שתיהן אהובות, מוכרות והוציאו אלבומים חדשים. גם רדיוהד הוותיקה ובעלת תו התקן הבלתי מעורער, וגם דה לאסט שאדו פאפטס הצעירה והצדדית ממנה הן להקות של מוזיקאים ופרפורמרים מעולים. אני אקדיש לאלכס טרנר ומיילס קיין פוסט נפרד. כן, קשה לי להיפרד.

הסמיכות של שתי ההופעות הדגישה את השוני המובהק באופן שבו ההרכבים מגיבים לקהל, איך הם מתקשרים איתו. איזה מן שואו זה – ומה אפשר לנחש ממנו, לשער בלבד, על האופן שבו הלהקה והקהל שלה תופסים את התופעה של הערצה ושל אהבה כה עזה למוזיקה.

קראתי תגובות של מי שאמרו שההופעה של רדיוהד הייתה ההופעה הכי טובה שלהם שראו. מצד שני קראתי תלונות על בעיית סאונד, או יותר נכון בעיה של טווח הסאונד שלא הגיע לכל מי שעמד רחוק יחסית. חלק ממה שאכתוב יהיה מאוד לא פופולארי. גם בביקורת, אולי במיוחד בביקורת, לא ניתן או צריך להימנע מהשפעה של טעם אישי. אני יכולה לנמק כמיטב יכולתי, אבל תמיד ייכנס לטקסט שיקול של חוויית הצפייה וההאזנה שלי. כאן מתחילים חילוקי הדעות, ומתחיל גם הדיון.

נקודת המבט האישית מפלגת עוד יותר כשמדובר באמן שחשוב לי ולמי שבתקווה קורא את השורות האלו. יש במילים האלו מטען רגשי כבד, נוסטלגיה, ציפייה וחרדה מאכזבה.

באחת הביקורות על הפסטיבל התייחס הכותב לכך שהוא היה בהופעה של רדיוהד לפני יותר מעשור, וציין שההופעה הנוכחית התעלתה עליה. גם אני נכחתי בהופעה של רדיוהד פעם, לפני 15 שנה, רגע לפני שקיד איי יצא לחנויות. הם הגיעו לפה והופיעו בסינרמה, מנגנים שירים מוכרים ואהובים עד אוקיי קומפיוטר, כי אלו האלבומים שהיו להם אז, ולסירוגין שירים חדשים שמעולם לא שמענו. ולא, הם לא ניגנו את קריפ.

זה לא הוגן להשוות, כי עבר זמן, קורפוס היצירה אחר ורחב יותר כיום ומדובר במתחם אחר והרבה יותר אינטימי. גם הקהל שהייתי אז הוא לא הקהל שאני היום. בגיל 17 הכול בחוץ, והציניות עדיין בשקט ולא הופכת לכינור שני לכל חוויה. זו גם הייתה ההופעה השנייה שראיתי בחיי, וגם הכרתי לעומק את רדיוהד ממש זמן קצר לפניה – כך שהיה לי קל לקבל חומרים חדשים ושונים.

ובכל זאת, היה לי קשה יחסית להתמסר וליהנות מההופעה של רדיוהד בפרימוורה. חלק מכך קשור לשינוי מהותי ביחסי הלהקה והקהל. זה לאו דווקא שינוי לרעה, תלוי את מי שואלים – ומהדיווחים ממי שעמדו קרוב יותר והצליחו לראות את הלהקה מנגנת בפועל נשמע שהם נראו מושקעים כל כולם בהפקת הצלילים האהובים. הם הרגישו שהם מכבדים את הקהל שמחכה בשתיקה רועמת, ואז שר כאיש אחד את קארמה פוליס.

אבל אני עמדתי רחוק. חששתי להידחק הפעם. ומי שעמד רחוק, לא היה יכול לראות את רדיוהד מופיעים. בניגוד ללהקות אחרות, מה שצולם על המסכים היה לסירוגין וידאו ארט, ופיצול המסכים לעשרות קוביות קטנות יותר ששוברות את חברי הלהקה לפריימים בלתי נגישים. הדימויים הוקרנו על מסכי הבמה שבה הופיעו בלבד, כשבכל ההופעות האחרות הלהקה מוקרנת באופן ברור גם על המסכים של הבמה המקבילה, כך שאפשר לראות ולשמוע אותה גם אם בחרת לא להתקרב אלא בכלל לתפוס מקום להופעה הבאה שתתחיל אחריה.

כאן נכנס עניין הסאונד. בשורות הראשונות, אלו שאת המעריצים שתפסו אותן ניתן היה לראות מחכים כבר הופעה אחת קודם (אני מכירה ומכבדת קהל כזה אדוק, אלו היינו חברות שלי ואני בפאלפ של 2011) שמעו וראו. מי שהיו איפשהו באמצע סיפרו לי ששמעו די טוב, למרות שכן, הסאונד היה חלש יחסית להופעות אחרות על אותה הבמה. ומי שעמדו רחוק יותר כמוני, כבר הוצאו מהחוויה כמעט לגמרי ברובה.

תוסיפו לסאונד החלש (שיש מי שטוענים שהיה מכוון כי כך מי שרצה להאזין סתם את הפה ולא הפריע בפטפוטי סרק) את העובדה שלא ניתן לראות אותם, שאין דיאלוג או כמעט התייחסות לקהל עד לקראת סוף ההופעה (אישית לא נקודה שמפריעה לי, אבל מצטברת בסכימה של החוויה להקטנה שלה) – שההופעה נפתחת בנגינת חצי מהאלבום החדש ברצף, ומקנחת עם קריפ, שיר שתום יורק התבטא נגדו באופן די אלים ובוטה בעבר, ויש כאן חוסר.

רגע. חכו עם הקלשונים. לא ציפיתי שיורק יצעק "יאללה יאללה" כמו אז בסינרמה כי באמת שזו השוואה טיפשית, שרק מעידה על התפתחות ושינוי. אני כן יכולה להשוות רמות של סאונד ורגש להופעות אחרות שצפיתי בהן על אותה במה. וסליחה, אבל אם פטי סמית' שלא הכרתי בזמנו טוב את היצירה שלה הצליחה להגיע אליי באור יום מלא כשהיא מבצעת אלבום שלם, ואם פואלז הצליחו להרקיד אותי ממרחקים, רדיוהד אמורים לרסק את הלב שלי בהליכה.

יכול להיות שרדיוהד לא מקשקשים עם הקהל או מראים את עצמם מתוך ענווה או כבוד ורצינות. אולי. הם נותנים למעריצים את מה שהכי מעניין אותם – המוזיקה. אלו המעריצים שכבר האזינו לאלבום שרק יצא, כולל אותי, שישמחו בו וגם בביצועים ממגוון האלבומים הקודמים וגם יתרפקו על נגיעות מהעבר הרחוק כמו סטריט ספיריט. אולי זו הכוונה.

אבל אני לא יודעת את זה. אני לא יכולה לדעת כי לא עמדתי קרוב מספיק בשביל לראות ולשמוע אותם. וכאמור, היו הרכבים אחרים שבאותה נקודה שבה עמדתי נשמעו היטב ואף רחוק יותר. זה לא הופך אותם ליותר טובים, זה כן הופך אותם ליותר נגישים.

החוויה שלי הייתה שיש כאן משחק בין הרצון להשמיע חומר חדש, לבין הצורך לרצות, בתמורה להאזנה הסבלנית הזו, עם "להיטים". מעין יציאה ידי חובה שלא עבדה עבורי. למשל, מצאתי את עצמי לא נהנית מהביצוע של אידיוטק לו כל כך חיכיתי. משהו בו הרגיש לי צורם וחסר אנרגיה. מצד שני, כשנוגנו בזה אחר זה 2+2=5 ואז ד'ר ד'ר רקדתי, פשוטו כמשמעו, עם דמעות בעיניים. אבל אז קרה הביצוע של קריפ, והוא פשוט היה יותר מדי בשבילי.

אני לא יודעת למה רדיוהד מנגנים אותו בסיבוב ההופעות אם בעבר הצהירו בגאון שהם שונאים אותו. אנשים מתבגרים, אולי. אבל באין התייחסות עדכנית שלהם לנושא, כל מה שנותר הוא שוב, לנחש. אולי הם מחבבים אותו עכשיו ממרחק הזמן, אולי הם שמחים בשמחת הקהל לקראתו, אולי לא אכפת להם. אין לנו שום דרך לדעת.

אולי זה לא משנה, אבל זו חוויית הופעה מאוד מסוימת, שלא מספקת שום "קישוטים" למעט הנגינה עצמה. האם זה אמור להספיק? אני מאמינה בהחלט שכן. האם זה הספיק הפעם? לא לי. אולי כל אלו שנהנו בטירוף ויחלקו עליי פשוט אוהבים אותם הרבה יותר ממני, שיפוטיים פחות ומאוהבים מספיק כדי לא להאזין לרדיוהד באוזניים ציניות. האמת, אני קצת מקנאה.